משנה מועד קטן א ה

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת מועד קטן · פרק א · משנה ה | >>

[עריכה]

רבי מאיר אומר, רואין את הנגעים בתחילה ^כו להקל, אבל לא להחמיר.

וחכמים אומרים, לא להקל ^כח ולא להחמיר.

ועוד ^כט אמר רבי מאיר, מלקט אדם עצמות אביו ואמו, מפני ששמחה היא לו.

רבי יוסי אומר, אבל הוא לו.

לא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלושים יום.

משנה מנוקדת

[עריכה]

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:

רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים בִּתְחִלָּה לְהָקֵל,

אֲבָל לֹא לְהַחֲמִיר;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים,

לֹא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחֲמִיר.

וְעוֹד אָמַר רַבִּי מֵאִיר:

מְלַקֵּט אָדָם עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ,

מִפְּנֵי שֶׁשִּמְחָה הִיא לוֹ;

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

אֵבֶל הִיא לוֹ.

לֹא יְעוֹרֵר אָדָם עַל מֵתוֹ וְלֹא יַסְפִּידֶנּוּ קֹדֶם לָרֶגֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

רבי מאיר אומר:

רואים את הנגעים - במועד,

להקל - אבל לא להחמיר.

וחכמים אומרין:

לא להקל - ולא להחמיר.

ועוד אמר רבי מאיר:

מלקט אדם - עצמות אביו ואמו,

מפני שהיא שמחה - לו.

רבי יוסי אומר:

אבל - הוא לו.

לא יעורר על מתו, ולא יספדנו -

קודם לרגל - שלשים יום.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

כבר ידעת כי מן הנגעים שאמר השם בהם "והסגירו הכהן שבעת ימים"(ויקרא יג, ד), ומהם שאמר השם בהם "והסגירו שבעת ימים שנית"(ויקרא יג, ה), ומחלוקותם הוא בראייתו בהסגר שני.

רבי מאיר אומר, כי אם ראה אותו שטהר אומר לו טהור אתה, ואם ראה אותו שנטמא שותק, וזהו עניין אמרו להקל, אבל לא להחמיר.

וחכמים למדים ממאמרו "לטהרו או לטמאו"(ויקרא יג, נט), דכיון שראהו על כל פנים יש לו לדון ולומר טהור או טמא ואין לו לשתוק, ולפיכך אינו רואה במועד כדי שלא יטמאנו וידאג במועד, והשם אמר "ושמחת בחגך"|דברים|טז|יד}}.

וכך אין סופדין את המת שלושים יום קודם המועד, כדי שלא יבא המועד והוא מתאנח ודואג מפני התעוררות אבילותו.

ואין הלכה כרבי מאיר בשתי ההלכות:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

רואין את הנגעים במועד להקל - שאם טהור הוא אומר לו הכהן טהור אתה, ששמחה היא לו:

אבל לא להחמיר - שאם טמא הוא, ישתוק, ולא יטמאנו ויצריכנו לצאת חוץ למחנה ^כז:

לא להקל ולא להחמיר - מתוך שנזקק לראותו אם הוא טהור כדי להקל עליו, הוא נזקק להחמיר, שאם הוא טמא צריך לומר לו טמא אתה, כדכתיב (ויקרא יג) לטהרו או לטמאו, שאין כהן רשאי לשתוק' ומוטב לו שלא יראהו הכהן כלל:

מלקט אדם עצמות אביו ואמו - במועד, כדי לקברם במקום הגון:

שששמחה היא לו - כשרואה אותם [שקוברן בקברי אבותיו]. ואין הלכה כר"מ בשתיהן:

לא יערער על מתו - לא יביא ספדן לערער על מתו שמת זה ימים רבים, לחזור על קרובי המת כדרך שחוזר הספדן שצועק ואומר בואו בכו עמי כל מרי לב. ומי שלבו דוה עליו הולך ומספיד על קרובו:

לא יספידנו - לא ישכור ספדן על מתו שמת לו באותה שעה:

קודם לרגל שלשים יום - תמיד ^ל. דאמרי טעמא בגמרא שדרך בני אדם לכנוס מעות לצורך הרגל קודם לרגל ל' יום מכי שמע שדורשים בהלכות הרגל, ושמא יתן המעות שכנס לצורך הרגל לספדן וימנע משמחת הרגל. ואית דאמרי שאין המת משתכח מן הלב אלא לאחר ל' יום אחר הספדו:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

רבי מאיר אומר רואין את הנגעים בתחלה כו'. [אפילו בתחלה] שעדיין לא נזקק להסגר דהא מ"מ שמחה היא לו כשא"ל א"צ להסגר. ומיהו בגמרא בטהור כ"ע לא פליגי דלא חזי ליה. וכן נראה מלשון רש"י והר"ב דל"ג בתחלה וכן בברייתא ל"ג בתחלה אמנם בלאו הכי להרמב"ם ליתא לההוא סוגיא אליבא דמתניתין לפי דלאותה סוגיא לרבנן בהסגר ראשון חזי ליה ולא פסק כן בחבורו כמו שכתב המגיד פ"ז מהלכות י"ט. והכסף משנה פ"י מהלכות טומאות צרעת. ובירושלמי משמע דגרס ליה דמייתי עלה משנה י' פ"ד דנגעים בהרת כגריס. ופסתה כגריס ונולד לפסיון מחיה. או שער לבן [והלכה לה האום] רבי עקיבא מטמא וחכ"א תראה כתחלה. ולתרווייהו מוחלט ואמר רבי יוחנן ערב הרגל איכא בינייהו. דלר' עקיבא היא קדמייתא ואין נזקק לו לא להקל ולא להחמיר ולרבנן חורי היא ואת פוטרו מן הראשונה. והיידא היא שלא להחמיר וכו':

אבל לא להחמיר. כתב הר"ב ויצריכנו לצאת חוץ למחנה דאף המוסגר משתלח כמ"ש במשנה ז' פ"ק דמגילה והא ודאי דכיון דמטמא נמי כמ"ש שם דגם הוא צער לו. מ"מ צוותא דאינשי עיקר צערא הוא. ולשון הר"ן כלשון הר"ב. אבל רש"י והרמב"ם סתמו וכתבו נמצא מצערו במועד ורחמנא אמר (דברים ט"ז) ושמחת בחגך. ע"כ וסבר ר"מ דרשאי לשתוק דבכהן תליא מלתא. גמרא. ועיין משנה ב' פ"ג דנגעים:

וחכמים אומרים לא להקל וכו' ס"ל נמי דבכהן תליא מלתא אלא מדרשא דלטהרו או לטמאו נפיק להו דמכיון שנזקק לראותו אינו רשאי שישתוק: ועוד אמר ר"מ. כלומר ועוד מיקל רבי מאיר וכו':

קודם לרגל שלשים יום. כתב הר"ב תמיד ור"ל בין לערער בין לספוד וכמ"ש רש"י אתרוויהו קאי. [ויותר נ"ל שתיבת תמיד צ"ל אית]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(כו) (על המשנה) בתחלה. אפילו בתחלה שעדיין לא נזקק להסגר דמכל מקום שמחה היא לו כשאומר לו אינך צריך להסגר. ומלשון רש"י והר"ב נראה דלא גרסינן בתחלה. וכן משמע בגמרא. ועתוי"ט:

(כז) (על הברטנורא) דאף המוסגר משתלח. והא ודאי דכיון דמטמא נמי דגם הוא צער לו מ"מ צוותא דאינשי עיקר הוא:

(כח) (על המשנה) לא להקל כו'. ס"ל נמי דבכהן תליא מלתא אלא מדרשא דלטהרו או לטמאו נפיק להו דמכיון שנזקק לראותו אינו רשאי שישתוק:

(כט) (על המשנה) ועוד. כלומר ועוד מיקל:

(ל) (על הברטנורא) ור"ל בין לערער בין לספוד. ולשון רש"י אתרווייהו קאי. ויותר נ"ל שתיבת תמיד צ"ל אית:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

ה"ג בתחלה להקל אבל לא להחמיר: והכי משמע בירוש' ע"ש ופי' נמוקי יוסף שאם טמא הוא ישתוק ולא יצריכנו לצאת חוץ למחנה מפני שאבל הוא לו דס"ל לר"מ שרשאי הכהן לשתוק אע"פ שיראה שהוא טמא ומוחלט וכל זמן שלא יצא מפי הכהן אינו טמא דכתיב טמא יטמאנו הכהן ע"כ מנמוקי יוסף ומובן ממה שאכתוב בס"ד:

וחכמים אומרים לא להקל וכו': חכמים הם ר' יוסי בברייתא ונמוקי יוסף ז"ל נראה דגריס במתני' נמי ר' יוסי אבל במגיד משנה פ"ז דהלכות י"ט סי' י"ו נראה דגריס במתני' וחכמים. ומשמע דלתלמודא דידן לא גרסי' מלת בתחלה דהא מפרש רבא בגמ' דבטהור מתחלחו אם נתנגע עתה כ"ע ל"פ דלא חזי ליה דאי חזי ליה לא מהני ולא מידי דלר"מ דאמר רואין להקל ולא להחמיר הכא מאי קעביד ליה דאי טהור מאי קמהני ליה דהשתא נמי טהור ועומד הוא ואי טמא הוא שתיק הלכך אין רואין ולר' יוסי נמי ודאי אין רואין דהא אין כהן רשאי לשתוק וטמא יטמאנו לזה ובהסגר ראשון כולי עלמא ל"פ דחזי ליה שאם חל שביעי של הסגר ראשון בחש"מ יכול כהן לראותו דכי מטהר ליה הא שמחה היא לו ואי מצריך ליה הסגר ז' ימים שנית מאי פסדיה אי לא הוה חזי ליה בבית הכלא נמי היה עומד אלא בהסגר שני קמיפלגי אם בא ז' של שבעת ימי הסגר שני בחש"מ ר"מ אומר רואהו כהן להקל אם טהור או לא טהור ואם טמא שותק ואינו מצריכו שילוח חוץ למחנה דנוח לו לזה שיהא מוסגר וישמע קול בני אדם ואל יבא חוץ למחנה מוחלט אע"פ שיהא שם מותר בתשמיש דקסבר ר"מ צוותא בעלמא ניחא ליה ר' יוסי אומר לא להקל ולא להחמיר שאם רואהו להקל יבא להחמיר עליו אם הוא טמא ואין כהן רשאי לשתוק ויהיה מצריכו שילוח חוץ למחנה דאימא האי בצוותא דעלמא ניחא ליה וה"נ פליגי במוחלט שכבר יצא חוץ למחנה אם נרפא מצרעת ורצה להראות לכהן אם נרפא ויטהר את עצמו לדברי ר"מ רואין דאי טהור אמר ליה טהור ואי טמא א"ל טמא והכא ליכא אבל לא להחמיר דלא היינו חומרא דמעיקרא טמא והשתא טמא לדברי ר' יוסי אין רואין דאי א"ל טהור נמצא מחמיר עליו שאוסרו בתשמיש ואע"ג דה"ל צוותא דעלמא דאימא האי בצוותא דאשתו ניחא ליה:

ועוד א"ר מאיר מלקט וכו': פי' כמו כן מקל ר"מ ומתיר ללקוט בחש"מ עצמות אביו ואמו נמוקי יוסף. ובגמ' ורמינהי המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהם כל היום ולערב אין מתאבל עליהם ואמר רב חסדא אפי' צרורין לו בסדינו פי' וכיצד אר"מ הכא במתני' ששמחה היא לו ומשני אמר אביי אימא מפני ששמחת הרגל עליו כלומר הרבה הוא עוסק בשמחת הרגל ואינו מצטער כמלקט עצמות אביו ואמו ואינו רשאי להתאבל עליהם דאתי רגל ודחי לאבלות דהוי דרבנן וכתבו תוס' ז"ל המלקט וכו' במסכת שמחות וה"מ לשנויי הא מני ר' יוסי היא דאמר במשנה אבל הוא לו ע"כ. עוד כתבו ז"ל בלא רב חסדא הקשה היטב אלא כך רגילות התלמוד אגב גררא להביא פי' הברייתא דאפי' צרורין לו בסדינו אינו מתאבל לערב וי"מ דארישא קאי אפי' צרורין לו בסדינו כמה ימים צריך להתאבל כל זמן שרואה אותם ופי' ראשון ניחא טפי אבל לא שייך הכא כ"כ לפי' ראשון דהא מסיפא אינו מתאבל לערב לא מצי להקשות על המשנה כי אם מרישא וצריך לומר דמייתי סיפא אגב גררא והא דרב חסדא דאגב גררא לגררא ע"כ: ירושלמי מפני ששמחה היא לו בראשונה הי' קוברין אותם במהמורות נתאכל הבשר מלקטין העצמות וקוברין אותן בארונות אותו היום מתאבל למחר יהיה שמח לומר שנמלטו עצמות אבותיו מן הדין ע"כ בנמוקי יוסף:

ר' יוסי אומר אֶבֶל הוא לו: בנקודת סגול תחת האל"ף והבי"ת ופי' נמוקי יוסף אבלות הוא לו אע"פ שאין אבלות חל עליו לבו דואג עליו בראותו זה ע"כ:

לא יעורר על מתו: לא יביא ספדן לעורר על מתו שמת זה ימים רבים לשוכרו לחזור על קרובי וכו' כך צ"ל בפי' ר"ע ז"ל: עוד בפירושו ז"ל קודם לרגל שלשים יום אית דאמרי וכו' עד ואית דאמרי וכו' אמר המלקט ואיכא בינייהו דקא עביד בחנם. וכתוב בתשובת הרשב"א ז"ל סי' ק"מ שלשים יום לפני המועד זמנו של מועד דהא תניא שואלין ודורשין בהלכות הפסח שלשים יום קודם הפסח וכן לענין בדיקת החמץ קיימא לן העושה את ביתו אוצר והיוצא בשיירא קודם שלשים יום אין זקוק לבער תוך שלשים יום זקוק לבער ע"כ. ירושלמי עירור מזכירו בין המתים הספד מספידו בפני עצמו:

קודם לרגל: פי' רש"י ז"ל דאתרוייהו קאי אעירור ואהספד. וביד ס"פ ששי דהלכות יו"ט ובפרק י"א דהלכות אבל סי' ג' ו'. ובטור א"ח סי' תקמ"ז ובטור יו"ד סימן שמ"ז וסימן ת"ג:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

רבי מאיר אומר רואין את הנגעים בתחלה: ר"ל אפילו בתחלה, שעדיין אין שום טומאה עליו אפ"ה מותר לראות הנגע, דאפשר שישמח כשיאמר לו שא"צ הסגר [כך. נ"ל. מיהו בש"ס משמע דל"ג בתחלה, וכן משמע מרש"י ור"ב. ובירושלמי גרס לה]:

להקל: דאם רואה הכהן שהוא טהור יטהרנו:

אבל לא להחמיר: דאם רואה הכהן שהוא טמא, ישתוק שלא יצטער לצאת חוץ למחנה ביו"ט:

וחכמים אומרים לא להקל ולא להחמיר: דאסור לכהן לשתוק. להכי מוטב שלא יראנו:

ועוד אמר רבי מאיר: קולא אחרת:

מלקט אדם עצמות אביו ואמו: דכך היה דרכם מתחלה קברו במקום לח ועמוק ' כדי שיתעכל הבשר מהר. ואחר שנתעכל, מלקטין העצמות ומקברן במקום נכבד בארון [כשמחות פי"ב]. וקאמר הכא דמותר במועד [ואף דאסור לפתוח הקבר לבלי לנוולו [כב"ב קנ"ה א']. הכא דנתנוהו שם על מנת לפנותו משם שאני. וגם משום יראת הדין ליכא [כי"ד שס"ג]. דלאחר י"ב חודש לינא חשש דין. ושמואל שנתירא מהדין [כחגיגה ד"ד ב']. תוך יב"ח הוה [כשבת ק"ב ב']:

מפני ששמחה היא לו: ר"ל מדשמחת הרגל עליו אינו מצטער כל כך כשילקטם, וגם אינו חייב להתאבל, אז מה"ט [ודלא כר"ב דפי' כס"ד דש"ס]:

לא יעורר אדם על מתו: ר"ל לא יעורר ספדן את אדם על מתו, בשישורר הספדן קנות המשברין הלב, כדי שיתעורר זה להזכיר א"ע ממתו ויבכה:

ולא יספידנו: שהספדן, מספר בשבח המת [ונ"ל דתרווייהו רבותא קמ"ל, מעורר אף שאינו זוכר דבר מהמת, וספדן אף שאינו מקונן רק מספר בשבח המת]:

קודם לרגל שלשים יום: אפילו בזה"ז דליכא חשש שיתן להספדן מעות שכינס לעלות לרגל, ויתעכב מלעלות [וכמעשה דמייתי הש"ס], אפ"ה איכא למיחש שיתן לו המעות שכינס ליו"ט, [ועי' ש"ס ד"ח ב' תוס' ד"ה דקא. וזה נלפע"ד פי' עלת "תמיד" שכתב הר"ב]. מיהו קיי"ל דאפילו בחנם אסור לספדו, שלא יצטער ביו"ט עי"ז. מיהו במת תוך ל"י לרגל. או שמע אז שמועה קרובה, מותר לספדו אז [ א"ח תקמ"ז, וי"ד שמ"ו ]:

בועז

[עריכה]