מלאכת שלמה על עבודה זרה א
מלאכת שלמה · על עבודה זרה · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א[עריכה]
בעה"י העונה לעמו ישראל בעת צרה. כל תפלה כל עתידה. נתחיל מסכת עבודה זרה.
לפני אידיהן: ביד ברפ"ט דהל' ע"ז. ובטור י"ד ריש סימן קמ"ח. וראיתי שהגיה הר"ר יוסף ז"ל בכולה מתניתין מֵמִין מלשאת ומלתת מלהשאילן ומלשאול מהן מלהלותן ומללות מהן מלפורעם ומליפרע מהן. ומתניתין דנקט לפני אידיהן לרבותא וכ"ש יום אידיהם דאסור ולר' ישמעאל דאמר בסמוך שלשה לפניהם ושלשה לאחריהם לעולם אסור דהא יום אחד היא יום אידם ושלשה לפניו ושלשה לאחריו הרי כל השבת כולה. ואמרינן בגמ' איכא דתני אידיהם כדכתיב כי קרוב יום אידם דהיינו ע"ז שלהם ואיכא דתני עידיהם כדכתיב וחמודיהם בל יועילו ועידיהם המה ע"ז תבא ותעיד על עובדיה לחייבם:
שלשה ימים: בגמ' מוקמינן דהא דבעינן למיחש שלשה ימים קודם יום אידו דזבין עו"ג להאי בהמה לצורך יום אידו משום דלהקרבה בעי לה אבל לאכילה סגי בחד יומא כדתנן גבי אותו ואת בנו המוכר בהמה לחברו באחד מד' פרקים עי"ט האחרון של חג ועי"ט הראשון של פסח וכו' צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט וכו' וטעמא משום דאין אדם קונה ומזמין לצורך סעודה רק יום אחד קודם לכן אבל להקרבה לע"ז עו"ג מחזר אחריה ג' ימים קודם ובהכי סגי להו משום דלא אסור להו רק מחוסר אבר ואנן דפסיל לן אפילו דוקים שבעין בעינן תלתין יומין כדתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום רשב"ג אומר שתי שבתות:
אסור לשאת ולתת עמהם: משום דאזלי ומודו לע"ז וקעבר ישראל משום לא ישמע על פיך כלומר לא ישמע בגרם שלך כן פי' רש"י ז"ל וכתבו עליו תוס' ז"ל מתוך לשונו משמע שר"ל אף ממקח וממכר וקשה על מה סמכו העולם עכשיו לשאת ולתת עמהם ביום אידם נהי דרוב אידיהם מן הקדישים הם מ"מ בכל שבוע יום אחד דלר' ישמעאל לעולם אסור ואין לומר וכו' ור"ת ז"ל מפרש אסור לשאת ולתת עמהם דוקא במידי דתקרובת ולא איירי כלל בלקנות דודאי שרי בין ללישנא דאזיל ומודה בין ללישנא דלפני עור דלא אסור אלא למכור דוקא במידי דתקרובת ולשאת ולתת ה"פ לשאת מהן מעות ולתת להם מידי דתקרובת חליפי המעות ומביא ראיה וכו' וברייתא דקתני אבל לא לוקחין מהם דרך דורון אמרו וכו' לדעתו ז"ל וכתב עליו הר"ן ז"ל שהשמועות מתפרשות בדוחק לפי שיטה זו ע"כ וה"ג בברייתא בגמרא כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהם לפני אידיהן לא אמרו אלא בדבר המתקיים אבל דבר שאין מתקיים מותר ואפילו דבר המתקיים נשא ונתן בדיעבד לפני אידיהן מותר תני רב זביד בדבי ר' אושעיא דלאו מותר לגמרי קאמר אלא דוקא במכירה אבל ליקח אסור בין בדבר המתקיים בין בדבר שאין מתקיים דאע"ג דשרינן דבר שאין מתקיים היינו טעמא משום דביום אידו אין לו לא מעות ולא חפץ שיהא מודה עליהם וְלַאֲזִיל ומודה מקמי יום אידו לא חיישינן אבל ליקח מהן דבר המתקיים הרי המעות בידו ביום אידו ומודה עליהן אע"פ שאין בידו החפץ זו היא שיטת הגאונים ז"ל אבל יש כאן דעת אחרת לרש"י ז"ל שהוא סובר דכי אמרינן אין לוקחין מהם דוקא בדבר שאינו מתקיים מתאוה הוא למכרו אבל דבר המתקיים מותר וכן כתב בשמועה זו וגם כן כתב בסוגיא דחנויות מעוטרות דלקמן ואי משום דנושא ונותן ביום אידם ה"מ לזבוני להו דילמא מזבין ליה בהמה ואזיל ומקריב בה לע"ז א"נ דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודה אבל למיזבן מינייהו דבר המתקיים שרי דסתם מוכר עצב הוא ע"כ. ולפי זה אפשר שהוא מפרש מה ששנינו לשאת ולתת במכירה בלחוד דהמכיריה עצמה יש בה משא ומתן משא המעות ומתן החפץ אבל לקנות מהן לא נאסר במשנתנו אלא דילפינן ליה מהך ברייתא דתני רב זביד בדבי ר' אושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחין מהם וזה דוחק דבכל דוכתא דאתמר לשאת ולתת במקח וממכר נאמר וכדאמרינן בעלמא מה יעשה אדם ויתעשר ישא ויתן באמונה לפיכך נ"ל דמתניתין נמי בין בלקיחה בין במכירה מיירי ולצדדין קתני למכור בדבר המתקיים וליקח בדבר שאין מתקיים ושני ברייתות שבגמרא פירשו פירוש משנתנו קדמייתא אמרה כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהם שיש בכללו איסור מכירה לא אמרו שיהא אסור למכור אלא בדבר המתקיים ולפי שברייתא זו סתימה היא ואפשר דהוה משמע מינה דדבר המתקיים אסור בין בלקיחה בין במכירה דבר שאין מתקיים מותר בשניהם הביאו בעלי הגמרא אחריה הא דתני רב זביד בדבי ר' אושעיא לפרש לך שמכירה אסורה בדבר המתקיים אבל לא לקיחה דמדקתני אין לוקחין בדבר שאין מתקיים שהמוכר שמת במכירתו מכלל דבמתקיים שרי ואשמועינן נמי דלקיחה בדבר שאין מתקיים אסורה כדתני בהדיא אבל לא לוקחין מהם ולפי שיטה זו מותר ליקח מהם דבר המתקיים אלא שדברי הגאונים ז"ל נראים עיקר דדבר המתקיים נמי אסור ליקח ביום אידם עכ"ל הר"ן ז"ל. ובגמ' בעי אי היה טעמא משום הא דאזלי ומודי או דילמא משום ולפני עור לא תתן מכשול ונפקא מינה להיכא דאית ליה בהמה לדידיה אי אמרת משום דאזיל ומודה הא נמי מרווח ליה ואזיל ומודה ואי אמרת משום ולפני עור הא אית ליה לדידיה ופלח לע"ז בדידיה. ולפי מה שכתב הר"ן ז"ל לא אפשיטא בעוין אלא סוגיין בגמרא ריהטא דמשום דאזיל ומודה הוא וז"ל והך בעיא ליתא אלא בלשאת ולתת אבל בלהשאילם ולהלוותם ולפורען פשיטא דמשום דאזיל ומודה הוא דהא ליכא למיחש בהו לתקרובת דשאלה הדרא בעינא להלוותן ולפורען נמי זוזי יהבי להו דלא חזו לתקרובת הלכך הני ודאי פשיטא דמשום דאזיל ומודה נינהו ולשאל מהם וללוות מהם וליפרע מהם נמי ס"ל לרבא בגמרא דמשום דאזיל ומודה נינהו שהעו"ג שמח כשישראל צריך לו וליפרע מהם נמי מפני שהוא שמח שפרע חובו אי נמי לשאול מהם וללוות מהם אסור משום גזרה דלהשאילן ולהלוותם ולפורען כאביי דאמר הכי בגמרא הלכך בכל הני פשיטא לן דמשום דאזיל ומודה נינהו אבל במקח וממכר מיבעיא לן מי אמרינן דוקא בלהשאילן ולהלוותם ולפורעם הוא דאיכא למיחש דאזיל ומודה לפי שהם נהנים בדבר ואינם חסרים כלום אבל במקח וממכר לא לפי שכמו שבא לידו החפץ יוצאין מתחת ידו המעות א"נ אפכא הלכך לית ביה משום אזיל ומודה אלא משום לפני עור וכל היכא דאית ליה בהמה לדידיה א"נ דזבין ליה מידי דלא חזי לתקרובת שרי או דילמא כיון שבא לידו מה שהיה רוצה אזיל ומודה ואע"ג דלא אפשיטא בעיין סוגיין בגמרא ריהטא דמשום דאזלי ומודה הוא וכמו שכתבתי בחדושי ולפיכך השמיט הרב אלפסי ז"ל בעיא זו וכתב משנתנו בסתם דאלמא ס"ל דכולה בחד גוונא היא משום דאזיל ומודה. והרמב"ם ז"ל ג"כ כתב בפ"ט מהלכות ע"ז שלשה ימים לפני אידיהם של עו"ג אסור ליקח מהם ולמכור להם דבר המתקיים הרי שאסר הכל ולא חלק בין הראויין לתקרובת לשאין ראויין ובין אית ליה בהמה לדידיה ללית ליה עכ"ל ז"ל. עוד בעי בגמ' הני שלשה ימים הן ואידיהן או דילמא הן בלא אידיהן ומסיק הן בלא אידיהן שלשה קאמר דאי ס"ד הן ואידיהן ליתני אידיהן של עו"ג שלשה ימים וכי תימא דלהכי תנא לפני למעוטי לאחר האיד דאי הוה תני סתמא לא הוה ידעינן הנך שני ימים דלבד האיד אי לפני האיד אי לאחר האיד ולהכי תני לפני למעוטי לאחר ליתני אידיהן של עו"ג שלשה ימים לפניהם אסורין דלישתמע דתנא דידן באידיהן איירי אלא מדלא אדכר במתניתין לאיסור כלל ש"מ הנך שלשה ימים דקתני במתניתין אלפני קאי ואידיהם ממילא משתמע דכ"ש דאסור והן בלא אידיהן קתני:
להשאילן ולשאול מהם וכו': בגמרא פריך בשלמא להשאילן להלוותם לפורעם משום דקא מרווח להו אלא לשאול מהן ללות מהן להפרע מהם מעוטי קא ממעט להו ותירץ אביי גזרה הא אטו הא ורבא תירץ כולה משום דאזיל ומודה הוא וצריכא דאי תנא כו' עיין בתוי"ט:
ר' יהודה אומר נפרעין מהם: מאי דקשה לר' יהודה מההיא דבפ"ק דמסכת מועד קטן כתבנוהו שם בס"ד. וכתב הר"ן ז"ל ר' יהודה אומר נפרעין מהם מפני שהוא מיצר למ"ד דלהפרע מהן אסור משום דאזיל ומודה פליג ר' יהודה ואמר דליתא משום דמיצר הוא וליכא הודאה ולמ"ד דלהפרע מהם אסור משום גזרה דגזרינן ליפרע מהן אטו לפורען פליג ר' יהודה ואמר דלא שייך למיגזר דהכא מיצר והכא נהנה:
אע"פ שמיצר הוא עכשיו שמח הוא לאחר זמן: לאחר שפרע חובו הוא שמח לאלתר ע"כ. ובגמ' מתני' דלא כר' יהושע בן קרחא דאמר מלוה בשטר אין נפרעין מהם מפני ששמת הוא לאחר זמן ביום אידו דכיון דנקיט ישראל שטרא בידיה עילויה כל שעתא ושעתא מיסתפי מיניה אבל מלוה על פה נפרעין מפני שהוא כמציל מידן ותוס' ז"ל הוכיחו מן הירושלמי דאפי' מלוה בשטר נפרעין מהם. ובגמרא וגם בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ב) פסיק הלכתא כר' יהושע בן קרחא:
משנה ב[עריכה]
שלשה ימים לפניהם ושלשה ימים וכו': מחק הר"ר יהוסף שתי מלות ימים וכתב כן מצאתי בכל הספרים ע"כ:
וחכמים אומרים לפני אידיהן אסור ולאחר אידיהן מותר: בגמרא פריך חכמים היינו ת"ק ומשני דת"ק סבר שלשה ימים לפני אידיהן מלבד יום אידיהן עצמו ורבנן בתראי סברי הן ואידיהן הכל שלשה בלבד ואיבעית אימא דת"ק דקאמר אסור לשאת ולתת וכו' דוקא לכתחלה ואם נשא ונתן דיעבד שפיר דמי ורבנן בתראי דקאמרי אסור סתמא אפילו דיעבד ואב"א דאיכא בינייהו דת"ק סבר דאסור לשאת ולתת עמהם שלשה ימים קודם אידיהם דוקא כשאין יד עו"ג תקיפה על ישראל אבל כי מסתפינן מינייהו אין אסור אלא יום אידם ורבנן בתראי סברי לפני אידיהם לעולם אסור ואב"א דאיכא בינייהו דת"ק סבר ג' ימים לפני אידיהם אסור ורבנן בתראי דלא יהבי חושבנא אלא אסור סתמא קאמרי אית להו כנחום המדי דאין אסור אלא יום אחד לפני אידיהן:
משנה ג[עריכה]
ואלו אידיהם של עו"ג וכו': ביד הלכות עכו"ם פ"ט סי' ג' ד'. ובטור י"ד סימן קמ"ח וסימן קנ"ב:
קלנדא וסטרנורא: קלנדא שמנה ימים אחר התקופה וסטרנורא ח' ימים לפני התקופה וסימניך דלא תימא קלנדא לפני התקופה וסטרנורא אחר התקופה קרא דכתיב אחור וקדם צרתני אחור כתיב ברישא וה"נ מתניתין שמנה דאחר התקופה נקטא ברישא ובערוך גריס קָלֶנרַס בסמך. והני דמני תנא דרומאי אבל דפרסאי ודבבלאי מפרש לה בגמרא. ובגמרא אמר שמואל דעוד יש איד אחד לרומיים שאינו שנוי במשנה דאחת לשבעים שנה מביאין אדם שלם ומרכיבין אותי על אדם חיגר ומלבישין אותו וכו' והא דלא תנא ליה תנא במתניתין דלא קחשיב אלא מידי דאיתיה בכל שתא ושתא:
וקרטיסים: אומר הר"ר שמעיה בלשון יון הוא תפוס תפיסות שתים קרט לשון תפיסה וסיס לשון שתים פירש דרוצה לומר תפיסה שנייה והיינו דאמרינן בגמרא שתי תפיסות תפסה רומי אחת בימי קלפטרא מלכתא ואחת שתפסה בימי יונים:
יום גינוסיא: יום שמעמידין בו מלך ובגמ' פריך והא תניא יום גינוסייאות ויום שמעמידין בו מלך ומשני במסקנא הא דידיה והא דבריה והא דנפקא לן מקרא דכתיב הנה קטן נתתיך בגוים וגו' שאין מושיבין מלך בן מלך מתרץ בגמרא אבל ע"י שאלת רשות מן השרים מעמידין כגון אסוירוס בן אנטונינוס:
ויום המיתה: דברי ר"מ. ר"מ סבר ל"ש מיתה שיש בה שריפה ול"ש מיתה שאין בה שריפה פלחי בה לע"ז ורבנן סברי מיתה שיש בה שריפה חשיבא להו ופלחי בה לע"ז ושאין בה שריפה לא חשיבא ולא פלחי בה לע"ז. וכתב הר"ן ז"ל וכל הנך דחשיב הכא חשיבי להו ואסורין שלשה ימים לפניהם:
אבל יום תגלחת זקנו: שאינו זמן קבוע לרבים:
או בלוריתו: מפרשינן בגמ' דבכלל בלוריתו הוי בין הנחת בלוריתו בין העברת בלוריתו שמנהגם היה שהיו מגלחים ראשם ומניחין בלורית מאחורי העורף לשם ע"ז ולסוף שנה היה מגלח אותה בלורית לבדה וכשהיה מניחה וכן ג"כ כשהיה מגלחיה היה עושה יום איד:
ויום שעלה בו מן הים: ומקריב זבחים לע"ז על שניצול ובכל הנך תנן אין אסור אלא אותו היום בלבד ולא לפניו ולאחריו דלא חשיב ליה כולי האי:
ואותו האיש בלבד: מפ' בגמ' למעוטי משועבדים פירוש אנשים משועבדים לאותו האיש דמותרין דלא אמרינן מאי דזבני ממטי ליה למיפלח. וה"ה בכולהו אידם. ובעי בירושלמי אותו היום בלבד או אותו היום בכל שנה ולא איפשיטא וכתב הראב"ד ז"ל דהא דתנן יום תגלחת זקנו ובלוריתו ואינך דבתרייהו במלך לבדו מיירי אבל שאר עו"ג אין עושים יום איד כלל ביום תגלחת זקנם ובלוריתם ויום שעולין בו מן הים והביא ראיה מדקתני סיפא ועו"ג שעשה משתה לבנו מכלל דעד השתא במלך עסיקינן ועוד מדתנן לקמן בפ' ר' ישמעאל נפל לבור ועלה ואמרינן עלה לא שנו אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור דבהדי דקא סליק מנסך ליה דדמי עליה כיום אידם מדקאמר דדמי עליה ולא קאמר דהוי עליה יום אידו אלמא לאו יום אידו ממש הוא ואי לאו שהיין מזומן בידו לא היה עובד עבודה זרה ואין לך בית האסורים גדול מזה והרמב"ן ז"ל חלק עליו דשאני בית האסורים מפני שרשות אחרים עליו ועלה מן הים נמי מפני שעמד בו הרבה הלכך הוי יום אידו ממש ואזיל ומודה אבל נפל לבור שלא עמד שם אלא מעט והדבר מצוי שעולה ממנו חי אינו עושה יום איד ממש אלא דדמי ליה ליום אידו שעושה כשעולה מן הים עכ"ל ז"ל. וראיתי שמחק הרי"א ז"ל מלות ונכרי שעשה משתה לבנו וגם מלת בלבד דבסוף המשנה:
משנה ד[עריכה]
עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר: ביד פ"ט דהלכות עכו"ם סי' ז' ח'. ובטור י"ד סי' קמ"ח וסימן קמ"ט. והעלה הר"ן לדעת הרי"ף דחוצה לה מותר ואפילו סמוכה מאד וכך פירש רעז"ל. והרמב"ם ז"ל מפרש דמהו לילך לשם לעבור דרך שם לארץ אחרת וכ"ש לדור בה וכ"ש לסחור בה ועיין בהשגת הראב"ד ז"ל שם פ"ט:
מתו לילך לשם: לאותה העיר ביום ע"ז שלהם לספר עם אחד מבני העיר רש"י ז"ל:
בזמן שהדרך מיוחדת וכו': ר"מ פליג עלייהו דרבנן בברייתא דבכל גוונא אסור ליכנס לתוכה ולא מתוכה לעיר אחרת אלא שרש"י והר"ן ז"ל פירשו שם הטעם שאסור ליכנס לתוכה משום חשד שמא יאמרו דאיהו נמי אזיל למיפלחה. ולפי זה אפשר שאינה מענין משנתנו. ומפרש בירושלמי שלא אסרו אלא באכסנאי אבל בן עיר שהיה חוץ לעיר והולך לביתו מותר ואם הולך בשיירא אפילו אכסנאי מותר:
עיר שיש בה ע"ז: ודרך העו"ג להיות להם יום שוק ויריד ביום אידם:
והיו בה חנויות מעוטרות: ביד שם פ"ט סימן ו'. ובגמרא מפרש ריש לקיש דוקא מעוטרות בורד והדס אסורות אבל בפירות מותרות ור' יוחנן מפרש דאפילו בפירות נמי אסורות. ועיטור עצמו ודאי אסור בהנאה אבל לענין חנויות עצמן אנו באין לדון אם מותר ליקח מהן מפני שמהנה לע"ז:
מעוטרות אסורות: משום דכיון דנהנה משל ע"ז אסור כדכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם כ"ש למהנה לע"ז דאסור:
ושאינם מעוטרות: מותרות דלא שקלי מיכסא ואי משום דנושא ונותן ביום אידם הני מילי לזבוני להו דילמא מזבן ליה בהמה ואזיל ומקריב לע"ז אי נמי דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודה אבל למיזבן מינייהו דבר שהוא מתקיים שרי דסתם מוכר עצב הוא רש"י ז"ל. וכתבו תוס' ז"ל הכא משמע שחזר בו רש"י ז"ל ממה שהיה מפרש לעיל דלשאת ולתת היינו מקח וממכר ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל וכבר כתבנו למעלה שדברי הגאונים ז"ל עיקר ודבר המתקיים נמי אסור ליקח ביום אידם ולפי זה קשיא אשמעתין לכך פירשו דמתני' הכי קתני עיר שיש בה ע"ז ויש שם יריד שמתחיל ביום הע"ז דהיינו ביום אידם ונמשך לאחר מכאן חנויות שיצאו מעוטרות ביום האיד אסורות כל ימי היריד משום דשקלי מיניה מיכסא לע"ז ושאינם מעוטרות שאין עליהם מיכסא מותרות והוא שיהא נושא ונותן עמהם שלא ביום אידם וכי תימא אי הכי פשיטא דשרי אפילו למכור ואמאי איצטריכינן לטעמא דמשום מעוטינהו כדאיתא בגמ' הא אפילו לזבונינהו כיון דלא שקלי מיניה מיכסא ואינו נושא ונותן ביום אידם שרי י"ל דאפ"ה כל היכא דלא ממעט להו אסור שכיון שיריד זה התחלתו מיום ע"ז וע"ז שקלא מיניה מיכסא על שמה הוא נקרא וכשהן מתאספין ומביאין סחורה ובאין למכור ליריד של הע"ז מתעלה בכך אבל ליקח מהן כל היכא דמממט להו לא מתחשבא. ותדע שיש אומרים שאפילו ביום האיד עצמו מותר ליקח מן היריד כל מה שהוא צריך משום דדילמא לא משכת ליה אלא ביריד וה"ל לגבי דידיה דבר האבד וגבי דידהי ליכא רווחא דיריד זיילי ביה תרעי טפי משאר יומי והיינו דאמרינן בגמ' משום מעוטינהו כלומר דממעט להו רווחא והראיה מדאמרינן בפ"ק דמ"ק רבינא היה מסיק זוזי בבני אקרא דשנוותא אתא לקמיה דרב אשי א"ל כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אוחרא לא משכחת להו כפרקמטיא האבודה דמי ושרי ותניא נמי גבי ע"ז כי ה"ג הולכין ליריד של עו"ג ולוקחין מהם וכו' מפני שהוא כמציל מידם אלמא טעמא דיריד משום דבר האבד הוא ושמעינן מהא שאם היתה לו פרקטיא האבודה מוכרה ביריד וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה ומיהו כי שרו משום דבר האבד היינו דוקא בדברים שהוא צריך להם לעצמו אבל להשתכר בהם לא משום דהנחת רוח לא מיקרי דבר האבד והכי מוכח בפ"ק דמועד קטן והיינו דאמרינן פשיטא עבד ישראל דאי עבד עו"ג למאי מיבעי ליה אע"ג דלא סליק הכי בגמ' עכ"ל ז"ל בקיצור קצת:
משנה ה[עריכה]
אלו דברים אסורים למכור לעו"ג: פי' עובדי עבודה זרה לפי שהם דברים מיוחדים להקריב לע"ז. וביד שם פרק תשיעי סימן ד'. ובטור יורה דעה כולה מתניתין עד סוף פירקין בסימן קנ"א:
איצטרובלין: פי' הרמב"ם ז"ל חאב קורייאש:
ופטוטרות: גרסינן ובגמרא הוא דמפרש דבפטוטרותיהן קאמר ולאו מין באנפי נפשיה הוא אלא ה"ק אין מוכרין להם איצטרובלין ובנות שוח בעוקציהן לפי שהיה דרכן לתלות אותן בהם לפני ע"ז. ותימה שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל בִפְטוּטְרוֹתֵיהֶם: ולכונה מפרש בגמ' לבונה זכה:
ר' יהודה אומר מותר למכור תרנגול לבן: וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל מוכר הוא לו תרנגול לבן וכו' ומפרש בגמרא כגון דאמר לו שחור ולבן דלת"ק כיון שאמר זה הלבן אע"פ שאמר עם זה השחור והאדום הואיל והזכיר לבן אסור ולר' יהודה בפני עצמו אסור כיון דאדכר לבן מעיקרא והשתא שקיל לבן ואזיל ליה מעיקרא נמי ללבן איכוון והאי דאדכר שחור ואדים איערומי אערים דידע הוא דאי שאיל לבן לחודיה לא יהבי ליה ולא זבני ליה ישראל ובין התרנגולים מותר דמגו דשחור לאו לע"ז לבן נמי לאו לע"ז ומיהו אם שואל תרנגול סתם בין לר' יהודה בין לרבנן מותר למכור לו תרנגול לבן והא דתנן לעיל ונכרי שעשה משתה לבנו אינו אסור וכו' דשמעת מינה הא אותו היום ואותו האיש מיהא אסור מיירי במשתה של חופה דהא ודאי לתקרובת ע"ז קבעי לה אבל במשתה של מריעות שעושין הנערים זה עם זה מותר למכור לו לבן ולשאת ולתת עמו דלא חשיב כולי האי שיקריבו לע"ז:
סתמן מותר: מפרש בגמרא סתמן חיטי חיוורייאתא ופירושן לע"ז כלומר אע"פ שפירש חטים לבנות כל זמן שלא פירש לע"ז סתמא מיקרי ומותר ול"ד לתרנגול לבן וה"ה כל שאר מיני פירות וכן הביאו לפירוש זה הרי"ף ז"ל:
אף דקל טב: אמר ליה רב חסדא לאבימי גמירי דע"ז דאברהם אבינו ד' מאה פירקי הוו ואנן חמשה תנן ולא ידעינן מאי קאמרינן דקתני אף דקל טב הא דקל ביש מזבנינן והא תנן בסמוך אין מוכרין להם במחובר לקרקע משום לא תתן להם חנייה בקרקע ומתרץ ליה דבפירות דקל קאמר:
ונקליבם: בערוך הביאו בערך נקלווס בשני ווין וסמך. ואיתה להאי בבא בתוס' פ' הכונס (בבא קמא דף נ"ח):
משנה ו[עריכה]
מקום שנהגו וכו': ביד פ' עשרים דהלכות שבת סימן ג' ד' ה':
למכור בהמה: דקה לעו"ג נראה דכאן לא שייך לא למיתני עע"ז וגם לא לפרש שהם עע"ז דוקא. והכא במנהגא תליא מילתא ואע"ג דתנן בריש פירקין דלקמן אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עו"ג מפני שהם חשודים על הרביעה ואיכא משום ולפני עור לא תתן מכשול דבני נח נצטוו על הרביעה דכתיב והיו לבשר אחד יצאו בהמה וחיה שאין נעשין בשר אחד אפ"ה במכירה ליכא למיחש לרביעה דעו"ג חס על בהמתו שלא תעקר שנעשית עקורה ברביעה וכיון שקנאה והיא שלו שוב אינו רובעה הלכך במנהגא תליא מילתא היכא דאחמור עלייהו דלא מזבני אחמור והיכא דלא אתמור שרי ולגבי העמדת בהמה בפונדקאות של עו"ג שהבהמה של ישראל היא אין העו"ג חס עליה מלרובעה וקא עבר אלפני עור לא תתן מכשול ואהכי אסור. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל ואל ישנה אדם מפני המחלקות ס"א אל ישנה וכו':
ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה: גזרה משום שכירות ומשום שאלה ומשום נסיוני פירוש משום נסיוני דזימנין דזבין ליה ניהליה סמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא ואומר לו בא נסה אותה לראות אם הולכת שפיר כשהוא טעונה ושמעה לקליה ואזלא מחמתיה וניחא ליה דתיזיל וה"ל מחמר בשבת דחייב חטאת ועל ידי סרסור ליכא למיחש לשאלה ושכירות ולא לנסיוני דהא לא ידעה לקליה דאזלה מחמתיה. ועיין בתוס' ז"ל אמאי נקט טעמא דמחמר תיפוק לי משום טעם דשביתת בהמתו אפילו כי לא שמעא לקליה והר"ן ז"ל האריך הרבה בזה עיין שם שהוא נתן טעם לשבח וכתב עוד בפי' המשנה וז"ל מקום שנהגו למכור בהמה דקה לעו"ג מוכרין וכו' מדינא שרי דליכא למיחש לרביעה משום דעו"ג חס על בהמתו מלרבעה מאחר שקנאה שלא תעקר שנעשית עקרה ברביעה אלא שיש מקומות שהחמירו על עצמן שלא למכור כדי שלא יבאו להעמיד בהמה בפנדקאות של עו"ג והא ודאי מדינא אסור לפי שהן חשודים על הרביעה ואיכא משום לפני עור שהוא אינו חס על בהמת ישראל שלא תעקר ולפיכך יש מקומות שהחמירו אף במכירה משום לתא דהעמדה ומש"ה קאמר דמקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין ובכל מקום אפילו באותן מקומות שלא החמירו בכך אין מוכרין בהמה גסה מפני שמיוחדת למלאכה ועושה בהמתו מלאכה בשבת ועגלים וסייחים ושבורים אע"פ שאין ראויין למלאכה גזרו בהן רבנן דילמא אתי לאיחלופי ואתי למיזבן גדולים ושלמין הראויין למלאכה ואיכא משום שאלה ושכירות כדמפרש בגמרא ע"כ. והעלה הוא ז"ל דמתניתין בסתם אינשי דמסתמא זבני לרידיא אבל רב הונא דאמרינן בגמרא דזבין ההיא פרה לנכרי טבח זבן דאע"ג דטבח גופיה לרידיא זבין כיון דזבין נמי לשחיטה תלינן לקולא ע"כ. וכשם שאין מוכרין בהמה גסה כך אין מוכרין חיה גסה ואפילו במקום שנהגו למכור בהמה דקה חיה גסה אין מוכרין דחיה גסה עבדי בה מלאכה לטחון בריחיים והא דתנן בסמוך ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים דשמעת מינה הא ארי של תרבות שאין בו נזק מוכרין מתרץ בגמ' רב אשי דסתם ארי שבור הוא אצל מלאכה פירש רש"י ז"ל דארי לאו בר מלאכה הוא ומתניתין ר' יהודה היא דשרי בשבורה וכל אריות שבורין הם אצל מלאכה אבל רבנן דאסרי בשבורה אסרי נמי בארי ור' יהודה נמי בשאר חיה גסה כגון ערוד דטחנו בהו בריחייא מודה דאין מוכרין ע"כ. ור"י בעל התוס' פירש דמתניתין אפילו כרבנן נמי אתיא דע"כ לא קאסרי רבנן אלא משום דאתי למימר שלא מכרה לו אלא שבורה אבל בארי לא שייך למימר האי טעמא דלעולם שבור הוא אצל מלאכה ע"כ ורב נחמן מתקיף עליה דהאי שנוייא דמאן לימא לן דארי חיה גסה הוא דילמא חיה דקה הוא ובמנהגא תליא מילתא:
שלימים ושבורים: הרמב"ם ז"ל פירש משום דשבורים נמי מעלו לטחינה ורש"י ותוס' ז"ל פירשו גזרה שבורים אטו שלימים דאתו לאיחלופי:
ר' יהודה מתיר בשבורה: בפירקין דף ז' ומפרש בגמרא בברייתא משום שאינה יכולה להתרפאות ולהחיות אמרו לו והלא מרביעין עליה ויולדת וכיון דמרביעין עלי' ויולדת אתי לשהוייה אמר להן לכשתלד תאסרוה כלומר דודאי לא תלד לעולם:
בן בתירא מתיר בסוס: רפ"ק דבכורות. וטעמיה מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת ורבי אוסר ולא מטעם דרבנן אלא משום תורת כלי זין דאיכא דקטיל בסיחופיה פירוש שמלמדו להרוג בידו את הנופלים במלחמה ומשום תורת בהמה גסה דלכשיזקין מטחינו בריחיים בשבת דאב מלאכה הוא ושלושה מחלוקות בדבר. ועיין בדברי הירושלמי שכתבנו בפסחים בפ' מקום שנהגו:
משנה ז[עריכה]
אין מוכרין להם: דובים ואריות וכו' ביד פ"ט דהלכות עכומ"ז סי' ו':
ולא כל דבר שיש בו ניזקה לרבים. אין בונין עמהם בסילקי וגרדון: כך הגיה הרי"א ז"ל וכתב כן מצאתי:
בסילקי גרדום איצטדיא ובימה: בגמרא בלישנא בתרא דרבא מפרשינן דהכי קתני מתניתין בסילקי של גרדום ושל איצטדיא ושל בימה אבל בסילקי סתם של מלכים מותרת ובלישנא קמא קאמר רבא בסילקי של מרחצאות ושל אוצרות מותרות אבל בסילקי של מלכים אסור וסימן לאסור מלכיהם בזיקים:
איצטדיא: מקום שעושין שם איצטדינות שור האיצטדין שהוא מנגח והורג אנשים מרחוק ושחוק הוא להם הר"ן ז"ל:
בימוסיות: כתבו תוס' ז"ל נראה לר"י כגירסת הערוך שפירש דימוסיות בדלית והוא לשון מרחצאות כדאמרינן בשבת פ' חבית אסור לישב בקרקעות של דימוסית מפני שמעמלת ומרפאה וכן אמרינן מיא דדימוסית וחומרא דפרוגיתא קפחו עשרת השבטים ואמרינן נמי במדרש למחר אני פותח להם מרחצאות ודימוסייאות ובפירוש רשב"ם ג"כ כתוב דימוסיות בדלית ופירש שהוא בנין שלא לצורך ע"ז ע"כ. וגם הר"ר יהוסף ז"ל הגיה בדלית. והרמב"ם ז"ל משמע מתוך פירושו ז"ל דגריס בבית בימוסיות:
הגיעו לכיפה שמעמידין בה ע"ז אסור לבנות: גמרא א"ר אלעזר א"ר יוחנן אם בנה שכרו מותר ואפילו דע"ז גופה פירוש אם עשה ישראל ע"ז לעו"ג בשכר דאימת קא הויא ע"ז במכוש אחרון ובמכוש אחרון לית בה שוה פרוטה וקסבר דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ואיתה להאי בבא בתוס' פ' האיש מקדש (קידושין בדף מ"ח) ודפ' הגוזל עצים (בבא קמא דף צ"ט.) וביד שם בפ"ט סימן ט' וז"ל שם אסור לבנות עם העו"ג כיפה שמעמידין בה ע"ז ואם עבר ובנה שכרו מותר אבל בונה לכתחילה הטרקלין או החצר שיש בה אותה הכיפה ע"כ. ובטור יו"ד סי' קמ"ג:
משנה ח[עריכה]
ואין עושין תכשיטין לע"ז קטליות נזמים וטבעות ר' אלעזר אומר אומר בשכר מותר: כל זה אינו מנוסח המשנה וכן בירושלמי ובהרי"ף ובהרא"ש ז"ל ליתיה. וגם הר"ר יהוסף ז"ל מחקו וכתב לא מצאתי זו המשנה בכל הספרים ונ"ל דשבוש הוא לגמרי דליכא מאן דפליג עלה דודאי אסור ע"כ:
אין מוכרין להם במחובר לקרקע: ביד שם פ' עשירי סימן ד'. ובגמרא בברייתא בהדיא פליג עליה ר' יהודה אר"מ דהוא סתמא דמתניתין וס"ל לר' יהודה דבין באילן בין בשחת בין בקמה יכול למכור לו בעודן מחוברין לקרקע ואפילו בבהמה פליג ר' יהודה וס"ל דמוכר לו בהמה כגון עגלים וסייחין ע"מ לשחוט ושוחט ור' מאיר סבר אין מוכר לו אלא שחוטה. ופסק הרי"ף ז"ל הלכתא כר"מ דסתם מתני' כותיה וכתב הר"ן ז"ל אע"ג דבפ' החולץ משמע דכל היכא דאיכא פלוגתא במתניתין לאו סתמא מיקרי אפ"ה משמע דראה רבי דבריו כיון ששנאו סתם כדאמרינן בחולין ראה רבי דבריו של ר"ש ושנאו בלשון חכמים אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפ' עשירי מהלכות ע"ז כר' יהודה ע"כ בקיצור. וז"ל הרא"ש ז"ל והלכתא כר"מ דסתם מתניתין כותיה כלומר ששנה דברי ר"מ בלשון סתם ותימא לי על הרי"ף ז"ל למה הביא בהלכותיו הך בעיא דבהמה שהיא אליבא דר' יהודה והיה נראה מדבעי סתמא דהגמרא בבהמה אליבא דר' יהודה אלמא הלכתא כותיה והא דקתני במתניתין אבל מוכר הוא משיקצץ לאו סתמא כר"מ אלא דר' יהודה ור"מ פליגי בדברי ת"ק דר' יהודה מפרש דבריו אבל מוכר הוא משיתנה עמו לקוץ דלא משמע ליה דקאמר ת"ק משיקצוץ ממש דמה חדוש הוא זה וכי בשביל שהוא מחובר לקרקע לא ימכרנו לו אחר שנקצץ ור"מ פי' בברייתא משיקוץ ממש והרמב"ם ז"ל פסק בחבורו כר' יהודה ע"כ:
אין משכירין להם וכו': תוס' פ' הספינה דף פ"א ודפ' ר' ישמעאל דמנחות דף ס"ו:
ואין צריך לומר שדות: דאיכא תרתי דאיסורא חנייה בקרקע ומפקעינן מן המעשרות [הגה"ה פירוש דסבר יש קנין והתם במנחות דף ס"ו מוקי פלוגתייהו דר"מ אהנהו תנאי דהתם בברייתא במירוח העו"ג אי פוטר אי אינו פוטר וכתבו שם התוס' וגם בס"פ השולח (גיטין דף מ"ז) בתוספות המוגהין וז"ל דשם פ' השולח ולהכי מוקי פלוגתייהו במירוח העו"ג ולא ביש קנין כי היכי דלא תיקשי ר"מ דמנחות אדר"מ דע"ז ומיהו בירושלמי דפירקין משמע דסבר ר"מ אין קנין ופליג אתלמוד שלנו ע"כ ועיין עוד שם וגם שם במנחות שנשאו ונתנו אי מאן דסבר אין קנין ודריש דיגונך ולא דיגון עו"ג אית ליה נמי דמירוח העו"ג פוטר ולמאן דסבר יש קנין ודריש דגנך ולא דגן עו"ג אי אית ליה דמירוח העו"ג אינו פוטר דהא בהא תליא וכדמשמע מפירוש רש"י ז"ל שם פ' השולח עיין שם]. ובגמרא פריך בית נמי איכא תרתי חניית קרקע ומפקע לבית מן המזוזה ומאי אין צריך דקתני ומשני מזוזה חובת הדר היא ולא חובת הבית הלכך ליכא אפקעתא דכתיב ביתך דרך ביאתך אלמא למי שנכנס בתוכה אזהר רחמנא. והגיה הר"ר יהוסף ז"ל ואין צורך לומר שדות עוד הגיה ר' יוסי אומר אף בארץ ישראל משכירין להם בתים ובסוריא וכו' ומחק מלות אבל לא שדות:
ובסוריא משכירין בתים וכו': דמכירה דסוריא אטו מכירה דא"י גזרינן אבל שכירות דסוריא לא גזרו רבנן דהיא גופה גזרה שכירות אטו מכירה ושכירות שדות בסוריא דאסור לאו גזרה היא אלא איסורא היא דקסבר ר"מ כבוש יחיד שמיה כבוש:
ור' יוסי אומר בא"י משכירין להם בתים: ולא גזרינן אטו מכירה אבל שדות דאיכא במכירתם תרתי לאיסורא גזרינן שכירות אטו מכירה ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות דקסבר ר' יוסי כבוש יחיד לאו שמיה כבוש הלכך ליכא איסורא במכירת בתים:
משנה ט[עריכה]
אף במקום שאמרו להשכיר: פ"ק דפסחים דף ו'. ובפירקין דף ט"ו. ובגמרא אף במקום שאמרו להשכיר מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי וסתמא כר"מ דאי ר' יוסי בכל דוכתא מוגרי. ומכאן הביא ראיה מהר"י קולון ז"ל בשרש קע"א דף קצ"ד שלשון מקום משמע שפיר יותר מעיר אחת ויותר משתים דהא הכא קתני אף במקום שאמרו להשכיר וכו' וקאי ארישא דקתני ובסוריא משכירין להם בתים אבל לא שדות הרי שכל ארץ סוריא שהיא ארם צובא כדפירש רש"י ז"ל קרי להו מקום אע"פ שכמה עיירות היו שם וכן ג"כ בלשון מקרא אשכחן דלשון מקום הוא כולל דהא הקב"ה קאמר לאברהם זעקת סדום ועמורה כי רבה ואפ"ה סמך אברהם אבינו לומר ולא תשא למקום ולא חש פן יהיה משמעו למקום הנזכר דהיינו סדום ועמורה דוקא והוא היה מבקש שבזכות חמישים צדיקים ישא לכל החמשה כרכים אלא ודאי הטעם מפני שלשון מקום משמע שפיר יותר מעיר אחת ואפילו משתים ע"כ:
ונאמר ולא תביא תועבה וכו': כך צ"ל. ופי' הר"ן ז"ל אמרינן עלה בירושלמי הא במקום שנהגו למכור מוכר הוא לי ואפילו לבית דירה ומשכיר הוא לו ואפילו לבית דירה ולפי זה מתניתין ה"פ אף באותן מקומות שהקלו להשכיר כעין סוריא לר"מ או א"י וסוריא לר' יוסי לא לבית דירה הקלו. אבל לחוץ לארץ שהקלו אף למכור אף להשכיר בית דירה התירו והיינו טעמא משום דהאי לא תביא תועבה להא מילתא אסמכתא בעלמא היא דעיקר קרא בישראל המכניס עבודה זרה לביתו הוא והכי מוכח בסוף מכות הלכך בארץ שאנו מצווין לשרש אחר ע"ז אסרו חכמים שלא להשכיר לבית דירה וכן נמי בסוריא מפני סמיכותה לא"י אבל בחו"ל שאין אנו מצווין לשרש אחריה משכירין אפילו לבית דירה ולישנא דמתניתין נמי דייקא הכי דקתני סיפא ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ מפני שנקראת על שמו כלומר ועו"ג יעשה בו מלאכה בשבת ויו"ט כדאיתא בגמרא ואם איתא דאיסור בית דירה בכל מקום נמי ה"ל למימר ולא ישכיר לו את המרחץ דרישא נמי בכל מקום היא אלא ש"מ דאיסורא דרישא ליתיה אלא בא"י וסוריא אבל בחוץ לארץ לא מש"ה תנא סיפא בכל מקום ובירושלמי איפליגו אם משכירין להם שדות בארץ ישראל כל שאינו מוצא להשכיר לישראל דגרסינן התם ר' סימון היו לו כרמים נטועים בהר המלך שאל לר' יוחנן א"ל יאבדו ואל תשכירם לעו"ג שאל לר' יהושע מהו להשכירם לעו"ג ושרא ליה ר' יהושע במקום שאין ישראל מצויין עכ"ל ז"ל ועוד כתב ז"ל ולענין פורני וריחיים אי הוי כשדה ושרו או כמרחץ ואסורי הרב בעל מתיבות ז"ל כתב דכשדה נינהו ובשם רבינו האיי גאון ז"ל אמרו דמכיון שהשכירה שנים הרבה ונתפרסם הדבר מותר וכן נהגו היתר בבבל ונראה שבכיוצא בזה הכל כמנהג המדינה ע"כ:
מפני שהיא נקראת על שמו: יש ספרים דגרסי שהוא נקרא ואין קפידא ועל כיוצא בזה סמכינן אר' אברהם ן' עזרא שכתב כל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו. אכן הר"ר יהוסף ז"ל הגיה שהיא נקראת. ובטור אורח חיים סימן רמ"ג: