מלאכת שלמה על מועד קטן א
מלאכת שלמה · על מועד קטן · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א[עריכה]
כתב הרמב"ם ז"ל המשנה תִקְרָא מועד וחולו של מועד הימים שבין כל מועד ומועד ע"כ:
משקין. וכו': : ביד פ"ז דהלכות יו"ט סי' ב' ובפ"א דהל' שמיטה ויובל סי' ח' ט' ובטור או"ח סי' תקל"ז ונראה מדברי הר"ן ז"ל שהוא גורס בית השלהין בה"א שכתב בית השלהין ארץ עיפה וכו' כדכתיב שלחיך פרדס רמונים והא וחית ממוצא אחד דשתיהן אותיות הגרון עכ"ל הר"ן ז"ל אלא שברב אלפס שמדפוס קושטאנדינא כתוב שהמפרש שעל מועד קטן הוא נמוקי יוסף וכ"כ ג"כ בב"י בכמה דוכתי פי' נמוקי יוסף אבל בתוי"ט כתוב בשם הר"ן ז"ל: ומתני' דלא כרשב"ג שאמר משום ר' יוסי בפ' מי שהפך (מועד קטן דף י"ב) דבר התלוש מן הקרקע אפי' מקצתו אבד מותר והמחובר לקרקע אפי' כולו אבד אסור והאי בית השלחין לדידיה אסור להשקותו במועד ורבנן ס"ל דמשום פסידא שרי ויש להם סמך מקראי דכתוב אחד אומר את חג המצות תשמור שכל חג המצות אסור בעשיית מלאכה וכתוב אחד אומר ביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש דמשמע הא שאר ימים מותרין ש"מ דבחולו של מועד פעמים שהוא מותר ופעמים שהוא אסור ואם יפסד שרי וז"ל רש"י ז"ל וגם בתוספות ודבר של הפסד התירו חכמים לטרוח בו בחש"מ כמו שאנו מוצאין במסכת חגיגה דכתיב ששת ימים כו' הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים כו' ומלאכה שיש בה הפסד אם אינו עושה אותה כגון להשקות בית השלחין התירו חכמים ע"כ. ועוד הביא ראיות הרא"ש ז"ל דמשמע מינייהו דאיסור מלאכה בחש"מ ויותר האריך להכריח שכולן אינם אלא אסמכתא בעלמא שאין איסור מלאכה בחש"מ אלא מדרבנן: ובגמ' בעי מאן תנא דפסידא אין הרוחה לא ואפי' במקום פסידא מיטרח נמי לא טרחינן ומסיק דר' יהודה היא דתניא מעין היוצא בתחלה משקין ממנו אפי' שדה בית הבעל דברי ר"מ ר' יהודה אומר אין משקין אלא שדה בית השלחין שחרבה ר' אלעזר בן עזריה אומר לא כך ולא כך יתר על כן א"ר יהודה לא יפנה אדם אמת המים וישקה לגנתו ולחרבתו בחש"מ ופירשו תוס' ז"ל גנה מקום זרעים מקדם: חרבה שחרבו אילנותיו וחרשו וזרעו ונטעו ושמא הוא צריך למים יותר ולא זו אף זו קתני א"נ חרב ביתו ועשאו גנה וצריכה מים תדיר יותר משאר בית השלחין ע"כ: והאי חרבה דקאמר ר' יהודה על כרחך לאו חרבה ממש היא דא"כ למה לי דמשקה לה אלא ודאי שחרבה ממעין זה ויצא לה מעין אחר ראב"ע אומר לא כך ולא כך ל"ש חרב מעינה ול"ש לא חרב מעינה מעין שיצא בתחלה לא ואע"ג דאיכא חרבה דפסדא אי לא משקה לה אפ"ה לא שרי ר' יהודה אלא ממעין שיצא לה בתחלה דלאו טרחא הוא אבל מי גשמים ומי קילון דטרחא לא שרי אפי' לבית השלחין ועוד חזינן דקאמר ר' יהודה לא יפנה מים וכו' אלמא דלא שרי ר' יהודה טרחא יתירא אלמא מתני' ר' יהודה היא דהא ר' אלעזר ל"ש חרב מעינה ל"ש לא חרב תרוייהו אסר ולר' יהודה ל"ש מעין שיצא בתחל' ל"ש מעין שלא יצא בתחלה בית השלחין אין בית הבעל לא והאי דקתני מעין שיצא בתחלה להודיעך כחו דר"מ שהוא כחא דהיתרא דאפי' מעין שיצא משקין ממנו אפי' שדה בית הבעל. לשון הר"ס ז"ל משקי' בית השלחין בשביעית צריך לפרש דאיירי בבית השלחין שזרוע בו תבואה או קטנית שהיו משל ששית ונכנסו לשביעית וכבר הביאו שליש בששית שאינם נקראין ספיחי שביעית אבל ירקות אפי' של ששית שנכנסו לשביעית אסורין משום ספיחין לפי שהולכין בהן אחר לקיטה כ"ש אם גדלו בשביעית עצמה שאסורין משום ספיחין ולא שייך להעמידה בשדה בור ושדה זרע ושדה ניר שעלו בה מאליהן דלית בהו משום ספיחין כדקאמר בירושלמי דטעמא דהנך אסרו היינו משום שאינו חושש לקיומן ואינו רוצה בהם ובית השלחין שהתירו לו להשקות משום דבר האבד ודאי שהוא רוצה בקיומן כיון שהוא רוצה להשקותן שלא יאבדו עכ"ל ז"ל:
ובשביעית: מתוך פי' הרמב"ם ז"ל גם מתוך חבורו שם בהלכות שמטה פ"א משמע דגם בשביעית בית השלחין אין בית הבעל לא. וגם תוס' ז"ל כתבו בדף ו' ע"ב שרש"י ז"ל נראה שחזר בו ממה שפי' במשנה דגבי שביעית אפי' בית הבעל שרי ואני פירשתי במשנה דשביעית נמי לא שרי אלא בבית השלחין כדכי' בקונטרס כאן אבל ק"ל וכו' לכן נראה יותר פי' הקונטרס שבמשנה עכ"ל ז"ל בקיצור:
בין ממעין שיצא בתחלה: וכ"ש ממעין ישן והאי דאיצטריך למתנייה למעוטי שדה בית הבעל שאפילו ממעין שלא יצא בתחלה שישן הוא אסור דלא שרינן ליה אלא משום פסידא והוא דליכא טרחא יתירא נמוקי יוסף: וז"ל הגמ' השתא ממעין שיצא בתחלה דאתי לאינפולי משקי' ממעין שלא יצא בתחלה דלא אתי לאינפולי מיבעיא ומשני איצטרך אי תנא מעין שיצא בתחלה ה"א הכא הוא דבית השלחין אין בית הבעל לא משום דאתי לאינפולי אבל מעין שלא יצא בתחלה דלא אתי לאינפולי אימא אפי' בית הבעל נמי קמ"ל ל"ש מעין שיצא בתחלה ל"ש מעין שלא יצא בתחלה בית השלחין אין בית הבעל לא:
אבל [אין משקין] לא ממי הגשמים: גזרה וכו'. לשון רעז"ל. אמר המלקט ורב אשי תירץ מי גשמים גופייהו לידי מי קילון אתו פי' שדרך מי גשמים ליכנס במקום עמוק וכיון שניטלו חציין העמיקו והוו להו מי קילון כלומר שצריך לדלותן בדלי:
קילון: פי' הרי"ף ז"ל כמו ביב ונימוקי יוסף ז"ל פי' קילון בור עמוק וכו' מלשון קולתה שהוא תרגום כדה נקרא קילון ונקטיה אחר מי גשמים לאשמועי' דאיסור מי גשמים אינו אלא משום שאפי' אפשר להשקות בתחלה מהכנוס של מי גשמים בלא טורח כשיחסרו המים היה צריך לדלות ושמעינן דאם היה אגם מים שלא יבואו לעולם במועד לצורך דלי שמשקה מהן ברגלו בקל היה מותר ואיסור מי גשמים וקילון אמועד קאי דגבי שביעית לא חיישי' לטרחא יתירא עכ"ל ז"ל:
ואין עושין עוגיות לגפנים: פי' רש"י ז"ל עוגיות עגול סביב כמו עג עוגה ועמד בתוכה ע"כ. ונמוקי יוסף ז"ל פי' עוגיות שחופרים סביב הכרם כדי שיתעכבו שם המים מלשון הלהן תעגנה שהוא לשון עכוב והא נמי אמועד משום טירחא יתירא ועוד דלא הוי דבר האבד אבל בשביעית מותר כדאיתא בגמ' והני עוגיות בחדתי מוקמינן להו אבל עתיקי שכבר היו לו שם עוגיות ונסתמו מותר לחזור ולחופרן בחולו של מועד ע"כ וכתוב עוד בנימוקי יוסף בשם הראב"ד ז"ל ולאו דוקא חדתי ממש דה"ה כעין חדתי אם לא ניכר החריץ אבל אם ניכר החריץ מעט מותר ולא בעינן טפח דכיון דמימיה עומדין במשהו סגי להו ע"כ:
עוגיות לגפנים: וה"נ תניא בברייתא דף ג' ע"א ולא יעשה עוגיות לגפנים ובדף ד' תניא יזילו הן עוגיות בדידין שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים ע"כ. ושמא הגפנים צריכין לעוגיות יותר מן הזיתים ודברה משנתנו בהוה ולאו דוקא: וביד פ"ח דהלכות יום טוב סימן ג' ובפ"א מהלכות שמטה פסק דעושין עוגיות לגפנים א"כ ס"ל דגם האי סיפא אמועד לבד איתאמרת וכמו שכתוב שם בכסף משנה:
משנה ב[עריכה]
ובשביעית: בגמ' פליגי בה ר' זירא ור' אבא בר ממל חד אמר מפני שנראה כעודר וחד אמר מפני שמכשיר אגפיה לזריעה ובגמ' מפרש מאי בינייהו ובמסקנא אמימר מתני לה בהדיא ר' אלעזר בן עזריה אומר אין עושין את האמה בשביעית מפני שנראה כעודר וקשיא דר' אלעזר ב"ע אדר' אלעזר ב"ע ומי אמר ראב"ע כל שנראה כעודר אסור ורמינהי דתנן בפ"ג דשביעית עושה אדם את זבלו אוצר ר"מ אוסר עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה היה לו דבר מועט מוסיף עליו והולך ראב"ע אוסר עד שיעמיק ג' או עד שיגביה שלשה או עד שיתן על הסלע ומדקאמר עד שיעמיק אלמא שרי ראב"ע לחפור ולהעמיק בשביעית ולא חיישי' לנראה כעודר ומשני ר' זירא ור' אבא בר ממל חד אמר כגון שהעמיק קודם שביעית וחד אמר אע"פ שמעמיק בשביעית מותר משום דזבלו מוכיח עליו דלא עביד משום עודר. וכתבו תוס' ז"ל דליכא למיחש להא דמאן דחזי החפירה לא חזי ליה לזבל שבחפירה ע"כ. ואיתה בירושלמי דשביעית פ"ג. וכתב הר"מ דילונזאני ז"ל בנכ"י והרי"ף והרא"ש ז"ל גרסי במועד ובשביעית אך הר"ן ז"ל כתב דלרבנן נמי אין עושין אמה בתחלה וק"ל א"כ כיון דרבנן דמודו לראב"ע בלכתחלה ואיהו מודה להו במקולקלת כמ"ש רש"י ז"ל אמאי נקט ראב"ע במועד תו דלא שייכא הכא מידי פלוגתייהו אלא גבי שביעית ע"כ וביד פ"א דהלכות שמיטה ויובל סי' ט':
ומתקנין את המקולקלות: ביד פ"ח דהלכות יו"ט סי' ג' ובטור או"ח סי' תקל"ז וסי' תקמ"ד ובגמ' מפרש אם היתה עמוקה ששה טפחים ונסתמה עד טפח מעמיק אותם חמשה טפחים שנסתמו וכשהיתה בת שלשה טפחים ונסתמה עד חצי טפח פשיטא לן דאסור דטרחא דלא צריך הוא דבלאו הכי מעיקרא לא עברי בה מיא וכשהיתה י"ב ונסתמה עד טפחיים פשיטא לן נמי דאסור דטרחא יתירא הוא וכשהיתה שבעה ונסתמה עד טפחיים בעיא בגמ' ולא אפשיטא:
ומתקנין את קלקולי המים: ביד פ"ז דהלכות יו"ט סי' ט' י':
וחוטטין אותן: שאם נתמלא הבור מותר לחטוט ולהעמיק שהעפר תיחוח אבל חפירה בתחלה שהקרקע קשה לא משום דאיכא טרחא יתירא תוס' ז"ל: ובגמ' דייקינן חטיטה אין חפירה לא והיינו דוקא כשאין רבים צריכין להם אלא שהן בר"ה ומטעם שכתב הראב"ד ז"ל אבל רבים צריכין להם אפי' חפירה נמי מותר ובמסקנא דגמ' דייקינן לה ממתני' דקתני ועושין כל צרכי הרבים לאתויי חפירה שהיא צריכה לרבים:
ומתקנין את הדרכים: שנתקלקלו מחמת רוב הגשמים מתקנין אותן בצרור ובסיד כעין שעושין ברוב עיירות:
ואת הרחובות: שאחרי בתיהם ששם מטיילין ילדים וילדות:
ואת מקוות המים: שאם אין בו מ' סאה מרגילין לתוכו מ' סאה וכל הני צרכי רבים הן:
ועושין כל צרכי הרבים: פירשו כבר רעז"ל ברפ"ק דמסכת שקלים:
ומציינין את הקברות: דליכא טירחא תוס' ז"ל: ובגמ' רמז לציון קברות מן התורה דכתיב וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון ופי' רש"י ז"ל ורמז הוא שלא בא הכתוב להזהיר וללמד שיהא אדם עושה ציון דהא קרא לא כתיב אלא לעתיד ובגמ' יליף לה מקראי טובא ורב פפא מפיק לה מקרא דכתיב ואמר סולו סולו פנו דרך וכתבו תוס' ז"ל כל חד וחד מהני אמוראי נקיט מאי דהוה מסיק אדעתיה ולא פליגי אלא אורחא דמילתא דכל חד וחד מסיק אדעתיה מאי דלא מסיק חבריה אדעתיה ע"כ. וביד פ"ח דהלכות טומאת מת סי' ט':
ויוצאין אף על הכלאים: מצוה לצאת כדאמרי' בגמ' ול"ד להני אחריני דקתני ומתקנין דהני חובה הוא כדמוכח בגמ' תוס' ז"ל: וכתב הר"ס ז"ל צ"ע מהו אף ויש לפרש ששנינו בפ"א של שקלים בא' באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים ושם שנינו בט"ו בו יוצאין אף על הכלאים ולשון אף שם הוא מיישב לפי שחוזר למעלה למה ששנינו משמיעים על הכלאים כלומר אע"פ שכבר הכריזו על הכלאים בא' באדר יוצאין ג"כ בט"ו בו ומעתה גם אף ששנינו כאן הוא מיושב לפי זה ור"ל אע"פ שכבר יצאו על הכלאים בא' באדר יוצאין ג"כ בחה"מ של פסח דמסתמא בחול המועד של פסח הוא מדבר שהוא זמן התבואה בשדות עכ"ל ז"ל. וביד ס"פ שני דהלכות כלאים. ובגמ' מנין שאם לא יצאו ועשו כל אלו של תקון הדרכים שכל דמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום ת"ל והיה עליך דמים: ופרכינן בגמ' ואכלאים בחש"מ נפקינן ורמינהי דתנן ברפ"ק דמסכת שקלים באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים וכו' ויוצאין אף על הכלאים ומשמע קצת מתוך לשון הגמ' שהיא ברייתא מדמוסיף בה חלוקות שלא הוזכרו במשנה כגון ולקווץ את הדרכים אלא דלעיל מינה מוכח בהדיא שהוא בכלל ומתקנין את הרחובות ומ"מ קשיא ומשני ר' אלעזרי ור' יוסי ב"ר חנינא חד אמר כאן בבכור כאן באפיל וחד אמר כאן בזרעים פי' דעל התבואה יוצאין בט"ו באדר שקודמין לירקות וכאן בירקות: והא דלא פריך אכל הני דתנינן הכא כגון ומתקנין וכו' אע"ג דתנינהו נמי התם תירץ רש"י ז"ל משום דלאו פרכא היא דבדין הוא דמתקנין להו תרי זימני דכי מתקן להו בט"ו באדר אתו גשמים ומקלקלי להו והדרו ומתקנין להו בחש"מ אבל אכלאים לא שייך למימר הכי ע"כ. והתוס' ז"ל כתבו וז"ל במשנה פירשתי מ"ט לא מקשה על הנך ובירוש' מקשה מציינין על הקברות ולא כבר ציינו ומתרץ כגון שירד שטף מים של גשמים ושטפו ע"כ: ובגמ' א"ר אסי א"ר יוחנן לא שנו דאין יוצאין עליהם קודם אדר וקודם חש"מ אלא שאין ניצן ניכר אבל ניצן ניכר יוצאין עליהם:
משנה ג[עריכה]
ראב"י אומר מושכים את המים וכו': ביד פ"ח דהלכות יו"ט סי' ג' ד' ובפ"א דהלכות שמיטה ויובל סי' ח' ט' ואיתא בירושלמי ס"פ שני דשביעית ובטור א"ח סי' תקל"ז:
זרעים שלא שתו: הראב"ד ז"ל פירש שאם אירע אונס בהם שלא שתו לפני המועד מפני שלא יכול להשקותם שמותר להשקותם במועד ואינו אסור אלא כששכח להשקותם או שנתעצל בהם ע"כ: ובגמ' בברייתא תניא כשאמרו אסור להשקותם במועד לא אמרו אלא בזרעים שלא שתו מלפני המועד אבל זרעים ששתו לפני המועד מותר להשקותם במועד ואין משקין שדה גריד במועד וחכמים מתירין בזה ובזה ע"כ: ופי' נמוקי יוסף ואע"ג דמפורש במתני' הוה מצינא למימר דמתני' רבותא קאמר דאפי' זרעים שלא שתו דאית להו פסידא יתירא קמ"ל דדוקא מפני שלא שתו קאמר ע"כ. והרז"ה ז"ל נראה דמפרש דוחכמים מתירין בזה ובזה קאי אזרעים שלא שתו ואשדה גריד המוזכרים בברייתא וכן פי' ג"כ רש"י ז"ל אברייתא ובמתני' פי' ז"ל בזה ובזה להשקות את כל השדה כולה ולהשקות במועד זרעים שלא שתו לפני המועד אבל נמוקי יוסף פי' במתני' וז"ל שדה גריד יבש והוא שדה הבעל אלא שלא נפלו בו גשמים זה זמן הרבה וטעמא דאין משקין משום דהרווחא הוא ולא פסידא וחכמים מתירין בזה ובזה לאו אשדה גריד קיימי דבההיא אפי' רבנן מודו דלא הוי פסידא ואסור אלא ברישא פליגי בהשקאה את כל השדה ובזרעים שלא שתו וכן הוכיחו מן הירושלמי עכ"ל ז"ל ומשמע היה קצת שהוא ז"ל גריס לה לבבא דאין משקין שדה גריד במתני' דהא בברייתא אינו מוזכר כלל השקאת כל השדה וכתבו תוס' ז"ל דאית דגרסי שדה גריר ברי"ש כמו חמרא מיגרר גריר: ועוד כתבו ז"ל דפלוגתא דהך ברייתא היינו כמין פלוגתא דמתני' ות"ק דהכא הוא ראב"י ע"כ. ורש"י ז"ל פי' והאי חכמים היינו ר"מ דאמר לעיל משקין ממנו אפי' שדה בית הבעל ע"כ. והרא"ש ז"ל אחר שהביא דברי הרי"ף ז"ל שפסק כראב"י ושכן דעת הרמב"ם ז"ל ודלא כרש"י ז"ל כתב שדברי רב אלפס ז"ל עיקר דבירוש' פ' שני דשביעית מוכח דרבנן אסרי הרבצה והא דקתני וחכמים מתירין בזה ובזה מפ' בין ששתו קודם הרגל בין שלא שתו בין באילן בין בזרעים ע"כ:
משנה ד[עריכה]
אישות: בריה שאין לה עינים. גמרא מאי קרא כמו שבלול תמס יהלוך נפל אשת בל חזו שמש פי' רש"י ז"ל שבלול שקורין לימצון תמס יהלוך כלומר כשיוצא חוץ לנרתקו רירות נופלות ממנו עד שהוא נימוח ומת תמס כמו ונמס נפל אשת בל חזו שמש כלומר כך אישות נופלות לארץ ומתים דלא חזו:
ואת העכברים משדה וכו' כדרכו: כך נראה דגריס רש"י ז"ל וכן בהרא"ש ז"ל וכן במגיד משנה וכן בנמוקי יוסף ור"ל דאפי' כדרכו מותר וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחק מלת שלא שכן הוא ברוב הספרים שהיה בידו:
במועד ובשביעית: תימא מאי קמ"ל בשביעית והלא אין זו עבודת קרקע ור' יהודה מ"ט דאסר כדרכן וי"ל דודאי צריך לסקל אבנים מתוך שדהו כשמפנה האישות ותנן פ"ג דשביעית המסקל את שדהו נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ אישות מפר' בירוש' חולדה תוס' ז"ל: וגם רש"י ז"ל פי' ובשביעית אע"ג דמתקן השדה ע"כ. וגם ה"ר יהוסף ז"ל כתב ובשביעית כן מצאתי וצ"ל דגם הא דצדין את האישות וכו' הוא מדברי ר' אליעזר דלעיל וצ"ע ע"כ:
שלא כדרכו: נועץ וכו' במקום שהן מצוין ומרדה האדמה וממעך אותם רש"י ז"ל:
וחכמים אומרים משדה האילן. וכו': הרי"ף ותוס' והרא"ש ז"ל נראה דגרסי ר' יהודה אומר משדה האילן וכו' במקום וחכמים אומרים וכן בפסקא של הגמרא וכן בירושלמי אבל הרמב"ם ז"ל נראה דגריס וחכמים וגם נמוקי יוסף נראה שגורס וחכמים שכתב אישות מפסידה שדה אילן יותר משדה לבן ולהכי מצרכי רבנן לעשות היכר בשדה לבן בשנוי שלא כדרך החול ע"כ. וכבר דבר בזה בעל מגיד משנה ז"ל בפ"ח דהלכות י"ט סי' ה'. ובטור א"ח סי' תקל"ז. ובגמ' תניא ר"ש ב"א אומר כשאמרו משדה לבן שלא כדרכו לא אמרו אלא בשדה לבן הסמוכה לעיר אבל בשדה לבן הסמוכה לשדה אילן אפי' כדרכו שמא יצאו משדה לבן ויחריבו את האילנות וכתבו תוס' ז"ל ר"ש ב"א נא ידענא מה הוא אם הוא תנא שלישי או שמא מילתיה דת"ק מפרש או שמא י"ל דר' יהודה מודה בשדה לבן הסמוכה לשדה אילן וחכמים מיירי בשדה הסמוכה לבית השלחין לא בשדה הסמוכה לבית האילן ונ"ל דגרסי' וכי באיזה שדה לבן מתירין חכמים וי"ס שכתוב בהם כשאמרו בשדה לבן שלא כדרכו לא אמרו אלא בשדה לבן הסמוכה לעיר וקאי על דברי ר' יהודה וכו' עכ"ל ז"ל: והרב בצלאל אשכנזי ז"ל ראיתי שהגיה בתלמודו לשון ברייתא זו כמו שהיא בהרי"ף ובהרא"ש ז"ל תניא רשב"א אומר כשאמרו בשדה הלבן כדרכו לא אמרו אלא בשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן שמא יצאו משדה הלבן ויחריבו את האילנות וכך היא במגיד משנה שם בהלכות י"ט פ"ח וכבר דבר בזה שם בכסף משנה:
ומקרין את הפירצה: כתוב בתוס' י"ט נ"ל שהוא נגזר משם קיר כו'. וכך נלע"ד שהוא האמת שהרי בכותלין אנו עוסקין ולא בקרוי הגג וגם כך נראה מן הערוך שאחר שהביא ששה קר הביא ערך קיר ואחריה מיד האי ומקרין ואח"כ כמו שמנה קר אחרים אכן במ"ש דמיקר שהוא ענין קרירות היו"ד אחר הקו"ף לא מסתבר אלא שהקו"ף אחר היו"ד ולא דמו למלת כהקיר ביר מימיה: ובגמ' אמר רב יוסף בהוצא ודפנא פי' רש"י ז"ל הוצא ענפי דקל התמרים ודפנא עצים של פינו ועביד גדר מדפנא ומגדל אותם מהוצי דקל ע"כ. וביד שם סי' ו' ובטור א"ח סי' תק"מ. גמרא אמר רב חסדא לא שנו אלא כותל גנה וכו' כדפי' רעז"ל ובמסקנא אמר רב אשי מתני' נמי דיקא כרב חסדא דגנה אינו בונה במועד כדרכו דקתני ובשביעית בונה כדרכו דהיכא אילימא דחצר צריכא למימר אלא לאו דגנה ואע"ג דמיחזי כמאן דעביד נטירותא לפירי ש"מ ובשביעית בונה כדרכו אבל במועד אינו בונה כדרכו וכתבו תוס' ז"ל פסק בתוס' דה"ר פרץ דהלכתא הכי דכותל חצר מותר לבנותו ופי' דהיינו דוקא במקום סמוך לר"ה שיש לחוש בגנבים אבל בין חצר לחצר ומשום בני חצר אסור לבנותו כדרכו עכ"ל ז"ל. ונמוקי יוסף כתב בשם הראב"ד ז"ל דאפי' למבוי או לחצר מותר לבנות כותל הגוהה מפני שהכל סכנה:
משנה ה[עריכה]
ה"ג בתחלה להקל אבל לא להחמיר: והכי משמע בירוש' ע"ש ופי' נמוקי יוסף שאם טמא הוא ישתוק ולא יצריכנו לצאת חוץ למחנה מפני שאבל הוא לו דס"ל לר"מ שרשאי הכהן לשתוק אע"פ שיראה שהוא טמא ומוחלט וכל זמן שלא יצא מפי הכהן אינו טמא דכתיב טמא יטמאנו הכהן ע"כ מנמוקי יוסף ומובן ממה שאכתוב בס"ד:
וחכמים אומרים לא להקל וכו': חכמים הם ר' יוסי בברייתא ונמוקי יוסף ז"ל נראה דגריס במתני' נמי ר' יוסי אבל במגיד משנה פ"ז דהלכות י"ט סי' י"ו נראה דגריס במתני' וחכמים. ומשמע דלתלמודא דידן לא גרסי' מלת בתחלה דהא מפרש רבא בגמ' דבטהור מתחלחו אם נתנגע עתה כ"ע ל"פ דלא חזי ליה דאי חזי ליה לא מהני ולא מידי דלר"מ דאמר רואין להקל ולא להחמיר הכא מאי קעביד ליה דאי טהור מאי קמהני ליה דהשתא נמי טהור ועומד הוא ואי טמא הוא שתיק הלכך אין רואין ולר' יוסי נמי ודאי אין רואין דהא אין כהן רשאי לשתוק וטמא יטמאנו לזה ובהסגר ראשון כולי עלמא ל"פ דחזי ליה שאם חל שביעי של הסגר ראשון בחש"מ יכול כהן לראותו דכי מטהר ליה הא שמחה היא לו ואי מצריך ליה הסגר ז' ימים שנית מאי פסדיה אי לא הוה חזי ליה בבית הכלא נמי היה עומד אלא בהסגר שני קמיפלגי אם בא ז' של שבעת ימי הסגר שני בחש"מ ר"מ אומר רואהו כהן להקל אם טהור או לא טהור ואם טמא שותק ואינו מצריכו שילוח חוץ למחנה דנוח לו לזה שיהא מוסגר וישמע קול בני אדם ואל יבא חוץ למחנה מוחלט אע"פ שיהא שם מותר בתשמיש דקסבר ר"מ צוותא בעלמא ניחא ליה ר' יוסי אומר לא להקל ולא להחמיר שאם רואהו להקל יבא להחמיר עליו אם הוא טמא ואין כהן רשאי לשתוק ויהיה מצריכו שילוח חוץ למחנה דאימא האי בצוותא דעלמא ניחא ליה וה"נ פליגי במוחלט שכבר יצא חוץ למחנה אם נרפא מצרעת ורצה להראות לכהן אם נרפא ויטהר את עצמו לדברי ר"מ רואין דאי טהור אמר ליה טהור ואי טמא א"ל טמא והכא ליכא אבל לא להחמיר דלא היינו חומרא דמעיקרא טמא והשתא טמא לדברי ר' יוסי אין רואין דאי א"ל טהור נמצא מחמיר עליו שאוסרו בתשמיש ואע"ג דה"ל צוותא דעלמא דאימא האי בצוותא דאשתו ניחא ליה:
ועוד א"ר מאיר מלקט וכו': פי' כמו כן מקל ר"מ ומתיר ללקוט בחש"מ עצמות אביו ואמו נמוקי יוסף. ובגמ' ורמינהי המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהם כל היום ולערב אין מתאבל עליהם ואמר רב חסדא אפי' צרורין לו בסדינו פי' וכיצד אר"מ הכא במתני' ששמחה היא לו ומשני אמר אביי אימא מפני ששמחת הרגל עליו כלומר הרבה הוא עוסק בשמחת הרגל ואינו מצטער כמלקט עצמות אביו ואמו ואינו רשאי להתאבל עליהם דאתי רגל ודחי לאבלות דהוי דרבנן וכתבו תוס' ז"ל המלקט וכו' במסכת שמחות וה"מ לשנויי הא מני ר' יוסי היא דאמר במשנה אבל הוא לו ע"כ. עוד כתבו ז"ל בלא רב חסדא הקשה היטב אלא כך רגילות התלמוד אגב גררא להביא פי' הברייתא דאפי' צרורין לו בסדינו אינו מתאבל לערב וי"מ דארישא קאי אפי' צרורין לו בסדינו כמה ימים צריך להתאבל כל זמן שרואה אותם ופי' ראשון ניחא טפי אבל לא שייך הכא כ"כ לפי' ראשון דהא מסיפא אינו מתאבל לערב לא מצי להקשות על המשנה כי אם מרישא וצריך לומר דמייתי סיפא אגב גררא והא דרב חסדא דאגב גררא לגררא ע"כ: ירושלמי מפני ששמחה היא לו בראשונה הי' קוברין אותם במהמורות נתאכל הבשר מלקטין העצמות וקוברין אותן בארונות אותו היום מתאבל למחר יהיה שמח לומר שנמלטו עצמות אבותיו מן הדין ע"כ בנמוקי יוסף:
ר' יוסי אומר אֶבֶל הוא לו: בנקודת סגול תחת האל"ף והבי"ת ופי' נמוקי יוסף אבלות הוא לו אע"פ שאין אבלות חל עליו לבו דואג עליו בראותו זה ע"כ:
לא יעורר על מתו: לא יביא ספדן לעורר על מתו שמת זה ימים רבים לשוכרו לחזור על קרובי וכו' כך צ"ל בפי' ר"ע ז"ל: עוד בפירושו ז"ל קודם לרגל שלשים יום אית דאמרי וכו' עד ואית דאמרי וכו' אמר המלקט ואיכא בינייהו דקא עביד בחנם. וכתוב בתשובת הרשב"א ז"ל סי' ק"מ שלשים יום לפני המועד זמנו של מועד דהא תניא שואלין ודורשין בהלכות הפסח שלשים יום קודם הפסח וכן לענין בדיקת החמץ קיימא לן העושה את ביתו אוצר והיוצא בשיירא קודם שלשים יום אין זקוק לבער תוך שלשים יום זקוק לבער ע"כ. ירושלמי עירור מזכירו בין המתים הספד מספידו בפני עצמו:
קודם לרגל: פי' רש"י ז"ל דאתרוייהו קאי אעירור ואהספד. וביד ס"פ ששי דהלכות יו"ט ובפרק י"א דהלכות אבל סי' ג' ו'. ובטור א"ח סי' תקמ"ז ובטור יו"ד סימן שמ"ז וסימן ת"ג:
משנה ו[עריכה]
אין חופרין כוכין: ביד פרק ח' דהלכות יום טוב סי' ד' ח' ופי' נמוקי יוסף ז"ל אין חופרין כוכין פי' לצורך מתים שימיתו במועד שדרכם היה לחפור כוכין וקברות להיות מזומנים למי שמת לו מת שיקנה לו ורמ"ל מתני' שאעפ"י שיצטרכו אל זה במועד כגון בעיר ירושלם שהיו בה ששים רבוא ואי אפשר לעם רב כמוהו שלא ימותו ממנו בכל יום רבים גדולים וקטנים אף כי בד' ימים של חול המועד אפ"ה כיון שאינו יודע בשעה שחפרו לאיזה מת הוא עושה אסור דאילו למי שמתו מוטל לפניו אף ביי"ט שרי דמת בי"ט שני יתעסקו בו ישראל וכ"ש בחול המועד והרי"ף ז"ל פי' אין חופרין לקבור בהם לאחר המועד וכן פירשו ר"ח והרי"ץ ן' גיאות ז"ל ותמה עליהם הראב"ד ז"ל אם לאחר המועד למה מחנכין אותם במועד והרמב"ן ז"ל כתב שאין זו קושיא שאע"פ שאין צריכין להם עכשיו [כו' עי' בתוס' יו"ט] עכ"ל ז"ל. ודעת רש"י ז"ל נוטה לדעת הראב"ד ז"ל שסובר דיום טוב שני אע"ג דכחול שויוהי רבנן לגבי מת דוקא למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא דטרחונם מועט אבל לא לחצוב לו קבר מפני שטרחו מרובה ע"כ עיין בהר"ן ז"ל פי' ר"א דחולין:
אבל מחנכין את הכוכין: כתוב בתי"ט דשם כוך ארמית דתרי כלח דכתיבי באיוב מתורגמין כוך ע"כ. ותמצא הכלח הראשון שם סי' ה' והכלח השני בסי' כ"ט:
ועושין נברכת במועד: תימא ואמאי צריך במועד והלא אין מכבסין במועד וי"ל לצורך כל אותם שהתירו חכמים לכבס לקמן בפ' בתרא וי"מ לרחוץ את המת ותכריכיו תוס' ז"ל. וכתב נמוקי יוסף ז"ל ואיידי דאיירי בחפירת קרקע תנא הא. כן פי' רש"י ז"ל והגאונים ז"ל אבל האחרונים ז"ל פירשו מענין קברות וכתב הרמב"ן ז"ל שהוא תוספת חפירה לקבר העשוי כבר לצורך מת שימות ע"כ. ובטור א"ח סי' תקמ"ז כולה מתניתין. ובגמ' תנינא להא דת"ר עושין כל צרכי המת גוזזין לו שערו ומכבסין לו כסותו ועושין לו ארון מנסרים המנוסרים מעי"ט רשב"ג אומר אף מביאין עצים ומנסרין בצנעא בתוך ביתו ע"כ. וסתם מתני' כרשב"ג וכתבו תוס' ז"ל ואסור בפרהסיא ויש ליתן טעם דל"ד לההיא דכל שאסרו חכמים משום מראית העין וכו' ודמי טפי לההיא דפ' אע"פ צנור שעלו בו קשקשים וכו' ע"כ:
משנה ז[עריכה]
אין נושאין נשים וכו': ביד פ"ז דהלכות יו"ט סי' ט"ז ואיתא בפ' מגלחין דף י"ח ובירושלמי דגיטין פ' השולח ובטור א"ח סי' תקמ"ו ובטור א"ה סי' ס"ד. וי"מ דהא דאין נושאין נשים במועד משום בטול פריה ורביה פי' שלא ישהה לישא עד המועד ולפיכך מותר לישא בערב המועד:
מפני ששמחה היא לו: גמ' וכי שמחה היא לו מאי הוי אמר רב יהודה אמר שמואל וכן א"ר אלעזר א"ר חנינא לפי שאין מערבין שמחה בשמחה רבה בר רב הונא אמר מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו והכתוב אומר ושמחת בחגך בחגך ולא באשתך עולא אמר מפני הטורח שטורח לצורך נשואין וטורח במועד אסור וכתבו תוס' ז"ל ומתני' ה"פ מפני ששמחה היא לו ומשהה אותו ברצון עד הרגל שיהא שמח או שיהא פנוי והיינו דקתני אבל מחזיר הוא את גרושתו שאינה שמחה לו ולא שייך עירוב בשמחה ולא בטול שמחת הרגל וגם אין טורח בה וגם בטול פריה ורביה אין כאן שהיה לו אשה כבר וסתמא דמילתא יש לו בנים וגם אין רגיל לשהות דבר זה עד הרגל. והעלו ז"ל דלא חשיב שמחה בשמחה כי אם סעודת נשואין בלבד אבל סעודת ברית מילה וכל שאר סעודות כגון סעודת פדיון הבן וכיוצא בו מותר:
אבל מחזיר הוא את גרושתו: בירוש' הדא דתימא מהנשואין פי' גרשה אחר נשואין והחזירה אבל לא מן האירוסין דמאחר שלא כנסה עד עתה שמחה היא לו תוס' ז"ל: וה"ר יהוסף ז"ל מצאתי שכתב ולא מיבמין אבל מחזיר היא את גרושתו מפני שהיא שמחה לו וגרסא תמוהה היא בעיני:
ועושה אשה תכשיטיה במועד: ביד פ"ז דהל' יו"ט סי' ב' ואפי' זקנה נמי אמרי' בגמרא דמותר דאמרי אינשי בת שיתין כבת שית לקל טבלא רהטא:
ר' יהודה אומר לא תסוד מפני שנוול הוא לה: גמ' תניא ר' יהודה אומר אשה לא תסוד וכו' ומודה ר' יהודה בסיד שיכולה לקפלו במועד שטופלתו במועד שאע"פ שמצרה היא עכשיו שמחה היא לאחר זמן בסוף הזמן ושם בהלכות י"ט פ"ז פסק כר' יהודה וכתב במ"מ וראיתי מי שכתב דת"ק במתני' ור' יהודה לא פליגי דודאי סיד שאינה יכולה לקפלו במועד נוול הוא לה ואפשר שזה דעת רבינו שכתב והוא שיכולה לקפלו במועד שאל"כ למה פסק כר' יהודה ואולי פסק כר' יהודה מפני שלא מנו בברייתא בכלל תכשיטין לסוד בסיד ע"כ ופרכינן בגמ' ומי אית ליה לר' יהודה האי סברא והתנן בפ' קמא דע"ז ר' יהודה אומר נפרעין מהן מפני שמיצר הוא א"ל אע"פ שמיצר הוא עכשיו שמח הוא לאחר זמן ומשני אמר רב נחמן בר יצחק הנח להלכות מועד דכולהו מיצר עכשיו ושמח לאחר זמן נינהו כגון אפיה ובשול דמצטער הוא עכשיו כשהוא אופה ומבשל ולהכי שרי דשמח הוא כשהוא אוכל אפייתו ובשולו בי"ט רבינא אמר נכרי לענין פרעון לעולם מיצר שפורע ולהכי לא אית ליה לר' יהודה התם אע"פ שמיצר וכו' אבל לעיל גבי טפול אית ליה אע"פ שמצרה היא עכשיו וכו'. ואיתה בירושלמי פ"ק דע"ז:
משנה ח[עריכה]
ההדיוט תופר כדרכו: ביד פ"ז דהלכות יו"ט סי' ה'. ובטור א"ח סי' תקמ"א:
והאומן מכליב: פי' דרך שינוי שיפסיע פסיעות גסות וגם יתחוב תחיבה אחת למעלה ואחת למטה כשיני הכלב: וכדפי' ר"ע ז"ל מפרש לה ר' יוסי ב"ר חנינא בגמ' אבל דבי ינאי אמרי כל שאינו יכול להוציא מלא מחט בבת אחת הוי הדיוט וכתבו תוס' ז"ל מיהו לא איירי בדבר האבד דהיכא דאיכא דבר האבד קיימא לן כר' יוסי דאין מצריך שנוי בדבר האבד ע"כ:
ר' יוסי אמר ממתחין: כך הגירסא בגמ' וגם בהרא"ש ז"ל אכן בירושלמי גרסי' אף ממתחין: והרמב"ם ז"ל משמע קצת דגריס אף ממתחין וז"ל ומה שאמר ר' יוסי אף ממתחין ר"ל אף ממתחין אבל לא מסרגין וממתחין הוא שמותחין אותם כשהם רפות עד שיתמתחו בחוזק ויתקשרו כמו היתרים המתוחים ע"כ. וכתבתי לשון משמע קצת משום דהא יש לחוש שמא נפל טעות סופר בלשונו ז"ל: ובתוספתא תנא ושוין ר"מ ור' יוסי שאין מפשילין חבלים לכתחלה ועוד תניא מסרגין את המטה ואין צ"ל שממתחין דברי ר"מ ר' יוסי אומר ממתחין אבל לא מסרגין וי"א אין ממתחין כל עיקר דכיון דאפשר למלאת המטה בבגדים עד לעיל והדר מצי למירמא עלייהו כרים וכסתות למזגא עלייהו לא טרחינן דהוי טורח דלא צריך ע"כ: ופי' נמוקי יוסף ז"ל מפשילין גדילת הצמר או הקונבוס כשעושין ממנו חוטין ארוכין לעשות חבלים נקרא מפשילין שלפי שאינה בדקדוק כדרך שאר טויות לכך אמר לשון הפשלה כדרך הפשיל כליו לאחוריו ע"כ וכן הוא ג"כ במ"מ אבל רבינו יעקב בעל הטורים ז"ל פי' שם בסי' תקמ"א מסרגין המטות פי' לארוג אותה שתי וערב בחבלים שהיו בה כבר אלא שלא היו סדורין והוא מסדרן אבל לא יפשיל החבלים בתחלה ע"כ ופי' מהרי"ק ז"ל דמפרש רבינו דושוין שאין מפשילין חבלים בתחלה דקאמר בגמ' היינו לומר דלסרג בחבלים שלא היו בה מעולם לדברי הכל אסור:
משנה ט[עריכה]
מעמידין וכו': ביד פ"ח דהלכות יו"ט סי' י"ג ובטור א"ח סי' תר"מ ופירשו רש"י והר"י מעמידין תנור של חרס מקום שפיתת ב' קדרות כירים מקום שפיתת קדרה אחת ע"כ. ובפ' כירה מפורש דכופח הוא מקום שפיתת קדרה אחת וכירה מקום שפיתת שתי קדרות וכן ג"כ פי' ר"ע ז"ל שם ובפ"ה דמסכת כלים ושמא יש חילוק בין כירה לכירים או בין כשמוזכר כירה עם כופח לכשהוא מוזכר עם תנור:
ר' יהודה אומר וכו': כתבו תוס' ז"ל ה"ג ר' יהודה אומר אין מכבשין את הריחים בתחלה ובחדשה קאמר דהא בגמ' מתיר ישנה ואין נראה לומר דבגמ' דמתיר ישנה משום ר' אלעזר קאמר והא משמיה דידיה כי למה נדחק לעשות מחלוקת חנם ועוד דלכתחלה משמע חדשה וא"ת כבוש מאן דכר שמיה וי"ל ת"ק קאמר מעמידין ובחדשה קאמר ומשמע אפי' כבוש ור' יהודה אוסר בכבוש. עוד כתבו ז"ל ואית דגרסי ר' יהודה אומר מכבשין את הריחים ול"ג לכתחלה והיא היא ונתנו טעם לחלק מה מוסיף ר' יהודה על ת"ק והעלו דגירסא ראשונה עיקר: וכתב עוד הרא"ש בשם הראב"ד ז"ל ומסתברא מדקאמר ר' יהודה אין מכבשין בתחלה מכלל דרבנן שרו אפי' חדשה ועוד מדקתני בברייתא ר' יהודה אומר וכו' משמע דפליגי רבנן עליה ואית להו דאפי' חדשה מכבשין והלכה כת"ק ע"כ: וז"ל הגמ' מאי מכבשין רב יהודה אומר מנקר ריחייא רב יחיאל אמר בת עינא פי' נקב שעושין באמצע הריחים שהתבואה נופלת לתוכה מתיבי מעמידין תנור וכירים במועד ובלבד שלא יגמור מלאכתו דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אף יגמור ר' יהודה אומר משמו מעמידין את החדשה ומכבשין את הישנה ואי אמרת בת עינא ישנה בת עינא למה לי והלא כבר אית לה בת עינא שכבר היא ישנה מלטחון ואי לא הוי לה בת עינא לא מצי למיטחן ומשני משכחת לה בישנה כגון דבעי לארווחי האי עינא טפי פורתא:
משנה י[עריכה]
עושין מעקה וכו': ביד פרק ז' דהלכות יו"ט סי' ה' ובפ"ח סי' ו' ז' ובטור א"ח סימן תק"מ:
שפים את הסדקים: פי' רש"י ז"ל סדקים שבתנור ומעגילין אותם שגוללין על קרקעית התנור עץ גדול ועגול כדי לסתום הסדקים:
ביד וברגל: שבועט ברגלו על קרקעית התנור ע"כ. ובגמ' פריך השתא במעגלה אמרת שרי ביד וברגל מיבעיא ומשני ה"ק שפין את הסדקים ומעגילין אותם כעין מעגילה ביד וברגל אבל לא במחלציים וכ"ש במעגילה שהוא מלאכת אומן וטרחא יתירא כן פי' נמוקי יוסף:
ומעגילה: פי' רש"י ז"ל וגם בר"פ אלו הן הגולין של עץ ותוס' פירשו שם אבן עגולה ארוכה קצת ויש לה שני שנים ארוכין ומעגילין אותה על פני כל הגג להשוותו והיינו נמי מעגילה עכ"ל ז"ל. והיה נראה דגרסי' מחצליים כמו שהוא בקצת נוסחאות וגם שכן הוא בפ' ואלו הן הגולין דף ט' מחצלו מידו אלא שאינו כן בערוך אלא אדרבא כתב עלה דההיא דפ' אלו הן הגולין ס"א מחלצי כמו מַחְלְצַיִים דמשקים וי"מ מחלציים אגפיים של מעגלה וכך מפרשים שפין את הסדקים במעגילה בלא מחלציים אבל על המחלציים אסור ע"כ:
הציר והצנור והקורה והמנעול והמפתח שנשברו מתקנם במועד: פי' רש"י ז"ל והקורה הוא מה שעל הפתח שמחזר בו הדלת וז"ל ברמב"ם ז"ל שם מתקנם במועד כדרכן בין בשל ברזל בין בשל עץ שזה הפסד גדול הוא שאם יניח הפתח פתוח ודלתות שבורות נמצא מאבד כל מה שבבית וכבר בארנו שכל מה שיש הפסד אינו צריך שנוי עכ"ל ז"ל. ובגמ' ורמינהי דתנן בפ' בתרא דמסכת מעשר שני ובפ' בתרא דמסכת סוטה עד ימיו היה פטיש מכה בירושלם עד ימיו אין מכאן ואילך לא ומסיק רב חסדא לא קשיא הא במגלי הא בחציני פי' רש"י ז"ל במגלי דהיינו מסר גדול שרי דלאו מוליד קלא בחציני אסור דהוי אולודי קלא טפי אסור. (הגה הר"ר בצלאל אשכנזי ז"ל כתב על זה נראה לי טעות דהא מכחיש המוחש ובספר מוגה מצאתי מגלי אינו דרך אומנותו חציני הוי דרך אומנותו ע"כ). רב פפא אמר כאן קודם גזרה כאן לאחר גזרה רב אמר הא ר' יהודה הא ר' יוסי ומתני' דשרי כל הני בלא שנוי ר' יוסי היא ופלוגתא דר' יוסי ור' יהודה בפירקי' דלקמן:
וכל כבשין: אית דל"ג מלת וכל וכן הוא בהרא"ש ז"ל ואית דל"ג נמי מלת מהן וכן נמחקו שתיהן ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל. וביד שם פ"ז סי' ז' ובטור א"ח סי' תקל"ג ובגמ' בלישנא בתרא גרסי' רבא שרי למיזל ולמיצד כוורי אתויי ומימלח א"ל אביי והא אנן תנן כבשים שהוא יכול לאכול מהן במועד והני כיון שמלחן הרבה כדי להצניעם תו לא חזו במועד א"ל הני נמי דמלחינהו ומתאכלי במועד אגב איצצא פי' שכובשם במכבש עד שיצא לחלוחית המלח הנבלע בכולם ואוכלין אותם מיד: