משנה מועד קטן א א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת מועד קטן · פרק א · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

משקין בית השלחין במועד ב ובשביעית, בין ממעיין שיצא בתחילה, בין ממעיין שלא ו יצא בתחילה.

אבל אין משקין ז לא ממי הגשמים ולא ממי הקילוןח.

ואין עושין י עוגיות לגפנים.

נוסח הרמב"ם

משקין בית השלהין במועד ובשביעית בין ממעיין שיצא כתחילה בין ממעיין שלא יצא כתחילה אבל אין משקין לא ממי הגשמים ולא ממי הקילון ואין עושין עוגייות לגפנים.

פירוש הרמב"ם

משקין בית השלחין במועד ובשביעית בין ממעיין שיצא כו': באה הקבלה כי חולו של מועד אסור בעשיית מלאכה והמשנה [א] תקרא חולו של מועד הימים שבין כל מועד ומועד וקבלנו שיש מלאכות מיוחדות שמותר לעשותם במועד ומלאכות מיוחדות שאסור לעשותם במועד וזו היא כוונת המסכתא ומן הדברים שמותר לעשותם הם כל דבר שאם מניחים אותו לעשותו עד לאחר המועד יהיה לו הפסד גדול כמו השקאת הארץ הצמאה והיא הנקראת בלשון חכמים בית השלחין תרגום עיף משלהי מפני שהיא צמאה ברוב ואם יניחוה בלי מים יפסדו כל אילנותיה ובלבד שלא יהיה בהשקאתה טורח הרבה אבל אם יש בו עמל הרבה אסור לעשותו במועד ולפיכך אסור להשקות הארץ הצמאה במועד ממי הקילון וכיוצא בדבר והם המים המכונסים במקום נמוך לפי שצריך להשקות מהם בדלי ויש בו עמל הרבה וזהו ענין קילון כלומר בור עמוק. וכן מי גשמים שמתקבצים מהם אגמים וכשהגשמים פוסקים יתמו המים הבאים לאגמים ויצטרך להשקות מהם בדלי. ועוגיות הוא שיחפור סביב עיקרי האילנות חפירות קטנות יתקבצו שם המים וכבר קדם לך בתעניות עג עוגה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

משקין בית השלחין - ארץ עיפה וצמאה למים. תרגום עיף ויגע, משלהי ולאי א:

משקין במועד - דדבר האבד מותר במועד ג, ושדה בית השלחין משעה שמתחיל להשקותו אם אינו משקה אותו תדיר מיד נאבד, כדתנן בסוף מתני', זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד דלא פסדי, אבל שתו לפני המועד ישקם במועד. ודוקא שדה לבן של תבואה שהוא שלחין משקין במועד, אבל שדה שלחין של אילן לא שרי במועד, דלא פסדי. ובשביעית שרי להשקות בין שדה בית השלחין בין שדה בית הבעל. ובית השלחין, משום מועד בלבד נקט לה ד:

שיצא בתחלה - שיוצא עכשיו מתחלה. ואין חוששין הואיל וחדש הוא שמא יפלו גדותיו ואתי לתקן במועד ואיכא טרחא ה. שלא. יצא בתחלה. שהוא ישן:

אבל לא ממי גשמים - גזירה משום מי קילון. קילון הם מים של בור עמוק ובו מי גשמים מכונסים, דביה איכא טרחא יתירה לדלות ט:

עוגיות - חריצים יא שעושים בעיקרי הזיתים וביעקרי הגפנים יב כדי שיתמלאו מים:

פירוש תוספות יום טוב

סידרה אחר מגילה מפני שיש בינו ובין ימי פורים הצטרפות שבשניהם אסור התענית וההספד. הרמב"ם ועיין מ"ש בפתיחה ליבמות:

בית השלחין. פירש [הר"ב] ארץ עיפה כו' תרגום עיף משלהי. גמ'. וה"א מתחלף בחי"ת. רש"י. ששניהם ממוצא הגרון. ועיין מ"ש במשנה ז' פ"ד דבב"ב. וכתבו התוס' ועיף ויגע צמא למים כדכתיב) ונפש עיפה למים ע"כ. ולא מצאתי מקרא זה בכל הכ"ד ספרים ונ"ל שהוא ט"ס וצ"ל כדכתיב מים קרים על נפש עיפה. (משלי כ"ה):

במועד. המשנה תקרא חולו של מועד הימים שבין כל מועד ומועד. הרמב"ם [ולפי שאין במשנה לשון חש"מ אלא מועד. נ"ל שיש לתקן ללשון הרמב"ם ושכצ"ל המשנה תקרא מועד מה שאנו קורין חש"מ והם הימים וכו'] ומ"ש הר"ב דדבר האבוד מותר במועד במסכת חגיגה [דף י"ח] ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך מה שביעי עצור בעשיית מלאכה אף ששה עצורים בעשיית מלאכה אי מה שביעי עצור בכל מלאכה. אף ששה עצורין בכל מלאכה ת"ל השביעי שביעי אסור בכל מלאכה ואין ששה אסורים בכל מלאכה. הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזו מלאכה אסורה בחש"מ ואיזה מותרת. רש"י. ורי"ף ורמב"ם והרא"ש והטור פה אחד [הסכימו] דאינה אלא אסמכתא. ואין לאיסור מלאכה בחש"מ עיקר מן התורה. והב"י כתב שנ"ל מזאת הברייתא שיש לאיסור מלאכה בחולו של מועד עיקר מן התורה והכתוב מסרה לחכמים לאסור ולהתיר כפי שיהא נראה להם. וכמ"ש בשם הר"ן לענין אסורי יה"כ בר מאכילה ושתיה ברפ"ח דיומא. ולדבריו צריך לומר דתרתי שמעינן מהך קרא דהא דרשינן נמי מיניה דאכילת מצה חוץ מלילה הראשונה רשות ולא חובה כמ"ש במשנה ו' פ"ב דסוכה. ומ"ש הר"ב אבל שדה שלחין של אילן עיין במשנה ג':

ובשביעית. כתב הר"ב דבשביעית שרי להשקות בין שדה בית הבעל כו'. וכ"כ התוספות בדף ו' ע"ב בשם רש"י ומשום דבירושלמי מוקים למתניתין דספ"ב דשביעית כמתניתין ג' דלקמן. והתם פי' לה רש"י וכן הר"ב בשדה הבעל. ש"מ דההיא מתניתין נמי בבעל איירי ורבי שמעון מתיר שם וכן הלכה כמו שאכתוב שם בס"ד. והטעם דבשביעית שרי יותר מחה"מ משום טעם הירושלמי שאעתיק לקמן [בד"ה אבל אין כו'] וכ"כ בכ"מ פ"א מהלכות שמטה דמההוא טעמא אתינן. אבל הרמב"ם נראה שאינו סובר כרש"י והר"ב אלא דבית הבעל נמי אסור בשביעית וההיא דספ"ב דשביעית כתב בהדיא דשרייא משום האילנות שלא יפסדו וכן מוקים למתני' ג' דלקמן דמדמי לה בירושלמי כמו שאכתוב שם בס"ד ופשטא דמתניתין דהכא משמע ודאי דבשביעית נמי לא שרי אלא דשלחין וכן העתיקה הרמב"ם:

שיצא בתחלה. כתב הר"ב ואין חוששין כו' שמא יפלו גדותיו. עיין לקמן במשנה דלקמן (ד"ה) ומתקנים את המקולקלת. ומ"ש הר"ב ואיכא טרחא כלומר שאפילו דבר האבד לא התירו כשיש טרחא:

בין ממעיין שלא יצא בתחנה. ואצטריך למתני למעוטי שדה הבעל שאפילו ממעיין שלא יצא בתחלה שישן הוא אסור. גמרא:

אבל אין משקין כו'. אמועד קאי דגבי שביעית לא חיישינן לטרחא יתירא הר"ן. [וזה אף להרמב"ם דלעיל בסוף ד"ה ובשביעית כו' וכדלקמן בד"ה ואין עושין כו']. וטעמא כדמפרש בירושלמי דשביעית ע"י שהוא מותר במלאכה פי' שאינה דקרקע התירו אפי' בדבר של טורח. א"נ שביעית ע"י שזמנה מרובה כו'. ולא מסתבר לעשות ז' ימים האחרונים כז' דרגל:

ולא ממי הקילון. כיון דמי הגשמים לא נאסרו אלא משום גזירה דמי הקילון הלכך שפיר נקטיה אחר מי גשמים. הר"ן. ומ"ש הר"ב דאיכא טרחא יתירא לדלות ומלשון קולתא שהוא תרגום כדה על שכמה נקראת קילון. הר"ן:

ואין עושין עוגיות כו'. מדרישא דהך אבל אין משקין כו' לא קאי אשביעית הך סיפא נמי לא קאי אשביעית וכ"פ הרמב"ם בפרק א' מהלכות שמטה וטעמא כדלעיל:

עוגיות. פי' הר"ב חריצים ומסיים הר"ן כדי שיתעכב שם המים מלשון הלהן תעגנה (רות א' י"ג) שהוא לשון עכוב. ע"כ. ומה שכתבו רש"י [ד' ע"ב. ד"ה עוגיות] ורמב"ם שהוא מלשון עג עוגה דמשנה ח' פ"ג דתענית היינו הך שפירש רש"י בפי' רות תעגנה לשון אסור כלא כמו עג עוגה וכו' והערוך כתב שתרגום מערוגות מטעה [יחזקאל י"ז] (ז') עוגיות כ"כ בערך בדד:

לגפנים. לשון הר"ב בעקרי הזיתים. ובעקרי הגפנים. לישנא דברייתא בגמרא ובאתריה דתנא דמתני' שכיחי גפנים ולא זיתים. וכדאשכחן נמי בגמרא. רב יהודה שרי לבי ברציתא למעבד בנכי [שהוא ארמית לעוגיות כדאיתא התם] לכרמיהון. ולא קאמר נמי לזיתיהון אלא משום דלא הוו להו אלא כרמים ולא זיתים. וכיוצא בזה פירשו התוספת ספ"ג דשבת דף מ"ז ובפ"ג דחגיגה דף כ"ה דבגליל שכיח שמן יותר מיין:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) וה"א מתחלף בחי"ת. רש"י. ששניהם ממוצא הגרון. ועיף היינו למים כדכתיב מים קרים על נפש עיפה:

(ב) (על המשנה) במועד. המשנה תקרא (מועד מה שאנו קורים) חולו של מועד (והם) הימים שבין מועד למועד. הר"מ:

(ג) (על הברטנורא) רש"י. והרי"ף והר"מ והרא"ש והטור פה אחד הסכימו דאין לחש"מ עיקר מן התורה. וברייתא דחגיגה דלמדוה מקרא אינו אלא אסמכתא. וחב"י כתב שנ"ל מזאת הברייתא שיש לו עיקר מן התורה והכתוב מסרה לחכמים לאסור ולהתיר כפי שנראה להם:

(ד) (על הברטנורא) אבל הר"מ נראה שאין סובר כך אלא דבית חבעל נמי אסור בשביעית ועתוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) כלומר שאפילו דבר האבד לא התירו כשיש טרחא:

(ו) (על המשנה) שלא. ואצטריך למתני למעוטי שדה חבעל שאפילו ממעין שלא יצא בתחלה אסור. גמרא:

(ז) (על המשנה) אין משקין. אמועד קאי דגבי שביעית לא חיישינן לטרחא יתירא וטעמא מפרש בירושלמי דשביעית ע"י שהוא מותר במלאכה שאינה דקרקע התירו אפילו בדבר של טורח א"נ שביעית ע"י שזמנה מרובה כו' ולא מסתבר לעשות ז' ימים האחרונים כז' דרגל:

(ח) (על המשנה) הקילון. כיון דמי הגשמים לא נאסרו אלא משום גזירה דמי הקילון הלכך שפיר נקטיה אחר מי גשמים. הר"נ:

(ט) (על הברטנורא) ומלשון קולתא שהוא תרגום כדה על שכמה. נקראת קילון. הר"נ:

(י) (על המשנה) ואין עושין כו'. מדרישא דהך אבל אין משקין לא קאי אשביעית. הך סיפא נמי לא קאי אשביעית הר"מ:

(יא) (על הברטנורא) כדי שיתעכבו שם המים מלשון הלהן תעגנה שהוא לשון עכוב. הר"נ:

(יב) (על הברטנורא) לישנא דברייתא ובאתריה דתנא דמתניתין שכיחי גפנים ולא זתים:


פירושים נוספים

בבלי ב א  רמב"ם הלכות שביתת יום טוב ז ב  שולחן ערוך אורח חיים תקלז א