רמב"ם על נזיר ו

<< · רמב"ם · על נזיר · ו · >>

נזיר פרק ו

• ראו גם: נוסח המשנה נזיר ו רמבם

משנה א

כבר בארנו הרבה פעמים [פאה פרק ח הלכה ה, ושבת פרק ח הלכה א] שהרביעית היא מידה שיעור אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע, ואלו האצבעות שמשערים בהן הוא הגודל מאצבעות היד.

ושרה פתו - הוא לשון עברי, "וכל משרת ענבים"(במדבר ו, ג).

ועניין לצרף כזית - שיהיה בלחם עם היין ששרה בו הפת כזית, לפי שרבי עקיבא סובר היתר מצטרף לאיסור.

ואין הלכה כרבי עקיבא:

משנה ב

ראיית רבי אלעזר בן עזריה מה שאמר "מחרצנים ועד זג"(במדבר ו, ד), ופחות רבים בלשון עברי שנים.

וענבול - צורה שתולין בצוארי הבהמות והוא הפעמון. שם החלול ממנו "זוג", ושם הגוף המקשה שמכה בצידי החלול וישמע לו קול "ענבול".

והלכה כרבי יוסי, שאמר שהחרצנים הם הגרעינין, וזג הקליפה החיצונה.

ואין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה, אלא כשאכל החרצנים או הזגין כזית חייב, כמו שאנו אומרים ברוב המאכלות האסורות:

משנה ג

כתוב בתורה בנזיר "גדל פרע"(במדבר ו, ה), ולאחר שנתבאר אצלנו שסתם נזירות שלשים יום הרי השער שיהיה לו שלשים יום נקרא "פרע", ולכך אם גלח ראשו ימתין שלושים יום עד שיהיה לו פרע, ואז יתחיל למנות וישלים הנזירות. וכמו כן אמרו "בעינן גידול פרע, וליכא".

ונאמר בתורה "גדל פרע שער ראשו"(במדבר ו, ה) ולכך נאסר הסרת שער באיזה הדרך מדרכי ההסרה. וכשהסיר שערו חייב מלקות כל זמן שהסיר שער אחד לבדו. אמנם בעניין הסתירה רוצה לומר שהוא סותר לו מן המניין שלושים יום כמו שאמר, לא יהיה זה אלא עד שיגלח רוב שער ראשו בתער, או מה שדומה לתגלחת רוצה לומר שיספר השער במספרים סמוך לשטח הראש.

ואמרו פספס כל שהוא חייב - רוצה לומר שיעקרנו ביד.

ופירוש חופף - החכוך ביד.

ומפספס - החכוך בצפרנים או בכלי.

ובתנאי שלא יתכוין להשיר השער, לפי שזאת ההלכה אמנם היא לרבי שמעון שאומר דבר שאינו מתכוין מותר. וכבר נתבאר לנו בכמה מקומות שהלכה כרבי שמעון בדבר שאין מתכוין.

ואדמה - טיט, איזה טיט שיהיה מכל מיני הטיט שרוחצין בהם השער, כמו הנתר והטיט האדום נקרא בלשון ערב "אל-נגבר", ונקרא "טיט ארמיני".

ופירוש סורק - מסרק שער ראשו במסרק, והכלי שמסרקין בו שער הראש נקרא "מסרק".

והלכה כרבי ישמעאל:

משנה ד

זה שאמרנו באלו הבבות אינו חייב אלא אחת אין זה אלא בדיני אדם, שאינו מחוייב מלקות אלא אחר ההתראה, ולכך צריך התראה על כל מלקות, והוא מה שאמרו לו אל תשתה, אבל בדיני שמים כל זמן ששתה רביעית יין עבירה, ועל כל גלוח שערו עבירה, וכל טומאה שיטמא עבירה.

ועל זה תעשה היקש לכל איסורין שבתורה, אין הפרש בזה בין איסור לאו ובין איסור כרת או איסור מיתת בית דין.

אבל תדע שהבא על הערווה איזה ערווה שתהיה חייב על כל ביאה וביאה בכלל, ואם אנחנו לא היינו יכולין להעניש עליו אלא עונש אחד, הקב"ה מעניש אותו על כל עבירה ועבירה. ואם המיתו אותו בית דין על אחת מאלו עבירות והתוודה, נתכפר לו על הכל מצד התשובה לא מצד שהעונש האחד שמענישין אותו בית דין יכפר עונות הרבה, ונבאר זה במקומו:

משנה ה

כתוב בתורה "מיין ושכר יזיר"(במדבר ו, ג) ואמרו בספרי לעשות יין מצוה כיין הרשות.

אבל בטומאה לא אמר "לא יטמא" בלבד, אבל אמר "לאביו ולאמו לא יטמא"(במדבר ו, ג), ובא בקבלה לאביו לא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה.

ומת מצוה - הוא מת שאין לו קוברין.

ותגלחת מצוה - הוא שפגע בו צרעת בימי הנזירות ונרפא ממנו, שהתגלחת מצות עשה שנאמר "יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו"(ויקרא יד, ט).

והעיקר בכל התורה מה שאמרו, כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה.

וזהו עניין הותר מכללו - רוצה לומר שיש שם צד שמותר בהם אלו הדברים האסורים, ויהיה מותר בהם.

והעניין כולו מבואר:

משנה ו

מה בין זה למצורע - לפי שהמצורע אינו מביא קרבנותיו אלא ממחרת יום התגלחת השניה כמו שנבאר במסכת נגעים.

והשיב לו רבי עקיבא, שהמצורע טהרתו תלויה בתגלחת, הוא שנאמר בו יגלח "ואת כל שערו יגלח, וכבס בגדיו"(ויקרא יד, ט) וגו'. אבל זה הנזיר שנטמא במת, הטומאה תלויה בימים כמו שנאמר "וטמא שבעת ימים"(במדבר יט, יא).

וכשטבל בשביעי והעריב שמשו וגלח בשמיני, יביא קרבנותיו והם שתי תורים או שני בני יונה וכבש בן שנתו לאשם בשמיני. ואם לא טבל בשביעי אלא בשמיני, הרי זה לא יביא קרבנותיו עד שיעריב שמשו רוצה לומר בתשיעי. והוא מה שאמר רבי טרפון, אינו מביא קרבנותיו אלא אם כן העריב שמשו.

והלכה כרבי עקיבא:

משנה ז

עניין מגלח עליהן - שתהיה תגלחתו אחר שחיטתן.

והלכה כרבי יהודה:

משנה ח

כבר ידעת לשון התורה בקרבנות נזיר, שהם כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים.

ותורת הנזיר שיגלח פתח אהל מועד, לפיכך בא הלשון בנזיר טהור.

ורבי מאיר אומר, שנזיר טמא כמו כן כשגלח פתח אהל מועד, ישלח שערו גם כן על האש אשר תחת (זבח השלמים) [האשם].

וחכמים אומרים, אינו משלח שערו על האש אשר תחת זבח השלמים אלא נזיר טהור שגלח פתח אהל מועד שנעשה כמצותו, וזה שאמר הכתוב "תחת זבח השלמים"(במדבר ו, יח) למצוה, ואם שלח תחת החטאת יצא.

ומה שאמר רבן שמעון בן גמליאל הלכה כמותו, ואין הלכה כרבי שמעון:

משנה ט

( ראו משנה ח )

משנה י

כבר נקדם לך מה שאמר, אם גלח על אחת משלשתן יצא.

וכבר בארנו בפסחים ואנו נשלים לפרש זה בתחילת זבחים, שאחד מן הדברים המפסידין הקדשים הוא שיחשב בהם בשעת השחיטה הפך מה שהוא הזבח, וזה העניין הוא שאומרין עליו שלא לשמן.

ואין הלכה כרבי שמעון:

משנה יא

כבר נקדם לך בפרק השלישי (הלכה ג), שרבי אליעזר סובר שנזיר שנטמא אחר מלאת סותר שבעה ימים.

ומה שאמר בכאן סותר את הכל - אינו רוצה לומר מימי הנזירות, ואמנם רוצה לומר ביטול כל הקרבנות וסתירת כולם, וצריך קרבנות שלמים אחר תשלום שבעת ימי סתירה.

וחכמים אומרים שהוא מביא שאר הקרבנות.

ואין הלכה כרבי אליעזר.

וממה שצריך שתדעהו מאמר התוספתא (פרק ב), נזיר שכלו ימיו אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים, ואם גלח ושתה ונטמא סופג את הארבעים, רוצה לומר שדיני הנזירות נשארין עליו עד שיגלח תגלחת טהרה, לפי מה שנתבאר בזה הפרק:

משנה נזיר, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב