משנה עבודה זרה א ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עבודה זרה · פרק א · משנה ח | >>
[ ואין עושין תכשיטין לעבודה זרה, קטלאות ונזמים וטבעות.
רבי אליעזר אומר, בשכר מותר ].
אין מוכרין להם במחובר כב לקרקע, אבל מוכר הוא משיקצץכד.
רבי יהודה אומר, מוכר הוא לו על מנת לקוץ.
אין משכירין להם בתים בארץ ישראל, ואין צריך לומר שדות.
ובסוריא משכירין להם בתים, אבל לא שדות.
ובחוץ לארץ מוכרין להם בתים ומשכירין שדות, דברי רבי מאיר.
רבי יוסי אומר, בארץ ישראל משכירין להם בתים, אבל לא שדות.
ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות.
ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו.
משנה מנוקדת
וְאֵין עוֹשִׂין תַּכְשִׁיטִין לַעֲבוֹדָה זָרָה,
- קַטְלָאוֹת וּנְזָמִים וְטַבָּעוֹת;
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
- בְּשָׂכָר מֻתָּר.
- אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע,
- אֲבָל מוֹכֵר הוּא מִשֶּׁיִּקָּצֵץ;
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- מוֹכֵר הוּא לוֹ עַל מְנָת לָקֹץ.
- אֵין מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
- וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שָׂדוֹת;
- וּבְסוּרְיָא מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים,
- אֲבָל לֹא שָׂדוֹת;
- וּבְחוּץ לָאָרֶץ מוֹכְרִין לָהֶם בָּתִּים וּמַשְׂכִּירִין שָׂדוֹת,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
- בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים,
- אֲבָל לֹא שָׂדוֹת;
- וּבְסוּרְיָא מוֹכְרִין בָּתִּים,
- וּמַשְׂכִּירִין שָׂדוֹת;
- וּבְחוּצָה לָאָרֶץ מוֹכְרִין אֵלּוּ וְאֵלּוּ:
- בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים,
נוסח הרמב"ם
אין מוכרין להן במחובר לקרקע,
- אבל מוכר הוא - משיקצץ.
- רבי יהודה אומר: מוכר הוא לו - על מנת לקוץ.
- ואין משכירין להם בתים - בארץ ישראל,
- ואין צריך לומר - שדות.
- ובסוריה -
- משכירין בתים - אבל לא שדות.
- ובחוצה לארץ -
- מוכרין להם בתים, ומשכירין שדות - דברי רבי מאיר.
- רבי יוסי אומר:
- אף בארץ - משכירין להם בתים,
- ובסוריה - מוכרין בתים, ומשכירין שדות,
- ובחוצה לארץ - מוכרין אלו ואלו.
פירוש הרמב"ם
עיקר איסור דברים אלו מה שאמרה תורה "לא תחנם"(דברים ז, ב), לא תתן להם חנייה בקרקע, לפי שזה בכלל "לא תחנם".
ואמר ואין צריך לומר שדות - לפי ששדות יש בהם שני דברים, אחד מטעם לא תחנם, והשני שמבטל מהן הפרשת תרומה ומעשרות.
והלכה כרבי יוסי, ובלבד שישכיר כל איש שנים, אבל שלושה או יותר לא ישכיר להם שמא יעשה שכונת גוים:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
אבל מוכר הוא משיקצץ - שלא יהא מוכר לו המחובר אלא לאחר שיקצץ. אבל כל זמן שהוא במחובר, לא, שנמצא נותן לו חנייה בקרקע, והתורה אמרה (דברים ז) לא תחנם, לא תתן לו חנייה בקרקע כג:
אין משכירין להם בתים - גזירה משום מכירה דאיסורא דאורייתא הוא:
ואין צריר לומר שדות - דאיכא תרתי דאיסורא, חנייה בקרקע ומפקיען מן המעשרות כה:
ובסוריא - ארם צובה, שכבש דוד ואינה קדושה כקדושת הארץ:
משכירין להם בתים - ולא גזרינן אטו מכירה. דאי נמי אתי לידי מכירה לא עבר אדאורייתא, דכי כתיב לא תתן להם חנייה, בארץ ישראל כתיב. ומיהו מכירה לכתחלה לא, משום מכירה דא"י:
אבל לא שדות - דאיכא תרתי לאיסורא כו:
ובחוצה לארץ - דמרחק, וליכא למגזר מכירה דהתם אטו מכירה דארץ ישראל:
מוכרין בתים ומשכירין שדות - אבל מכירה דשדות לא, כיון דאיכא תרתי:
רבי יוסי אומר כו' - והלכה כרבי יוסי. ובלבד שלא ישכיר בארץ ישראל לשלשה נכרים ביחד, שלא יעשה שכונה של נכרים כז:
פירוש תוספות יום טוב
ואין עושין תכשיטין לע"ז וכו'. ר' אליעזר אומר בשכר מותר. ונ"א לא גרס. וכ"כ התוס' [בד"ה הגיע לכיפה]. דלא מסתבר שיתיר שום תנא לעשות לכתחלה תכשיטי ע"ז ואין לומר דשרי רבי אליעזר משום איבה כדשרינן ברפ"ב לילד את הנכרית. דלא דמי דהתם ודאי איכא איבה דליכא לאשתמוטי. אבל הכא איכא לאשתמוטי למימר דאסור לן למיעבד שום תכשיטי ע"ז. וליכא למימר נמי דאתא לאשמועינן דבדיעבד שכרן מותר דא"כ היינו ר"א האמורא דגמ' [דף י"ט ע"ב] דאמר אם בנה שכרו מותר. ונראה שלא היה כתוב בספר רבינו שלמה מדלא פירש מאי קוטלאות. ע"כ. [ומפורש במשנה דריש פרק ו' דשבת] גם בירושלמי ליתא. וכן לא העתיקה הרי"ף והפוסקים:
אין מוכרין להם במחובר לקרקע. היינו לרבי מאיר כדאית ליה. ולר' יוסי כדאית ליה דוקא בא"י דאי בח"ל הא א"ר יוסי דמוכרים אפילו שדות כדאיתא במתני' בסמוך ולא אסור טפי מחובר לקרקע מקרקע עצמו. כיון דתרווייהו מלא תתן להם חנייה בקרקע מתסרי. ואיכא מ"ד דדוקא שדות מוכרין בח"ל אבל מחובר לקרקע לא. וטעמא דמלתא דכיון דמחובר לקרקע אפשר למכור משקצץ לא התירו במחובר ולהכי תנן סתמא אין מוכרין להם במחובר לקרקע. דמשמע אפילו בח"ל ואפילו לר' יוסי אבל בשדות דלא אפשר בלא"ה התיר רבי יוסי. והראשון יותר נכון. הר"ן:
במחובר לקרקע. פי' הר"ב דהתורה אמרה (דברים ז, ב) לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא. הרמב"ם פ"י מהל' ע"ז וסתמא תנן ולאו דוקא שבעה אומות. דא"כ ה"ל לתנא לפרושי אע"ג דלדעת התוס' שכתבתי בריש פ"ג דמכות דלא תתחתן דכתיב דוקא בשבע אומות הוא. והאי קרא דלא תחנם בהדי הדדי דלא תתחתן כתיב שכן הוא אומר לא תכרות להם ברית ולא תחנם ולא תתחתן בם. פירשו בתוס' דהכא [ד"ה דאמר] דשאני לא תתחתן דליכא לאוקמי אלא בשבע אומות. שהרי כל שאר האומות מותרין לבא בקהל בגירותן חוץ מאותן שאסר הכתוב מצרי [אדומי] עמוני ומואבי. אבל מתנת חנם אין שום טעם לחלק בין שאר אומות לשבע אומות מיהו קשיא דכריתות ברית שכתוב אצל לא תחנם אי בשאר אומות איירי הכתיב גבי שלמה וחירם מלך צור (מלכים א ה, כו) ויכרתו ברית שניהם. ועוד דמשמע כל שאר אומות לא הוזהרו על כריתות ברית דהא בגבעונים כתיב (יהושע ט, ז) בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית משמע הא בשאר אומות מותר. וי"ל דלא תכרות ברית נמי לא קאי אלא בשבע אומות. וטעמא רבה איכא וענינא דקרא נמי מוכח דכתיב (דברים, ז) ונשל גוים רבים ועצומים ממך מפניך החרם תחרימם לא תכרות להם ברית. ואיכא למימר דכיון דבשעת כבוש קיימי בלא תחיה שלא בשעת כיבוש קיימי באיסור כריתות ברית א"נ משום דאדוקי בע"ז טפי אבל שאר אומות לא. ע"כ:
משיקצץ. אע"ג דה"ל מחובר מעיקרו. הר"ן. אבל הרא"ש מסיק דר' יהודה מפרש למלתיה דת"ק אבל מותר הוא משיתנה לקוץ דלא משמע ליה דקאמר ת"ק משקצץ דמה חדוש הוא זה וכי בשביל שהיה מחובר לקרקע לא ימכרנו לו אחר שנקצץ. ע"כ. ודתנן רבי יהודה אומר בלשון חולק ל"ק דטובא אשכחן הכי כמ"ש במשנה ו' פ"ג דבכורים:
ואין צריך לומר שדות. פירש הר"ב דאיכא תרתי דאיסורא וכו'. גמ' אי הכי בתים נמי איכא תרתי חדא חניית קרקע וחדא דקא מפקע ליה ממזוזה אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר הוא פירש"י ולא חובת הבית הלכך ליכא אפקעתא דכתיב ביתך דרך ביאתך אלמא למי שנכנס ויוצא לתוכה אזהר רחמנא. ע"כ. והא דלענין מעשרות הויא הפקעה לאו [משום] שאין העכו"ם מעשר מה שיזרע בה ויקצרנה דההיא לאו הפקעה היא שזהו חוב המוטל על בעל התבואה אבל הויא הפקעה לענין שאם יזרענה ישראל פטור הזורע דכל זמן שהיא של ישראל כל מי שזורע חייב במעשר. דקרקע החייבת הוא שזרע וכי זבנה לעכו"ם פטור הזורע דיש קנין לעכו"ם בא"י והרי הוא כקרקע ח"ל שאין בה חיוב מעשרות. וכ"כ התוס' פ"ד דגיטין דף מ"ז [ד"ה אמר רבה]. ותימא דהכא אמרינן לר"מ דס"ל דיש קנין לעכו"ם בא"י. ובפרק ד' דפאה משנה ט' דתנן הלקט וכו' של עכו"ם חייב במעשרות אא"כ הפקיר. כתב הר"ב דר"מ ס"ל דאין קנין וכ"כ עוד בפרק ה' דדמאי משנה ט' מעשרין משל ישראל על של עכו"ם וכו' וכ"כ עוד במשנה י' פרק ב' דמכשירין. ומיהו בדמאי כתב הר"ש דההיא שטת ירושלמי היא. וירושלמי לטעמיה. דמפרש הכא בית אינו מצוי להתברך מתוכו. שדה מצוי הוא להתברך מתוכה וכדבריו כתבו התוס' בפ' ר' ישמעאל דמנחות דף ס"ו [ע"ב] ונמצינו למדין דמ"ש הר"ב בפאה דכר"מ היא דס"ל אין קנין וכו'. ההיא נמי כשטת ירושלמי אבל לגמ' דידן ההיא מתני' לאו ר"מ היא וה"נ כי אמרי' בפ"ד דגטין עלה דההיא מתני' דפאה דהתם מייתי לה דס"ל דאין קנין לא אמרינן דר"מ היא אלא דהכי ס"ל מתני'. ותו דחינן לה התם דסברה יש קנין ובשדה דישראל ולקטינהו עכו"ם. וכ"ת הא מפקרי וקיימי דכל לקט ושכחה ופאה הפקר הן דנהי דמפקרי אדעתא דישראל. אדעתא דעכו"ם מי מפקרי:
ובסוריא. פירש הר"ב ארם צובה שכבש דוד ואינה קדושה כקדושת הארץ משכירין להם בתים ולא גזרינן וכו' אבל לא שדות דאיכא תרתי לאיסורא. ותימה דכי נמי תרתי לאיסורא מאי הוי דשכירות שדות בא"י גופא לא הויא אלא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה והכי פריך לה בגמ' ומסיק דס"ל כבוש יחיד שמיה כבוש ומכירה דסוריא איכא איסורא בין בתים בין שדות. הלכך שכירות שדות בסוריא לאו גזרה היא משום שכירות א"י אלא משום מכירת שדות דלאו גזירה היא אלא איסורא דאורייתא ומיהו לא אחמור בה רבנן למגזר שכירות דבתים אטו מכירה אבל שדות דאית בה תרתי וכו'. ור' יוסי אומר בא"י משכירין בתים דלית בהו תרתי לא גזרו. ובסוריא ס"ל דכבוש יחיד לא שמיה כבוש. ושדה דאית בה תרתי גזרו וכו'. ובח"ל כיון דמרחק לא גזרינן:
בארץ ישראל משכירין להם בתים. כתב הר"ב ובלבד שלא ישכיר לג' וכו'. ולדלמא אזיל עכו"ם דזבין מישראל ומזבין לתרי תרתי פלגי ומעכב השלישית לעצמו לכולי האי לא חיישינן. גמרא:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כב) (על המשנה) במחובר. היינו לר"מ כדאית ליה, ולר"י כדאית ליה דוקא בא"י. דאי בחוצה לארץ הא אמר ר' יוסי דמוכרין אפילו שדות, ולא אסור טפי במחובר לקרקע מקרקע עצמו. הר"נ. ועתוי"ט:
(כג) (על הברטנורא) שאם לא יהיה להם קרקע, ישיבתן ישיבת עראי היא. הר"מ. ולאו דוקא בשבעעה עממין. ואפילו לדעת התוס' שכתבו בפ"ק דשבת כו'. ועתוי"ט:
(כד) (על המשנה) משקיצץ. אע"ג דהו"ל מחובר מעיקרו. הר"ן. אבל הרא"ש מסיק דר"י מפרש מלתא דת"ק דלא משמע ליה דקאמר ת"ק משקצץ, דמה חדוש הוא זה, וכי בשביל שהיה מחובר לקרקע לא ימכרנו לאחר שקצץ. ועתוי"ט:
(כה) (על הברטנורא) גמרא, אי הכי בתים נמי איכא תרתי, חניית קרקע וקא מפקע לה ממזוזה. ומשני, מזוזה חובת הדר היא. ודמעשרות, היינו שאם יזרענה ישראל. ועתוי"ט:
(כו) (על הברטנורא) תימה, דמאי הוי, הא הוי גזרה לגזרה. ומש"ה מסיק בגמרא דס"ל שמיה כבוש, אלא דלא אחמור רבנן למגזר שכירות בתים אטו מכירה. אכל שדות דאית בהו תרתי כו'. ור"י סבר לאו שמיה כבוש והיבא דליכא תרתי לא גזור כלל. ועתוי"ט:
(כז) (על הברטנורא) ולדלמא אזיל עכומ"ז דזבין מישראל ומזבין לתרי תרתי פלגי ומעכב השלישית לעצמו, לכולי האי לא חיישינן. גמרא:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ואין עושין תכשיטין לע"ז קטליות נזמים וטבעות ר' אלעזר אומר אומר בשכר מותר: כל זה אינו מנוסח המשנה וכן בירושלמי ובהרי"ף ובהרא"ש ז"ל ליתיה. וגם הר"ר יהוסף ז"ל מחקו וכתב לא מצאתי זו המשנה בכל הספרים ונ"ל דשבוש הוא לגמרי דליכא מאן דפליג עלה דודאי אסור ע"כ:
אין מוכרין להם במחובר לקרקע: ביד שם פ' עשירי סימן ד'. ובגמרא בברייתא בהדיא פליג עליה ר' יהודה אר"מ דהוא סתמא דמתניתין וס"ל לר' יהודה דבין באילן בין בשחת בין בקמה יכול למכור לו בעודן מחוברין לקרקע ואפילו בבהמה פליג ר' יהודה וס"ל דמוכר לו בהמה כגון עגלים וסייחין ע"מ לשחוט ושוחט ור' מאיר סבר אין מוכר לו אלא שחוטה. ופסק הרי"ף ז"ל הלכתא כר"מ דסתם מתני' כותיה וכתב הר"ן ז"ל אע"ג דבפ' החולץ משמע דכל היכא דאיכא פלוגתא במתניתין לאו סתמא מיקרי אפ"ה משמע דראה רבי דבריו כיון ששנאו סתם כדאמרינן בחולין ראה רבי דבריו של ר"ש ושנאו בלשון חכמים אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפ' עשירי מהלכות ע"ז כר' יהודה ע"כ בקיצור. וז"ל הרא"ש ז"ל והלכתא כר"מ דסתם מתניתין כותיה כלומר ששנה דברי ר"מ בלשון סתם ותימא לי על הרי"ף ז"ל למה הביא בהלכותיו הך בעיא דבהמה שהיא אליבא דר' יהודה והיה נראה מדבעי סתמא דהגמרא בבהמה אליבא דר' יהודה אלמא הלכתא כותיה והא דקתני במתניתין אבל מוכר הוא משיקצץ לאו סתמא כר"מ אלא דר' יהודה ור"מ פליגי בדברי ת"ק דר' יהודה מפרש דבריו אבל מוכר הוא משיתנה עמו לקוץ דלא משמע ליה דקאמר ת"ק משיקצוץ ממש דמה חדוש הוא זה וכי בשביל שהוא מחובר לקרקע לא ימכרנו לו אחר שנקצץ ור"מ פי' בברייתא משיקוץ ממש והרמב"ם ז"ל פסק בחבורו כר' יהודה ע"כ:
אין משכירין להם וכו': תוס' פ' הספינה דף פ"א ודפ' ר' ישמעאל דמנחות דף ס"ו:
ואין צריך לומר שדות: דאיכא תרתי דאיסורא חנייה בקרקע ומפקעינן מן המעשרות [הגה"ה פירוש דסבר יש קנין והתם במנחות דף ס"ו מוקי פלוגתייהו דר"מ אהנהו תנאי דהתם בברייתא במירוח העו"ג אי פוטר אי אינו פוטר וכתבו שם התוס' וגם בס"פ השולח (גיטין דף מ"ז) בתוספות המוגהין וז"ל דשם פ' השולח ולהכי מוקי פלוגתייהו במירוח העו"ג ולא ביש קנין כי היכי דלא תיקשי ר"מ דמנחות אדר"מ דע"ז ומיהו בירושלמי דפירקין משמע דסבר ר"מ אין קנין ופליג אתלמוד שלנו ע"כ ועיין עוד שם וגם שם במנחות שנשאו ונתנו אי מאן דסבר אין קנין ודריש דיגונך ולא דיגון עו"ג אית ליה נמי דמירוח העו"ג פוטר ולמאן דסבר יש קנין ודריש דגנך ולא דגן עו"ג אי אית ליה דמירוח העו"ג אינו פוטר דהא בהא תליא וכדמשמע מפירוש רש"י ז"ל שם פ' השולח עיין שם]. ובגמרא פריך בית נמי איכא תרתי חניית קרקע ומפקע לבית מן המזוזה ומאי אין צריך דקתני ומשני מזוזה חובת הדר היא ולא חובת הבית הלכך ליכא אפקעתא דכתיב ביתך דרך ביאתך אלמא למי שנכנס בתוכה אזהר רחמנא. והגיה הר"ר יהוסף ז"ל ואין צורך לומר שדות עוד הגיה ר' יוסי אומר אף בארץ ישראל משכירין להם בתים ובסוריא וכו' ומחק מלות אבל לא שדות:
ובסוריא משכירין בתים וכו': דמכירה דסוריא אטו מכירה דא"י גזרינן אבל שכירות דסוריא לא גזרו רבנן דהיא גופה גזרה שכירות אטו מכירה ושכירות שדות בסוריא דאסור לאו גזרה היא אלא איסורא היא דקסבר ר"מ כבוש יחיד שמיה כבוש:
ור' יוסי אומר בא"י משכירין להם בתים: ולא גזרינן אטו מכירה אבל שדות דאיכא במכירתם תרתי לאיסורא גזרינן שכירות אטו מכירה ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות דקסבר ר' יוסי כבוש יחיד לאו שמיה כבוש הלכך ליכא איסורא במכירת בתים:
תפארת ישראל
יכין
קוטלאות: [האלזבענדער]:
בשכר מותר: דהזמנה לאו מלתא היא. וכבשר לקמן [פ"ב מ"ג] ויש של"ג הך כולה בבא במתניתין דלא מסתבר שיתיר שום תנא לעשות קשוטין לע"ז:
אין מוכרין להם: בארץ ישראל:
במחובר לקרקע: ר"ל כל דבר שמחובר לקרקע. דכתיב לא תחנם, לא תתן להם חנייה בא"י בקרקע:
אבל מוכר הוא משיקצץ: ר"ל לאחר שנקצץ הדבר המחובר, מותר למכרו:
רבי יהודה אומר מוכר הוא לו על מנת לקוץ: והכי קיי"ל [קנ"א ז']:
אין משכירין להם בתים בארץ ישראל: דגזרינן שכירות אטו מכירה דאסור מדאורייתא:
ואין צריך לומר שדות: דאיכא גבייהו תרתי, דמפקיע השדה נמי ממעשרות שהיא חובת קרקע. ואף דבבית נמי איכא ב' דמפקיעו ממזוזה. לאו חובת הבית רק חובת הדר היא:
ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו: והכי סיי"ל [שם]:
משנה ט
לא תביא תועבה אל ביתך: מיהו האידנא, אף דקיי"ל שכירות לא קניא והו"ל בית ישראל, עכ"פ דינא דמלכותא היא דשכירות קניא כמכר, שהרי אפילו נפל בית המשכיר אינו יכול להוציאו, להכי הו"ל שכירות כמכר. עוד י"ל מדנותנין לעולם מס קרקעות להשר, אינו גופו של ישראל, ושרי [ש"ך שם ס"ק י"ז]:
מפני שהוא נקרא על שמו: על שם בעליה ישראל. ונמצא כשיחממו עכו"ם בשבת, יחשדוהו שהעכו"ם שכירו של ישראל. מיהו האידנא שדרך להשכיר מרחץ כשדה למחצה, שליש, או רביע. מותר להשכיר כולם. [ואף שנאסר במניין. נ"ל דשאני הכא דטעם האיסור ידוע, כמו שאין נזהרין בגלוי משקין מה"ט בזה"ז מדאין נחשים מצויין בינינו [כי"ד קט"ז. ומג"א א"ח ל' סק"ז, וסי' תס"ח סק"א]:
בועז
הלכתא גבירתא
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת