משנה בבא בתרא י ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק י · משנה ה | >>
מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לוכו: "אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני תן לו שטרו", הגיע זמן ולא נתן – רבי יוסי אומר, יתן; רבי יהודה אומר, לא יתן.
מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ,
- וְהִשְׁלִישׁ אֶת שְׁטָרוֹ וְאָמַר לוֹ:
- אִם לֹא נָתַתִּי לְךָ מִכָּאן וְעַד יוֹם פְּלוֹנִי – תֵּן לוֹ שְׁטָרוֹ,
- הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נָתַן,
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יִתֵּן;
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יִתֵּן:
מי שפרע מקצת חובו, והשליש את שטרו -
- אמר לו: אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני - תן לו את שטרו,
- הגיע הזמן - ולא נתן,
- רבי יוסי אומר: יתן.
- ורבי יהודה אומר: לא יתן.
- הגיע הזמן - ולא נתן,
רבי יוסי סבר אסמכתא קניא.
והוא שיאמר אדם כשתעשה כך או כשיהיה דבר פלוני על עניין זה, יש לפלוני עלי כך וכך מזהב וכיוצא בזה, וכל מה שיהיה על דרך זה יקרא "אסמכתא". ואין מתקיים מזה כלום ואינו ראוי בשום פנים, אלא אם כן נטל קניין על זה בבית דין חשוב, ויתפוס זכיותיו באותו בית דין ויאמר כשיהיה הדבר תעשה ממה שבזכיות האלה כך וכך. וראוי שיעיינו בזה הדבר שמא הוא אנוס, ומצד האונס אינו יכול לקיים אסמכתא.
ואין שום בית דין חשוב אלא כשיהיו סמוכין בארץ ישראל, כמו שנבאר עוד:
והשליש את שטרו - המלוה והלוה מסרו השטר ביד שליש. שטורח היה להם לכתוב שובר וסמכו על השליש:
ר' יוסי אומר יתן - דסבירא ליה אסמכתא קניא. המבטיח לחבירו דבר על מנת שיעשה לו דבר לעתיד וסומך בלבו בשעת התנאי שיוכל לקיים וכשהגיע הזמן אינו יכול לקיים, זו קרויה אסמכתא ולדברי ר' יוסי קניא. ולענין פסק הלכה, אסמכתא לא קניא, אלא א"כ קנו מידו בב"ד חשוב, והתפיס זכיותיו באותו ב"ד שמסר שטרותיו וראיותיו, ואמר אי לא אתינא מכאן ועד שלשים יום ליבטלן זכיותי. ורבותי מפרשים שכל בית דין שבקיאים ויודעים בדיני אסמכתא נקראים בית דין חשוב לענין זה. אבל הרמב"ם אומר שאין בית דין חשוב אלא ב"ד הסמוך בארץ ישראל:
ואמר לו אם לא וכו'. אמר לשליש אם לא וכו'. נ"י:
רבי יוסי אומר יתן. כתב הר"ב דסבירא ליה אסמכתא קניא. המבטיח לחבירו דבר על מנת שיעשה לו דבר לעתיד וכו' וכ"כ הרשב"ם ונ"י. וקשה לי לשונם זה. דהא אנן קיימין באומר אם לא אתן וכו' והיכא אסברא להו בעל מנת שיעשה וכו'. ועוד דעל מנת שיעשה וכו'. מובן על חבירו מקבל ההבטחה שהוא יעשה וכו'. ולא כן לשונם דמסיימי וסומך וכו' שיוכל וכו' ועוד דמשנתינו לא כן היא. וצ"ע. ולשון הרמב"ם אסמכתא הוא כשיאמר אדם כשתעשה כך. או כשיהיה דבר פלוני על ענין זה יש לפלוני עלי כך וכך וכו':
רבי יהודה אומר לא יתן. כתב הר"ב ולענין פסק הלכה אסמכתא לא קניא אלא אם כן קנו מידו בב"ד חשוב והתפיס זכיותיו וכו'. והא דבמשנה ג' פ"ה דב"מ כתב הר"ב שכשאמר קני מעכשיו אם לא אביא וכו' דלא אסמכתא היא שעל מנת מכר גמור החזיק בה מעכשיו. והכא לא מהני קנו מיניה אלא אם כן בב"ד חשוב. וסתם קנו מיניה בקנין סודר הוא וקנין סודר אינו להקנות לאחר זמן בתר דהדר סודרא. אלמא אפילו במעכשיו בעינן ב"ד חשוב. שאני התם דההוא אסמכתא עדיפא טפי לפי שתחלת המשכנתא הוי קצת כעין מקח וממכר. שהקנה לו הקרקע להשתעבד לו על מעותיו בתורת משכון. וגם עשה לו טובה בהלואה. הלכך כשהתם שאם לא יביא וכו' יהא שלו. בדעתו לקיים ולא להסמיכו על דבריו אמר כן. ורבינו תם מחלק משום דתפיסה דהתם עדיפא. שהקרקע ביד המלוה עצמו. אבל תפיסה דהכא ביד שליש. ואי נמי ביד בית דין. כך כתב הרא"ש שם. והב"י סימן ר"ז מחלק דקנין גבי אסמכתא בעינן שיפרש מעכשיו משום דבדאתני אם לא באתי לא משמע דלקני מעכשיו. ושכך כתב הר"ן. אי נמי דכולי עלמא לאו דינא גמירי. ואפילו הבקיאים שייך למימר בהו דלא מסקי אדעתייהו שהם מקנים במעכשיו. כשהענין הוא בדרך אסמכתא. ולפיכך צריך בבית דין חשוב. ובהתפסת הזכיות:
(כו) (על המשנה) וא"ל. לשליש. נ"י:
מי שפרע מקצת חובו: פ"ד דנדרים דף כ"ז ובפ' איזהו נשך דף' ס"ו ובפ' הבית והעליה דף קי"ו. ובתשובות הרשב"א ז"ל סי' תרנ"א ואלף וקמ"ט ואלף וקס"א:
ר' יוסי אומר יתן ר' יהודה אומר לא יתן: כתוב בנמוקי יוסף ז"ל אמר המחבר כתב הריטב"א ז"ל דעת מורי הרב החכם ומורי הרשב"א ז"ל שהטוען לחברו שיתן לו טופס משטרו שמוציא עליו כ"ע מודו שיכול לומר בעל השטר אתה רוצה לבקש עקיפין של שקר על שטר שלי כדי שתפסידני וזו טענה גדולה היא אבל מראה הוא לו בב"ד לקרותו ולראותו וכן דנתי לפני רבותי פעמים הרבה ע"כ. וכתוב בנמוקי יוסף פ' הזהב דף פ"ט ע"ב דודאי ליכא לפרושי דיתן לו את שטרו רוצה לומר שאני רוצה להתחייב לו בדמי כל השטר אע"פ שפרעתי מקצתו דא"כ מה יתן דקאמר ר' יוסי והיאך גובה בשטר זה והרי נמחל שעבוד מקצתו ואחר שנמחל שעבודו אינו חוזר ומשתעבד בו אלא ודאי הכי קאמר לי' יהו מעות אלו מתנה וישאר שעבוד החוב כמו שהי' מתחלה ופליג ר' יהודה ואמר לא יתן דס"ל דבמחילה נמי שייך אסמכתא והכי נמי משמע בתוספתא וכו' עד והיינו דוקא במקרקעי הוא דהוי אסמכתא אם לא אמר לו מעכשיו אבל במטלטלי לית בהו משום אסמכתא כדאיתא בתוספתא וכו' עד ולא פליג בה ר' יהודה כלל. והרמב"ן ז"ל יהיב טעמא למילתא דכיון דקיימא לן כר' יצחק דבעל חוב קונה משכון ולא שאני לן בין משכנו בשעת הלואתו בין משכנו שלא בשעת הלואתו כמאן דאמר לי' מעכשיו דמי ע"כ ועיין עוד שם ובחדושי הרשב"א ז"ל דף קס"ח. וביד פי"א דהלכות מכירה סי' ה'. ובטור ח"מ סי' נ"ד והובא ג"כ בסימן ר"ז:
יכין
והשליש את שטרו: שלא רצו לכתוב שובר, והאמינו עליו השליש:
ואמר לו: לוה לשליש:
אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני: יתר החוב:
תן לו שטרו: להמלוה ואשלם הכל:
רבי יוסי אומר יתן: דס"ל אסמכתא קניא:
רבי יהודה אומר לא יתן: וקיי"ל דלא יתן, דכל שמתנה אם יהיה כך אתן כך וכך, אסמכתא היא ולא קניא.
אולם בדיני אסמכתא, י"א דהדין נחלק לג' אופנים
- (א) אם הדבר תולה ביד אחרים, כגון אם לא אקנה לך דבר זה, אתן לך כך וכך, ודלמא לא ירצה הלה למכור, לכן וודאי הוה אסמכתא:
- (ב) ואם הדבר תלוי בידו, כגון אם לא אעבד אשלם במיטב [כב"מ פ"ט מ"ג], בזה יש חילוק דאם לא גיזם לא הוה אסמכתא, ואם גיזם, כגון אשלם אלפא זוזי, הוה אסמכתא.
- (ג) ובתלה תנאו במקרה, כמשחק בקוביא, או שהמרו זה עם זה, וכדומה, לא הוה אסמכתא. ודוקא כששוחקים במעות מזומנים, אבל בהלואה, אף שאינו אסמכתא, אפ"ה פטור כשהפסיד, וי"א שצריך נמי שהשולחן שהמעות עליו קנוי לשניהן [(שו"ע חו"מ רז, יג)].
- (ד) ולתוס' [שבועות דמ"ג ב' ד"ה מתני'], דוקא בחדא לטיבותא הוה אסמכתא, כגון באם אוביר ולא אעביד דאע"ג דחדא לטיבותא דהפסיד לחבירו, ומסתבר דמה"ט יהיה חייב לשלם כמו שאמר, עכ"פ מדעשה לו חבירו טובה לתת בידו השדה, גזם בהבטחתו לשלם כך וכך, והו"ל אסמכתא. וה"ה במשחק בקוביא איפכא, דלא עשה לו חבירו טובה שיבטיח לו לשלם כך וכך, עכ"פ הוא לא הפסיד לחבירו, והו"ל מה"ט כשישלם אסמכתא. משא"ש בב' לטיבותא כמשכן שהבטיח המלוה שכשיפסד יאבד חובו, הלוה לא עשה למלוה טובה במה שנתן לידו משכן, וגם המלוה עשה הפסד ללוה במה שאבד המשכן, בכה"ג לא הוה אסמכתא.
- (ה) מיהו כל אסמכתא י"א דאם אמר בפירוש שמקנה מעכשיו, מהני, אבל קנין סודר אף דהוה כמעכשיו אפ"ה באסמכתא לא קניא, אם לא שפירש, מעכשיו. וי"א דעל מנת הוה כמעכשיו, וי"א דצריך תרתי, מעכשיו ושיקנו ממנו בב"ד הבקיאין בדיני אסמכתא [הט"ז בח"מ ר"ז ], וי"א דצריך שימסור השטר לב"ד, וגם צריך שלא יתהווה אח"כ אונס שא"א לקיים תנאו. מיהו בצוה לכתוב בשטר שקנו ממנו בב"ד כנ"ל, אף דלא קנו מהני, דהודאת בע"ד כק' עדים דמי [כ(שו"ע חו"מ, מ)]. ובצוה לעדים שיכתבו לשכנגדו שטר על זה, יוכלו לכתוב מעצמן שקנו ממנו בב"ד כנ"ל, דמסתמא התכוון על שטר שיועיל [שם].
- (ו) אמנם בהתחייב לחבירו בקנין על סך כך וכך, והתנה שבאם יעשה דבר פלוני יהיה פטור מסך הנ"ל, או שבחם לא יעשהו יפטור מהחיוב הנ"ל, לכ"ע מהני. וי"א דגם נדר, ושבועה, ותקיעת כף או בכתוב בשטר בחרם חמור ובשבועה דאורייתא, מהני באסמכתא, וי"ח.
- (ז) מיהו כל אסמכתא אפילו כתוב בשטר דנעשה דלא כאסמכתא, לכ"ע לא מהני [שם]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת