לדלג לתוכן

משנה נזיר ז

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


נזיר פרק ז', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר נשיםמסכת נזירפרק שביעי ("כוהן גדול")>>

פרקי מסכת נזיר: א ב ג ד ה ו ז ח ט

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


כהן גדול ונזיר אינן מטמאין לקרוביהן, אבל מטמאין למת מצוה.

היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה, רבי אליעזר אומר: יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר.

וחכמים אומרים: יטמא נזיר ואל יטמא כהן גדול.

אמר להם רבי אליעזר: יטמא כהן, שאינו מביא קרבן על טומאתו, ואל יטמא נזיר, שהוא מביא קרבן על טומאתו.

אמרו לו: יטמא נזיר, שאין קדושתו קדושת עולם, ואל יטמא כהן, שקדושתו קדושת עולם.

על אלו הטומאות הנזיר מגלח:

  • על המת,
  • ועל כזית מן המת,
  • ועל כזית נצל,
  • ועל מלא תרוד רקב,
  • על השדרה,
  • ועל הגולגולת,
  • ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי,
  • ועל חצי קב עצמות,
  • ועל חצי לוג דם,

על מגען ועל משאן ועל אוהלן,

  • ועל עצם כשעורה,

על מגעו ועל משאו.

על אלו הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי וסותר את הקודמין, ואינו מתחיל למנות אלא עד שיטהר ומביא את קרבנותיו.

אבל הסככות, והפרעות, ובית הפרס, וארץ העמים, והגולל, והדופק, ורביעית דם, ואוהל, ורובע עצמות, וכלים הנוגעים במת, וימי ספרו, וימי גמרו, על אלו אין הנזיר מגלח, ומזה בשלישי ובשביעי, ואינו סותר את הקודמין, ומתחיל ומונה מיד, וקרבן אין לו.

באמת, ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע, הרי אלו עולין לו.

אמר רבי אליעזר משום רבי יהושע: כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה, חייבין עליה על ביאת מקדש.

וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה, אין חייבין עליה על ביאת מקדש.

אמר רבי מאיר: לא תהא זו קלה מן השרץ.

אמר רבי עקיבא, דנתי לפני רבי אליעזר: מה אם עצם כשעורה, שאינו מטמא אדם באוהל, הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו; רביעית דם, שהוא מטמא אדם באוהל, אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה?

אמר לי: מה זה עקיבא, אין דנין כאן מקל וחומר.

וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני רבי יהושע, אמר לי: יפה אמרת, אלא כן אמרו הלכה.

(א)

כֹּהֵן גָּדוֹל וְנָזִיר אֵינָן מִטַּמְּאִין לִקְרוֹבֵיהֶן,

אֲבָל מִטַּמְּאִין לְמֵת מִצְוָה.
הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וּמָצְאוּ מֵת מִצְוָה,
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
יִטַּמָּא כֹּהֵן גָּדוֹל,
וְאַל יִטַּמָּא נָזִיר;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
יִטַּמָּא נָזִיר,
וְאַל יִטַּמָּא כֹּהֵן גָּדוֹל.
אָמַר לָהֶם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
יִטַּמָּא כֹּהֵן,
שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן עַל טֻמְאָתוֹ;
וְאַל יִטַּמָּא נָזִיר,
שֶׁהוּא מֵבִיא קָרְבָּן עַל טֻמְאָתוֹ.
אָמְרוּ לוֹ:
יִטַּמָּא נָזִיר,
שֶׁאֵין קְדֻשָּׁתוֹ קְדֻשַּׁת עוֹלָם,
וְאַל יִטַּמָּא כֹּהֵן,
שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ קְדֻשַּׁת עוֹלָם:
(ב)

עַל אֵלּוּ הַטֻּמְאוֹת הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ:

עַל הַמֵּת,
וְעַל כְּזַיִת מִן הַמֵּת,
וְעַל כְּזַיִת נֶצֶל,
וְעַל מְלֹא תַּרְוַד רָקָב,
עַל הַשִּׁדְרָה, וְעַל הַגֻּלְגֹּלֶת,
וְעַל אֵבֶר מִן הַמֵּת וְעַל אֵבֶר מִן הַחַי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי,
וְעַל חֲצִי קַב עֲצָמוֹת,
וְעַל חֲצִי לֹג דָּם,
עַל מַגָּעָן וְעַל מַשָּׂאָן וְעַל אָהֳלָן;
וְעַל עֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה,
עַל מַגָּעוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ.
עַל אֵלּוּ הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ,
וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי,
וְסוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִין,
וְאֵינוֹ מַתְחִיל לִמְנוֹת,
אֶלָּא עַד שֶׁיִּטְהַר וּמֵבִיא אֶת קָרְבְּנוֹתָיו:
(ג)

אֲבָל הַסְּכָכוֹת, וְהַפְּרָעוֹת,

וּבֵית הַפְּרָס,
וְאֶרֶץ הָעַמִּים,
וְהַגּוֹלֵל, וְהַדּוֹפֵק,
וּרְבִיעִית דָּם,
וְאֹהֶל,
וְרֹבַע עֲצָמוֹת,
וְכֵלִים הַנּוֹגְעִים בְּמֵת,
וִימֵי סָפְרוֹ, וִימֵי גָּמְרוֹ,
עַל אֵלּוּ אֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ,
וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי,
וְאֵינוֹ סוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִין,
וּמַתְחִיל וּמוֹנֶה מִיָּד,
וְקָרְבָּן אֵין לוֹ.
בֶּאֱמֶת,
יְמֵי הַזָּב וְהַזָּבָה, וְימֵי הֶסְגֵּרוֹ שֶׁל מְצוֹרָע,
הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלִין לוֹ:
(ד)

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:

כָּל טֻמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ,
חַיָּבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ;
וְכָל טֻמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ,
אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ.
אָמַר רַבִּי מֵאִיר:
לֹא תְּהֵא זוֹ קַלָּה מִן הַשֶּׁרֶץ.
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא:
דַּנְתִּי לִפְנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
מָה אִם עֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה,
שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אָדָם בְּאֹהֶל,
הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עַל מַגָּעוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ;
רְבִיעִית דָּם,
שֶׁהוּא מְטַמֵּא אָדָם בְּאֹהֶל,
אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עַל מַגָּעָהּ וְעַל מַשָּׂאָהּ?
אָמַר לִי:
מַה זֶּה, עֲקִיבָא! אֵין דָּנִין כָּאן מִקַּל וָחֹמֶר.
וּכְשֶׁבָּאתִי וְהִרְצֵיתִי אֶת הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לִי:
יָפֶה אָמַרְתָּ;
אֶלָּא כֵּן אָמְרוּ הֲלָכָה:


נוסח הרמב"ם

(א) כוהן גדול, ונזיר - אין מיטמאין בקרוביהן.

היו מהלכין בדרך - ומצאו מת מצוה,
רבי אליעזר אומר:
יטמא כוהן גדול - ואל יטמא נזיר.
וחכמים אומרין:
יטמא נזיר - ואל יטמא כוהן הדיוט.
רבי אליעזר אומר:
יטמא כוהן - שאינו מביא קרבן על טומאתו,
ואל יטמא נזיר - שהוא מביא קרבן על טומאתו.
אמרו לו:
יטמא נזיר - שקדושתו קדושת שעה,
ואל יטמא כוהן - שקדושתו קדושת עולם.


(ב) על אלו הטומאות - הנזיר מגלח,

על המת, ועל כזית מן המת,
ועל כזית נצל, ועל מלוא תורבד רקב,
ועל השדרה, ועל הגולגולת,
ועל אבר מן המת, ועל אבר מן החי - שיש עליהן בשר כראוי,
ועל חצי קב עצמות, ועל חצי לוג דם,
על מגען, ועל משאן, ועל אוהלן,
על עצם כשעורה - על מגעו, ועל משאו.
על אלו -
הנזיר מגלח,
ומזה בשלישי, ובשביעי,
וסותר את הקודמים,
ואינו מתחיל למנות - עד שיטהר, ויביא קרבנו.


(ג) אבל הסככות, והפרעות,

ובית הפרס, וארץ העמים,
והגולל, והדופק,
ורביעית דם, ואוהל,
ורובע עצמות, וכלים הנוגעים במת,
וימי ספרו, וימי גמרו,
על אלו -
אין הנזיר מגלח,
ומזה בשלישי, ובשביעי,
ואינו סותר את הקודמים,
ומתחיל ומונה מיד - וקרבן אין לו.
באמת,
ימי הזב, והזבה - וימי הסגרו של מצורע,
הרי אלו - עולים לו.


(ד) רבי אליעזר אומר משום רבי יהושע:

כל טומאה מן המת - שהנזיר מגלח עליה,
חייבין עליה - על ביאת המקדש.
וכל טומאה מן המת - שאין הנזיר מגלח עליה,
אין חייבין עליה - על ביאת המקדש.
אמר רבי מאיר:
לא תהא זו - קלה מן השרץ.
אמר רבי עקיבה:
דנתי לפני רבי אליעזר,
מה אם עצם כשעורה - שאינו מטמא את האדם באוהל,
הנזיר מגלח - על מגעו, ועל משאו,
רביעית דם - שהיא מטמא את האדם באוהל,
אינו דין, שיהא הנזיר מגלח - על מגעה, ועל משאה?.
אמר לי:
מה זה עקיבה? - אין דנין קל וחומר.
וכשבאתי, והרציתי את הדברים - לפני רבי יהושע,
אמר לי: יפה אמרת, אלא - כך אמרה הלכה.