משנה מועד קטן א ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת מועד קטן · פרק א · משנה ז | >>


משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

אין נושאין נשים במועד, לא בתולות, ולא אלמנות, ולא מייבמין, מפני ששמחה היא לו.

אבל מחזיר הוא את גרושתו.

ועושה אשה תכשיטיה במועד.

רבי יהודה אומר, לא תסוד, מפני שניוול הוא לה.


נוסח הרמב"ם

[עריכה]

אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מייבמין אבל מחזיר הוא את גרושתו מפני שהיא שמחה לו עושה אישה תכשיטיה במועד רבי יהודה אומר לא תסוד מפני שהוא ניוול לה.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות כו': אמרו מפני ששמחה היא לו הטעם לאסור לישא אשה במועד כי העיקר אצלנו אין מערבין שמחה בשמחה ולפיכך אין לערב שמחת הרגל בשמחה אחרת ותכשיטי אשה הוא שתכחול עיניה ותעשה משערותיה עבותות כדי שלא יתפזרו ותשים בפניה צבע כדי שתראה אדומה ותסיר השער ממקומות מגופה ואפי' בתער וכל הדומה לזה מותר במועד. והיה מנהג הנערות הקטנות שלהם כשהיו קרובות לבגרות שהיו טופלות בשרם בסיד וכיוצא מן הדברים שיחממו הבשר כדי להביא דם נדותן והיו נותנין עמו סממנים אחרים כדי לפתוח נקבי הגוף הקטנים כדי להשיר את השער ור' יהודה היה אוסר זה במועד למה שיש בו מן הטינוף ואין הלכה כר' יהודה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

מפני ששמחה היא לו - ואין מערבים שמחה אחרת בשמחת הרגל, דכתיב (דברים טז) ושמחת בחגך. בחגך ולא באשתך לה:

אבל מחזיר הוא את גרושתו - דאינה שמחה כ"כ אלא באשה חדשה שלא היתה לו מעולם:

ועושה אשה תכשיטיה - כגון לתת כחול בעיניה, ולהשוות שער ראשה שלא יתפזר, ומעברת צבע אדום על פניה, ומעברת סכין על פניה של מטה, וכן כל כיוצא בזה:

שניוול הוא לה - צער הוא לה לו. ואין הלכה כר"י:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(לה) (על הברטנורא) ולשון מערבין לא ניחא לפום כן דהל"ל אין עושין שמחה אחרת ברגל כו' ובגמרא איכא מ"ד מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. ואיכא מ"ד דאין מערבין כו' ולמדו מקרא אחרינא. ועתוי"ט:

(לו) (על הברטנורא) כלומר שמצטערת על הנוול שבו היא מתנוולת:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

מפני ששמחה היא לו. לשון הר"ב ואין מערבין שמחה אחרת בשמחת הרגל דכתיב ושמחת בחגך בחגך ולא באשתך ולשון אין מערבין לא ניחא לפום כך. דהל"ל אין עושין שמחה אחרת ברגל. דהא קרא הכי משמע בחגך ולא באשתך. ובגמרא נמי הכי איתא דלדרשא דושמחת בחגך משום דמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. ולמ"ד טעמא משום דאין מערבין כו' דריש ליה מקרא אחרינא מדכתיב (מלכים א' ח') ויעש שלמה וגו' שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. שבעה לחינוך ושבעה לחג וכי תימא דהכי אתרמי. א"כ מכדי קרא י"ד ימים קאמר שבעת ימים ושבעת ימים למה לי. אלא לאשמועינן דהני לחוד והני לחוד. אפי' כי אתרמי. ועיין משנה ד' פ"ק דחגיגה. והרמב"ם בפ"ז מהלכות יו"ט כתב טעמא מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. ובפ"י מהלכות אישות כתב לפי שאין מערבין שמחה בשמחה והביא דרשה אחרת שנאמר (בראשית כ"ט) מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת והוא בירושלמי ולפי שהיא פשוטה יותר מדרשא דבגמרא נסיב לה. ואהא דאין מערבין כו' כתבו התוס' וטעם נראה קצת דכמו שאין עושין מצות חבילות דבעיא שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה וכן שמחה בשמחה יהיה לבו פנוי בשמחה:

ועושה אשה תכשיטיה. כתב הר"ב כגון לתת כו' ומעברת סכין על פניה של מטה. כדי להעביר שער של מטה. רש"י:

לא תסוד. ענינו מפורש במשנה ד' פ"ח דשבת:

שניוול הוא לה. לשון הר"ב צער הוא לה כלומר שמצטערת על הנוול שבו היא מתנוולת. ולשון רש"י שגנאי הוא לה ונוול בסיד [ומצטערת בסיד]. ומה שכתב הר"ב ואין הלכה כר"י. וכך כתב הרמב"ם בפירושו. ובחבורו חזר בו:


פירושים נוספים