רמב"ם על נזיר ז
נזיר פרק ז[עריכה]
- ראו גם: נוסח המשנה נזיר ז רמבם
משנה א[עריכה]
לשון התורה בנזיר "על נפש מת לא יבא, לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם"(במדבר ו, ו), והלשון בכהן גדול "על כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא"(ויקרא כא, יא).
וכבר בארנו בפרק שקודם זה, שהנזיר מטמא למת מצוה, והביאו ראיה על זה ממה שכתוב "לאביו ולאמו", וכן כוהן גדול מטמא למת מצוה שנאמר "לאביו ולאמו".
והלכה כחכמים:
משנה ב[עריכה]
מה שאמר על המת - אינו רוצה לומר כל גוף המת לפי שזה מבואר, ואמנם רוצה לומר עצמותיו במניין או בבניין ואף על פי שאין בהם רובע עצמות. ואמנם יטמא הנזיר באהלות וחייב עליהם תגלחת, כשהעצמות יש בהם רוב בניינו של מת או רוב מניינו, אף על פי שאין בהם רובע הקב הרי הן מטמאין באוהל, כמו שנבאר בפרק שני ממסכת אהלות.
ואם אין בעצמות לא רוב מניין ולא רוב בניין והיה בהן חצי קב, אז יגלח הנזיר על אוהלו.
ונצל - היא הליחה הזבה מן המתים, כשנתעפש הבשר וזב והתחיל לכלות.
ורקב - הוא עפר המת שנשאר ממנו כשנאבדו הליחות כולו.
וזה הרקב שמטמא באוהל אינו אלא במת שנקבר ערום בארון של שיש או של אבן והדומה להם, ויהיה שם המת כולו רוצה לומר שיהיה נקבר שלם שלא נחסר ממנו אבר. ואמרו "מת שחסר אין לו רקב ולא שכונת קברות ולא תבוסה".
ותורבד - כף, יתבאר בפרק (עשירי) [שבעה עשר] ממסכת כלים שהיא כף גדולה, ושיעורה מלא חפניו.
ושדרה - שלשלת, והם חוליות שעל הגב בכללם.
וגולגולת - היא גולגולת הראש.
כל אחד מהם בפני עצמו.
וחצי קב - שני לוגים, וחצי לוג שתי רביעיות, וכבר בארנו (לעיל פרק ו הלכה א) שיעור הרביעית.
וזה העניין כולו בפרק שני ממסכת אהלות, שמטמאין באהלות ובמגע ובמשא. ושם נתבאר עוד שעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל, ובארנו טעמי כל אלו הדברים וראייתם.
ומה שאמר בתחילת זאת ההלכה על אלו נזיר מגלח - למעוטי עצם כשעורה שאינו מטמא באוהל.
ומה שחזר ושנה על אלו נזיר מגלח - למעוטי "סככות ופרעות" שיתבארו אחר כך.
ומה שאמר עד שיטהר - רוצה לומר עד שיעריב שמשו, אחר שיטבול אחר ההזאה שלישי ושביעי:
משנה ג[עריכה]
הסככות – צללים, רוצה לומר האילנות שעושין צל על הארץ, אם היתה טומאה תחת ענפיהם, ועבר הנזיר תחת אלו הענפים.
ופרעות – האבנים והעצים הבולטים מן הכתלים ומה שדומה להם, אם היה תחתיהם טומאה ועבר הנזיר תחתיהם.
ובית הפרס – שדה שנחרש בו קבר ונתערבו עצמותיו עם העפר, כמו שיתבאר בפרק האחרון ממסכת אהלות.
וגולל - הוא גב הקבר.
דופק - צידי הקבר.
ויתבאר לך בפרק ראשון מאהלות שכלים הנוגעים במת, מי שנגע בהם יטמא טומאת שבעה. וכמו כן יתבאר בפרק שני מאהלות שבית הפרס וארץ העמים מטמאין במשא ובמגע, ורביעית דם מטמא במגע ובמשא ובאוהל, ושגולל ודופק מטמאין במגע ובאוהל ואין מטמאין במשא.
ולשון התורה בטומאת הקבר מה שאמר "או בעצם אדם או בקבר, יטמא שבעת ימים"(במדבר יט, טז). אבל עם היותו שנטמא בכל זה וחייב הזאת שלישי ושביעי כמו שביאר ואמר ומזה בשלישי ובשביעי, אינו חייב בתגלחת ואינו סותר הימים הקודמים אלא בטומאות ידועות והם שיהיה מעצמו של מת, לפי שנאמר: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום"(במדבר ו, ט), ולא אמר "וכי יטמא לנפש וטמא את ראש נזרו".
ומה שאמר ואהל - רוצה לומר שנגע באוהל המת, או אם האהיל על רובע עצמות, והוא עניין מה שאמר רובע עצמות.
אחר כך זכר ימי ספרו וימי גמרו של מצורע, לפי שהם סותרים כמו ימי הטומאה ואין עולין לו למניין ימי הנזירות. ואין סותרין הקודמין להם כמו הטומאה, אלא ישלים ימי הנזירות אחר השלמת "ימי ספרו וימי גמרו", כמו שהוא משלים ימי הנזירות אחר שעברו שבעת ימי הטומאה שנטמא במת או בכזית מן המת, ומה שמנה עמהם.
ולשון התורה במצורע כשנרפא מצרעתו שיגלח כמו שזכרנו, וישהא שבעת ימים אחר התגלחת הטהרה, והוא מה שאמר "וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים"(ויקרא יד, ח), ואחר כך יביא קרבנותיו. ואלו השבעה ימים נקראים "ימי ספרו". וימי הצרעת שהיה בהם מוחלט שהן ימי החלטו, נקראין "ימי גמרו", רוצה לומר תשלום טומאתו.
ואומר שימי ספרו גם כן וימי גמרו אינן עולין לו מימי הנזירות, כמו שאינן עולין לו ימי טומאתו כשנטמא באחת מאלו הטומאות המנויות שהנזיר מגלח עליהן. אבל המצורע שצריך להסגר כמו שמבואר בתורה "והסגירו שבעת ימים שנית"(ויקרא יג, ה), ואלו ימי הסגר עולין לו ונמנין מימי הנזירות.
וכמו כן הזב והזבה, כל ימי טומאתם וימי הספירה גם כן המחוייבים להם אחר הפסקות הזיבות, הכל עולין מן המניין, וזה הלכה למשה מסיני כמו שאמר באמת ימי הזב והזבה:
משנה ד[עריכה]
לא תהא זו קלה מן השרץ - רוצה לומר לא תהיה זאת הטומאה מן המת, שאינו חייב עליה הנזיר תגלחת, קלה מטומאת השרץ, ואחר שהעיקר אצלנו שטומאת שרץ חייבין עליה על ביאת המקדש כמו שמבואר בתורה "או בנבלת שרץ טמא"(ויקרא ה, ב), כל שכן זאת.
ומאמר רבי מאיר אינו נכון.
וכבר נתבאר בזה הפרק שהנזיר מגלח על מגע עצם כשעורה ועל משאו, ואינו מגלח על רביעית דם, אף על פי שעצם כשעורה אינו מטמא באוהל ורביעית דם מטמא באוהל כמו שזכרנו בפרק שני מאהלות.
והנה רצה רבי עקיבא ללמוד רביעית דם בקל וחומר מעצם כשעורה כמו שאתה רואה.
ועצם כשעורה לא בא לנו לשון מבואר בתורה בטומאתו כמו שנתבאר במסכת אהלות, אבל היא הלכה. והעיקר אצלנו אין דנין קל וחומר מהלכה. וזהו העניין שרמז לו בו רבי אליעזר רבו.
והוא גם כן דעת רבי יהושע באמרו יפה אמרת, רוצה לומר ההיקש נכון אילו היה מן התורה, אבל מפני שזה הדין הלכה אין דנין קל וחומר ולכך לא יתחייב זה, והוא מה שאמר אלא כך אמרו הלכה:
משנה נזיר, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב