רש"ש על המשנה/נזיר/ז

רש"ש על המשנה מסכת נזיר פרק ז

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

א

במשנה יטמא נזיר שאין קדושתו ק"ע ואל יטמא כהן שקדושתו ק"ע. התוס' והתוי"ט נדחקו בזה ועי' או"מ. ולעד"נ דקדושת עולם דכאן פירושו לדורות עולם. כדכתיב והיתה כו' לכהונת עולם לדורותם (שמות מ' ט"ו). ועוד קראי טובא. משא"כ נזיר אף שהוא יכול להיות נזיר עולם אינו מוריש קדושתו לדורותיו אחריו:

ג

בתוי"ט ד"ה ובית הפרס. ואף טומאת בית הקברות תנן כו' דא"ס אבל כו' לפיכך לא תני ליה הכא. ונראה דאישתמיטתיה דברי הכ"מ בפ"ו מהל' נזירות הל"ח שמפרש טומאת ביה"ק היינו גולל ודופק ע"ש. והרי תני להו. ולכאורה הנ"ל לפרש דביה"ק הוא קברים שפינום מהמתים דאיתא בסנהדרין (דף מז) דיש בהם טומאה. אולם רש"י פי' שם דטומאתן מדרבנן. ולעיל בגמרא על משנה זו (טז ב) משמע שהיא מדאורייתא וכ"כ התוי"ט שם במ"ו. ובעירובין (מז) פריך הגמרא ביה"ק ס"ד טומאה דאורייתא היא. אבל יל"פ דביה"ק הוא קבר סתום דמטמא אף שלא כנגד הטומאה אם יש בו פותח טפח עי' לעיל (נג ב) תד"ה סתום. ואף שהוא מדאורייתא מבקבר מ"מ אין הנזיר מגלח עליו. ותמיהני על לשון התוס' בב"ק (ק ב) ד"ה ורומן שכ' דתניא גבי אהל דנזיר או בקבר כו'. דהרי בסוגיא שם לענין טומאה בעלמא תניא. ונ"ל דט"ס בתוס' וכצ"ל דתניא בנזיר גבי אהל או בקבר כו': שם בתוי"ט ד"ה וימי ספרו. וצ"ע דלא ליתני אלא ספרו כו'. ולי י"ל לפי דאיכא למ"ד (מו"ק ז ב) דלענין תה"מ קילי ימי חלוטו מימי ספרו והתוס' כתבו שם דשמא יש פירכא דלא לילף ק"ו מימי ספרו. ואם כן איצטריך למיתני ימי חלוטו לאשמעינן דאין עולין. ועי"ל הואיל דתני דימי הסגר עולין ותנן (מגילה ח ב) אין בין מצורע מוסגר למוחלט כו' ויש לטעות דגם בזה שוין קמ"ל: שם ד"ה ומזה בג' כו' ור"ת סובר דבכ"מ צריך הזי' ורח"כ השיב לו כו'. משמע דסובר דפליג ג"כ על הזיה ול"ד. ונראה שיש השמטה בדבריו וצ"ל אחר מילת הזיה. והנזיר מגלח עליהם. שוב נדפסו תור"ע וראיתי שעמד בזה ע"ד. אך בשם הרמב"ן בפ' חוקת הביא דגם הזיה א"צ וע"ש טעמו ונימוקו. וכ"כ בחידושיו לב"ב (כ). והגה"ש הביא שכן גם דעת המאור. והרמב"ם בפ"ז מהנ"ז הל"ח כתב ג"כ שאינו מזה בג' וז' אבל כ' שד"ז מיוחד בנזיר אבל כל אדם כו' יזה בג' וז' כו'. והכ"מ תמה שיהא נזיר קיל משאר בנ"א. וכ' עוד הרמב"ם שם שזה שאינו (כ"ה בהעתקת הכ"מ) מזה כו' כדי שיעלה לו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירתו. והתוי"ט הבין שבא בזה לתת טעם על שלא הצריכוהו הזאה. והוא תימה דמה טעם יש בזה. וע"ק יזה ולא יהיה עולין לו. ועוד דהא משמע ממתני' דאינו סותר הקודמין אבל אין עולין. דאל"כ ה"ל לתנא לחשוב זה יחד עם ימי הזב והזבה וכו' כמש"כ הכ"מ שם בדין ז'. ולקמן בגמרא בפיסקא ומתחיל ומונה. מבואר להדיא דכל דחשיב בהך בבא אין עולין. ונלע"ד אשר הכ"מ והתוי"ט לא ירדו בכאן במחכ"ת לסוף דעת הרמב"ם. וכוונתו בזה ליישב תמיהת הכ"מ. והוא שבאמת לטהרו מהטומאה ודאי נזיר לא עדיף משאר בני אדם שלא להצריכו הזאה אלא דאף שלא הוזה וא"כ עדיין הוא בטומאתו גם לאחר שבעה. מ"מ עולין לו הימים לאחר ז' למנין נזירתו. ולענין זה אמר הש"ס הני כלים בני הזאה אינון ונכון בעז"ה. וע' בתוי"ט עוד מה שהביא בשם הרמב"ן שהחרב אינו מטמא באהל דאל"כ היו הכהנים אסורים בכל הבתים כו'. לכאורה קשה דהא מסיק בסוף דאף במגע אין הכהן מוזהר. וא"כ אף שהיה מטמא באהל ג"כ יוכל להיות שהכהנים מותרים ליכנס לבתים משום שאין טעונין הזיה והנזיר אינו מגלח עליהם כמו במגע. והרי הרח"כ משמע דס"ל שמטמא באהל וגם צריך הזיה מ"מ כיון שאין הנזיר מגלח עליו אין הכהן מוזהר כש"כ לדעת הרמב"ן שאינו טעון גם הזיה. ולפמש"כ המל"מ פ"ג מהלכות אבל בסברת ספר היראים לענין מתי עובדי כוכבים ע"ש יתיישבו דברי הרמב"ן ג"כ:

ד

במשנה א"ר אלעזר כו' כצ"ל בל"י וכן בגמרא ובמפרש ותוס' [עי' ש"נ]: