משנה ביצה א ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת ביצה · פרק א · משנה ז | >>
בית שמאי אומרים: תבלין נדוכין במדוך של עץ, והמלח כח בפך ובעץ הפרור.
ובית הלל אומרים: תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן, והמלח במדוך של עץ.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- תַּבְלִין – נִדּוֹכִין בְּמָדוֹךְ שֶׁל עֵץ.
- וְהַמֶּלַח – בְּפַךְ, וּבְעֵץ הַפָּרוּר.
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- תַּבְלִין – נִדּוֹכִין כְּדַרְכָּן בְּמָדוֹךְ שֶׁל אֶבֶן.
- וְהַמֶּלַח בְּמָדוֹךְ שֶׁל עֵץ:
בית שמאי אומרין:
- תבלין נידוכין - במדוך של עץ.
- והמלח - בפך, ובעץ הפרור.
- בית הלל אומרין:
- תבלין נידוכין, כדרכן - במדוך של אבן.
- והמלח - במדוך של עץ.
עץ הפרור - הוא העץ שמגיסים בו הקדרות.
ומה שהצריך לעשות שינוי בשחיקת המלח, לפי שאינו מפיג טעמו ואינו מחסר פעולתו כשנשחק מערב יום טוב, והתבלין מפיגין טעמן ומחסרין חמימותן וחריפותן כשישארו שחוקים מערב יום טוב, ולפיכך מי שצריך לשחיקת מלח ביום טוב ישנה על כל פנים, והשינוי היא שיטה המכתש על צידו:
במדור של עץ - אבל לא של אבן. ומיהו במדוך של עץ נדוכין כדרכן וא"צ שנוי, מפני שהן מיפגין טעמן אם נדוכין מאתמול:
והמלח בפר - של חרס ידוכנו:
או בעץ פרור - הוא הכף שמגיסין בו הקדרה. דמלח בעי שינוי, שהיה לו לדוך מאתמול שאינו מפיג טעמו. והלכה שהבא לדוך מלח ביו"ט מטה המדוכה על צדה ודך ע"י שנוי. והתבלין נדוכין כדרכן ואין צריכין שינוי:
והמלח. במקום שיש מלח גסה. רש"י: ובעץ הפרור. לשון הר"ב או בעץ הפרור. וכן לשון רש"י. ואע"פ שלא נמצא כן במשנה בשום נוסח. י"ל דס"ל דבחד מהני שינויי סגי. לפיכך פירשו דאו או קתני:
ובית הלל אומרים וכו'. עיין במשנה ט':
(כח) (על המשנה) והמלח. במקום שיש מלח גסה. רש"י:
מדוך: הוא בוכנא העלי המכה:
בפי' ר"ע ז"ל בפך של חרס ידוכנו ע"כ. נראה שקיצר לשון רש"י ז"ל או שסובר שמלת במדוכה שסיים רש"י ז"ל טעות הוא וכן ברבינו נסים ליתה אכן רש"ל ז"ל הגיה בלשון רש"י ז"ל ולא במדוכה ע"כ ונראה שלפי זה סובר רש"י ז"ל דב"ש סברי שישנה א' משני שנויין או שידוכנו בתוך פך של חרס ואפי' שידוכנו במדוך כדרכו או שידוכנו בתוך המדוכה וישנה לדוכו בעץ הפרור ונראה דאה"נ שיסבור רש"י ז"ל שנוכל לפ' בפך שר"ל שישנה לדוך המלח בדופני הפך או בעץ הפרור בתוך המדוכה אבל לא מסתבר לפרושי שר"ל רש"י ז"ל דב"ש בעי תרי שנויי חדא שיהיה בתוך הפך וחדא שיהיה המדוך עץ הפרור:
ובעץ הפרור: פי' הר"ן ז"ל בפ' כל שעה בשם הרמב"ן ז"ל דעץ פרור לאו היינו כף שמערין בו את הקדרה בעודה ע"ג האור אלא הוא עץ שתוקעין בו עצים ובולטין ממנו אילך ואילך וממחין ומפררין בו כל מאכל עבה וע"ש כך נקרא עץ פרור ועיקר תשמישו לאחר שמסלקין את הקדרה מן האור ומניחין אותה ע"ג הקרקע ע"כ:
והמלח במדוך של עץ: דס"ל לב"ה דנהי דמלח בעי שנוי אבל סגי בהאי שנוייא זוטא:
ובה"א תבלין נדוכין במדוך של אבן: תימא דמשמע הכא דתבלין מותר לדוך בלא שנוי ובמסכת שבת קאמר פלפלין בקתא דסכינא חדא חדא שרי תרי תרי אסיר וכי תימא דיש חלוק בין פלפלין לתבלין זה אינו דבהדיא קאמר בתוספתא עלה דהכא פלפלין הרי היא כתבלין וי"ל דהתם מיירי בשבת ותדע דשמעתא דהתם מיירי בשבת (הגהה פי' כיון דכולה מסכת איירי בשבת) דאם רצה לומר ביום טוב הוי ליה לפרש (כדפירש הקונטריס [*) הגה"ה. נלע"ד שהן מלות יתירות ואפי' אי קושטא הוה הן מלות טפלות ולפחו' הל"ל ודלא כפי' הקונטריס וגם מה שכתב הר"ן ז"ל שמכאן תשובה על רש"י ז"ל שפירש ההיא דרב יהודה דפלפלין דבי"ט מיירי קשה לע"ד יותר שלא נמצא פי' זה אלא שם בתוס' בשם ר"ח שכתבו בשם רב אחאי דשאלתות ע"ש: אחר כך מצאתי שגם הרא"ש ז"ל תמה על רש"י ועל ר"ח ועל השאלתות שהרי מכאן מוכח דהתם לא איירי רק בשבת:] והכא מיירי בי"ט וא"כ שרי כדרכו ואפי' במדוך של אבן אבל מלת של ים צריך שנוי לדוך אותו גרעין גרעין אבל שליניוני אין צריך שנוי הואיל והוא עשוי בידי אדם תוס' ז"ל והביאוהו הם ז"ל בשבת ס"פ תולין ובגמרא מתני' דלא כי האי תנא דתניא א"ר מאיר לא נחלקו ב"ש וב"ה על הנדוכין שנידוכין כדרכן ומלח עמהן פי' רש"י מלת ותבלין כאחד (הגהה תימה שכתב רש"ל ז"ל שנ"ל שמלת כאחד שפי' רש"י ז"ל דלאו דוקא אלא כלומ' באותה שטה זה אחר זה) לא נחלקו אלא לדוכה בפני עצמה כשאר תבלין שבש"א מלח בפך ובעץ הפרור ע"י שנוי ולא כדרכה ולצל דהיינו דבר מיעט אבל לא לקדרה ובה"א לכל דבר נדוכת כדרכ' ואפי' לקדרה ורב יהודה אמר שמואל סבר כי האי תנא דהאי ברייתא דאמר שמואל כל הנדוכין נדוכין כדרכן ואפילו מלח ומסקנא דהלכתא דהטייה מיהא בעי מלת. וביד פ"ג דהלכות יו"ט סי' י"ב ובטור א"ח סי' תק"ד:
יכין
בית שמאי אומרים תבלין: [געווירצע]. וה"ה כל דבר שמפיג טעם כשידכנו מעיו"ט:
נדוכין במדוך של עץ: שטעססעל של עץ. אבל המדוכה [מערזער], מותר להיות כדרכו, דדי בשינוי זוטא דמדוך:
והמלח בפך: טעפפכען תחת [המערזער]:
ובעץ הפרור: [קאכלעפפעל] תחת שטעססעל, דצריך לשנות בשתיהן [ולרש"י ור"ב דגרסי או, צ"ל דס"ל לב"ש דלמלח דאינו מפיג טעמו, גם זה שינוי רבה, דלא סגי במדוך עץ, רק או פך במקום מדוכה או עץ פרור במקום מדוך]:
ובית הלל אומרים תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן: מיהו נוהגין לשנות קצת בדיכת תבלין להכירא שלא ידוך טפי מהצריך ליו"ט. אבל ברחיים אסור אפילו ע"י שינוי, מדהוה כעובדין דחול (שו"ע או"ח, תקד). וה"ה לטחון [קאפפע] ברחיים אסור ובמדוכה ע"י שינוי שרי [משבצות שם]. ודבר שרגילין לדוך הרבה ביחד, כחרדל [ומעערעטטיך] ז אף דמפיג טעם, אף ע"י שינוי אסור [מגא שם ז']. מיהו סחיטה, אף דמפיג טעם כשיסחטנו מעיו"ט אפ"ה אסור ביו"ט [ט"ז ומשבצות שם]:
והמלח במדוך של עץ: או שיטה המכתשת. וה"ה גבינה [ברייבאייזען] שרי ע"י שינוי. אבל מצה מותר לטחון בלי שינוי, דאין טחינה אחר טחינה [שם]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
עיקר תוי"ט
(כח) והמלח. במקום שיש מלח גסה. רש"י: