עיקר תוי"ט על נזיר ז

משנה נזיר, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) למ"מ. נזיר מפורש במ"ה פרק דלעיל, מדכתיב גביה לאביו כו'. וה"נ בכהן גדול:

(ב) (על המשנה) נזיר כו'. שקדושתו עדיפא כיון שהזקיקתו תורה להביא קרבן על טומאתו. תוספ':

(ג) (על המשנה) עולם. ואפילו אמר נזיר עולם מ"מ סתם נזירות הוי שלשים יום. תוספ'. ואפשר נמי לומר שקדושתו לא היה מעולם אלא משנזר משא"כ כהן גדול שאע"פ שלא היתה עליו קדושת כהן גדול אלא משנתמנה מ"מ היתה עליו קדושת כהן הדיוט. ועתוי"ט:

(ב)

(ד) (על המשנה) על אלו. למעוטי עצם בשעורה שאינו מטמא באהל. גמרא. ופירשו התוספ' דתנא והדר מפרש:

(ה) (על הברטנורא) דאלת"ה על כזית מגלח על עצמו לא כ"ש:בריש פ"ב דאהלות מפרש לה הר"ב לנפל שלא נתקשרו אבריו. ועתוי"ט:

(ו) (על המשנה) נצל. לשון הפרשה כמו ויצל אלהים. רש"י:

(ז) (על הברטנורא) ודלא קתני מלא חפנים, נ"ל לפי שאין מדרך העולם ליקח בחפניו רקבון של מת אלא בתרווד וכיוצא בו:

(ח) (על המשנה) מגען. חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע, שא"א שיגע בכולו שהרי אינו גוף אחד. הר"מ:

(ט) (על המשנה) על אלו. למעוטי סככות ופרעות. גמרא. ותנא והדר מפרש. תוספ':

(י) (על המשנה) ומביא כו'. לא גרסינן במשנה, דבגמרא מבעיא ליה ואע"ג דאפשיטא ליה דמביא את קרבנותיו מ"מ ש"מ דל"ג ליה. וכ"כ התוספ':

(ג)

(יא) (על המשנה) הפרס. ואף טומאת בית הקברות תנן בפ"ג מ"ה דאינה סותרת אבל לאו מלתא פסיקא היא. שהרי יכול להטמאות בבית הקברות במתים דלשם ויסתור. לפיכך לא תני ליה הכא:

(יב) (על המשנה) העמים. שנזר בארץ ובתוך ימי נזירתו יצא לארץ העמים ונכנס. והא דתנן בפ"ג מ"ו מי שנזר כו' ואח"כ בא לארץ בה"א נזיר בתחלה וסותר הקודמין התם טעמא לפי שעשה נזירתו בח"ל כו'. רש"י. וטומאת אהל העמים היתה נוהגת בזמן הבית מפני שהעמים בימים הקדמונים לא היו נזהרים לקבור מתיה' במקום מיוחד. וכל מדרך כף רגל היה ספק קבר:

(יג) (על הברטנורא) וכפירש"י. ובמ"ד פ"ב דאהלות מפרש כפירוש ר"ח:

(יד) (על הברטנורא) לאפוקי מר"ע דסוף פרקין. דאלת"ה לא איצטריך. דהא מרישא דתנן על חצי לוג דם ש"מ דעל רביעית דם לא. גמרא:

(טו) (על הברטנורא) צ"ע לישנא דורובע. והר"ם פירש ואהל ר"ל שנגע באהל המת או אם האהיל על רובע עצמות והוא ענין מה שאמר ורובע:

(טז) (על הברטנורא) דאלת"ה לא איצטריך למתנייה, דמ"ש מרישא דתנן ועל חצי קב שמע מינה דעל רובע לא. ועתוי"ט:

(יז) (על המשנה) הנוגעים. פירוש בעודם נגעים שאינן מטמאין טומאת ז' אלא בחיבורן (בכלי שטף) הר"א. ודעת הר"מ דא"צ חבורין לשום כלי. ועתוי"ט:

(יח) (על המשנה) גמרו. צ"ע למ"ל למיתני ימי גמרו, דליכא למימר דסותר דא"כ מאי נפקא מינה במה שימי ספרו אינו סותר הא כבר סתר מטעם ימי גמרו. תוספ':

(יט) (על המשנה) אין כו'. לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו עד שיטמא מטומאות שהן מע, צמו של מת. הר"מ:

(כ) (על הברטנורא) ומשמע דאאינך כולהו קאי. ובארץ העמים מפורש בגמרא דדוקא למתטמא בגושה ולא באוירה ובאהל ובכלים להר"ם א"צ הזיה כו'. ובתוספ' נחלקו ר"ת סובר דבכלי מתכות צריך הזיה, ור"ח כהן השיב לו איזה בית אשר תבנו לי, דכל שהנזיר מגלח הכהן מוזהר עליו:

(כא) (על המשנה) וסתחיל כו'. והוא שתהא נזירות מרובה כדי שיהא בו גידול שער שלשים יום לאחר שנתגלח בתגלחות שתים של מצורע. רש"י:

(ד)

(כב) (על המשנה) אינו דין כו'. וה"ה דהל"ל על אהלו דלר"ע אית ליה האי סברא אלא משום דלגבי שעורה דקמייתי ליה מינה מק"ו לא מצי אמר על אהלות לא אמר נמי גבי רביעית דם. רש"י:

(כג) (על הברטנורא) וצ"ל דהא דאמרן לעיל במ"ב דחצי לוג דם הלכה היא כדמשמע בפירוש הר"ב דזהו דוקא לענין אהל. ולרש"י שכתב בסמוך, לית ליה לר"ע הלכה כלל: