משנה מועד קטן א א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת מועד קטן · פרק א · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

[עריכה]

משקין בית השלחין במועד ב ובשביעית, בין ממעיין שיצא בתחילה, בין ממעיין שלא ו יצא בתחילה.

אבל אין משקין ז לא ממי הגשמים ולא ממי הקילוןח.

ואין עושין י עוגיות לגפנים.

משנה מנוקדת

[עריכה]

מַשְׁקִין בֵּית הַשְּׁלָחִין בַּמּוֹעֵד וּבִשְׁבִיעִית,

בֵּין מִמַּעְיָן שֶׁיָּצָא בִּתְחִלָּה,
בֵּין מִמַּעְיָן שֶׁלֹּא יָצָא בִּתְחִלָּה;
אֲבָל אֵין מַשְׁקִין,
לֹא מִמֵּי הַגְּשָׁמִים, וְלֹא מִמֵּי הַקִּילוֹן.
וְאֵין עוֹשִׂין עוּגִיּוֹת לַגְּפָנִים:

נוסח הרמב"ם

משקין בית השלהין במועד, ובשביעית -

בין ממעין שיצא כתחילה, בין ממעין שלא יצא כתחילה.
אבל אין משקין - לא ממי הגשמים, ולא ממי הקילון.
ואין עושין עוגיות לגפנים.

פירוש הרמב"ם

באה הקבלה כי חולו של מועד אסור בעשיית מלאכה, והמשנה תקרא "חולו של מועד" הימים שבין כל מועד ומועד. וקבלנו שיש מלאכות מיוחדות שמותר לעשותם במועד, ומלאכות מיוחדות שאסור לעשותם במועד, וזו היא כוונת המסכתא.

ומן הדברים שמותר לעשותם, הם כל דבר שאם מניחים אותו לעשותו עד לאחר המועד יהיה לו הפסד גדול, כמו השקאת הארץ הצמאה והיא הנקראת בלשון חכמים בית השלהין, תרגום "עיף" (בראשית כה, כט) "משלהי", מפני שהיא צמאה ברוב ואם יניחוה בלי מים יפסדו כל אילנותיה, ובלבד שלא יהיה בהשקאתה טורח הרבה.

אבל אם יש בו עמל הרבה אסור לעשותו במועד, ולפיכך אסור להשקות הארץ הצמאה במועד ממי הקילון וכיוצא בדבר, והם המים המכונסים במקום נמוך, לפי שצריך להשקות מהם בדלי ויש בו עמל הרבה, וזהו עניין קילון כלומר בור עמוק.

וכן מי גשמים שמתקבצים מהם אגמים, וכשהגשמים פוסקים יתמו המים הבאים לאגמים ויצטרך להשקות מהם בדלי.

ועוגיות - הוא שיחפור סביב עיקרי האילנות חפירות קטנות יתקבצו שם המים. וכבר קדם לך בתעניות "עג עוגה":


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

משקין בית השלחין - ארץ עיפה וצמאה למים. תרגום עיף ויגע, משלהי ולאי א:

משקין במועד - דדבר האבד מותר במועד ג, ושדה בית השלחין משעה שמתחיל להשקותו אם אינו משקה אותו תדיר מיד נאבד, כדתנן בסוף מתני', זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד דלא פסדי, אבל שתו לפני המועד ישקם במועד. ודוקא שדה לבן של תבואה שהוא שלחין משקין במועד, אבל שדה שלחין של אילן לא שרי במועד, דלא פסדי. ובשביעית שרי להשקות בין שדה בית השלחין בין שדה בית הבעל. ובית השלחין, משום מועד בלבד נקט לה ד:

שיצא בתחלה - שיוצא עכשיו מתחלה. ואין חוששין הואיל וחדש הוא שמא יפלו גדותיו ואתי לתקן במועד ואיכא טרחא ה. שלא. יצא בתחלה. שהוא ישן:

אבל לא ממי גשמים - גזירה משום מי קילון. קילון הם מים של בור עמוק ובו מי גשמים מכונסים, דביה איכא טרחא יתירה לדלות ט:

עוגיות - חריצים יא שעושים בעיקרי הזיתים וביעקרי הגפנים יב כדי שיתמלאו מים:

פירוש תוספות יום טוב

סידרה אחר מגילה מפני שיש בינו ובין ימי פורים הצטרפות שבשניהם אסור התענית וההספד. הרמב"ם ועיין מ"ש בפתיחה ליבמות:

בית השלחין. פירש [הר"ב] ארץ עיפה כו' תרגום עיף משלהי. גמ'. וה"א מתחלף בחי"ת. רש"י. ששניהם ממוצא הגרון. ועיין מ"ש במשנה ז' פ"ד דבב"ב. וכתבו התוס' ועיף ויגע צמא למים כדכתיב) ונפש עיפה למים ע"כ. ולא מצאתי מקרא זה בכל הכ"ד ספרים ונ"ל שהוא ט"ס וצ"ל כדכתיב מים קרים על נפש עיפה. (משלי כ"ה):

במועד. המשנה תקרא חולו של מועד הימים שבין כל מועד ומועד. הרמב"ם [ולפי שאין במשנה לשון חש"מ אלא מועד. נ"ל שיש לתקן ללשון הרמב"ם ושכצ"ל המשנה תקרא מועד מה שאנו קורין חש"מ והם הימים וכו'] ומ"ש הר"ב דדבר האבוד מותר במועד במסכת חגיגה [דף י"ח] ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך מה שביעי עצור בעשיית מלאכה אף ששה עצורים בעשיית מלאכה אי מה שביעי עצור בכל מלאכה. אף ששה עצורין בכל מלאכה ת"ל השביעי שביעי אסור בכל מלאכה ואין ששה אסורים בכל מלאכה. הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזו מלאכה אסורה בחש"מ ואיזה מותרת. רש"י. ורי"ף ורמב"ם והרא"ש והטור פה אחד [הסכימו] דאינה אלא אסמכתא. ואין לאיסור מלאכה בחש"מ עיקר מן התורה. והב"י כתב שנ"ל מזאת הברייתא שיש לאיסור מלאכה בחולו של מועד עיקר מן התורה והכתוב מסרה לחכמים לאסור ולהתיר כפי שיהא נראה להם. וכמ"ש בשם הר"ן לענין אסורי יה"כ בר מאכילה ושתיה ברפ"ח דיומא. ולדבריו צריך לומר דתרתי שמעינן מהך קרא דהא דרשינן נמי מיניה דאכילת מצה חוץ מלילה הראשונה רשות ולא חובה כמ"ש במשנה ו' פ"ב דסוכה. ומ"ש הר"ב אבל שדה שלחין של אילן עיין במשנה ג':

ובשביעית. כתב הר"ב דבשביעית שרי להשקות בין שדה בית הבעל כו'. וכ"כ התוספות בדף ו' ע"ב בשם רש"י ומשום דבירושלמי מוקים למתניתין דספ"ב דשביעית כמתניתין ג' דלקמן. והתם פי' לה רש"י וכן הר"ב בשדה הבעל. ש"מ דההיא מתניתין נמי בבעל איירי ורבי שמעון מתיר שם וכן הלכה כמו שאכתוב שם בס"ד. והטעם דבשביעית שרי יותר מחה"מ משום טעם הירושלמי שאעתיק לקמן [בד"ה אבל אין כו'] וכ"כ בכ"מ פ"א מהלכות שמטה דמההוא טעמא אתינן. אבל הרמב"ם נראה שאינו סובר כרש"י והר"ב אלא דבית הבעל נמי אסור בשביעית וההיא דספ"ב דשביעית כתב בהדיא דשרייא משום האילנות שלא יפסדו וכן מוקים למתני' ג' דלקמן דמדמי לה בירושלמי כמו שאכתוב שם בס"ד ופשטא דמתניתין דהכא משמע ודאי דבשביעית נמי לא שרי אלא דשלחין וכן העתיקה הרמב"ם:

שיצא בתחלה. כתב הר"ב ואין חוששין כו' שמא יפלו גדותיו. עיין לקמן במשנה דלקמן (ד"ה) ומתקנים את המקולקלת. ומ"ש הר"ב ואיכא טרחא כלומר שאפילו דבר האבד לא התירו כשיש טרחא:

בין ממעיין שלא יצא בתחנה. ואצטריך למתני למעוטי שדה הבעל שאפילו ממעיין שלא יצא בתחלה שישן הוא אסור. גמרא:

אבל אין משקין כו'. אמועד קאי דגבי שביעית לא חיישינן לטרחא יתירא הר"ן. [וזה אף להרמב"ם דלעיל בסוף ד"ה ובשביעית כו' וכדלקמן בד"ה ואין עושין כו']. וטעמא כדמפרש בירושלמי דשביעית ע"י שהוא מותר במלאכה פי' שאינה דקרקע התירו אפי' בדבר של טורח. א"נ שביעית ע"י שזמנה מרובה כו'. ולא מסתבר לעשות ז' ימים האחרונים כז' דרגל:

ולא ממי הקילון. כיון דמי הגשמים לא נאסרו אלא משום גזירה דמי הקילון הלכך שפיר נקטיה אחר מי גשמים. הר"ן. ומ"ש הר"ב דאיכא טרחא יתירא לדלות ומלשון קולתא שהוא תרגום כדה על שכמה נקראת קילון. הר"ן:

ואין עושין עוגיות כו'. מדרישא דהך אבל אין משקין כו' לא קאי אשביעית הך סיפא נמי לא קאי אשביעית וכ"פ הרמב"ם בפרק א' מהלכות שמטה וטעמא כדלעיל:

עוגיות. פי' הר"ב חריצים ומסיים הר"ן כדי שיתעכב שם המים מלשון הלהן תעגנה (רות א' י"ג) שהוא לשון עכוב. ע"כ. ומה שכתבו רש"י [ד' ע"ב. ד"ה עוגיות] ורמב"ם שהוא מלשון עג עוגה דמשנה ח' פ"ג דתענית היינו הך שפירש רש"י בפי' רות תעגנה לשון אסור כלא כמו עג עוגה וכו' והערוך כתב שתרגום מערוגות מטעה [יחזקאל י"ז] (ז') עוגיות כ"כ בערך בדד:

לגפנים. לשון הר"ב בעקרי הזיתים. ובעקרי הגפנים. לישנא דברייתא בגמרא ובאתריה דתנא דמתני' שכיחי גפנים ולא זיתים. וכדאשכחן נמי בגמרא. רב יהודה שרי לבי ברציתא למעבד בנכי [שהוא ארמית לעוגיות כדאיתא התם] לכרמיהון. ולא קאמר נמי לזיתיהון אלא משום דלא הוו להו אלא כרמים ולא זיתים. וכיוצא בזה פירשו התוספת ספ"ג דשבת דף מ"ז ובפ"ג דחגיגה דף כ"ה דבגליל שכיח שמן יותר מיין:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) וה"א מתחלף בחי"ת. רש"י. ששניהם ממוצא הגרון. ועיף היינו למים כדכתיב מים קרים על נפש עיפה:

(ב) (על המשנה) במועד. המשנה תקרא (מועד מה שאנו קורים) חולו של מועד (והם) הימים שבין מועד למועד. הר"מ:

(ג) (על הברטנורא) רש"י. והרי"ף והר"מ והרא"ש והטור פה אחד הסכימו דאין לחש"מ עיקר מן התורה. וברייתא דחגיגה דלמדוה מקרא אינו אלא אסמכתא. וחב"י כתב שנ"ל מזאת הברייתא שיש לו עיקר מן התורה והכתוב מסרה לחכמים לאסור ולהתיר כפי שנראה להם:

(ד) (על הברטנורא) אבל הר"מ נראה שאין סובר כך אלא דבית חבעל נמי אסור בשביעית ועתוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) כלומר שאפילו דבר האבד לא התירו כשיש טרחא:

(ו) (על המשנה) שלא. ואצטריך למתני למעוטי שדה חבעל שאפילו ממעין שלא יצא בתחלה אסור. גמרא:

(ז) (על המשנה) אין משקין. אמועד קאי דגבי שביעית לא חיישינן לטרחא יתירא וטעמא מפרש בירושלמי דשביעית ע"י שהוא מותר במלאכה שאינה דקרקע התירו אפילו בדבר של טורח א"נ שביעית ע"י שזמנה מרובה כו' ולא מסתבר לעשות ז' ימים האחרונים כז' דרגל:

(ח) (על המשנה) הקילון. כיון דמי הגשמים לא נאסרו אלא משום גזירה דמי הקילון הלכך שפיר נקטיה אחר מי גשמים. הר"נ:

(ט) (על הברטנורא) ומלשון קולתא שהוא תרגום כדה על שכמה. נקראת קילון. הר"נ:

(י) (על המשנה) ואין עושין כו'. מדרישא דהך אבל אין משקין לא קאי אשביעית. הך סיפא נמי לא קאי אשביעית הר"מ:

(יא) (על הברטנורא) כדי שיתעכבו שם המים מלשון הלהן תעגנה שהוא לשון עכוב. הר"נ:

(יב) (על הברטנורא) לישנא דברייתא ובאתריה דתנא דמתניתין שכיחי גפנים ולא זתים:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כתב הרמב"ם ז"ל המשנה תִקְרָא מועד וחולו של מועד הימים שבין כל מועד ומועד ע"כ:

משקין. וכו':    : ביד פ"ז דהלכות יו"ט סי' ב' ובפ"א דהל' שמיטה ויובל סי' ח' ט' ובטור או"ח סי' תקל"ז ונראה מדברי הר"ן ז"ל שהוא גורס בית השלהין בה"א שכתב בית השלהין ארץ עיפה וכו' כדכתיב שלחיך פרדס רמונים והא וחית ממוצא אחד דשתיהן אותיות הגרון עכ"ל הר"ן ז"ל אלא שברב אלפס שמדפוס קושטאנדינא כתוב שהמפרש שעל מועד קטן הוא נמוקי יוסף וכ"כ ג"כ בב"י בכמה דוכתי פי' נמוקי יוסף אבל בתוי"ט כתוב בשם הר"ן ז"ל: ומתני' דלא כרשב"ג שאמר משום ר' יוסי בפ' מי שהפך (מועד קטן דף י"ב) דבר התלוש מן הקרקע אפי' מקצתו אבד מותר והמחובר לקרקע אפי' כולו אבד אסור והאי בית השלחין לדידיה אסור להשקותו במועד ורבנן ס"ל דמשום פסידא שרי ויש להם סמך מקראי דכתוב אחד אומר את חג המצות תשמור שכל חג המצות אסור בעשיית מלאכה וכתוב אחד אומר ביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש דמשמע הא שאר ימים מותרין ש"מ דבחולו של מועד פעמים שהוא מותר ופעמים שהוא אסור ואם יפסד שרי וז"ל רש"י ז"ל וגם בתוספות ודבר של הפסד התירו חכמים לטרוח בו בחש"מ כמו שאנו מוצאין במסכת חגיגה דכתיב ששת ימים כו' הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים כו' ומלאכה שיש בה הפסד אם אינו עושה אותה כגון להשקות בית השלחין התירו חכמים ע"כ. ועוד הביא ראיות הרא"ש ז"ל דמשמע מינייהו דאיסור מלאכה בחש"מ ויותר האריך להכריח שכולן אינם אלא אסמכתא בעלמא שאין איסור מלאכה בחש"מ אלא מדרבנן: ובגמ' בעי מאן תנא דפסידא אין הרוחה לא ואפי' במקום פסידא מיטרח נמי לא טרחינן ומסיק דר' יהודה היא דתניא מעין היוצא בתחלה משקין ממנו אפי' שדה בית הבעל דברי ר"מ ר' יהודה אומר אין משקין אלא שדה בית השלחין שחרבה ר' אלעזר בן עזריה אומר לא כך ולא כך יתר על כן א"ר יהודה לא יפנה אדם אמת המים וישקה לגנתו ולחרבתו בחש"מ ופירשו תוס' ז"ל גנה מקום זרעים מקדם: חרבה שחרבו אילנותיו וחרשו וזרעו ונטעו ושמא הוא צריך למים יותר ולא זו אף זו קתני א"נ חרב ביתו ועשאו גנה וצריכה מים תדיר יותר משאר בית השלחין ע"כ: והאי חרבה דקאמר ר' יהודה על כרחך לאו חרבה ממש היא דא"כ למה לי דמשקה לה אלא ודאי שחרבה ממעין זה ויצא לה מעין אחר ראב"ע אומר לא כך ולא כך ל"ש חרב מעינה ול"ש לא חרב מעינה מעין שיצא בתחלה לא ואע"ג דאיכא חרבה דפסדא אי לא משקה לה אפ"ה לא שרי ר' יהודה אלא ממעין שיצא לה בתחלה דלאו טרחא הוא אבל מי גשמים ומי קילון דטרחא לא שרי אפי' לבית השלחין ועוד חזינן דקאמר ר' יהודה לא יפנה מים וכו' אלמא דלא שרי ר' יהודה טרחא יתירא אלמא מתני' ר' יהודה היא דהא ר' אלעזר ל"ש חרב מעינה ל"ש לא חרב תרוייהו אסר ולר' יהודה ל"ש מעין שיצא בתחל' ל"ש מעין שלא יצא בתחלה בית השלחין אין בית הבעל לא והאי דקתני מעין שיצא בתחלה להודיעך כחו דר"מ שהוא כחא דהיתרא דאפי' מעין שיצא משקין ממנו אפי' שדה בית הבעל. לשון הר"ס ז"ל משקי' בית השלחין בשביעית צריך לפרש דאיירי בבית השלחין שזרוע בו תבואה או קטנית שהיו משל ששית ונכנסו לשביעית וכבר הביאו שליש בששית שאינם נקראין ספיחי שביעית אבל ירקות אפי' של ששית שנכנסו לשביעית אסורין משום ספיחין לפי שהולכין בהן אחר לקיטה כ"ש אם גדלו בשביעית עצמה שאסורין משום ספיחין ולא שייך להעמידה בשדה בור ושדה זרע ושדה ניר שעלו בה מאליהן דלית בהו משום ספיחין כדקאמר בירושלמי דטעמא דהנך אסרו היינו משום שאינו חושש לקיומן ואינו רוצה בהם ובית השלחין שהתירו לו להשקות משום דבר האבד ודאי שהוא רוצה בקיומן כיון שהוא רוצה להשקותן שלא יאבדו עכ"ל ז"ל:

ובשביעית:    מתוך פי' הרמב"ם ז"ל גם מתוך חבורו שם בהלכות שמטה פ"א משמע דגם בשביעית בית השלחין אין בית הבעל לא. וגם תוס' ז"ל כתבו בדף ו' ע"ב שרש"י ז"ל נראה שחזר בו ממה שפי' במשנה דגבי שביעית אפי' בית הבעל שרי ואני פירשתי במשנה דשביעית נמי לא שרי אלא בבית השלחין כדכי' בקונטרס כאן אבל ק"ל וכו' לכן נראה יותר פי' הקונטרס שבמשנה עכ"ל ז"ל בקיצור:

בין ממעין שיצא בתחלה:    וכ"ש ממעין ישן והאי דאיצטריך למתנייה למעוטי שדה בית הבעל שאפילו ממעין שלא יצא בתחלה שישן הוא אסור דלא שרינן ליה אלא משום פסידא והוא דליכא טרחא יתירא נמוקי יוסף: וז"ל הגמ' השתא ממעין שיצא בתחלה דאתי לאינפולי משקי' ממעין שלא יצא בתחלה דלא אתי לאינפולי מיבעיא ומשני איצטרך אי תנא מעין שיצא בתחלה ה"א הכא הוא דבית השלחין אין בית הבעל לא משום דאתי לאינפולי אבל מעין שלא יצא בתחלה דלא אתי לאינפולי אימא אפי' בית הבעל נמי קמ"ל ל"ש מעין שיצא בתחלה ל"ש מעין שלא יצא בתחלה בית השלחין אין בית הבעל לא:

אבל [אין משקין] לא ממי הגשמים:    גזרה וכו'. לשון רעז"ל. אמר המלקט ורב אשי תירץ מי גשמים גופייהו לידי מי קילון אתו פי' שדרך מי גשמים ליכנס במקום עמוק וכיון שניטלו חציין העמיקו והוו להו מי קילון כלומר שצריך לדלותן בדלי:

קילון:    פי' הרי"ף ז"ל כמו ביב ונימוקי יוסף ז"ל פי' קילון בור עמוק וכו' מלשון קולתה שהוא תרגום כדה נקרא קילון ונקטיה אחר מי גשמים לאשמועי' דאיסור מי גשמים אינו אלא משום שאפי' אפשר להשקות בתחלה מהכנוס של מי גשמים בלא טורח כשיחסרו המים היה צריך לדלות ושמעינן דאם היה אגם מים שלא יבואו לעולם במועד לצורך דלי שמשקה מהן ברגלו בקל היה מותר ואיסור מי גשמים וקילון אמועד קאי דגבי שביעית לא חיישי' לטרחא יתירא עכ"ל ז"ל:

ואין עושין עוגיות לגפנים:    פי' רש"י ז"ל עוגיות עגול סביב כמו עג עוגה ועמד בתוכה ע"כ. ונמוקי יוסף ז"ל פי' עוגיות שחופרים סביב הכרם כדי שיתעכבו שם המים מלשון הלהן תעגנה שהוא לשון עכוב והא נמי אמועד משום טירחא יתירא ועוד דלא הוי דבר האבד אבל בשביעית מותר כדאיתא בגמ' והני עוגיות בחדתי מוקמינן להו אבל עתיקי שכבר היו לו שם עוגיות ונסתמו מותר לחזור ולחופרן בחולו של מועד ע"כ וכתוב עוד בנימוקי יוסף בשם הראב"ד ז"ל ולאו דוקא חדתי ממש דה"ה כעין חדתי אם לא ניכר החריץ אבל אם ניכר החריץ מעט מותר ולא בעינן טפח דכיון דמימיה עומדין במשהו סגי להו ע"כ:

עוגיות לגפנים:    וה"נ תניא בברייתא דף ג' ע"א ולא יעשה עוגיות לגפנים ובדף ד' תניא יזילו הן עוגיות בדידין שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים ע"כ. ושמא הגפנים צריכין לעוגיות יותר מן הזיתים ודברה משנתנו בהוה ולאו דוקא: וביד פ"ח דהלכות יום טוב סימן ג' ובפ"א מהלכות שמטה פסק דעושין עוגיות לגפנים א"כ ס"ל דגם האי סיפא אמועד לבד איתאמרת וכמו שכתוב שם בכסף משנה:

תפארת ישראל

יכין

משקין בית השלחין:    שדה שצמאה למים שאינה מסתפקת בגשמים, שאם לא ישקנה תתקלקל:

במועד:    בחוה"מ. דמלאכת דבר האבוד שרי אבל שדה הבעל, דהיינו שמסתפקת בגשמים אסור להשקותה (שו"ע או"ח, תקלז):

ובשביעית:    אף שאסור בעבודת קרקע עכ"פ השקאה רק מדרבנן אסורומשום הפסד התירו [וי"א דבשביעית אפילו בית הבעל שרי]

בין ממעיין שיצא בתחלה:    ר"ל אפילו ממעין שהתחיל עתה לצאת, לא חיישינן שיצטרך לתקן גדותיו, והרי טרחה אסור בחוה"מ אפילו בדבר האבוד:

כין ממעיין שלא יצא בתחלה:    אלא שיצא כבר והוא ישן ומתוקן:

אבל אין משקין:    בחוה"מ:

לא ממי הגשמים:    שנקוו ואפילו ממשיכן ברגל דליכא טרחה, אסור, דגזרינן אטו קילון עמוק שיש בו טרחה. אבל בשביעית אפילו טרחה שרי, מדקיל לעניין כל מלאכה שאינו עבודת קרקע:

ולא ממי הקילון:    מים שבבור עמוק:

ואין עושין עוגיות לגפנים:    גומות סביב לגפן, כדי שיתכנסו שם הגשמים. ואסור בחוה"מ משום טרחה:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

בבלי ב א  רמב"ם הלכות שביתת יום טוב ז ב  שולחן ערוך אורח חיים תקלז א