עיקר תוי"ט על מועד קטן א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה מועד קטן א: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) וה"א מתחלף בחי"ת. רש"י. ששניהם ממוצא הגרון. ועיף היינו למים כדכתיב מים קרים על נפש עיפה:

(ב) (על המשנה) במועד. המשנה תקרא (מועד מה שאנו קורים) חולו של מועד (והם) הימים שבין מועד למועד. הר"מ:

(ג) (על הברטנורא) רש"י. והרי"ף והר"מ והרא"ש והטור פה אחד הסכימו דאין לחש"מ עיקר מן התורה. וברייתא דחגיגה דלמדוה מקרא אינו אלא אסמכתא. וחב"י כתב שנ"ל מזאת הברייתא שיש לו עיקר מן התורה והכתוב מסרה לחכמים לאסור ולהתיר כפי שנראה להם:

(ד) (על הברטנורא) אבל הר"מ נראה שאין סובר כך אלא דבית חבעל נמי אסור בשביעית ועתוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) כלומר שאפילו דבר האבד לא התירו כשיש טרחא:

(ו) (על המשנה) שלא. ואצטריך למתני למעוטי שדה חבעל שאפילו ממעין שלא יצא בתחלה אסור. גמרא:

(ז) (על המשנה) אין משקין. אמועד קאי דגבי שביעית לא חיישינן לטרחא יתירא וטעמא מפרש בירושלמי דשביעית ע"י שהוא מותר במלאכה שאינה דקרקע התירו אפילו בדבר של טורח א"נ שביעית ע"י שזמנה מרובה כו' ולא מסתבר לעשות ז' ימים האחרונים כז' דרגל:

(ח) (על המשנה) הקילון. כיון דמי הגשמים לא נאסרו אלא משום גזירה דמי הקילון הלכך שפיר נקטיה אחר מי גשמים. הר"נ:

(ט) (על הברטנורא) ומלשון קולתא שהוא תרגום כדה על שכמה. נקראת קילון. הר"נ:

(י) (על המשנה) ואין עושין כו'. מדרישא דהך אבל אין משקין לא קאי אשביעית. הך סיפא נמי לא קאי אשביעית הר"מ:

(יא) (על הברטנורא) כדי שיתעכבו שם המים מלשון הלהן תעגנה שהוא לשון עכוב. הר"נ:

(יב) (על הברטנורא) לישנא דברייתא ובאתריה דתנא דמתניתין שכיחי גפנים ולא זתים:

(ב)

(יג) (על המשנה) וחכ"א כו'. דכל שנראה כחופר לא הוי עבודה דעודר לא הוי כיון דמשליך את העפר למרחוק. והעודר מניח במקומו. הר"נ. ובר"מ משמע דמתיר אפילו אינו משליך למרחוק וע"ש הטעם:

(יד) (על המשנה) המקולקלות. סיומא דמלתא דרבנן הוא:

(טו) (על הברטנורא) ולא דמי למעין שיצא בתחלה כדלעיל דחיישינן שיפלו גדותיו ואתי לתקן דתקונא דהתם עשייה בתחלה היא כדקתני שיצא בתחלה:

(טז) (על המשנה) שברה"ר. אפילו אין רבים צריכים לחב. וטעמא כתב הר"ן בשם הר"א לפי שצרכי רבים אינם נגמרים אלא בשעת חבטלה. משום דדמי לקדירה דבי שותפי כו' ומסיק דכי התירו במלאכת הדיוט ונ"ל דהיינו דתני וחוטטין ופרושי קמפרש דאלת"ה לישנא יתירא הוא דהיינו מתקנין:

(יז) (על המשנה) ומתקנין כו'. בריש שקלים תנן דבט"ו באדר מתקנין. ולפי שהקלקולים מצוין בדרכים לכך הוצרך תו לתקן בחה"מ:

(יח) (על המשנה) ועושין כו'. לאתויי בורות שיחין ומערות כשרבים צריכין להם עתה. אבל שלא לצורך המועד לא התירו מפני שהן מלאכת אומן. ואינו יכול לשנות בהן. ואם ישנה בהן יפסיד. הרא"ש. ועיין פירוש הר'ב בריש שקלים והוא מהירושלמי. וגמרא דידן לא ס"ל האי דיוקא משום דלא דמי להנך פרטי דמתניתין:

(יט) (על המשנה) ויוצאין כר. בגמרא רמי והתנן בריש שקלים בא' באדר כו' ומשני כאן בבכיר כאן באפיל:

(כ) (על הברטנורא) ולא הוי מעילה. דלב ב"ד מתנה עליהן:

(ג)

(כא) (על הברטנורא) דאי בבית השלחין התנן בריש פרקין דמשקין והיינו כל השדה אבל תימא מה דוחקיה לאוקמיה בשדה חבעל לוקמיה בשלחין ואלו בית חבעל מאן דכר שמיה כו' ואי קשיא משקין דלעיל הרי כתב בעצמו לעיל דשל אילן לא שרי במועד דלא פסדי ומתניתין הכי דייקא דמשיכה מאילן לאילן הוא דמותר הא השקאה לא וכן דברי הר'ן לחלק בכך. ועתוי"ט:

(כב) (על הברטנורא) סברתו בזה כפירש"י דמפרש זרעים שלא שתו לפני המועד שלא היו מלומדים לשתות תמיד לפני המועד לא ישקה במועד דהואיל ולא משקה להו תדיר לפני המועד לא הוי להו פסידא אי לא משקה להו במועד. ועתוי"ט:

(ד)

(כג) (על הברטנורא) והגומא. אינו אלא כדי שיתקבצו שמה אישות הרבה ואפשר שנותן שם אוכלין כדי שיבואו ויאחזו במצודה. הר"נ:

(כד) (על המשנה) ובשביעית. לשון רש"י אף על גב דמתקן את השדה. ולשון הר"נ דלא גזרינן דילמא מחזי כחרישה כשאדם חופר וסותם את חוריהם:

(כה) (על המשנה) ומקרין. נ"ל שהוא נגזר משם קיר. ולא תני מקירין שלא יתערב במלת מקיר שענינו קרירות:

(ה)

(כו) (על המשנה) בתחלה. אפילו בתחלה שעדיין לא נזקק להסגר דמכל מקום שמחה היא לו כשאומר לו אינך צריך להסגר. ומלשון רש"י והר"ב נראה דלא גרסינן בתחלה. וכן משמע בגמרא. ועתוי"ט:

(כז) (על הברטנורא) דאף המוסגר משתלח. והא ודאי דכיון דמטמא נמי דגם הוא צער לו מ"מ צוותא דאינשי עיקר הוא:

(כח) (על המשנה) לא להקל כו'. ס"ל נמי דבכהן תליא מלתא אלא מדרשא דלטהרו או לטמאו נפיק להו דמכיון שנזקק לראותו אינו רשאי שישתוק:

(כט) (על המשנה) ועוד. כלומר ועוד מיקל:

(ל) (על הברטנורא) ור"ל בין לערער בין לספוד. ולשון רש"י אתרווייהו קאי. ויותר נ"ל שתיבת תמיד צ"ל אית:

(ו)

(לא) (על המשנה) הכוכין. וה"ה לקבר. ואע"פ שאין צריכין להם עכשיו עשאום כצרכי רבים רבים שתו ורבים ישתו והרי הן כחטיטת בורות שיחין ומערות שאין צריכין להם עכשיו שהתירו בהן לסופן דהיינו חטיטה אבל לא תחילתם דהיינו חפירה כל שאין צריכין להם עכשיו. הרא"ש והר"נ. ושם כוך ארמית דכלח דכתיב באיוב מתרגם כוך:

(לב) (על הברטנורא) לפי שיש בה צורך לחוה"מ כדתנן ואלו מכבסין במועד:

(לג) (על הברטנורא) לפי שאין דרך לעשות ארונות לרוב מתים. הר"נ. ועתוי"ט:

(לד) (על המשנה) נסרים. דטורח גדול לעשותן במועד. רש"י:

(ז)

(לה) (על הברטנורא) ולשון מערבין לא ניחא לפום כן דהל"ל אין עושין שמחה אחרת ברגל כו' ובגמרא איכא מ"ד מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. ואיכא מ"ד דאין מערבין כו' ולמדו מקרא אחרינא. ועתוי"ט:

(לו) (על הברטנורא) כלומר שמצטערת על הנוול שבו היא מתנוולת:

(ח)

(לז) (על המשנה) כדרכו. לצורך המועד דבחנם למה יתירו אפילו ע"י שינוי. תוספ':

(ט)

(לח) (על הברטנורא) לשון הר"מ כלומר בונין על חרס של התנור והכירה הטפילה שלהם. ולשון הרא"ש היינו שמתקנין אותו יפה על עמדו כדי להשתמש בהם. והר"ב מפרש לשניהם דלדינא שניהם אמת:

(לט) (על הברטנורא) ונ"ל שהוא מלה ארמית במסילה נעלה תרגם באורח כבישא ניסק:

(מ) (על המשנה) בתחלה. פירוש, חדשה. אבל ישנה מכבשין. הרא"ש:

(י)

(מא) (על המשנה) מעשה הדיוט. כמו שקדם זכרו במשנה ד' שיתן האבנים זו על גב זו בלא טיט. הר"מ:

(מב) (על הברטנורא) ובגמרא השתא במעגילה אמרת שרי. ביד וברגל מבעיא. ה"ק ומעגילין אותן כעין מעגילה ביד וברגל. ופירש"י ולא מעגילה ממש אלא כעין כו':

(מג) (על המשנה) מתקנן במועד. מסקינן בגמרא כרבי יוסי דריש פ"ב (ומט"ו פ"ה דמע"ש כרבי יהודא) ולכך מתקנו כדרכו בין בשל עשן בין בשל ברזל. וכתב הר"מ שזה הפסד גדול הוא שאם יניח הפתח פתוח ודלתות שבורות ונמצא מאבד כל מה שבבית:

(מד) (על המשנה) במועד. דאי אין יכול לאוכלן לא דכובש אסור להר"מ מפני שהוא כמבשל. ולרש"י והר'ב משום מעבד. נראה לי: