מסכת שמחות יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מסכת שמחות · יב · >>

הלכה א[עריכה]

יום שמועה כיום קבורה לקריעה ולאיבול, למצות שבעה ולמצות שלשים,
אבל לאכילת קדשים אינו אלא כמלקט עצמות, אלו ואלו אוכלין קדשים לערב.

הלכה ב[עריכה]

רבי אליעזר אומר שמועה קרובה בתוך שלשים יום נוהגת שבעה ושלשים, יתר מיכן אינה נוהגת אלא יום אחד בלבד,
רבי עקיבא אומר שמועה קרובה בתוך שנים עשר חודש נוהגת שבעה ושלשים, יתר מיכן אינה נוהגת אלא יום אחד בלבד,
וחכמים אומרים אחד שמועה קרובה ואחד שמועה רחוקה נוהגת שבעה ושלשים.
ומעשה שמת אביו של רבי צדוק בגינזק של מדי, ובאתה שמועה לשלש שנים, וניהג עליה שבעה ושלשים.

הלכה ג[עריכה]

כל שקורעין עליו בשעת מיתתו, קורעין עליו בשעת ליקוט עצמות;
וכל שאינו מתאחה בשעת מיתתו, אינו מתאחה בשעת ליקוט עצמות.

הלכה ד[עריכה]

ליקוט עצמות אינו אלא יום אחד בלבד, לפיכך אינו מלקטן אלא עם חשיכה.
ליקטן כל אותו היום וחשכה, מותר באותו יום של אחריו.
ואין עומדין בשורה עליהן, ואין אומרין ברכת אבלים ותנחומי אבלים עליהן, אבל אומרין עליהן תנחומין לעצמן.
ואין עולין עליהן בחבר עיר, אבל מברין עליהן בתוך ביתו של אבל.
רבי שמעון בן אלעזר אומר ביום שוכב על מיטות כפויות, חשכה הרי זה זוקפן.

הלכה ה[עריכה]

כך היו חבורות עושין בירושלים, אלו לבית האבל ואלו לבית המשתה
אלו לשבוע הבן ואלו לליקוט עצמות.
לבית האבל ולבית המשתה, בית המשתה קודם;
לשבוע הבן ולליקוט עצמות, שבוע הבן קודם,
אבל חסידים הראשונים היו מקדימין לבית האבל מלבית המשתה, משום שנאמר:
"טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ",
ומה תלמוד לומר "וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ", שכל מי שמהלך אחרי המיטה צריך שיאמר, אני מהלך אחריו של זה.

הלכה ו[עריכה]

אין מפרקין את העצמות, ואין מפסיקין את הגידין, אלא אם כן נתפרקו העצמות מעצמן, ונתפסקו הגידין מעצמן.

הלכה ז[עריכה]

כל העצמות אדם מלקט חוץ מעצמות אביו ואמו, דברי רבי יוחנן בן נורי,
ורבי עקיבא אומר אחד אלו ואחד אלו אדם מלקט.
ליקוט עצמות אינו עד שיכלה הבשר; כלה הבשר, אין הצורה ניכרת בעצמות.

הלכה ח[עריכה]

מלקט אדם עצמות שני מתים כאחת,
ונותן אלו בראש אפיקריסין מכאן, ואלו בראש אפיקריסין מכאן, דברי רבי יוחנן בן נורי,
ורבי עקיבא אומר סוף אפיקריסין להתאבל, וסוף עצמות להתערב, אבל מלקטן ונותנן בארזים.

הלכה ט[עריכה]

מרביצין עליהן יין ושמן דברי רבי עקיבא,
רבי שמעון בן ננס אומר שמן ולא יין, מפני שהיין נודף,
וחכמים אומרים לא שמן ולא יין, מפני שמרבין עליהן את הדירה, אבל נותנין עליהן ספירין יבישין.
אמר רבי אלעזר בן רבי צדוק, כך אמר לי אבא בשעת מיתתו,
בני, בתחילה קברני בביקעה, ובסוף לקט את עצמיי ותנם בדלוסקמא, ואל תלקטם בידך, וכן עשיתי לו,
נכנס יוחנן וליקטן, ופירס עליהן אפיקריסין, ונכנסתי וקרעתי עליהן, ונתתי עליהן ספירין יבישין;
כשם שעשה לאביו כך עשיתי לו.

הלכה י[עריכה]

האיש מכרך ומקשר את האיש, אבל לא את האשה,
האשה מכרכת ומקשרת את האיש ואת האשה.
האיש משמש את האיש בחולי מעיים, אבל לא את האשה,
האשה משמשת את האיש ואת האשה בחולי מעיים.

הלכה יא[עריכה]

אבא שאול בן בטנית היה אומר לבניו, קברו אותי תחת מרגלותיו של אבא, והתירו תכלת מטליתי.

הלכה יב[עריכה]

עם הכל אדם נכנס לבית המרחץ, חוץ מאביו, וחמיו, ובעל אמו, ורבו שלימדו חכמה,
רבי יהודה אומר אם היה אביו זקן או חולה נכנס ומרחיצו, שכך כבודו.

הלכה יג[עריכה]

אין מוציאין את המת במטה אלא אם כן היה ראשו ורובו קיים,
רבי יהודה אומר השדרה והגולגולת הן הן רובו.
ומעשה בבנו של רבי חנינא בן תרדיון שיצא לתרבות רעה, תפשוהו ליסטין והרגוהו,
ונמצא תפוש לאחר שלשה ימים, נתנוהו בכרכדות, והניחוהו על גבי המיטה, והכניסוהו לתוך העיר,
והיו מקלסין לפניו בכבודו של אביו, וקרא עליו אביו המקרא הזה (משלי ה, יא-יד):
"וְנָהַמְתָּ בְאַחֲרִיתֶךָ בִּכְלוֹת בְּשָׂרְךָ וּשְׁאֵרֶךָ, וְאָמַרְתָּ אֵיךְ שָׁנֵאתִי מוּסָר וְתוֹכַחַת נָאַץ לִבִּי, וְלֹא שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל מוֹרָי וְלִמְלַמְּדַי לֹא הִטִּיתִי אָזְנִי, כִּמְעַט הָיִיתִי בְכָל רָע בְּתוֹךְ קָהָל וְעֵדָה", וחזר לתחילת המקרא,
ואמו קראה עליו המקרא הזה (משלי יז, כה) "כַּעַס לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל וּמֶמֶר לְיוֹלַדְתּוֹ",
ואחותו קראה עליו המקרא הזה (משלי כ, יז): "עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שָׁקֶר וְאַחַר יִמָּלֵא פִיהוּ חָצָץ".