ברטנורא על מועד קטן א

משנה מועד קטן, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

משקין בית השלחין - ארץ עיפה וצמאה למים. תרגום עיף ויגע, משלהי ולאי :

משקין במועד - דדבר האבד מותר במועד , ושדה בית השלחין משעה שמתחיל להשקותו אם אינו משקה אותו תדיר מיד נאבד, כדתנן בסוף מתני', זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד דלא פסדי, אבל שתו לפני המועד ישקם במועד. ודוקא שדה לבן של תבואה שהוא שלחין משקין במועד, אבל שדה שלחין של אילן לא שרי במועד, דלא פסדי. ובשביעית שרי להשקות בין שדה בית השלחין בין שדה בית הבעל. ובית השלחין, משום מועד בלבד נקט לה :

שיצא בתחלה - שיוצא עכשיו מתחלה. ואין חוששין הואיל וחדש הוא שמא יפלו גדותיו ואתי לתקן במועד ואיכא טרחא . שלא. יצא בתחלה. שהוא ישן:

אבל לא ממי גשמים - גזירה משום מי קילון. קילון הם מים של בור עמוק ובו מי גשמים מכונסים, דביה איכא טרחא יתירה לדלות :

עוגיות - חריצים שעושים בעיקרי הזיתים וביעקרי הגפנים כדי שיתמלאו מים:

(ב)

האמה - חריצים שעושים בקרקע שבהן המים הולכים סביב השדה ומשדה לשדה, קרויין אמה, לפי שהן רוחב אמה ברום אמה:

בתחלה - אם לא היתה מעולם אין עושין אותה בתחלה במועד, משום טרחא:

ובשביעית - מפני שנראה כחופר בקרקע בשביעית:

ומתקנים את המקולקלת - אם נפל לתוכה עפר ואינה מקלחת, מתקנים אותה , אבל אין עושים אותה בתחלה במועד. והלכה כחכמים:

ומתקנים קלקולי המים - מים המכונסים בגומות לשתות מהן:

וחוטטין - מנקין ומנקרין ומוציאין מתוכן צרורות וקסמין ועפרורית שנפל בהן:

ומציינין - עושין ציונין על הקברות. שהיו ממחין סיד ושופכין על הקבר, והוא סימן להולכי דרכים שלא יעברו במקום טומאה:

ויוצאין - שלוחי ב"ד במועד לעיין השדות שנזרעו כלאים, לעקור אותם. לפי שנוטלין שכר על כך מתרומת הלשכה , ובימי המועד נשכרים בזול, מפני שהן בטלים:

(ג)

מושכים את המים - שתחת אילן, זה לאילן אחר, דליכא טרחא. אבל לא ישקה כל השדה. ובשדה בית הבעל איירי , דלא פסדי , שמי גשמים מספיקין לו, אלא שכשמשקין אותו הוי הרווחה טפי:

שלא שתו - דלא פסדי:

בזה ובזה - אפילו לא שתו ואפילו שדה הבעל, דמשום הרווחה שרו חכמים. והלכה כראב"י, דסתם מתניתין משקין בית השלחין דלעיל כוותיה. ומיהו שדה לחה שהקרקע שלה כמו טיט מותר להשקותה במועד אפילו לראב"י דכזרעים ששתו לפני המועד דמו:

(ד)

האישות - תנשמת. והיא בריה שאין לה עינים, ומפסדת את השדות:

ובשדה הלבן - שחורשין וזורעין אותו לתבואה ואין בו אילנות:

בשדה האילן כדרכו - דמפסדי טפי, ולהפסד מרובה חששו. לפיכך חופר גומא כדרכו ותולה בה מצודה :

שלא כדרכו - נועץ שפוד בקרקע בחוזק ומנענע אילך ואילך ומוציא, ונמצאת גומא נעשית מאליה. אבל לא ע"י חפירה. והלכה כחכמים. ובשדה לבן הסמוכה לשדה אילן, חופר כדרכו, שמא יצאו משדה לבן ויחריבו האילנות:

ומקרין את הפרצה - מסדרין את האבנים זו על זו כדרך בנין, ואינו טח בטיט. ובפרצה של גינה מיירי, אבל כותל חצר שנפל, בונה כדרכו, מפני הגנבים:

(ה)

רואין את הנגעים במועד להקל - שאם טהור הוא אומר לו הכהן טהור אתה, ששמחה היא לו:

אבל לא להחמיר - שאם טמא הוא, ישתוק, ולא יטמאנו ויצריכנו לצאת חוץ למחנה :

לא להקל ולא להחמיר - מתוך שנזקק לראותו אם הוא טהור כדי להקל עליו, הוא נזקק להחמיר, שאם הוא טמא צריך לומר לו טמא אתה, כדכתיב (ויקרא יג) לטהרו או לטמאו, שאין כהן רשאי לשתוק' ומוטב לו שלא יראהו הכהן כלל:

מלקט אדם עצמות אביו ואמו - במועד, כדי לקברם במקום הגון:

שששמחה היא לו - כשרואה אותם [שקוברן בקברי אבותיו]. ואין הלכה כר"מ בשתיהן:

לא יערער על מתו - לא יביא ספדן לערער על מתו שמת זה ימים רבים, לחזור על קרובי המת כדרך שחוזר הספדן שצועק ואומר בואו בכו עמי כל מרי לב. ומי שלבו דוה עליו הולך ומספיד על קרובו:

לא יספידנו - לא ישכור ספדן על מתו שמת לו באותה שעה:

קודם לרגל שלשים יום - תמיד . דאמרי טעמא בגמרא שדרך בני אדם לכנוס מעות לצורך הרגל קודם לרגל ל' יום מכי שמע שדורשים בהלכות הרגל, ושמא יתן המעות שכנס לצורך הרגל לספדן וימנע משמחת הרגל. ואית דאמרי שאין המת משתכח מן הלב אלא לאחר ל' יום אחר הספדו:

(ו)

אין חופרין כוכין וקברות במועד - להקבר בו מת שימות לאחר המועד. כוכין, במערה שתחת הקרקע. וקברות, בבנין:

אבל מחנכין - שאם היה ארוך מקצרו. ואם היה קצר מאריך ומרחיב בו:

נברכת - של כובסין , מקום מתוקן לכבס בו הבגדים, ולית ביה טרחא כולי האי:

וארון עם המת בחצר - שמת שם. מותר לנסר הנסרים ולעשות לו ארון. אבל בחצר אחרת לא, שלא יאמרו מלאכה אחרת הוא עושה . ולא שנו אלא באדם שאינו מפורסם, אבל אדם מפורסם עושין לו ארון ואפילו בשוק. ולדידן שאנו מתי מספר, כל אדם הוי מפורסם:

ר"י אוסר - להביא עצים לעשות נסרים בתחלה לצורך הארון אלא א"כ מנוסרות קודם יו"ט. ואין הלכה כר"י:

(ז)

מפני ששמחה היא לו - ואין מערבים שמחה אחרת בשמחת הרגל, דכתיב (דברים טז) ושמחת בחגך. בחגך ולא באשתך :

אבל מחזיר הוא את גרושתו - דאינה שמחה כ"כ אלא באשה חדשה שלא היתה לו מעולם:

ועושה אשה תכשיטיה - כגון לתת כחול בעיניה, ולהשוות שער ראשה שלא יתפזר, ומעברת צבע אדום על פניה, ומעברת סכין על פניה של מטה, וכן כל כיוצא בזה:

שניוול הוא לה - צער הוא לה . ואין הלכה כר"י:

(ח)

ההדיוט תופר כדרכו - הדיוט מקרי כל שאינו יודע לכוין שפה לבגד שתהא שוה ומכוונת בו, אלא מעקם לכאן ולכאן ועושהו רחב במקום זה וקצר במקום אחר:

מכליב - עושה תפירות כעין שיני הכלב, שאינן שוין זו כנגד זו אלא אחת למעלה ואחת למטה:

מסרגין את המטות - אורגין אותן בחבלין שתי וערב:

ממתחין - אם היה ארוג זה ימים רבים ורפו החבלים, ממתחין, אבל לא מסרגין. ואין הלכה כר' יוסי:

(ט)

מעמידין - בונין ומושיבין ומתקנים תנור שצריך לו במועד. ולפי שתנורים שלהם מטלטלין היו ממקום למקום להכי תני מעמידין:

אין מכבשין - מנקרין ומכין בפטיש על הרחים כשהן חלקות יותר מדאי ואין טוחנות יפה. ואין הלכה כרבי יהודה:

(י)

ולמרפסת - הלוך שלפני עליה שבני העליה הולכים בו ויורדים דרך סולם לחצר:

ושפין את הסדקין - גגות שאינן משופעין טוחין אותן בטיט, וכשיש סדקים בטחיית הטיט הדלף יורד בבית ואיכא פסידא. שפין, טחין:

מעגלה - עץ עגול שבו מחליקין הגגות :

במחלצים - כלי אומנות של ברזל רחבה כעין כף ולה בית יד:

הציר - רגל הדלת הסובבת בתוך חור האסקופה התחתונה של פתח:

צינור - החור שבאסקופה:

והקורה - קורות הבית ממש שנשברו אפילו קודם יו"ט:

ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד - שלא יאמר אמתין עד המועד שאין לי מלאכה אחרת ואעשה את זאת:

כבשים - כגון דגים וירקות וכיוצא בהן שכובשין במלח וחומץ:

שיכול לאכלן במועד - שיהו נכבשין מהר וראויין לאכול מיד: