משנה אבות א א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק א · משנה א | >>

[עריכה]

משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע^ב, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה^ג.

הם אמרו שלשה דברים, הוו מתונים בדין, והעמידו^ד תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה.

משנה מנוקדת

[עריכה]

מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי,

וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ,

וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים,

וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים,

וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.

הֵם אָמְרוּ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים:

• הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין,
• וְהַעֲמִידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה,
• וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

משה קיבל תורה מסיני - ומסרה ליהושע,

ויהושע - לזקנים,

וזקנים - לנביאים,

ונביאים - מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.

והן אמרו שלשה דברים:

היו מתונים בדין,

והעמידו תלמידים הרבה,

ועשו סייג לתורה.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

כבר בארנו בפתיחת מאמרינו בזה החיבור תואר הקבלה איך היתה. ואין הכוונה הנה אלא לפרש דברי החסידים והמוסרים לבד, לזרז לקנות קצת המידות מהם אותם שתועלתם גדולה. וכאן נאריך להזהיר מקצת פחיתיות שניזקן גדול, והשאר אפרש המילות לבד, ומקצת העניינים, מפני שענייניהם מבואר מלבד המעט מהם.

הוו מתונים בדין - שיאחרו לחתוך הדין, ולא יפסקוהו מהרה עד שיבינוהו, שאפשר שיתגלו להם עניינים שלא היו נגלים בתחילת המחשבה.

ועשו סייג לתורה - רוצה לומר הגזירות והתקנות אשר ירחיקו האדם מן העבירות, כמו שאמר יתברך "ושמרתם משמרתי"(ויקרא יח, ל) ונאמר בפירושו "עשו משמרת למשמרתי":

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

משה קיבל תורה מסיני - אומר אני, לפי שמסכת זו אינה מיוסדת על פירוש מצוה ממצות התורה כשאר מסכתות שבמשנה, אלא כולה מוסרים ומדות, וחכמי אומות העולם ג"כ חברו ספרים כמו שבדו מלבם בדרכי המוסר כיצד יתנהג האדם עם חבירו, לפיכך התחיל התנא במסכת זו משה קבל תורה מסיני, לומר לך שהמדות והמוסרים שבזו המסכתא לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם אלא אף אלו נאמרו בסיני:

מסיני - ממי שנגלה בסיני ^א:

לזקנים - שהאריכו ימים אחרי יהושע. ואותם הזקנים לזקנים אחרים עד שהגיעו לתחלתם של נביאים שהן עלי הכהן ושמואל הרמתי:

לאנשי כנסת הגדולה - מאה ועשרים זקנים היו. זרובבל שריה רעליה מרדכי בלשן, שהיו בימי עזרא כשעלו מן הגולה בבית שני. ומכללם, חגי זכריה ומלאכי ונחמיה בן חכליה וחבריהם. ונקראו כנסת הגדולה לפי שהחזירו העטרה ליושנה [יומא ס"ט ע"ב] שמשה אמר (דברים י) האל הגדול הגבור והנורא, באו ירמיה ודניאל ולא אמרו גבור ונורא, והם החזירום כבתחלה, לפי שאמרו הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו, שאלמלא כן היאך אומה כזו יכולה להתקיים בפני כמה אומות:

הם אמרו שלשה דברים - הרבה דברים אמרו, אלא שלשה דברים הללו אמרו [הן] שיש בהם קיום התורה:

הוו מתונים בדין - שאם בא דין לפניך פעם ושתים ושלש, לא תאמר דין זה כבר בא לפני ושניתי ושלשתי בו, אלא הוו מתונים, כלומר ממתינים קודם שתפסקו הדין:

והעמידו תלמידים הרבה - לאפוקי מרבן גמליאל דאמר [ברכות כ"ח ע"א] כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש, קמ"ל שמלמדין תורה לכל אדם ואין צריך לבדוק אחריו. ובלבד שלא יהיה ידוע מענינו שמעשיו מקולקלים וסאני שומעניה. אי נמי אשמועינן [יבמות ס"ב ע"ב] שאם העמיד תלמידים בבחרותו יעמיד תלמידים בזקנותו, דכתיב (קהלת יא) בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך:

ועשו סייג לתורה - גדר שלא יבא ליגע באיסור תורה, כגון שניות לעריות, ושבות לשבת. דכתיב (ויקרא יח) ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

לשון הרמב"ם כאשר נשלם לו מה שהיה צריך אל השופט התחיל באבות ועשה זה לשני ענינים. האחד כדי להודיע שההסכמה והקבלה אמת ונכונה וקבלוה עם מעם לפיכך ראוי לכבד החכם [מהם] ולהושיבו במעלה נכבדת. בשביל שהגיע ההוראה אליו. שהוא בדורו כמו אלו בדורם. וכן אמרו [ר"ה כ"ד] אם באנו לחקור אחר ב"ד של ר"ג וכו'. ואמרו שמשון בדורו כשמואל בדורו ובענין זה יש מוסר גדול לבני אדם שלא יאמרו מדוע נקבל משפט פלוני או תקנת דיין פלוני ואין הדבר כן. שהמשפט אינו לפלוני השופט אלא להקב"ה שצוה אותנו בו כמ"ש (דברים א') כי המשפט לאלהים הוא אבל הכל משפט א' וקבליהו איש מפי איש (על) הדורות החולפים. והענין השני. שהוא רוצה לזכור במסכתא זו מוסר כל חכם מן החכמים ע"ה. כדי שנלמד מהם המדות הטובות. ואין אדם צריך לזה הדבר כמו הדיינים. שעמי הארץ כשלא יהיו בעלי מוסר אין ההיזק לכל ההמון אלא לבעליו בלבד. אבל השופט כשלא יהיה בעל מוסר וצנוע. יזיק עצמו. ויזיק לבני אדם. לפיכך היה תחלת דבריו במסכת אבות מוסר הדיינים. כמו שאמר הוו מתונים בדין. וצריך שיוסר השופט בכל הענינים שיש במס' אבות כגון שיהיה מתון בדין ואל ימהר פסק דין שאפשר שיהיה בדין ההוא ענין נסתר. כמו שאמרו ע"ה דין מרומה. ואין לו להאריך הדין כמו כן כשידע שאין בו דבר נסתר שזה נקרא עינוי הדין ויש לו להשתדל בחקירת העדים ולהזהר בשעת החקירה שלא ילמדו העדים מדבריו מה שיסייעם על ענינם. ואין ללמד טענה לבעל הריב וזה נקרא עורכי הדיינים. ואל יחלל נפשו בחברת עמי הארץ. שמא יהיה לבוז. ואל יתעלם מבני אדם עד שלא יוכלו לראותו בכל עת שיצטרכו אליו. שמא יאבד האביון. ואל יבקש מנוחה ותענוגים פן יאבד האמת. ואל תמשכהו התאוה. והאריך מאד במוסר הדיינים. וסוף דבריו ואחר שנראה שהשופט צריך לכל אלו המוסרים כדי להוסר בהם א"כ מה נחמד ונכון היה תיקון מסכת אבות אחר מס' סנהדרין. ומה שנלוה אליה. לפי שהיא כוללת אלה המוסרים, ועוד נוסף עליהם ענינים אחרים מביאים לידי פרישות מן העולם וכבוד העולם ובעליה ומעשה היושר והיראה. ע"כ. וקרא למסכת זו בשם אבות. כי על האמת החכמים הם האבות. כענין שאמר אלישע אבי אבי על אליהו זכרונו לברכה. וכן נקראו התלמידים בנים שנאמר ושאר ישוב בנך (ישעיה ז' ג'):

משה קבל תורה מסיני. פירש הר"ב ממי שנגלה בסיני. ושם כשנגלה בסיני קבלה בכללותיה ופרטיה ודקדוקיה ולא נתחדשה לו הלכה. וכמו ששנו בתורת כהנים שהביא רש"י בפירושו תחלת פרשת בהר סיני. ולהוראה זו הוא אומר מסיני. ולא דבר רק הוא שהרי זה אות על הדת. אחת היא לאמה כנסת ישראל שקבלוה. ברה היא ליולדתה. התלמידים בנים הם לה' מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש הכל קבל משה שנאמר (דברים ט') ועליהם ככל הדברים ודרשו פ"ב דמגלה [ד' י"ט ע"ב] מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים. ואע"פ שדקדוקי סופרים לא היו אלא בדרך ראיה בלבד כמו שפרשתי בהקדמה יאמר קבל כי על הרוב ידבר כמו שביאר הרמב"ן בהקדמת פירוש החומש בחמשים שערי בינה שנבראו בעולם שעל הרוב יאמר נברא. כך נ"ל:

ומסרה ליהושע. שכל מה שקבל מסר ליהושע. אבל במשה לא יוכל לומר שנמסרה לו כי לא נמסר לו כל התורה. שהרי שער החמשים לא נמסר לו כמאמרם ז"ל [ר"ה דף כ"א ע"ב] על ותחסרהו מעט מאלהים ולפיכך אמר אצלו שקבל כלומר כל מה שהיה ראוי לו לקבל קבל מסיני. כך פירשו המפרשים:

ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. לומר שאע"פ שלא כל הכנסיה היו נביאים נמסרה להם התורה כולה כמו שנמסרה להקודמים להם אבל מכאן ואילך שנתמעטו הדורות לא נמסרה כולה. אבל קבל כל אחד כפי כחו. ומ"מ התורה שבידו קבלה היא אצלו איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה מסיני:

כנסת הגדולה. כתב הר"ב שנקראו כן לפי שהחזירו עטרה ליושנה וכו' באו ירמיה ודניאל ולא אמרו גבור ונורא. ירמיה אמר האל הגדול הגבור ה' צבאות שמו [סימן ל"ב] ולא אמר הנורא. דניאל אמר הגדול והנורא [סימן ט'] ולא אמר הגבור:

הם אמרו ג' דברים. פירש הר"ב שיש בהם קיום התורה. ובמשנה י' פ"ב מפרש ג"כ מרגלא בפומייהו כמו שמפרש הוא היה אומר לקמן במשנה ב':

והעמידו תלמידים. אמרו לשון עמידה לפי [מגילה כ"א ע"א] שמימות משה עד ימות רבן גמליאל היו לומדין בעמידה [כדפירש הר"ב בסוף סוטה] והרב יושב על הכסא. במדרש שמואל בשם רבי יוסף ן' נחמיאש. ועם שהוא נכון כפי הלשון. מ"מ אין זה תכלית המכוון שיעמדו או שישבו ולמה זה אמר והעמידו הל"ל ולמדו שזהו תכלית הכונה. לכך נ"ל שהוא אומר והעמידו תלמידים להעמידם על רגליהם בל ימוטו. כלומר להעמידם על רגליהם בהבנת אמתתה של התורה. שזהו עמידה וקיום כי שקר אין לו רגלים וכדרך שאמר המשורר (תהלים ע"ג) כמעט נטיו רגלי. ומפני שר"ל הרבה לפיכך הוצרך להזכיר על ההעמדה שאע"פ שיהיו הרבה. שעם כל זה יהיה הלמוד באופן שיהיו עומדים קיימים על האמת. כי זולת זה אין זה העמדת תלמידים. אבל הם הוזים שוכבים בתרדמת האוולת. יוצא לנו מכלל הדברים הללו שאין אנו מקיימים המוסר הזה. אלא כשמלמדין האמת והצדק לא זולת. ועיין מה שאכתוב בס"ד במשנה ו':

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על הברטנורא) כשנגלה בסיני קבלה בכללותיה ופרטיה ודקדוקיה ולא נתחדשה לו הלכה. וכדאיתא בתורת כהנים שהביא רש"י בתחלת פרשת בהר סיני. ולהוראה זו אמר מסיני. ולא דבר ריק הוא שהרי זה אות על הדת, אחת היא לאמה, כנסת ישראל שקבלוה. ברה היא ליולדתה, התלמידים בנים הם לה', מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל קבל משה. שנאמר ועליהם ככל הדברים וכדדרשינן במגילה כו'. ועתוי"ט:

(ב) (על המשנה) ומסרה כו'. מה שקיבל מסר ליהושע. אבל במשה לא יוכל לומר שנמסרה לו, כי לא נמסר לו שער החמשים, כמבואר במסכת ר"ה דף כ"א:

(ג) (על המשנה) ונביאים מסרוה כו'. כלומר שאע"פ שלא כל הכנסיה היו נביאים נמסרה להם התורה כולה כו'. אבל אח"כ שנתמעטו הדורות לא נמסרה כולה, אבל קבל כל אחד כפי כחו. ומ"מ התורה שבידו קבלה היא איש מפי איש עד מרע"ה:

(ד) (על המשנה) והעמידו. אמרו לשון עמידה, לפי שמימות משה עד ימות רבן גמליאל היו לומדין בעמידה והרב יושב על הכסא. מדרש שמואל. ולי נראה לשון והעמידו, להעמידם בהבנת אמתתה של תורה [ועם שיהיו התלמידים הרבה] כי זהו עמידה וקיום, ושקר אין לו רגלים:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

בעזר האל הגדול הגבור והנורא. אשר הכל לכבודו ברא. בעה"י שוכן ערבות. זוכר ברית אבות. נתחיל מסכת אבות:

כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים וכאשר נשלם לתנא מה שהיה צריך אליו השופט התחיל באבות ועשה זה לשני ענינים האחד כדי להודיע שההסכמה והקבלה אמת ונכונה וקבלום עם מעם ולפיכך ראוי לכבד החכם מהם ולהושיבו במעלה נכבדת בשביל שהגיעה ההוראה אליו שהוא בדורו כמו אלו בדורם וכן אמרו אם באנו לחקור אחר ב"ד של ר"ג וכו' ואמרו שמשון בדורו כשמואל בדורו וכענין זה יש מוסר גדול לבני אדם שלא יאמרו מדוע נקבל משפט פלוני או תקנת דיין פלוני ואין הדבר כן שהמשפט אינו לפלוני השופט אלא להקב"ה שצוה אותנו בו כמו בנאמר כי המשפט לאלהי' הוא אבל הכל משפט אחד וקבלוהו איש מפי איש על הדורות החולפים. והענין השני שהוא רוצה לזכור במסכתא זו מוסר כל חכם מן כחכמים עליהם השלום כדי שנלמוד מהם המדות הטובות ואין אדם צריך לזה הדבר כמו הדיינים שעמי הארץ כשלא יהיו בעלי מוסר אין ההיזק לכל ההמון אלא לבעליו בלבד אבל השופט כשלא יהיה בעל מוסר וצנוע יזיק עצמו ויזיק לבני אדם לפיכך היה תחלת דבריו במסכת אבות מוסר הדיינים כמו שאמר הוו מתונים בדין וצריך שיווסר השופט בכל הענינים שיש במסכת אבות כגון שיהיה בדין ההוא ענין נסתר כמו שאמרו עליהם השלום דין מרומה ואין לנו להאריך הדין כמו כן כשידע כשאין בו דבר נסתר שזה נקרא ענוי הדין ויש לו להשתדל בחקירת העדים ולהזהר בשעת החקירה שלא ילמדו העדים מדבריו מה שיסייעם על עניינה ואין לו ללמד טענה לבעל הריב וזה נקרא עורכי הדיינים ואל יחלל נפשו בחברת עמי הארץ שמא יהיה לבוז ואל יתעלם מבני אדם עד שלא יוכלו לראותו בכל עת עד שיצטרכו אליו שמא יאבד האביון ואל יבקש מנוחה ותענוגים פן יאבד האמת ואל תמשכהו התאוה ואל יהי רוצה להתקדם את חבריו לדין ולא ילחץ עצמו להכנס בדיינות שמא יהיה חשוד וצריך להיות מהדר בכל דיניו אחר הפשרה ואם יוכל שלא יפסוק דין בכל ימיו אבל שיעשה פשרה בין שני המריבין הנה מה טוב ומה נעים ואם אינו יכול אז יחתוך הדין ואל יטריח אבל יתן זמנים מרובים ארוכים לבעל הריב ויניחהו לבקש על נפשו כל היום ואע"פ שירבה דברים וידבר הוללות וסכלות ואם אי אפשר לזה לפי מה שיראה מטענותם יגזור הדין מיד כמו שאנו רואין רבותינו עושין בענין קשירת הידים והכאת השוט ללקות ולענוש והפשט הבגדים וקריעת השטרות הקיימות כשימצאו בהם מה שיחייב לעשות זה והרבה כמו זה וכדומה לזו המצוה אומרים יקוב הדין את ההר ועל דרך כלל צריך שיהיה השופט כרופא בקי שכל זמן שיוכל לרפא במזונות לא יוכל לרפא ברפואות אבל כשרואה שהחולי חזק ואי אפשר להתרפא במזונות ירפא ברפואות קלות קרובות אל טבע המזון כגון המשקים והמרקחות המבושמות המתוקנות ואם יראה שהחולי יתחזק ואלו הדברים אינם מכניעים אותו ואינם כנגדו יחזור לרפאתו ברפואות חזקות וישקנו רפואה משלשלת כגון שקמוניא וכדומה לו מן הרפואות המרות והרעות. כן השופט ישתדל לעשות פשרה ואם אינו יכול ישפוט בנחת וירצה בעל הריב בדבר רך ואם לא יוכל מפני אכזריות אחד מן המריבים ושהוא רוצה להתגבר בעול וחמס יתחזק עליו ויהדוך רשעים תחתיו וצריך לשופט שלא ירבה לרדוף אחר תענוגי העולם ואהבת העושר והמעלה כמו שאמר הכתוב שונאי בצע ואמרו עליהם השלום מלך במשפט יעמיד ארץ וגו' אם דומה הדיין למלך שאינו צריך לכלום יעמיד ארץ ואם דומה לכהן המחזר על הגרנות יהרסנה ואחר שנראה שהשופט צריך לכל אלו המוסרים כדי להוסר בהם א"כ מה נחמד ונכון היה תקון אבות אחר מסכת סנהדרין ומה שנלוה אליה לפי שהיא כוללת אלה המוסרים ועוד נוסף עליהם ענינים אחרים מביאים לידי פרישות מן העולם וכבוד העולם ובעליה ומעשה היושר והיראה עכ"ל ז"ל. וא"כ הוא האמת אפשר שנפל טעות בראש העתקת הרב רבינו שמואל בן יהודה אבן תבון ז"ל למסכת אבות שכתב שם זאת המסכתא ר"ל מסכת אבות ידועה סדורה בין מסכת עדיות ומסכת ע"ז ע"כ. ולי הדיוט נראה לענ"ד לומר שכיון שסיים התנא מסכת ע"ז כמו שקדם וקיימא לן דע"ז שקולה כנגד כל התורה כולה מקרא דכתיב וכי תשגי ולא תעשו את כל המצות האלה סמך לה אבות המתחלת משה קבל תורה כלומר גם זו הנזכרת משה קבל והיא שקולה ככל התורה ואע"ג דאמרי' בסוף מסכת מכות אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום הוא קבל דקדוקיה ופרטיה ומסרם ליהושע וכו' ואנן אנכי ולא יהיה לך בלחוד הוא דמפי הגבירה שמענום. עוד נלע"ד לומר שסידר מסכת אבות בסדר נזיקין לומר אע"ג דאיכא מ"ד בב"ק פ' המניח (בבא קמא דף ל') דמאן דבעי למהוי חסידא ליעיין במילי דנזיקין [הגהה עיין במ"ש רפ"ק דב"ק] אנן סבירא לן דתרתי בעינן דליעיין נמי במילי דאבות וכדכתיב סור מרע ועשה טוב ומהאי טעמא אפשר נמי לומר דהתחיל רבינו הקדוש המשניות במסכת ברכות משום דאיכא מ"ד התם דמאן דבעי למהוי חסידא ליעיין במילי דברכות וכבר כתבתי שם בברכות טעמים אחרים בשם אומרם בס"ד:

אח"כ מצאתי שכתוב בנמקי יוסף שם בפ' המניח דף כו"ו דרבינא דאמ' התם מילי דאבות ואמרי לה מילי דברכות ס"ל דנהי דחסידא מתקרי כשהוא עושה הרחקה יתירה שלא יגע באיסור גזל וניזקין מיהו חסיד גמור לא מתקרי עד דהוי חסיד בכולהו ע"כ. ובטור ח"מ סי' י'. ולהיות כי ידוע שרבו במאד מאד ביאורים ופירושים וחבורים על מסכתא זו ובפרט החכם השלם הר"ר שמואל אוזידא ז"ל שאסף והוסיף לכן לא ראיתי להעתיק עליה רק כמו מורה מקום וכדומה לו אך דברי תוספת י"ט לא אעלים עיני מהם מאחר שכמעט כל דבריו העתקתים בחבור זה מראשו ועד סופו לא גרעה מסכת אבות לעמול בה בעיר קברי האבות ובזכותם השם יזכרנו לעסוק בתורה שנים רבות נעימות וטובות בגשמי רצון ברכות ונדבות אמן. ומצאתי כתוב בפי' הרב ר' משה אלשיך ז"ל לקהלת בפסוק וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו כי הוא חלקו בדף י"ג וז"ל כי כל המשניות לא נעדרו מכל קדמונינו כדוד ושלמה ודומיהם אפילו הנאמר בם בשם יחיד ומה גם כשאין חולק. והנה ארז"ל שמצא משה רבינו ע"ה את הקב"ה אומר אליעזר בני אומר פרה בת שנתה וכו' וכן על המאמר משה קבל תורה מסיני וכו' שהיה ראוי לאמרו בתחלת סדר זרעים שהוא ראשית כל סדרי תורה שבע"פ אמרו שהוא להורות כי גם כל המוסרים שבאבות שאמר כל איש ואיש תוכחות ומוסרין הכל קבל משה בסיני ונמסר לדורי דורות והנה מכללם הוא בן זומא אומר וכו' איזהו חכם וכו' איזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וכו' ועוד ראוי לשים לב איך ילמוד שמח בחלקו מפסוק יגיע כפיך כי תאכל כי הלא אשר אין לו מה יאכל כי אם ממלאכתו א"כ אין לו חלק לומר שמח בחלקו אך הוא כי אינו מצטער על טובות העה"ז ואוכל מיגיעו כי הוא שמח בחלקו כי כל ישראל יש להם חלק לע"ה ובחלקו של עולם הבא הוא שמח ע"כ. וכתב עוד בפ' יתרו דף קכ"ג וז"ל וזה יתכן מאמר התנא באמרו משה קבל תורה מסיני ולא אמר מהקב"ה כי מן ההר זכה לעלות ולקבל תורה שבעל פה כולה כי רבה היא מאד פעם א' לא ישגה ולא ישכח כל ימיו פי' הלכה אחת מה שאין כן זולתו כי בסילוקו נשכחו מיהושע וכל ישראל עמו ש' הלכות ע"כ. ובפ' שמיני כתב הרב ר"מ אלשיך ז"ל ג"כ על זה הדיבור עיי"ש:

בפי' רעז"ל צריך להגיה דכתיב בבקר זרע את זרעיך וגו'. ועשו סייג לתורה גדר שלא וכו'. כתוב בתוספות יום טוב וקראו למסכת זו בשם אבות כי על האמת החכמים הם האבות כענין שאמר אלישע אבי אבי על אליהו וכן נקראו התלמידים בנים שנאמר ושאר ישוב בניך:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

משה קבל תורה:    כתבו קמאי, דלהכי נקראת מסכת זו אבות, משום דכל המוסרים המובאים בכל ספרי חכמי ישראל ואה"ע, כולן כלולים במסכת זו למי שמדייק בדבריה היטב. ולכן דבריה הם האבות לדבריהן המרומזים בה. ולפע"ד נקראת כן, משום דנכבדות מדובר בה איך יכונן האדם ה ד ע ות ו המדות שלו. והן הן הדרך ארץ שקדם כ"ו דורות לנתינת התורה [כמ"ש ויק"ר צו סי"ט ופסחים קי"ח א']. ולא לבד בדרך טבעי כהקדמת סבה לתכלית, כ"א גם בדרך שכר, דהרי משרע"ה לא זכה להיות סרסור בין ישראל להקב"ה, רק ע"י מדותיו היקרים. נמצא שהישרות הדעות והמדות הן אבות מולידות שמירת התורה, אשר בה ישלים גופו ונשמתי לשלם חיוביו לאלדים ואדם.נ"ל דמתחיל מקבלת התורה. שלא יחשוב האדם דסגי להשלמת נפשו בשיעסוק בתורה ויקיימה, ואף שלא יתקן מדותיו יזכה לעוה"ב. דליתא, דקשה ענשן של מדות [כיבמות כ"א א', וב"ב דפ"ה]. וכן אחז"ל דהעוסק בתורה ואין לו מו"מ באמונה ואינו מתנהג בנחת עם הבריות, אוי לו [יומא כ"ו א']. וכן רבה דעסק בתורה חי מ' שנה, ואביי דעסק גם בג"ח חי ס' שנה [כיבמות ק"ה א']. לכן מתחיל מהתורה ומסיים הם אמרו וכו', ללמדך שגם הד"א תורה היא, וכולן קבלנו מסיני:

ועונ"ל להכי מתחיל עם תורה דאם אין תורה אין דרך ארץ. וכל מי שאינו מאמין בתה"ק, ובהתגלות אלהי, שוב אינו מאמין ג"כ שישגיחו עליו ועל מדותיו וכל הטוב שיעשה הוא להתפאר, או מחולשת טבעו. וכל הרע שימנע ממנו הוא רק מיראת עונש בנ"א, והרי הוא כנושא מסוה, לכן מתחיל ביסוד הכל היא התורה:

מסיני:    ר"ל משה שהיה עניו מאוד, עי"ז קבל התורה שנמשלה למים שמניחין מקום גבוה ומתאספים בנמוך [כתענית ד"ז א']. ולכן קבל התורה מסיני הנמוך בהרים [כמגילה כ"ט א']. להורות דרק ע"י ענוה מקור לכל המדות ישרות יזכה אדם לתורה:

ויהושע לזקנים:    הן השופטים שאחר יהושע:

וזקנים לנביאים:    שעלי השופט האחרון מסר לשמואל ראש הנביאים. משום שאחר משה פסקה הנבואה מישראל, כמ"ש ודבר ה' יקר בימים ההם [שמואל ג']. ובא שמואל ולימדם איך להתנהג בהישרות המדות ובקדושת התורה כדי להגיע לנבואה. והן הן בני הנביאים. וכן נמסר הלימודים הללו מנביא לנביא, עד חגי זכריה ומלאכי שהיו סוף הנביאים והתחלת אנשי כנה"ג:

ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה:    הן ק"כ גדולי הדור, וביניהן כמה נביאים [כמגילה י"ז ע"ב.], שעלו מהגולה עם עזרא, שראו שהנבואה פוסקת ואין גודר גדר ועומד בפרץ, לכן תקנו תקנות הרבה וסייגים הרבה לשמירת התורה:

הם אמרו:    הזהירו:

ועשו סייג לתורה:    כל כת וכת מהנ"ל הזהירו מוסר א' הנאות לדורה. יהושע שראה שנשתכחו ג' אלפים הלכות בימי אבל משה [כתמורה ט"ז א'], הזהיר לשופטים, הוו מתונים בדין. דבאיסורים ספיקא דאורייתא לחומרא. אבל בדיני ממונות כל חומרא לזה קולא לזה, לכן תתיישבו יפה שמא לא כך קבלתם. והזקנים שראו שפסקה הנבואה, הזהירו להעמיד תלמידים הרבה, אולי תמצא מעין הנבואה הקדוש שנאבד. והנביאים כשראו שישראל נתפזרו למקומות שאין תורה, הזהירו לעשות סיג לתורה, כרב דבקעה מצא וגדר בה גדר [חולין ק"י ע"א]. וכן אמרו קדש עצמך במותר לך [יבמות ד"כ ע"א]. עוי"ל דכל המשנה הוא תוכחה גם לכל אדם פשוט. שיהיה מתון בדין קודם שיחליט שום עניין הן בשידין על אדם לומר עליו שהוא צדיק או רשע או שיחליט בעסקיו לומר שהוא כך ולא יחוש שמא מטעה. גם אין די לו שיצדיק א"ע ובניו ובני ביתו בכל ענייניו אלא גם מחוייב להדריך גם אחרים ללכת בדרכי צדק, דדבריו יועילו טפי מכל דברי המוכיחים, והיינו דקאמר והעמידו תלמידים הרבה, וכ"ש שכל זה חייב כן לבניו, וכמ"ד ושננתם, גם מחוייב כ"א לעשות סיג לעצמו לבלי לבוא למקום שבקל יבוא שם לידי חטא, נמצא כל אדם הוא דיין, ומלמד ונותן חוק:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

• כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
• דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
• מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מגן אבות (רשב"ץ)

מגן אבות לרשב"ץ

[עריכה]

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר: כן נהגו להתחיל ומה שלמדו מזה הפסוק כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא הוא כי פירוש הארץ הכתובה בצאן ארץ החיים שהיא עולם שכולו ארוך כי זה העולם אינו ירושת עולם. וכבר פירשנו אותן שאין לחם חלק לעולם הבא בחלק הראשון אשר קראנוהו חלק אלוה ממעל כי שם נתבארו במופת על דרך הפילוסופים האמונות התלויות בהאל ית' והכופר בהם נקרא במשנה אפיקורוס. והחלק השני קראנוהו חלק שוסינו לפי ששם ביארנו כי תורה מן השמים כנגד החולק עלינו שאין להם חלק לעולם הבא. והחלק השלישי קראנוהו חלק יעקב כי יעקב אבינו לא מת ובתוך שלושת חלקים אלו ביארנו י"ג עיקרים שהם שרשי אמונתינו כמ"ש רבי' משה ז"ל וראינו לפרש יחוס התנאים ולהזכיר מקום ההלכות אשר נביא מהם ראיות להועיל לתלמידים:

הפירוש לפי שהתנא הוא רוצה לסדר מאמרים מפורסמים לבעלי הקבלה שהיו אחרי הנביאים והיו ראויים שתשרה עליהם שכינה אלא שדורם לא היה ראוי לכך כמו שנז' במס' סנהדרין בפ"א ובפ' אחרון מסוטה ובמדרש חזית לא לגרעון מדריגתם ממדריגת הנביאים ולזה הוא מזכירם בשמם לא בתאר אחר כמו רבן ורבי ורב לפי שהם למעלה מכל תאר מאלו התארים כמו הנביאים שאנו מזכירים אותם בשמם לבדם כמו שאמרו בתוספתא של מסכת עדיות וכבר אמרו גדול מרב רבי גדול מרבן שמו על כן התחיל דבריו לומר איך באה הקבלה אליהם מראשם ורבם של כל הנביאים עד אחרונים ועד אלו התנאים. ועוד לפי שבמס' סנהדרין הקודמת לזאת המסכתא דבר בחיוב מיתה לזקן ממרה פי בית דין המקובלים ע"כ סדר לנו הקבלה איך היתה מפי הגבורה עד הסנהדרין. ואמר כי משה רבינו ע"ה קבל תורה מסיני ואמרו באבות דרבי נתן שקבלה מפי הגבורה ולא מפי מלאך וכן במכילתא אמרו וידבר ה' אל משה לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף כי כשעלה משה להר סיני מסר לו הקב"ה התורה בפירושה כמו שנאמר עלי אלי ההרה ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה ופירשו רז"ל במס' ברכות בפ"א התורה זו תורה שבכתב והמצוה זו משנה אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים להורותם זה תלמוד מלמד שכולם נתנו למשה בסיני. ובמדרש קהלת אמרו ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלהים ועליהם ככל הדברים כל ככל דברים הדברים מצוה המצוה. מקרא משנה הלכה תלמוד תוספות ואגדות ואפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כולם נתנו הלכה למשה מסיני. וכן הוא במסכת פאה ירושלמית וכן בראשון מחגיגה וכן היא בשני ממגילה וסיימו בה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרי' ומה שסופרי' עתידין לחדש ומאי ניהו מקרא מגילה. וכן הוא בואלה שמות רבה. ותלמוד זו תורה שבעל פה שהיא פירוש תורה שבכתב שאלמלא הפירוש שקבל משה מפי הגבורה לא ידענו פירוש תורה שבכתב שהרי בדיני שבת יש מסכתא אחת לפרש מה היא המלאכה שאסרה תורה וכן במצות יבום וחליצה יש מסכתא אחת לפרש דיניהן וכן מס' נזיקין מפרשת לאו דלא תגזול וכן בשאר התורה יש צורך אל הקבלה ועל זה כתבה התורה בפרשת כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' וחייבה מיתה לכל הממרה פי סנהדרין המפרשים הספקות על פי מה שקבלו איש מפי איש עד משה ואלו לא מסר משה אלא ליהושע אבל תורה שבכתב אל הכהנים ואל הלוים מסרה כמו שנזכר בפרשת וילך וכבר הארכנו בחלק השני מזה הספר בטענות נגד מכחישי הקבלה והקבלה היא לפרש הדברים הכתובים בהלכו' שחיטה ודומיהם ולאשר אינם כתובים אבל יש בהם רמז בתורה ונלמדים בגזירה שוה ושאר מדות כבתו מאנוסתו וכיוצא בה ולאשר אינם כתובים לא בפירוש ולא ברמז והם הלכה למשה מסיני כמו אחד עשר יום שבין נדה לנדה. ובתורת כהנים אמרו אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני שכולם נאמרו בהר סיני. ובפ' גיד הנשה אמרו על גיד הנשה בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו. ומה שקבלנו ממשה על פה נקרא דברי סופרים וכן אמרו האומר אין תפלין לעבור על דברי תורה פטור חמש טוטפות לעבור על דברי סופרים חייב כמו שנזכר בסנהדרין פרק אלו הן הנחנקין במשנה. וכן במדרש חזית אמר על זה חביבין דברי סופרים מדברי תורה שנאמר כי טובים דודיך מיין חביבין דברי דודים מיינה של תורה וכן בגמ' ע"ז פ' אין מעמידין. ומסירה זו על פה היתה כי לא היו רשאין לכתוב תורה שבעל פה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל ואמרו רז"ל דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן ולולי שגברה השכחה לא נכתבה המשנה ומצאו סמך משום עת לעשות לה' הפרו תורתך כמו שנזכר בתמורה פ' יש בקרבנות ובפ' הנזיקין. ויהושע היה ראש הקבלה שנאמר ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל ולזה זכה להיות ראש ישראל אחר משה ועליו נאמר נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכובד כמו שנזכר בספרי ואין ספק כי אחרים היו בישראל שקבלו ממשה וכמו שאמרו בערובין פ' כיצד מעברין כיצד סדר משנה משה יושב ואהרן בימינו ואלעזר משמאלו וכן פינחס ושבעים זקנים כולם היו מאנשי הקבלה ולא נזכר אלא יהושע שהוא היה הנשיא במקום משה וזכה שנתן עליו מההוד שהיה במשה ולזה אמרו בפ' המוכר את הספינה פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה וכבר פירשנו זה בחלק השני מזה הספר. ויהושע לזקנים לא לשבעים שבימי משה אלא לזקנים שהיו רודים ושוטרים בישראל שנאמר ויעבדו את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. ואותם זקנים מסרו לכל הזקנים שהיו בכל דור ודור כמו לעתניאל ועתניאל לאהוד ושאר השופטים שהיו אחריו עד שהגיעו לנבואת עלי הכהן ושמואל הרמתי כי הזקנים אשר היו בימי יהושע לא האריכו ימים עד הנביאים שהרי אמרו רז"ל בפ' האורג וכן באבות דרבי נתן ימים האריכו שנים לא האריכו. ופי' ימים האריכו שבלו ימיהם בטוב ודומה כאלו האריכו ימים כמו שדרשו במס' יומא בענין ושנות חיים אלו שנותיו של אדם שמתהפכות עליו מרעה לטובה כמו שכתב רש"י ז"ל בפירושיו. וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה זה לזה ונביאים מסרוה לאנשי כנ' הג' הם זרובבל נחמיה בן חכליה מרדכי בלשן ודניאל חנניה מישאל ועזריה שהיו בימי עזרא בבנין בית שני והיו עמהם כמה נביאים כמו שאמרו בפ"ב דמגילה מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תיקנו שמנה עשרה ברכות וקדושות והבדלות ג"כ הם תיקנום כמו שנזכר בפ' אין עומדין וחגי זכריה ומלאכי היו באותה סיעה. ובגמ' בא' ממגילה העלו כי מלאכי זה עזרא ויש מהנביאים שהאריך ימים עד ימי התנאים כמו שנזכר ביבמות בפ"א א"ר דוסא בן הרכינס כשאמר חגי שלשה דברים אלו על מדוכה זו היה יושב ורבי דוסא בן הרכינס היה אחר החורבן בימי ר' עקיבא וחביריו כמו שנזכר שם ובראש השנה פ' אין מכירין ובתוספתא דכלים א"ר צדוק על הטהור ישב חגי הנביא ור' צדוק היה בזמן החורבן כמו שנזכר שם בפרק הניזקין. ובמס' יומא פ' בא לו כהן גדול ובמדרש תהלים ובירושלמי דברכות ובמגילה פ"ג מפרש למה נקראת כנסת הגדולה לפי שהיתה כנסיה גדולה וקדושה שהחזירו עטרה ליושנה לפי שמשה אמר האל הגדול הגבור והנורא וירמיה אמר האל הגדול הגבור ודניאל אמר האל הגדול והנורא ואנשי כנסת הגדולה אמרו האל הגדול הגבור והנורא כמו שכתוב בספר עזרא ושם פירשו למה היו מחסרים ירמיה ודניאל ממה שאמר משה ומה ראו אנשי כנסת הגדולה להחזיר עטרה ליושנה ולפי שגדלו את השם נקראו אנשי כנסת הגדולה. ובירושלמי פ' חלק אמרו דברי חכמים כדרבונות ככדור של בנות שמתלקט מיד ליד ונח בסוף ביד אחת. כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו' ע"כ. וסוף הפסוק הוא כולם נתנו מרועה אחד שהכל מסיני נתנן רועה ישראל ודרשו כן מפני כי כדרבונות חסר וי"ו:

הם אמרו שלשה דברים. הרבה דברים אמרו שהרי הם תיקנו ברכות תפלות קדושות והבדלות כמו שנזכר בפרק אין עומדין אבל שלשה דברים אלו אמרו אותם לקיים התורה:

הוו מתונין בדין לשון המתנה ואיחור עד שיתברר להם יפה אבל אם הדבר הוא ברור אינו שבח לאחר אותו וזהו עינוי הדין אשר יזהיר עליו בזאת המסכתא. בתורה יש רמז להיות מתון בדין שכן שנו בספרי ואצוה את שופטיכם אמרתי להם הוו מתונין בדין שאם בא דין לפניך פעם שתים ושלש אל תאמר כבר בא דין זה לפני ושניתיו ושלשתיו אלא הוו מתונין בדין וכך היו אנשי כנסת הגדולה כותבין הוו מתונין בדין. ובמדרש משלי אמרו מפני מה זכו אנשי חזקיה לאריכות ימים מפני שהיו מתונין בדין ונתיישבו בדברי שלמה שהיו גנוזים מפני שנוטים לדברי מינות והם מצאו שדבריו דברי תורה וזהו אשר העתיקו אנשי חזקיה. ובראשון מסנהדרין אמרו דרש בר קפרא מנא הא מילתא דאמור רבנן הוו מתונין בדין דכתיב ולא תעלה במעלות על מזבחי וסמיך ליה ואלה המשפטים. ומה שהצריכו זה בדין יותר משאר הוראות הוא מפני שצריך דקדוק גדול להבין מתוך הטענות מי הוא זכאי ומי הוא חייב ועוד שהדיין יושב ברומו של עולם שהרי לעשרת הדברות סמכן הכתוב לומר שהם עיקר התורה. וכן אמרו במדרש ואלה שמות רבה ובמדרש משלי כתוב לפני עשרת הדברות ושפטו את העם בכל עת וכתוב לאחר עשרת הדברות ואלה המשפטי' משל למטרוניתא שהיתה הולכת בדרך ועבדיה הולכי' לפניה ולאחריה חגורים כלי זיין וסמכו זה למה שכתוב באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט ולפסוק רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם ואמרו בפ' גט פשוט וכן בפרק הרואה הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שהם מקצוע גדול בתורה שהם כמעיין הנובע ועל ידי הדינין אדם נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כמו שאמרו בא' משבת כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת ביום נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כתיב הכא וישב משה לשפוט את העם מן הבקר עד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. וזהו שאמר ירמיה דן דין עני ואביון אז טוב לו הלא היא הדעת אותי נאום ה'. דבר גדול הנביא דבר שהדן דין אמת לאמתו יודע השם ית' ולזה צריך אזהרה יתירה להיות מתון בו להוציאו לאמתו ואמרו רז"ל בפ"א דיני ממונות אשרו חמוץ אשרי דיין המחמיץ את הדין וזהו מה שאמר אסף כי יתחמץ לבבי וכליותי אשתונן כלומר כשאני מחערב ומחמץ לבבי וכליותי אז אשתונן ואתחדד ואדע כי קודם החמוץ הייתי רחוק מהאמת על כן סמך לזה ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך ושלמה המלך ע"ה אמר על ענין זה חזית איש אץ בדבריו תקוה לכסיל ממנו וזה כולל לשאר ההוראות כמו הדינין וכן שנינו במסכתא זו הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח. ואמרו בא' מסנהדרין וביבמות פ' בית שמאי לעולם יראה דיין עצמו כאלו חרב מונחת לו בין יריכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו:

והעמידו תלמידים הרבה. שלא כדעת בית שמאי שהיו אומרים אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון צנוע וכשר וירא שמים כמו שהוא נזכר באבות דר' נתן וכן היה אומר רבן גמליאל כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש אבל בית הלל אומרים מלמדים לכל אדם וכן כשהושיבו ר' אלעזר בן עזריה והעבירו ר"ג נסתלקו שומרי הפתח ונכנסו הכל ואתוספו כמה ספסלי ההוא יומא בבי מדרשא כמו שהוא מוזכר בפ' תפלת השחר. ומה שאמרו בפ' הזרוע השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם והוא כזורק אבן למרקוליס שנאמר כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד. וכן אמרו אם תלמיד הגון הוא יפוצו מעיינותיך חוצה. ואם תלמיד שאינו הגון הוא יהיו לך לבדך כמו שהוא מוזכר באחרון מברכות וראשון מתענית זה הוא בתלמיד שמעשיו מקולקלים וסאנו שמעניה אבל סתם בני אדם אין צריך לבדוק אחריהם ועל זה הזהירו להעמיד תלמידים הרבה וזה כולל שתי אזהרות האחת להעמידם הרבה בישיבה אחת מאה בשביל שיצאו עשרה עשרה כדי שיצאו שנים שנים כדי שיצא אחד וכן אמרו במדרש קהלת אלף שנכנסו לבית המדרש יצאו מהם מאה בעלי מקרא עשרה בעלי משנה א' בעל תלמוד וזהו שנאמר אחד מאלף מצאתי וכן אמרו למה הדבר דומה לאשה שמושבת התרנגולת על הביצים מתוך הרבה מוציאה מעט מתוך מעט אינה מוציאה כלום וכבר נכנס הלל לב"ה ואמר להם תלמידי ישנן כולן אמרו לו הן חוץ מקטן שבהם אמר להם יבוא אותו קטן שעתיד הדור להתנהג על ידו נכנס אותו קטן והוא רבן יוחנן בן זכאי ואמר עליו להנחיל אוהבי יש כמו שנזכר בירושלמי דנדרים פ' השותפין ובפ' הרואה בברכות אמרו כי הגדיים נעשו תיישים ואם אין גדיים אין תיישים כמו שנזכר בפ' חלק והחסידים הראשונים היו מתפללים לאל שירבה גבולם בתלמידים בפרק היה קורא וכן בתמורה בפ' יש בקרבנות צבור על יעבץ שנאמר והרבית את גבולי פרשו והרבית את גבולי בתלמידים וזו אזהרה אחת להעמיד תלמידים הרבה. והשנית להעמידם בזמן הזקנה כמו בזמן הבחרות כמו שסמכו בגמ' יבמות בפ' הבא על יבמתו למקרא שכתוב בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך כי לא תדע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים. וכן אירע לר' עקיבא שהעמיד ארבעה ועשרים אלף תלמידים וכולם מתו מן הפסח ועד פרס העצרת אחר עבור ל"ג לעומר כי פרס הוא חצי חדש שהם חמשה עשר ימים כמו שנזכר בפ' מעשר בהמה בבכורות וכן בתוספתא אמרו איזהו פרס אין פחות מט"ו וט"ו ימים קודם עצרת הוא יום ל"ד לעומר ולזה נהגו להתאבל באותם ימים שהם מהפסח עד ל"ג לעומר ולא נהגו איסור ביום ל"ד לפי שמקצת היו' ככולו (הגה"ה ואם היה יום ל"ג ע"ש אין בו אבילות כן כתב המחבר בתשובה וכן נהגנו לגלח בו ע"כ.) וכולם מתו מפני שהיתה עינם צרה זה לזה ובעת זקנתו העמיד חמשה תלמידים והם ר' מאיר ור' נחמיה ור' יהודה ור' שמעון ור' אלעזר שלמדו תורה בכל ישראל וכן נזכר במדרש קהלת ושם הוסיפו ר' יוחנן הסנדלר ור' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ובבראשית רבה גם כן נזכר זה פרשת ויוסף אברהם:

ועשו סייג לתורה. זה נלמד ממה שכתוב ושמרתם את משמרתי ואמרו בראש מסכת מועד קטן ובשני מיבמות עשו משמרת למשמרתי וזהו לשון סייג שהוא לשון גדר כמו סוגה בשושנים דומה למה שאמרו בפ' כל הבשר בקעה מצא רב וגדר בה גדר כשאסר להם כחל מפני שהיו נכשלים בבשר בחלב. ומכאן סמכו איסור שניות לעריות כמו שנזכר בפ"ב מיבמות ושבות לשבת וכן שלמה תיקן עירובין ונטילת ידים כמו שנזכר בא' משבת ובשני מעירובין וכל אסורין דרבנן. והוא פתח גדול לקיום התורה וכל דור ודור רשאי לתקן תקנות במה שהעם נכשלים בהם לעבור על דברי תורה ולולי התקנות האלה התורה נופלת מעט מעט וכמו שאמרו רז"ל אינו דומה כרם המוקף גדר לכרם שאינו מוקף גדר ויותר נראית יראת ה' במקיים דברי חכמים ובסייגים שעשו ולא במקיים המצות המצות עצמן כי המקיים המצות עצמן ונזהר מעבירות ולא עשה להם סייג אינו חושש שמא יפשע בהם והעושה גדרים וסייג לעצמו זה הוא הירא את דבר ה' שהוא נזכר שלא יבוא לידי פשיעה והוא פתח ליכנס בו לידי חסידות וכמו שאמרו בא' מע"ז ובירושלמי דשקלים ובמדרש חזית ונשמרת מבל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר זהירות מביאה לידי זריזות וכן מזריזות לנקיות לפרישות לטהרה ולקדושה וליראת חטא ולחסידות ולענוה ולרוח הקדש. והזהירות הוא שיזהר מעבירה בעת הזדמנה לפניו והזריזות הוא שיזהר ממנה קודם ההזמנה וכמו שאמרו בפ' כל הבשר מאי לאו דזהיר ולא נגע פירוש בפת בלא נטילת ידים לא דזריז וקדים ומשי ידיה מעיקרא ולפי שהסייג הוא שומר התורה. אמרו חכמים ז"ל בפ' אין מעמידין ערבים עלי דברי דודים ובמדרש חזית חביבין דברי סופרים מיינה של תורה שנא' כי טובים דודיך מיין ואמרו לרבי טרפון בראשון מברכות כדאי היית לחוב בעצמך על שעברת על דברי בית הלל לפי שקרא ק"ש בהטייה כבית שמאי ואמרו בירושלמי וכן במדרש חזית שאם לא קרא ק"ש כלל וביטל מצות עשה לא היה מתחייב מיתה וכשעבר על דברי בית הלל נתחייב מיתה. ורב עקיבא כשהיה חבוש ולא נתנו לו אלא מעט מים רצה למות בצמא מיתת עצמו ולא לאכול בלא נטילת ידים לעבור על דברי חכמים כמו שנזכר בעירובין פ"ב. וכבר אמרו במסכת ע"ז פ' אין מעמידין ובמדרש קהלת כי העובר על דברי חכמים נושכו נחש שאין לאותה נשיכה רפואה ועל זה אמרו דילמא חיוייא דרבנן טרקיה שנא' ופורץ גדר ישכנו נחש כמו שנזכר בפרק שמנה שרצים. וכן בכלל זה הוא מה שאמרו בסנהדרין פ' נגמר הדין וביבמות פ' האשה בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה. וחכמי ישראל לא היו רוצים לגלות לכל אדם טעמי אלו התקנות לפי שהם סתרי תורה כמו טעמי המצות כמו שנזכר במדרש חזית. וכן בפ' מי שהחשיך אמרו עוד יש אחרת ולא רצו חכמים לגלותה ופירשו שם משו' כבוד אלהים הסתר דבר שלא יבואו לעבור על דברי תורה כי גם הטעמים נקראים סתרים כמו שאמרו סתרי עריות בפ' אין דורשין אע"פי שבפרק ערבי פסחים נראה שהם שני דברים טעמי תורה וסתרי תורה סתרי תורה הם טעמי המצות וטעמי תורה הם הנקודים ומקום ההפסק שנקרא פסוק הטעמים בפ' אין בין המודר ושאר הנגינות כמו שנראה בפ' הרואה בפי' רש"י ז"ל וכן במדרש תהלים אמרו יד ימנית אני כותב בה ומראה בה טעמי תורה:

דרך חיים (מהר"ל)

דרך חיים למהר"ל מפראג

משה קבל תורה מסיני. יש לשאול מה ענין הקבלה הזאת איך בא התורה מזה לזה במסכתא הזאת מה שלא נמצא בשום מסכתא. ולפי הנראה כי דברי המסכתא הזאת דברי מוסר, ואינם בכלל תורה אשר קבלו מסיני. אפילו אם נאמר שהכל קבל משה מסיני אפילו מה שיתחדש תלמיד ותיק, מכל מקום למה באר ענין הקבלה בכאן יותר. ועוד קשה שאמר משה קבל תורה מסיני היה לו לומר משה קבל תורה מן הקב"ה ולמה זכר בזה מסיני, ועוד קשה שאמר משה קבל תורה מסיני הזכיר לשון קבלה ואחר זה לשון ומסרה ליהושע, וכך היה לו לומר משה קבל תורה מסיני יהושע קבל ממשה וכן הכל, ולא עוד אלא שחזר לומר לשון קבלה, כי אמר לשון מסירה עד אנשי כנסת הגדולה ואחר כך אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו ממנו וכן בכל הזוגות הזכיר לשון קבלה תמיד, ועוד קשה למה הוצרך להזכיר אצל נביאים לאנשי כנסת הגדולה מסירה בפני עצמו מה שלא הזכיר אצל יהושע לזקינים ולא אצל זקינים לנביאים, ועוד קשה למה מסר משה התורה ליהושע ולא מסר התורה לאלעזר בן אהרן הכהן כי כהן גדול היה, וכתיב (מלאכי, ב) שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו ועוד כתיב (דברים, כו) וקמת ועלית אל הכהן ואל השופט שיהיה בימיך ובפרט אצל אלעזר כתיב לפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים ותומים וא"כ למה הניח אלעזר חוץ, ועוד קשה שאמר יהושע לזקינים וזקינים לנביאים, ואין לפרש בודאי מה שאמר וזקינים לנביאים שאותם הזקנים עצמם שמסר להם יהושע את התורה הם עצמם מסרו לנביאים, עם שהזקנים ההם האריכו ימים עד שמואל הנביא שהיא מנביאים הראשונים, דזה אינו שאין לומר שהאריכו ימים הזקינים כ"כ דבפרק האורג (שבת דף קה:) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המתעצל בהספדו של ת"ח אינו מאריך ימים ופריך והכתיב ויעבדו את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקינים אשר האריכו ימים אחרי יהושע והתם אמרינן שהיו מתעצלים בהספדו של יהושע ומתרץ התם ימים האריכו שנים לא האריכו, ואם אתה אומר שאלו הזקנים היו חיים עד הנביאים הראשונים א"כ בודאי שנים האריכו ג"כ, אלא בוודאי צ"ל שהזקינים שהיו בימי יהושע מסרו התורה לזקינים אחרים, וא"כ היה לו לומר וזקינים לזקינים כי למה עשה אל הזקינים מסירה אחת וחלק מהם הנביאים להיות נחשבים מסירה בפני עצמו, ועוד דאין ספק כי לא תליא התורה בנבואה ולענין התורה נחשבים הנביאים כמו הזקינים וא"כ למה חלק ביניהם לומר זקינים לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה, בודאי אם היו הנביאים מיד אחר הזקנים שהיו בימי יהושע יש לנו לומר דלא מפני נבואתם נתן להם מסירה בפני עצמו רק שכך היה סדר המסירה והקבלה שהזקינים שהיו בימי יהושע מסרו לנביאים ולא תליא מידי בנבואתם, אך עתה שצריכין אנו לומר כי הזקינים בימי יהושע מסרו לזקנים וכן נביאים לנביאים וחשב כל הנביאים קבלה אחת וכל הזקינים קבלה אחת, וקשיא למה חלק בין הזקינים לנביאים ובין נביאים לאנשי כנסת הגדולה ועשה כל הזקינים קבלה אחת וכל הנביאים קבלה אחת. ועוד קשה למה לא נחשבים המלכים כמו דוד ושלמה ג"כ מקבלים בפני עצמם לומר וזקינים מסרוה למלכים, ועוד קשה למה לא נמצא שום מוסר מן הנביאים או מן הזקינים רק נמצא מוסר מן אנשי כנסת הגדולה שאמרו ג' דברים:

פירוש המשנה הזאת כי כל מוסר ראוי הוא לאב ולו נאה להוכיח את בנו כדכתיב (משלי, א) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, כי האב במה שהוא אב כבר סר ממנו הילדות והשחרות וכן האם והם בעלי מוסר, ולפיכך ראוי לאב לייסר את בנו בדברי מוסר ובפרט האב יותר מן אחר, מפני שבילדותו של בן הוא מוטל על האב להנהיג את בנו בכל דבר ילדותו וכמו שארז"ל (קידושין דף כט.) האב חייב ללמד את בנו תורה ולהשיאו אשה, לכך יראה ג"כ שיקבל הבן מוסר מאב שמייסר אותו, בעבור שנחשב ילד בדברי מוסר כנגד אביו אף כי אינו ילד בעצמו, ומפני שרצה לדבר במסכתא הזאת מן המוסרים הטובים והישרים, התחיל לומר כי יש לקבל מוסר מן האבות, ואלו הם אבות העולם בודאי, כי נחשב משה אב לעולם בודאי, ונחשב יהושע מן אבות העולם שהוא קבל התורה ממשה ומפני זה נקרא יהושע אב בעולם, וכן הזקינים וכן הנביאים וכן אנשי כנסת הגדולה כלם בשביל קבלתם התורה הם אבות עולם, וכן אנטיגנוס איש סוכו נחשב אב לעולם שהוא קבל התורה משמעון הצדיק, וכן הזוגות שהם קבלו התורה מאנטיגנוס איש סוכו וכן שאר הזוגות שקבלו כלם הם אבות עולם. ואף מן הזוגות ואילך שלא הזכיר קבלה היינו שלא היו מיוחדים בקבלת תורה כמו שהיו אלו שזכר אבל בודאי הם גם כן אבות העולם בקבלתם התורה ולפיכך יש לאדם לקבל מוסר שלהם כמו שעל הבן ראוי לקבל מוסר האב כדכתיב שמע בני מוסר אביך, ולכך אצל אנשי כנסת הגדולה אחר שהזכיר ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה אמר הם היו אומרים ג' דברים, כלומר שהם היו אבות העולם לפי שקבלו התורה ומפני כך ראוי ונאה להם לתת מוסר לעולם אותם שנחשבו אבות העולם. לכך נקראת מסכתא זאת מסכת אבות, כי במסכתא הזאת נשנה המוסר שלמדו אבות העולם ובזה יתורץ השאלה הראשונה:

אמנם מה שאמר משה קבל תורה מסיני ולא אמר שקבל התורה מפי הקב"ה יש לפרש כי לכך אמר משה קבל תורה מסיני, כי זה מורה על עיקר מעלת הקבלה של משה שהיה הקב"ה מיחד לו מקום והוא הר סיני לתת לו שם תורה, ולא היה הדבר בקרי כדכ' אצל נביאי האומות ויקר אלקים אל בלעם (במדבר, כג) שלא היה מייחד אליו מקום קבוע לדבר, ולא נקרא זה שקבל התורה ממנו יתברך אם היה הדבר במקרה אליו כי הקבלה שהוא במקרה לא נקרא קבלה כיון שבמקרה היה, כי המקבל מקבל מן הנותן אשר מכוין למסור לו ואז קובע לו מקום לזה. ולכך אמר משה קבל תורה מסיני שהיה מיחד מקום לקבלה זאת ולא היה כאן קבלה במקרה כלל. ואף אם אמר משה קבל תורה מפי הקב"ה בסיני לא היה מורה שהיה זה המקום מיוחד, אבל כאשר אמר משה קבל תורה מסיני, ר"ל כי היה סיני מיוחד לזה כאלו היה סיני אמצעי על ידי שהכין אותו לכך שתבא התורה ממנו למשה, ומורה דבר זה שלא היה הקבלה הזאת במקרה, ובסמוך עוד יתבאר איך היה הר סיני מיוחד שתבא ממנו התורה, כמו שבאה התורה ממשה אל יהושע ובשביל זה יש לומר משה קבל תורה מסיני שהיה סיני אמצעי לגמרי שעל ידו באה התורה למשה ואין כאן קבלה במקרה שהיתה אצל נביאי האומות דכתיב ויקר אלקים לבלעם כך יש לפרש מה שאמר משה קבל תורה מסיני:

אמנם הנראה ברור מה שאמר משה קבל תורה מסיני כי אין לומר רק כך, כי באלו המקבלים שזכר אחריו דהיינו ומסרה ליהושע ויהושע לזקינים הנה יהושע תלמיד למשה, וכמו שיהושע היה מיוחד שהיה תלמיד למשה וכך משה מיוחד להיות רבי של יהושע, כי לא מכל אדם זוכה האדם ללמוד, ולפיכך יש לכל תלמיד רב מיוחד. וכן הזקינים היו מיוחדים שהיו תלמידי יהושע ויהושע מיוחד להיות רבם של הזקינים. והנביאים מיוחדים להיות תלמידים אל הזקינים והזקינים מיוחדים להיות רבם, וכן משך הקבלה מיוחד המקבל אל המוסר והמוסר מיוחד אל המקבל, כי לא מכל אדם זוכה ללמוד. ואם היה אומר משה קבל תורה מפי הקב"ה היה משמע כי משה בפרט מיוחד לקבל מן הש"י, וזה אינו כי הוא יתברך אלקי הכל משפיע החכמה אל הכל, ולכך לא אמר משה קבל תורה מפי הקדוש ברוך הוא, ואמר משה קבל תורה מסיני הכניס בזה סיני כי בודאי סיני מיוחד לקבלת התורה של משה ולא היה ראוי שתנתן תורה כי אם מסיני למשה המקבל וזה היה מיוחד בודאי למשה שתבא התורה אליו מסיני, כמו שהיה מיוחד משה שתבא התורה ממנו אל יהושע. והתבאר השאלה שלא שייך לומר משה קבל תורה מפי הקב"ה, כי לא היה מיוחד הקב"ה שהוא נותן התורה למשה דוקא כמו שהיו מיוחדים שאר המוסרים למקבלים והמקבלי' אל המוסרים, אבל כאשר יכנס בזה האמצעי שהוא סיני בודאי היה הר סיני מיוחד שתבא ממנו התורה למשה בפרט ועל זה אמר משה קבל תורה מסיני, שלא יוחד הקב"ה לנותן אל משה בפרט, שהוא ית' משפיע חכמה אל כל הנמצאים, ובכל יום ויום אנו אומרים והאר עינינו בתורתיך וא"כ אין הש"י מיוחד למשה בלבד בהשפעת התורה, ואין לתלות המסירה רק שהיה למשה אמצעי מיוחד הוא הר סיני שממנו ראוי שתבא התורה אליו כמו שיתבאר בסמוך. וסיני היה מיוחד לקבלת התורה כמו שיתבאר, אבל בודאי לענין הקבלה מן הש"י לא היה משה מיוחד ואם לא היה משה מקבל התורה היה מקבל אחר התורה וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין דף כא:) ראוי היה עזרא שתנתן התורה על ידו אלמלא שהקדימו משה:

ועוד יותר בזה, כי הרב שלומד תורה לתלמיד יש לרב צירוף אל התלמיד והתלמיד אל הרב, כי נקרא רב אליו וזה נקרא תלמידו, עד כי יש להם צירוף ביחד, ודבר זה בכל רב ותלמיד בעולם אף אם לא יהיה מיוחד אליו, על כל פנים הרב והתלמיד יש להם צירוף במה שזה מלמד וזה מקבל. ולכך לא אמר משה קבל תורה מפי הקב"ה, כי זה היה משמע שיש כאן צירוף הרב והתלמיד ביחד ואין זה כבוד כלפי מעלה, ולכן לא אמרו משה קבל תורה מפי הקב"ה. אע"ג שבתורה כתיב (שמות, לא) ויתן אל משה שני לוחות העדות, וידבר יי' אל משה לאמר דבר זה בא על ענין מיוחד שדבר אליו דבר מיוחד, ואין זה צירוף תלמיד אל הרב, רק אם היה אומר משה קבל תורה מן הקב"ה, שזה ר"ל כל התורה, ולפיכך אמר משה קבל תורה מסיני כי לקבלת תורה מסיני בודאי יש למשה צירוף מיוחד, דהיינו לקבל התורה מסיני הר האלקים ומשה נקרא ג"כ איש אלקים, לכך ראוי שתבא התורה מהר סיני אל משה, כמו שבארנו בספר גבורת השם אצל ומשה היה רועה את צאן יתרו אחר המדבר. ולכך אמרו משה קבל תורה מסיני ולא אמרו משה קבל תורה בסיני, כי לא בא לומר באיזה מקום קבל משה התורה, אבל בא לומר כי סיני הוא מיוחד למשה, ויש צירוף אל משה שעל ידי הר סיני בא למשה התורה מן הנותן, ואם אמר קבל תורה בסיני לא היה מורה רק על המקום ששם היה מקבל התורה, ולא היה מורה על שהיה הר סיני סבה שתנתן ממנו התורה למשה, כמו כל רב שהוא סבה שמקבל התלמיד התורה, עכשיו שאמר מסיני היה הר סיני סבה לנתינת התורה. כי ההר הזה הר האלקים כמו משה איש האלקים, והיה מתיחס ההר למשה שתבא ממנו התורה, כמו שראוי שתבא התורה מן משה ליהושע, וכמו יהושע ראוי שתבא ממנו התורה לזקינים שעל ידי יהושע דוקא התורה באה לזקינים, וכך הר סיני מיוחד היה וראוי שתבא ממנו התורה למשה, ולא אמר משה קבל תורה מהר סיני, שלא היה מתדמה הר סיני לשום הר, ואם אמר הר סיני היה משמע שיש לו דמיון אל הר אחר שהרי נקרא בשם הר ונכנס תחת סוג אחד עם שאר הרים, ולכך לא אמר הר סיני שלא היה שתוף כלל בינו ובין הר אחר. ובזה יש לתרץ שלא אמר משה קבל תורה מפי הקב"ה, מפני שבא לומר כי סיני היה אמצעי מיוחד שעל ידו תבא התורה למשה, ולכך יש לומר משה קבל תורה מסיני כמו שאמרנו למעלה:

אבל כבר אמרנו כי אין ראוי לומר משה קבל תורה מפי הקב"ה מן הטעם אשר התבאר למעלה, כי לא היה מיוחד משה לקבל מן הש"י, ועוד כי לא היה זה כבוד כלפי מעלה לומר כך. ובפרק ב"ש במסכת יבמות (דף קה:) גבי רבי ישמעאל בר' יוסי שאמר ליה אבדן וכי אתה הגון ללמוד תורה מפי רבי אמר ליה רבי יוסי וכי משה היה הגון ללמוד תורה מפי הגבורה ע"כ, הרי כי אבדן היה סובר כי יש ערך ויחוס בין הרב ובין התלמיד, ולפיכך אמר וכי אתה הגון ללמוד תורה מפי רבי, והשיב לו ר' יוסי וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, ועם כל זה למד מן הש"י. לכן לא אמרו משה קבל תורה מן הקב"ה שלא היה זה כבוד כלפי מעלה, רק משה קבל תורה מסיני, ולא רצו לזכור אצל זה הקב"ה. ויותר מזה אמרו רז"ל על הכתוב שאמר (במדבר, ז) וישמע את הקול מדבר אליו שהוא כמו מתדבר, ופירש רש"י ז"ל שהיה הקול מדבר עם עצמו ומשה היה שומע וזהו דרך כבוד למעלה כאלו לא היה מדבר עם ההדיוט כך פירש רש"י ז"ל. וכיון שאמר הכתוב מדבר שהוא כמו מתדבר כאלו היה מדבר עם עצמו וההדיוט שומע, אף על גב שבכמה מקומות כתיב וידבר היינו הדיבור שהיה פעם אחת בלבד ועל זה אינו מקפיד לומר וידבר, אבל על הדיבור הקבוע תמיד כמו וישמע את הקול מדבר אליו שהוא נאמר על הדיבור התמידי, אין זה דרך כבוד למעלה לומר כך. ולפיכך לא רצה לומר משה קבל תורה מן הקב"ה, שהיה ההדיוט לומד מפי הגבורה, רק משה קבל תורה מסיני שהקול בא לסיני ומסיני היה משה מקבל תורה. גם מה שאמר משה קבל תורה מסיני ולא אמר משה קבל תורה בסיני, יש לתרץ בזה כי בא לומר כי הש"י כאלו היה הדבור עם עצמו והקול היה בא בעצמו למשה מסיני, כמו שכתוב וישמע את הקול מדבר אליו, ואלו משה קבל תורה בסיני היה משה מקבל מפי הגבורה עצמו, ובסיני שאמר לא בא לומר רק מאיזה מקום קבל התורה, ולכך אמרו משה קבל תורה מסיני. ומכ"ש שאין לומר משה קבל תורה מפי הקב"ה, שהרי נזכר אצל זה בני אדם כמו שאמר אחר כך ומסרה ליהושע, והיה הש"י דמיון אל אחרים שבא מהם הקבלה, ולכך אין ראוי בשום פנים שיאמר משה קבל תורה מפי הקב"ה, כי כל אשר שזכרו אחריו הם בני אדם אין ראוי לזכור עמהם הקב"ה להשוות ההדיוט להקב"ה ואין כאן קשיא:

משה קבל תורה מסיני. אמר אצל משה לשון קבלה, כי המקבל הוא מקבל לפי כחו, ולא קבל משה כל התורה כדאיתא במסכת שבועות (דף ה.) דאמר שם אלא מעתה גבי תורה דכתיב ונעלמה מעיני כל חי מי איכא מאן דידע לה והא כתיב לא ידע אנוש ערכה וגו', א"כ אי אפשר לומר שקבל משה כל התורה כולה עד שידע כל התורה כולה, אלא מקבל התורה מה שאפשר לקבל. אבל אמר ומסרה ליהושע, כי משה היה אפשר לו למסור כל אשר קבל ליהושע, וכן היה אפשר ליהושע למסור כל אשר מסר לו משה לזקינים, וכן זקינים לנביאים, וכן נביאים לאנשי כנסת הגדולה כל אחד מסר כל אשר קבל לאחר מפני שכחם יפה לקבל. אבל מן אנשי כנסת הגדולה התחילו הדורות לפחות ולהמעט וכמו שיתבאר בסמוך, כי מן אנשי כנסת הגדולה ואילך התחילו הדורות למעט, ולכך אמר אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק, ולא אמר שמעון הצדיק מסר התורה לאנטיגנוס איש סוכו כי לא מסר לו כל תורתו שקבל, שהדורות התחילו לפחות ולהתמעט חכמתם, רק אמר אנטיגנוס איש סוכו קבל ממנו כי קבל כפי כוחו כאשר היה לו לקבל, וכמו שאמר רבי אליעזר הגדול (סנהדרין דף סח.) הרבה תורה למדתי מרבותי ולא חסרתי מהם רק ככלב המלקק מן הים. וכן כל הזוגות שזכר אחר כך לא הזכיר רק לשון קבלה, כי לשון קבל תולה במקבל והוא מקבל כפי כחו, אבל המסירה היא שייך אל המוסר והוא מוסר כפי כחו גם כן. ודבר זה היה עד אנשי כנסת הגדולה שהיה תולה הכל בנותן, כי המקבל יש לו כח לקבל כל אשר ימסור כי לא היה חסרון במקבל, אבל כאשר יש חסרון במקבל אין לתלות בנותן, דמה מועיל כח הנותן כאשר יש חסרון במקבל, ולפיכך אמר לשון קבלה ופירוש זה ברור. ובשביל זה הוסיף לומר ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, אף על גב דלא אמר מסירה אצל יהושע לזקינים וכן אצל הזקינים לנביאים מפני שבא לומר כי עד הנה דהיינו נביאים לזקנים היה דרך מסירה ומכאן ואילך לא היה כאן מסירה רק דרך קבלה. ובא לומר בזה כי מה שאנשי כנסת הגדולה היו אומרים ג' דברים אלו, הסיבה הוא, שמן דורם ואילך היתה התורה מתמעטת ועד כאן היה הכל מסירה ולא יותר, והוצרכו להזהיר התלמידי' על התורה כמו שיתבאר. ועוד דכיון שיהושע היה מיוחד יותר מהכל למסור לו התורה, בודאי על משה היה מוטל למסור התורה ליהושע, שהרי יהושע היה לפניו ולמה לא ימסור לו התורה, וכן הזקנים היו לפני יהושע ואם לא ימסור אליהם אל מי ימסור, וכן הנביאים וכן אנשי כנסת הגדולה שלא היה זולתם למסור אליו, ולפיכך אמר אצל כל אלו ומסרה. אבל מן אנשי כנסת הגדולה שהיו המקבלים פרטים ולמה ימסור שמעון הצדיק לאנטיגנוס בלבד, וכן כל הזוגות לא ימסור להם, כי לא היו הם מיוחדים בזה רק הם שבאו לקבל וקבלו, לכך אמר לשון קבלה, ואצל משה אמר קבל לטעם אשר נזכר למעלה שלא רצה להזכיר הנותן הוא הש"י אצל מקבל בשר ודם. גם כי מצד השי"ת שהוא הנותן הכל שוה, ואם לא היה משה היה אפשר למסור התורה לאחר, רק כי משה זכה וקבל לכך תלה במשה. ולא היה ראוי להכניס בקבלה אלעזר הכהן, כי לא נחשב אלעזר מקבל מיוחד למשה, אף כי בודאי אלעזר קבל התורה מפי משה, מ"מ לא נחשב אלעזר מקבל מיוחד למשה, שלא היה מיוחד למשה רק יהושע נחשב מקבל מיוחד אל משה. וזה כמו שאמר הכתוב ונתת מהודך עליו ואמרו ז"ל (בבא בתרא דף עה.) ונמצא למדין פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, וידוע כי הלבנה מקבלת הזוהר מן החמה, ולפיכך המקבל המיוחד למשה הוא יהושע ולפיכך אמר ומסרה ליהושע. ולא יקשה לך סוף סוף קבל אלעזר הכהן ג"כ התורה מפי משה ולמה לא אמר שמסרה לאלעזר הכהן, חלוק והבדל יש, כי יהושע היה מקבל בעצם התורה מפי משה כי הוא היה מיוחד ועומד לזה לקבל מפי משה, אבל אלעזר אעפ"י שגם הוא קבל התורה כיון שלא היה מיוחד לזה כמו יהושע נחשב קבלתו שהיא במקרה, ובדבר שהוא כזה שהוא מסירת התורה שבו תלוי קיום העולם אין ראוי להיות דבר זה במקרה, שהרי כל העולם הוא תולה בקבלת התורה, ולפיכך צריך שיהיה כאן מיוחד לדבר זה שלא יהיה דבר שבו תלוי כל העולם במקרה לבד, אבל יהושע היה מיוחד:

לפיכך לא קשה הרי לא היה כן סדר הקבלה שהרי אמרו בברייתא (עירובין דף נד:) כיצד סדר משנה ובאותה ברייתא תנא כי מסר משה התורה לכל ישראל, אבל היה להם הקבלה במקרה ולא נחשב זה קבלה כלל כי אפשר שיקבלו ואפשר שלא יקבלו וזה לא נחשב קבלה. ועוד אע"ג שמסר משה התורה לכל ישראל, לא נקרא מסירה רק מי שנשארת אצלו, לכך אמר ומסרה ולא למד ולשון למוד משמע שלמדה אע"ג דשכחה, אבל מסירה נאמר על דבר שמסר אליו ונשאר בידו. וכן אמרו ז"ל (נדרים דף לח:) אצל ויתן אל משה ככלותו וגו' דמתחילה למד משה והיה משכח עד שנתן הקב"ה אליו התורה במתנה, כי לאקומי גרסא סיעתא דשמיא כדאיתא בפרק קמא דמגילה (דף ו:) ולא הי' סייעתא דשמיא רק ביהושע כי הוא ראוי לכך בודאי. וכן מה שאמר ויהושע לזקנים, ראוים ומיוחדים הזקנים להיות הם מקבלים התורה מן יהושע. והנה מדריגת משה היה כמו חמה שהיתה כולה אור כאלו שאין לה גוף כלל, כך היה משה כאלו הוא נבדל לגמרי מן החומר, כמו שבארנו פעמים הרבה מדריגת משה רבינו ע"ה שהיה כאלו היה נבדל מן החומר, אמנם יהושע נמשל ללבנה שיש לה גוף מקבל זוהר מן החמה, וכך היה יהושע מקבל מזוהר משה וכדכתיב (במדבר, כז) ונתת מהודך עליו, והוא מדריגת יהושע מתדמה ומתיחס אליו כיחוס הלבנה אל החמה, ולפיכך היה יהושע מקבל מיוחד למשה. והזקינים שמדריגתם החכמה כי אין זקן אלא זה שקנה חכמה והיו מוכנים הזקינים ההם לחכמה ביותר, והם מיוחדים לקבל מיהושע, כי החכמה היא מדריגה יותר קרובה אל יהושע ממה שהיו הנביאים. וזה כמו שאמרו (בבא בתרא דף יב.) חכם עדיף מנביא והיינו מסתם נביא, אבל מדריגת משה ומדריגת יהושע היו מיוחדים שהם כפני חמה וכפני לבנה, ובודאי מעלתם על מדריגת החכמה ובמדריגתם נכללה החכמה מצד עלוי מדריגת נבואתם, ולפיכך אמר ויהושע לזקינים לפי שהם קרובים אליו. וזקנים לנביאים, והנביאים קרובים אל הזקנים, כי אף שאמרו חכם עדיף מנביא הם שתי מדריגות אשר יש להם ביחד צרוף וקשור ג"כ, וזהו וזקנים לנביאים. ואמר ונביאים לאנשי כנסת הגדולה, היא מדריגה בפני עצמה לא כמו הזקינים שהיו מיוחדים בחכמה והנביאים מיוחדים בנבואה, אבל אנשי כנסת הגדולה היה להם מדריגה מיוחדת שהיו עדה קדושה שהיו קדושים במעשיהם ומצד קדושתם היה להם מעלה עליונה, עד כי בימיהם נתבטלה ע"ז מן העולם, ומדריגה זאת מיוחדת להם ולא כמו מדריגת הנבואה, ולפיכך צריך אל זה כנסיה לאפוקי הנבואה כי שם נביא יש על אחד כמו על הרבה, אבל אלו שהי' להם מעלה קדושה קרובים אל השי"ת בודאי הש"י עם הכנסי' ביותר, והיו מאה ועשרים לטעם מופלג ואין כאן מקום זה:

ולפיכך כל אלו חמשה מדריגות שזכרו כאן, כל אחת מדריגה בפני עצמה. וראוי שתבא מיהושע לזקינים כי מדריגת הזקינים קרובה ליהושע, וכן מן הזקינים אל הנביאים, ומן הנביאים לאנשי כנסת הגדולה. ומפני שכל הזקנים הכל מדריגה אחת לא נחשב מה שקבלו הזקינים מן הזקינים לקבלה מיוחדת, כי לא נחשב רק הקבלה שבאה מרשות אחד לרשות אחר. שכבר אמרנו, כי ראוי שתבא התורה מן יהושע אל הזקינים כי הם קרובים אל יהושע במעלתם, וכל הזקינים לא נחשבו רק קבלה אחת, כי סוף סוף ראוי שתתפשט התורה מן יהושע אל הזקינים היה זה על ידי יהושע עצמו או שמסר אל קצת והם מסרו אל הזקינים אחרים הכל בכלל ויהושע לזקינים, כיון שראוי שתבא התורה מיהושע לזקינים, וכן מזקינים לנביאים, ואפילו אם היו מוסרין קצת נביאים לקצת נביאים, כל הנביאים נחשבים דבר אחד ומדריגה אחת, וכבר אמרנו כי ראוי שתבא התורה מן הזקינים אל הנביאים במה שהם שתי מעלות שיש להם שייכות וחבור יחד, וכזה בעצמו מן הנביאים לאנשי כנסת הגדולה. ולפיכך לא יקשה לך, מה שלא הכניס בזה דוד ושלמה, כי אין למלך צירוף וקשור אל אחת מן אלו מעלות רק מדריגת המלך בפני עצמו, שהרי המלך מיוחד בעצמו אין לו צירוף וחבור לשום אדם רק עומד בפני עצמו ולפיכך אין כאן מקום כלל להכניס המלך, כי כל אלו שזכר כאן שנכנסו במדריגת הקבלה זה מזה יש לאחד חבור וקשור אל האחד, כי זהו ענין הקבלה שבאה מזה לזה, וכבר אמרנו כי צריך שיהיה המקבל מיוחד לקבלה שאם לא כן היתה הקבלה באה במקרה ודבר זה אי אפשר לומר כלל, אבל המלך אינו מיוחד לקבל מן המוסר התורה, וגם אינו מיוחד למסור אל המקבל, כי מדריג' שהוא מלך והוא בפני עצמו. והמבין בחכמה ידע לבאר דבר זה איך באה קבלת התורה ממשה ליהושע שהיה לו מדריגה למטה ממדריגת משה, ואח"כ באה הקבלה לזקינים שהם סמוכים ליהושע לגמרי שהם מקבלים בראשונה מצד הימין. ודבר זה רמזו חכמים כמו שאמרו (בבא מציעא דף פז.) עד אברהם לא היה זקנה, ומן הזקנים באה הקבלה לנביאים שהם מקבלים מצד שמאל כדכתיב אצל הנבואה (מלכים ב', ב) יד ה' היתה עליו וכל יד הוא שמאל. ובזה תבין מה שאמרו חכם עדיף מנביא, כי אין זקן אלא שקנה חכמה והוא למעלה ממדריגת הנבואה והבן זה. ומן הנביאים לאנשי כנסת הגדולה שאינה לא לימין ולא לשמאל מצד קדושתם, כאשר ידוע ממדריגת אנשי כנסת הגדולה שהם כנסי' והבן זה. ומעתה התבארו כל השאלות ולמשכיל אין ספק בפירוש זה אם תעיין בזה:

הם היו אומרים ג' דברים. יש לשאול למה אמרו אנשי כנסת הגדולה אלו ג' דברים, ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, שאין ספק כי אנשים חכמים כמותם היה אפשר להם להוסיף חכמה ובינה עד אין שיעור. יש לך לדעת כי ראו אנשי כנסת הגדולה שכבר התחיל השכל להיות פוחת והולך ולא הי' ידם בחכמה, וכאשר הרופא רואה חולשה באחד מאבריו של חולה, אז הוא עושה לו תרופה עד שע"י התרופות שיתן לו משלים מה שמקצר הטבע ממנו. ולפיכך כאשר ראו הכנסיי' הגדולה התחלת החסרון בחכמה, באו לתקן החסרון, ומפני שבחסרון הידיעה והשכל בא השנוי בג' דברים, האחד במשפטי' שבין איש לחבירו, השני בדברי תורה השלישי במעשים. כי יש צורך אל אלו ג' דברים, והמשפטים אינם כמו דברי תורה, כי המשפטים בפני עצמם ודברי תורה בפני עצמם ומעשי המצות גם כן בפני עצמם. כי המשפטים, שצריך להבין שורש הדין שלא לחייב הזכאי ולזכות את החייב, ודבר זה תולה בסברת הלב עד שמגיע לעומק המשפט, ודבר זה אינו בכלל דברי תורה כי הוא סברת הלב בלבד ואף שלא נכתבו בתורה, והמשפטים שנכתבו בתורה היינו עיקר הדין בלכד, אבל כל דבר שבין איש לרעהו אינו נכתב בתורה. ודברי תורה בפני עצמם להבין דברי תורה. ומעשה המצות בפני עצמם דהיינו שלא יבא לידי איסור במצות המעשה, כשרואה שמותר לבשל בשר עוף יבשל ג"כ בשר בהמה, ואם אתה מתיר לו שניות לעריות יבא להתיר ערוה גופה ג"כ וכן שאר סייגים שעשו לתורה כלל הדבר כי ג' דברים הם תיקון הכל דהיינו הדין והתורה ומצות המעשי' בעצמם:

וכנגד תיקון הדין אמר הוו מתונים בדין, וכנגד תקון דברי תורה לברר דברי תורה אמר והעמידו תלמידים הרבה שעל ידי רבוי תלמידים תתברר התורה, וכנגד שלא יבא. לעבור המצות במעשה אמרו ועשו סייג לתורה, כי כאשר יש סייג לתורה זהו תקון המצות המעשיי', ובאלו שלשה דברים יתוקן הכל. ועוד אלו שלשה דברים הם כנגד ג' כתות בני אדם, כת אחת הם הגדולים, הכת השנית הם תלמידי חכמים, השלישי שאר בני אדם. כי הדין צריך חכמה גדולה מאוד מאוד, עד שאפילו חכמים הגדולים צריכים תיקון, וכדאמרינן (ירושלמי סנהדרין פ"א) לית דחכים בדין וכמו דאמרי לשמעון בן שטח על מנת שתדינינו דין תורה אמר דין תורה לא ידענא. ובדברי תורה אין צריך כ"כ תיקון אל הגדולים שהם כבר חכמים בתורה ובמצותי', אבל התלמידים צריכים תיקון וכנגד זה אמר והעמידו תלמידים הרבה, כי על ידי תלמידים הרבה תתברר להם התורה. וכנגד הפחותים והם בני אדם שאינם לומדים, הם צריכים סייג לתורה. וכאשר ראו אנשי כנסת הגדולה החסרון בחכמה, עד שהי' נמצא חסרון בכל חלקי בני אדם, דהיינו הגדולים ותלמידים ושאר בני אדם, תקנו החסרון, בגדולים שאין יושבים בדין רק החכם הגדול שהוא יחיד מומחה, וצוה שיהיו מתונים בדין ואל יפסקו מהר, החסרון אשר ימצא בתלמידים והעמידו תלמידים הרבה, כי כאשר יעמידו תלמידים הרבה מפני רבוי תלמידים הם עומדים על דברי תורה כמו שאמרו (תענית דף ז.) מחבירו יותר מכולם ואף אם נתמעט השכל, וכנגד שאר בני אדם שאינם יודעים אמר ועשו סייג לתורה, כי הם צריכים גדר וסייג ולא תלמידי חכמים רק למי שאינו תלמיד חכם:

ואלו ג' דברים תקון כלל, ולפיכך אמר בלשון מנין הם אמרו ג' דברים, לומר כי אין עוד יותר מזה כלל כי אלו ג' דברים הם תקון הכל, ולכך בחרו אנשי כנסת הגדולה באלו ג' דברי מוסר כי בדור שלהם היה שייך ביותר דבר זה. ועוד אלו שלשה דברים כלם הם בשביל חסרון השכל, שהתחיל הדור למתמעט מן החכמה, וחלקי החכמה הם שלשה והם חכמה ובינה ודעת שהם נזכרים בכל מקום בכתוב, וכאשר ראו חסרון הדור בחכמה באו אנשי כנסת הגדולה ותקנו כל שלשתן, דהיינו החסרון שיש בחכמה והחסרון שיש בבינה והחסרון שיש בדעת כמו שהם כתובים בכתוב (שמות, לא) ואמלא אותו בחכמה ובתבונה ובדעת ועוד כתיב (משלי, ג) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. ותמצא בני אדם שהם טועים בחכמה שסברתם הפך הסברא האמיתית, ויש בני אדם אף כי יש להם סברא ישרה ונכונה, וכאשר הם באים להבין דבר מתוך דבר על ידי פלפול יש להם חסרון, והראשון נקרא חכמה שהוא סברת הלב, והשני הוא הפלפול ונקרא בינה שמוציא דבר מתוך דבר על ידי פלפול, ויש בני אדם חסרים דעת שאין יודעים דבר. וכנגד זה הזהיר על אלו ג' דברים, כי הדין תולה בסברא בלבד ואין לך דבר יותר בחכמה כמו הדין, כמו שאמרו (בבא בתרא דף קעה:) אין לך מקצוע בחכמה כמו דיני ממונות וצריך להזהיר שלא יבא לטעות בסברת הלב, ולפיכך אמר הוו מתונים בדין. וכנגד החסרון שמגיע בפלפול החכמה וזהו מדריגה אחרת, על זה אמר והעמידו תלמידים הרבה עד שלא יבא לטעות בפלפול החכמה. והשלישי לא תליא לא בסברא ולא בפלפול רק כנגד מי שהוא נעדר הידיעה עד שאין לו ידיעה, ואם אין אתה עושה למי שהוא חסר הידיעה סייג לתורה הוא בא לעבור המצות ועל זה אמר ועשו סייג לתורה, ואלו ג' דברים הם כנגד החכמה ובינה ודעת שנזכרו בכל מקום ובאלו שלשה דברים תקון הכל, הדין שהוא תולה בסברת הלב כמו שאמר הוו מתונים בדין, תקון פלפול התורה כמה שאמר והעמידו תלמידים הרבה כי על ידי זה יבואו לפלפול התורה, ותקון הטעות מה שמגיע מן חסרון הידיעה שלא יבא לעבור על דברי תורה כמה שאמר ועשו סייג לתורה, כי אלו ג' דברים כוללים הכל, ולפיכך אמר בלשון מנין הם אמרו ג' דברים, כי כל מנין למעוטי שאין עוד, אף כאן בא לומר כי אלו ג' דברים הם כוללים תיקון האדם לגמרי, כאשר יש כאן חסרון הן בחכמה הן בבינה הן בדעת:

ואף כי לא היה חסרון בדור שלהם רק שהיה הדור כמו שראוי להיות מבלי חסרון, רק שאין הדור מופלגים כמו שהיו הזקינים והנביאים שהיו מופלגים, מ"מ האזהרות האלו הם ראוים לאדם במה שהוא אדם שאין האדם שכלי לגמרי, ולפיכך ראוי שיהיה נוהג האדם כפי מדריגתו שהוא אדם, אף כי יש לו שכל מ"מ הוא בעל חומר עם זה. ולכך אמר הוו מתונים בדין, שאין האדם הכל שכל, ואם הוא ממהר לפסוק הדין בלא המתנה כאלו היה האדם שכלי בלי חומר, שהשכל אשר הוא בלא חומר כלל אותו השכל ברור דהיינו השכל אשר אינו בגוף ואין צריך המתנה, אבל אשר הוא בחומר כמו שכל האדם אינו שכל בפעל לגמרי, ולפיכך יש לאדם לנהוג כפי מה שראוי לאדם שיהיה מתון בדין ולא ימהר כאלו היה שכל בפעל בלי חומר. וכן והעמידו תלמידים הרבה, כי האדם אין לו שכל ברור בענינים העמוקים כי שכלו עומד בחומר, וצריך אל רבוי תלמידים עד שבזה אפשר לו להגיע אל השכל האמתי, ולפיכך אמר והעמידו תלמידים הרבה שלא יבא לטעות, כמו שאמרו ז"ל (ברכות דף סג:) חרב על הבדים ונואלו חרב על שונאי ישראל העוסקים בתורה בד בבד ולא עוד אלא שמטפשים דכתיב הכא נואלו וכתיב התם כי נואלו שרי צוען. וכן מה שאמר ועשו סייג לתורה כל זה שייך לאדם במה שהוא אדם בעל גוף ושכלו עומד בגוף, שאם אינו עושה סייג למצות התורה הרי הוא בא לעבור התורה, כדאמרינן ביבמות בפרק כיצד (כ"א ע"א) לענין שניות דאי לא הוי שניות פגע בערוה גופה. וכל זה יתבאר לקמן (פ"ג) בעז"ה אצל נדרים סייג לפרישות כי מעשה האדם אינם מוגדרים בעצמם וצריכים גדר וסייג, שאם עשה דבר המותר שיש לו דמיון אל דבר האסור יבא לעבור דבר האסור ג"כ. ולפיכך אנשי כנסת הגדולה הם אמרו ג' דברים, אבל קודם זמנם שהיו נביאים ומכ"ש לפניהם שהיו הזקנים, היה להם מדריגת השכל כאלו היה להם השכל הנבדל מן החומר לגמרי, לא היו אומרים אלו ג' דברים. כי הנביאים אינם כמו סתם אדם, ולכך לא היו מזהירים את האדם במה שהוא אדם סתם, כי מדריגת הנביאים למעלה מזה, אבל אנשי כנסת הגדולה, הגם שהיה להם מדריגה עליונה כיון שלא היה להם מדריגת הנבואה, לא היה מדריגה שלהם יוצאת מכלל שאר האדם, לא כמו משה ויהושע וזקנים ונביאים, שמדריגתם יוצאת מכלל סתם בני אדם, שהרי יש להם שם מיוחד לקרותם זקנים ונביאים, וממילא גם דור שלהם היה מדריגתם על סתם בני אדם ולכך לא הוצרכו להזהיר. אבל אנשי כנסת הגדולה היו מזהירים בדברים אלו, כי אלו דברים צריכים לאדם במה שהוא אדם ואין שכלו נבדל מן החומר לגמרי. וזהו לשון הם אמרו, ור"ל הם שאמרו אבל הנביאים ומכ"ש הקודמים לא נמצא תוכחות מוסר מאתם כלל, כי תוכחת מוסר הוא מאבות לבנים שילכו בדרך הישר ולא ילכו בדרך האדם שהוא בעל אדמה חמרית, כמו שדרך האב שהוא מייסר את בנו בילדותו שעדיין נפשו מוטבע בחמרית שלא ילך אחר דברים כאלו, אבל דור הנביאים שלא היו סתם בני אדם אין כאן תוכחת מוסר כלל, רק מאנשי כנסת הגדולה שלא היה להם שם מיוחד שמורה על מדריגה מיוחדת, ומכ"ש החכמים שבאו אחריהם שהיה צריך להם לייסר את הדור, אבל קודם לאנשי כנסת הגדולה לא שייך תוכחת מוסר לדור:

ויש לך לדעת עוד כי אלו ג' דברים שדברו אנשי כנסת הגדולה הם תקון התורה, שהיו אנשי כנסת הגדולה רוצים לתקן חסרון הדור בתורה, והתורה היא כוללת חקים ומצות ומשפטים אשר אלו הם כוללים כל מצות שבתורה. האחד הם משפטים שהם ידועים ומושכלים, והפך שלהם החקים שאין טעם שלהם נגלה, ועוד יש מצוות שאינם נגלים כמו המשפטים וגם אינם בלתי ידועים כמו החקים אבל יש לעמוד על טעם שלהם על ידי למוד והם נקראים מצות, ואלו ג' חלקים זכרם הכתוב בכל מקום. ואלו שלשה באו אנשי כנסת הגדולה לתקן, ואמרו הוו מתונים בדין כי עיקר המשפטים שהם בתורה הם הדינים כדכתיב (שמות, כא) אלה המשפטים אשר תשים לפניהם, וכנגד המצות אמר והעמידו תלמידים הרבה שיש לעמוד על דברי תורה על ידי רבוי תלמידים ועל ידי למוד, ודבר זה שייך במצות שעל ידי למוד הוא עומד עליהם והם כנגד חלק הב' שנקראו מצות, וכנגד החקים שאין לעמוד עליהם כלל כי לכך נקראו חקים, אמר ועשו סייג לתורה, כי החקים צריכים סייג וגדר יותר מפני שאין טעם שלהם ידוע וצריך גדר ביותר. ולפיכך גזרו שניות לעריות ביותר מכל ועיקר סייג נכתב אצל עריות כדאיתא ביבמות הפרק כיצד (כ"א ע"א) והטעם כי העריות הם חוק, והמצוה שהטעם שלה ידוע אין צריכה סייג כ"כ כי לא יבא לידי איסור מפני כי טעם המצוה ידוע, וכל דבר שאין ידוע צריך סייג וכל הפירושים אשר אמרנו הכל עולה לסגנון אחד אם תבין:

ואמר בלשון מנין והם אמרו ג' דברים, כי לכל הפירושים אין להוסיף עליהם ואין עוד על אלו, לכך הזכיר לשון מנין. ותדע כי אלו ג' דברים שזכרו אנשי כנסת הגדולה הם כמו רוב מוסרי חכמים, שהם להשלים את האדם בכל צד וכמו שיתבאר בפרקים דבר זה, כי מספר שלשה כולל הדבר והפכו והאמצע בין שניהם, ולכך רוב המוסרים במסכתא זאת הם להשלים את האדם בדבר אחד ובדבר שהוא הפכו ובדבר שהוא כמו אמצעי ביניהם. ואנשי כנסת הגדולה אמרו הוו מתונים בדין ודבר זה הוא דין גמור, והפך זה ועשו סייג לתורה, שזהו הפך הוו מתונים בדין כי אין הסייג דין שהרי אין חייב מן התורה לגמרי, ואמר והעמידו תלמידים הרבה לברר התורה, כי אין זה כמו הדין שהדין מחויב אל הכל שיודעים שכך חייב בדין וכך הדין נותן לפי שכל האדם, ודברי תורה אף שהם מחויבים בעצמם ולכך התורה תקרא משפט בכמה מקומות, אבל שיהיה דבר זה מחויב לפי שכל האדם זה אינו שהרי לפי דעת האדם אין המצוה מחויבת מה שאין כך במשפט שהוא מחויב לפי דעת האדם. ולכך דברי אנשי כנסת הגדולה כוללים הדין המחויב והפך זה ועשו סייג לתורה שדבר זה אינו מחויב כלל ואמרו והעמידו תלמידים הרבה, כי דבר זה אינו דין כמו הדין שהוא מחויב מצד השכל של אדם וגם אינו בלתי מחויב רק הוא מחויב לפי דעת התורה, כי זהו ענין התלמידים לברר מה שחייבה התורה והוא התקון לתורה עצמה ובזה כללו הכל. והבן זה היטב ועוד יתבאר. וכן לפי מה שאמרנו כי אנשי כנסת הגדולה כללו חקים ומשפטים ומצות, הוא ג"כ כך כמו שאמרנו, כי חקים הפך המשפטים שהם ידועים טעם שלהם, והמצות אינם נגלים כ"כ ואינם נעלמים לגמרי, וכל זה כי דבריהם הם לתקן הכל כמו שאמרנו ויש לך להבין את זה מאוד:

מדרש שמואל (אוזידא)

פירוש מדרש שמואל

משה קבל תורה כו'. ראוי ליתן טעם תחלה למה סדר רבינו הקדוש כל שלשלת סדר קבלת התורה בזאת המסכתא. והרב רבי עובדיה ז"ל כתב וז"ל אומר אני לפי שמסכתא זו אינה מיוסדת על פי מצוה ממצות התורה כשאר מסכתות שבמשנה אלא כולה מוסרים ומדות וחכמי אוה"ע ג"כ חברו ספרים כמו שבדו מלבם בדרכי המוסר כיצד יתנהג אדם עם חבירו לפיכך התחיל התנא במסכתא זו משה קבל תורה מסיני לומר לך שהמדות והמוסרים שבזו המסכתא לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם אלא אף אלו נאמרו מסיני, ונכון הוא:

ואפשר עוד כי בהיות שהתורה והחכמה לא תתקיים באדם אם לא שקדם יראת חטאו וכמאמר התנא כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת ויראת ה' היא אוצר של קיום החכמה והתורה וכמו שאמר הכתוב והיה אמונת עתיך וגו' יראת ה' היא אוצרו ויראת ה' אשר היה במשה ויהושע וכל שאר הזקנים היא שעמדה להם לקבלת התורה ולמסירתה להם. ולפי שזאת המסכתא כולה מיוסדת על אדני היראה והענוה ומוסרים ותוכחות והיא אוצר התורה והחכמה כאמור לכן יסד סדר קבלת כל התורה בתחלתה לומר כי המדות הללו שנשנו בזו המסכתא הם הם שגרמו להם שיקבלו את התורה וגם ללמד דעת את העם שהרוצה ללמוד תורה צריך שיחזיק תחלה ביראת ה' הללו:

ולהבין כוונת המשנה ראוי לדקדק למה שינה שהיה לו ליחס או הכל אל המקבל או הכל אל הנותן ולימא הקב"ה נתן תורה למשה ומסרה ליהושע או יהושע קבל ממשה והזקנים מיהושע כמו שהתחיל משה קבל:

ואפשר לומר משום דמלאכי השרת קטרגו על נתינת התורה למשה ואמרו מה אנוש כי תזכרנו וגו' ומשה ברוב השתדלותו וטענותיו שהשיב להם תשובות נצחות קבל את התורה ולכן ראוי לומר בו שהוא המקבל שהוא גרם כי בכח ידו קבלה ואם לאו לא היה הקב"ה נותן אותה לו אלא למלאכי השרת שהיו רוצים בה וכדומה לזה אמרו רז"ל לגבי כתוב לך וגו' בשבילך נתתי תורה לישראל. ועל הקטרוג הזה של מלאכי השרת אמר דוד המלך ע"ה לעולם ה' דברך נצב וגו' דבר על הויכוח שהיה בין משה רבינו ע"ה ובין מלאכי השרת כשעלה משה למרום לקבל את התורה, כי מלאכי השרת היו אומרים שיתנה להם ומה אנוש כי תזכרנו וזה שאמר לעולם ה' דברך שהיא התורה יהיה נצב בשמים ותן אותה לנו ולא לבני אדם וכי תימא מה יעשו התחתונים והיאך יתקיימו בלא תורה לזה השיבו כי האמונה שיאמינו בך די להם להעמידם וזה שאמר לדור ודור אמונתך כלומר לדורות בני אדם די להם אמונתך כי כן עשית מבריאת העולם עד שנתת התורה בסיני שכוננת ארץ ותעמוד באמונה לבד אף שלא היה להם עדיין תורה היה העולם מתקיים ועשה כן גם עתה והנה עמדו למשפט לפניו יתברך לראות מי יזכה בדין ליקח התורה וזה שאמר למשפטיך עמדו היום מלאכי השרת עם התחתונים כי אלו ואלו הכל עבדיך הם והסברא היה מסתבר יותר ליתן אותה למלאכי השרת שהם קדושים משרתי עליון ולא ליתן אותה לבני אדם העניים והאביונים כי הם עומדים בעולם השפל ולולי תורתך שהיתה שעשועי שכולה מתעסקת בעניני בני אדם כלום למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם ולא תרצח ולא תנאף יצה"ר יש ביניכם ובאלו הטענות זכו התחתונים אל התורה שאם לא שכל התורה מדברת בעניני אז אבדתי בעניי והיו הם לוקחים התורה:

ואפשר עוד לפי שלא נתן לו הקב"ה כל התורה בשלימות משום שלא היה בו הכנה לקבל את כולה וכמו שאמר הכתוב ותחסרהו מעט מאלהים וגו' ולכן אמר משה קבל ייחס הענין אל המקבל להשמיענו כי כפי ההכנה והבית קיבול שהיה לו כך קבל ולהכי נמי לא קאמר משה קבל התורה בה"א הידיעה לפי שמשמעות התורה בה"א היה משמע שכל התורה כולה בשלימות קבל ולא כן היה כמו שאמרנו לכן אמר משה קבל תורה כלומר מה שקבל הוא תורה אבל מקצתה קבל ולא כולה, ועם זה יתורץ דקדוק אחר שראוי לדקדק כי אף שידבר במקבל למה לא אמר משה קבל תורה מהקב"ה רק כינה הדבר אל הר סיני אלא שהוא דרך כבוד כלפי מעלה דכיון שלא קבל התורה כולה בשלימות כדאמרן אין ראוי שיתייחס אליו יתברך שניתן מידו דבר חסר ולכן ייחס הדבר אל הר סיני אשר שם האלהים והשתא אתי שפיר מאי דתני מסיני ולא קתני בסיני בבי"ת אלא במ"ם דאי הוה תני בסיני הוה משמע שכוונתו להודיע באיזה מקום קבלה ואין זו הכוונה אלא לומר ממי קבלה והיה לו לומר שקבלה מהקב"ה אלא שכינה הדבר אל ההר מן הטעם שאמרנו ולכן תני במ"ם ולא בבי"ת דה"ל כאלו אמר בפירוש משה קבל תורה מהקב"ה ואחר כן מסר משה כל מה שנודע לו ליהושע כי אחר שהיה יכולת בחק האנושי לידע כל התורה ההיא מסרה כולה ליהושע לא נפל דבר וכן נמשך זה הסדר עד אנשי כנסת הגדולה שנמסרה להם כל התורה כל מה שקבל משה מסיני, ולכן חזר ואמר מלת מסירה באנשי כנסת הגדולה שנראה שהיא מיותרת דהוה סגי דליתני ונביאים לאנשי כנסת הגדולה כמו שאמר וזקנים לנביאים אלא שרצה להשמיענו שמסרוה מסירה גמורה כמו שמסרה משה ליהושע בלי שום מגרעת כן מסרוה אפי' לאנשי כנסת הגדולה שהיו האחרונים דלעולם היו הדורות הולכים בירידה והדעת מתמעט ואעפ"כ לא היה שום שינוי באנשי כנה"ג אבל מהם והלאה נתמעטו הלבבות ולא היה כח בידם שתמסר להם מסירה גמורה רק חזר לומר לשון קבלה אנטיגנוס איש סוכו קבל הכוונה שקבל כפי הבית קבול אשר היה בו לקבל ונשתכח הרבה ממה שנתן למשה בסיני:

והרב רבי משה אלמושנינו ז"ל כתב וז"ל אין סדר למשנה זו שראשונה תלה הפועל במקבל כמו שאמר משה קבל התורה ולא אמר שמסרוה לו ואחר כך שב לתלות הפועל בנותן באומרו ומסרה ליהושע ואחר שתלה הענין בנותן אחר קבלת משה רבינו ע"ה למה לא אמר כן בכולם והיה לו לכתוב ויהושע מסרה לזקנים וזקנים מסרוה לנביאים. והישוב לזה בהיות כי כל פועל כאשר יתואר אל הנותן יראה היות כח הנותן העיקר בפועל ההוא וכאשר יתואר למקבל יראה היות המקבל עיקר סיבת הפועל ההוא ועם זה תתבאר היטב כוונת התנא כי באומרו משה קבל תורה מסיני ולא אמר מסיני נתנה תורה למשה רצה לרמוז היות משה ראוי לשתנתן התורה לו מצד עצמו ושהיה עיקר סיבת הפועל ההוא מצד המקבל כמדובר מה שלא היה בכח הזקנים ויהושע. ובאומרו ומסרה ליהושע רמז שעיקר סבת הפועל בקבלה היה הנותן שמצד השפעתו ביהושע עשה אותו ראוי ונאות לקבלת התורה ועל כן אמר ומסרה ליהושע ולא אמר ויהושע קבל ממשה להיות עיקר סבת הפועל הזה משה כנזכר. אמנם יהושע והזקנים והנביאים להיות כמעט מדרגתם שוה לא אמר בהם לא לשון קבלה ולא לשון מסירה כי לא רצה לתלות הפועל בנותן יותר מבמקבל ולא במקבל יותר מבנותן להורות על שווי מדרגתם וקרבתם מאד. אמנם בנביאים כשמסרוה לאנשי כנסת הגדולה אז אמר שהנביאים מסרוה להם יען היו אנשי כנסת הגדולה במדרגה קטנה מאד מהנביאים בלי ספק ועל כן הורה שעיקר סבת הפועל במסורה להם היה מצד הנותן עכ"ל:

והא דנקט לשון מסירה ולא אמר לשון נתינה כי יותר יצדק לשון נותן עם מקבל כיון שאמר משה קבל היה לו לכתוב ונתנה ליהושע. אפשר לומר שהכוונה להודיע שאין התורה נתונה במתנה גמורה לאדם שהוא ינחילנה לבניו אחריו והוא יתננה למי שירצה כאדם העושה בשלו רק היא כמו פקדון בידו כדי שימסרנה הוא אח"כ לאיש ראוי והגון לא לכל מי שירצה וזה שאמר ומסרה ליהושע ר"ל כמו שמוסר פקדון ביד שומר ואח"כ יהיה הוא שומר שמסר לשומר אחר:

הם אמרו שלשה דברים וכל השלשה להעמיד התורה על תלה לבל תשכח מפיהם עד עולם. ואמרו הוו מתונים בדין הכוונה שיהיו ממתינין בדין. כלומר שיעיינו בו במתון ולא ימהרו לפסוק הדין שמא יטעו בו כמ"ש הכתוב כי אקח מועד וגו' כלומר כשאני לוקח מועד וזמן לעיין בדין במתון אז אני מישרים אשפוט ואדין דין אמת וישר:

והרב רבי שמעון בר צמח ז"ל כתב שזהו מה שאמר אסף כי יתחמץ לבבי וכליותי אשתונן. כלומר כשאני מתעכב ומתחמץ לבבי וגם כליותי אז אשתונן ואתחדד ואדע כי קודם החימוץ הייתי רחוק מהאמת וע"כ סמך לזה ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך עכ"ל:

ואפשר לומר עוד שהכוונה לומר שיהיו מתונים בעיון הדין להוציא לאור משפטו אבל אם הדין כבר הוא ברור אצלם אסור להם לענות הדין ולהתעכב מלפסוק אותו מיד. וזה שאמר הוו מתונים בעיון הדין אבל לא בפיסוק הדין כי זה עינוי הדין. אי נמי הכוונה לומר שלא יורו הוראה בעוד שלא הגיעו לזמן הוראה וכמו שאמרו רז"ל כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה וזה הוו מתונים בענין הדין וההוראה שאף אם אתם חכמים בעיניכם וכבר הגעתם להוראה לפי דעתכם עם כל זה תמתינו עוד ולא תורו דין ומשפט וז"ש הכתוב למדו היטב ואח"כ דרשו משפט, והיטב ר"ל שיהיה תורתם ולמודם רב:

והעמידו תלמידים הרבה אמר והעמידו ולא אמר ולמדו לכלול ג"כ העשירים שהם ישתדלו להעמידם ולספק להם כל צרכם והרי זה לשון משותף וכולל אזהרה למלמדו ולמפרנסו כי אין קץ לשכר המפרנס ללומדי התורה כמו שכתוב שמח זבולון בצאתך כלומר אפי' בצאתך לפרקמטיא כי אז היה ראוי לדאוג כי אינו יודע הימים והרוחות שיזדווגו לו וכמאמרם ז"ל עם כל זה לזבולון אמר שישמח אפי' בצאתו כי זכות תורת יששכר אחיו שהיה מפרנסו יגן עליו. וזהו שנתן טעם ואמר יששכר באהליך כלומר במדרשיך כי המדרשים של יששכר הם מדרשיך לפי שאתה הוא המקיים במה שתפרנס אותם מממונך. ואמר הרבה ולא אמר רבים הכוונה שזמן הרבה יספיקו להם מזונותיהם ואינו כינוי אל רבוי התלמידים רק אל רבוי הזמן:

ואפשר עוד שכוונת התנא לשלול סברת ב"ש שאמרו שאין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון צנוע וכשר וירא שמים ובחר בסברת ב"ה שאמרו מלמדין לכל אדם ולא ידחו לשום אדם שבא ללמוד תורה ולזה אמר והעמידו תלמידים הרבה. אמנם כדי שלא יהיו כולם שוים בהשוואה אחת ההגון ומי שאינו הגון בלמוד התורה וסודותיה אמר ועשו סייג לתורה כלומר הסייג אשר תעשו אין ראוי לעשות עם התלמידים לגמרי למונעם מלבוא לבית המדרש כלל לאותם שאינם הגונים רק יכנסו כולם לבית המדרש והמלמדים עצמם הם יעשו סייג וגדר לתורה שיגלו סודות התורה לכל אחד כראוי לו להגון כפי חסידותו כן ירבה הרב לגלות לו רזי התורה ולמי שאינו הגון כן ימעט ויעשה סייג לדבריו שלא לגלות לו סודות התורה שאינם ראוים אליו וזהו סייג לתורה עצמה אבל לדחותם לגמרי שלא יכנסו לבית המדרש זה ודאי לא אלא העמידו תלמידים הרבה כי מתוך שלא לשמה אפשר שיבואו לשמה:

ואפשר עוד שאמר ועשו סייג לתורה על דרך ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. וע"ז כוון דהמע"ה שאמר מכל אורח רע וגו' כי לא לבד אני נזהר במצות לא תעשה שכתובות בתורה אלא אף גם דברים שאין בהם איסור אלא שהוא אורח רע לבד בעיני בני אדם אפי' מזה אני נזהר למען אשמור דבריך כי זה גורם לי לשמור דבריך הכתובים בתורה שאני נושא ק"ו בעצמי אם אני נזהר ממה שאין בו איסור אלא שהוא אורח רע לבד בעיני בני אדם כ"ש שראוי לי ליזהר מן הדבר האסור:

והרב רבי משה אלשקאר ז"ל כתב טעם למה נבחר יהושע מכל ישראל לפי שנמשל ללבנה כמאמרם ז"ל פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה וכמו שהלבנה מקבלת מהחמה והחמה מהשי"ת כך קבל יהושע ממשה ומשה מהשי"ת:

ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. זכר כאן מסירה מה שלא זכר כן בשאר לפי שזאת המסירה היתה אחר החורבן ומצד הגלות בעונות כמעט שנאבדה ונשכחה לולא רחמי ה' ומצד זה ראוי שיפול בה ספק שמא נפל בה שום שינוי ועל כן זכר בכאן מסירה להורות על זאת המסירה שהיתה דומה למסירה הראשונה בלי שינוי כלל:

הם אמרו שלשה דברים. כל כת וכת הזהיר מוסר אחד לכת המקבלת ממנו. הנה יהושע הזהיר לשופטים שהיו הזקנים שאע"פ שהם שופטים ודיינים מובהקים הוו מתונים ותעיינו ואח"כ תחתכו הדין. וטעם המתנת הדין כדי שיוכל לעשות פשרה לפי שאחר גמר דין אי אפשר לעשות פשרה וע"כ צוה זה לזקנים לפי שהם דייני ישראל. והעמידו תלמידים הרבה. הזהירו הזקנים לנביאים ונקט לשון העמדה כלומר להחזיק ידיהם בממון ובהספקה על דרך עץ חיים היא למחזיקים בה. והזהירו זאת האזהרה לנביאים לפי שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובא להורות לעשירים שיחזיקו ידי לומדי התורה כי בצל החכמה בצל הכסף כמאמרם ז"ל. ועוד טעם שנצטוו הנביאים בזה יותר משאר הכתות לפי שדבריהם מקובלים להמון יותר משאר האנשים:

ועשו סייג לתורה. יש מפרשים שזהו אזהרה לחכם ישמור פתחי פיו וידבר לשון צח וקצר שלא יקוץ בהם שומעם וזהו שכוון דוד באומרו רחש לבי וגו' כלל ארבעה דברים לדרוש. א' צריך שיחשוב בדבר קודם שיוציאנו מן הכח אל הפועל וזהו רחש לבי. ב' שיקצר לשונו וז"ש דבר ולא דברים. ג' שיהיו דברים ערבים לשומעיהם וזה שאמר טוב. ד' שיהיו שגורים בפיו וזהו לשוני עט סופר מהיר. עכ"ל:

והרב ר' שם טוב ן' שם טוב כתב לדעת למה לא אמר נתן תורה למשה או קבלה מהקב"ה. התשובה בזה למה שמשה עלה למעלת הנבואה העליונה ונתדבק שכלו עם הש"י אז אין שם נותן ואין שם ריבוי מנותן ומקבל כמו שקרה כשנתן משה את התורה ליהושע כי אז היה שם ריבוי מנותן ומקבל אבל כשקיבל משה את התורה התדבק בהש"י והיו היודע והידוע והידיעה א' ולכן אמר משה קבל כי זאת ההשגה אין שם אלא קיבול בלבד ולא קבלה מאיש אחר כדי שיהיה שם ריבוי מנותן ומקבל וזה הדבר ידע מי שזכה בידיעת הנפש:

ולהבין איך אמר ומסרה ליהושע כי לכל ישראל מסרה וכמו שאמר וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה ואחרי כן נגשו כל בני ישראל אשר באה הקבלה האמתית כי משה היה מלמד את אהרן תחלה ואח"כ לבניו אחריו ואח"כ לנשיאים ואח"כ לישראל וא"כ איך אמר שמסרה ליהושע. התשובה אין ספק שהשי"ת נתן בין תורה שבכתב בין תורה שבע"פ לכל ישראל ולמדם להם כללים ופרטים ודקדוקים אבל כל דבר שהוא נתון לרבים ראוי שיהיה עליהם ראש ושר כדי שיעשו ביניהם זה השר והראש שיקיימוה שאם לא כן מהרה תאבד מהם כמ"ש הכתוב מלכה ושריה בגוים אין תורה. אשר הרצון בזה כי כשיאבד המלך אשר הוא המקיים אותה בתת עונשים לעוברים אז תאבד התורה ובהיותה נתונה לאיש אחד שישים על לבו שיקיימוה אז התורה תתקיים ואם לאו תאבד מכל וכל כי המון העם לא יעשו דבר מפני המעלה אלא מפני יראת העונש. ולכך יחוייב שבכל דור ודור ימצאו אנשים שרידים אשר ה' קורא בהם שיהיה עליהם מוטל להעניש לרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים ולכן אמר שזאת התורה מסרה משה ליהושע כדי שיעשה הוא שיקיימוה וכל אשר ימרה את פיו יומת כמו שאמר כל אשר ימרה את פיך יומת והנה בכידון אשר בידו יוכל להכות לרשעים ולהענישם ולהמיתם כדי שיקיימו כ"י את התורה. והנה אמרו כי ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה הזאת נאמר על ראשי גליות שיש בידם למחות ולא מיחו. והנה צוה התורה אל מנהיג ושר שתהיה ההנהגה מוטלת עליו להנהיגם בדרך התורה ולז"א ומסרה ליהושע. ועוד כתב שלמה שהתורה ימצאו בה שאם לעולם ישפטו בה כפי מה שכתוב בתורה הוא עול גמור לכן אמרו לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה כי בקצת הזמנים ראוי שיעשה ב"ד הגדול כפי הוראת שעה הפך מה שיבוא בתורה כמש"ה עת לעשות לה' הפרו תורתך. אשר הרצון בזה כי מצד העת יש לעשות כבוד ה' שתופר תורתו וזה אינו דבר ראוי שיעשה אותו כל איש מאנשים אלא אשר הוא מאנשים מלאי חכמה ודעת (כמו שאמרו חז"ל בחולה שיש בו סכנה שמחללין עליו את השבת ע"י גדולי ישראל וחכמיהם [*)אינו ענין לכאן וטעות המעתיק הוא.]. ולכן אמר שזאת התורה מסרה ליהושע לעשות בה כמו שירצה כשיאמר על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין כפי הזמן והמקום בכל אלו היא שלו לעשות בה מה שירצה וכן הוא מסרה לזקנים וזקנים לנביאים עד אנשי כנסת הגדולה שהיו גדולים בחכמה ובמעלה ובמנין וזה אחת מהסיבות למה לא נכתבה תורה שבע"פ אבל נתנה לב"ד הגדול לעשות כמו שירצו. והנה למה שהיו אנשי כנסת הגדולה סנהדרין ודנין את ישראל בין דין לדין ובין דם לדם כל דברי ריבות ראוי להם שיתנו דעת ומוסר כפי מה שיאות לזולתם. ואמרו הוו מתונים בדין שצריך האדם להיות מתון בדין ויעיין היטב קודם מה שיגזור באופן שיהיה גזר דינו גזר דין אמת על דרך כי אקח מועד אני מישרים אשפוט, וגם בעבור כי אין ראוי לב"ד אחר שגזרו שישובו אחור ממה שגזרו כי ראוי לחוש לזילותא דבי דינא וכן אמרו הרגו אין נהרגין כי אין ראוי שיצא קול על ב"ד שעשו שלא כהוגן ודנו אדם להריגה שלא כדין:

ואח"כ אמרו והעמידו תלמידים הרבה כי הוא צוואה נמשכת מהראשונה שאפי' שיהיה האדם מתון בדין ראוי לאדם לקחת עצה עם תלמידיו כמ"ש הרבה למדתי מרבותי ומתלמידי יותר מכולם כי בפלפול התלמידים יתקיים האמת בעשות סתירה לכל הצדדין ולכן אמר להרבות תלמידים הרבה כדי שיצא הדין לאמיתו. ועוד שאין ראוי שיהיה עינוי הדין כי ראוי לכל דבר לתת זמן מיוחד הנאות לו כי לכל זמן ועת לכל חפץ ולכן אמר שאין להאריך יותר מדאי אבל ראוי להעמיד תלמידים הרבה כדי לגמור הדין במהרה אחר העיון והפלפול הראוי. ועוד למדו לנו כי מהשלימות האמיתי שהוא ידיעת התורה ראוי להשלים לכל מה שאפשר להשלים ולכך אמרו והעמידו תלמידים הרבה כדי שיתרבה צלם ה' ודיוקנו והנה הצלם האמתי היא הידיעה בתורה כי בה נתהוה העולם לכן אמרו והעמידו תלמידים הרבה. ועוד למדנו שבעבור שבני עליה הם מועטים ולא יודע אדם איזו מתלמידיו יוכשר הזה או זה לכן אמרו והעמידו תלמידים הרבה שברבים ההם א"א שלא ימצא אחד בהם מאיר לכל ישראל. ואחר זה אמרו ועשו סייג לתורה לפי שלמה שאמרו והעמידו תלמידים הרבה ימשך מזה שיצאו תלמידים שאינם מהוגנים לכן אמרו שיעשו משמרת כדי שהאנשים הרשעים והסכלים והבלתי הגונים לא יהרסו לעבור על המוזהר עליה. או הוא אזהרה בפני עצמה שיעשו סייגים לתורה לפי שהרשעים רבים והצדיקים מועטין וטבע האדם מתאוה לאכול דברים המרים לנפש ומתוקים לגוף והדברים האסורין אפי' שיהיו מאוסין דרך היצר הרע להשתוקק אליהם ולכן צוו אלו השלמים לעשות גדרים וסייגים לתורה כדי שיעברו ראשונה על הסייגים והגדר ולא יבואו לעבור על ד"ת על דרך מה שאמר הכתוב ואל אשה בנדת טומאתה וארז"ל שלא יגע בה וינשקנה ואפי' ליגע בה באצבע קטנה וארז"ל אינו דומה כרם המוקף לשאינו מוקף ולכן מי שעובר על דברי רז"ל מכין אותו מכת מרדות ומי שמקיים דבריהם שכרו הרבה כמ"ש הכתוב גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב לפי שאף במשמרת יש עקב רב עכ"ל. והנני אני מסייעו במה שאמר שלמה ע"ה מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים כלומר אפי' מן המשמר שהוא הסייג והמשמר נצור לבך ולא תכשל בו כי גם ממנו ימשך לך תוצאות חיים:

והרב רבי אבוהב ז"ל כתב הטעם שלא אמר בסיני רק מסיני כלומר מן ה' הנגלה וכן כתוב כי מציון תצא תורה שרוצה לומר מן החכמים היושבים בציון. עוד טעם אחר אמר במ"ם לרמוז שארבעים יום עמד משה בסיני לקבל התורה. עוד בא לרמוז שמסיני היו ארבעים שקבלו איש מפי איש ממשה עד רבינא ורב אשי תמצא ארבעים וכל אלו היו בסיני וקבלו התורה הה"ד מעת היותה שם אני:

ומסרה ליהושע. להבין שהרי מצינו שלכל ישראל מסרה וכמו ששנינו בברייתא כיצד סדר המשנה משה נכנס לאוהל וכו'. י"ל כי אמת הוא שמסרה לכל ישראל אבל סתרי תורה וסודותיה לא היה משה דורשה ברבים כמו ששנינו ולא במרכבה בב' אבל ליהושע מסר כל סתרי התורה וסודותיה וזה היה בסוף ימיו ששאל משה איש על העדה להקב"ה לפי שמשה נסתפק היאך תהיה מסירת התורה אם לבניו או לבני אחיו הכהנים או לזקנים ובאה התשובה לו קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו, וכן אמר ויהושע לזקנים כלומר כל מה שמסר לו משה מסר לזקנים סמוך למיתתו דכתיב ויקרא יהושע לכל זקני ישראל וגו' ולא הוצרך לשאול להשם יתברך למי ימסור אותה לפי שראה שהתורה תנתן למי שרוח אלהים בו כאשר באה התשובה למשה קח לך איש אשר רוח אלהים בו. ולהבין למה יהושע לא מסר אותה ליחיד כלומר לפנחס או לעתניאל בן קנז כמו שנצטווה משה מפי הש"י למסור אותה ליחיד ויהושע עתה מסרה לרבים. אפשר לומר שלעולם אימא לך שכן עשה יהושע ולא מסרה אלא ליחיד כמו שעשה משה רבו. ומ"ש לזקנים כלומר שיהושע מסרה לזקן אחד ואותו הזקן לזקן אחר כמו שאנו מוכרחים לפרש וזקנים לנביאים שלא כל הנביאים ביחד קבלו מהזקנים אלא נביא לנביא כך לזקנים זקן לזקן אבל יהושע לזקן אחד מסר ביחד. ואפשר לומר תשובה אחרת שמוכרח היה יהושע למסור התורה לרבים הפך ממשה לפי שמשה היה במדבר וכל ישראל במקום אחד לא רצה הש"י לדרוש התורה אלא ליחיד והיותר מובחר ומרוצה אבל כשנכנסו ישראל לארץ ישבו בעריהם וכל אחד בחלקו ונחלתו ובעירו ואלו היה מוסר תורה ליחיד היה מטיל קנאה בין השבטים לכך מסר אותה לזקנים שהיו מכל השבטים ששה מכל שבט כמו שמפורש בשעה שבחר משה השבטים. ומה גם טעם אחר כדי שלא יצטרכו ישראל לעלות על כל דין עד אותו זקן אלא ימצא בעירו מי שילמד אותו ומי שמורה לו אותו דין ודין, ומצא יהושע סמך לדבריו ממש"ה שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך ולכן מסרה לזקנים שהיו רבים כאמור עכ"ל:

ורבינו יונה ז"ל כתב הוו מתונים בדין כי צריך להיות מעיין בדין כדי שלא יטעה בשיקול הדעת כי גדול הדן דין אמת ועל זה אמר ירמיה ע"ה כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי והכתוב עצמו מפרש ואזיל היאך אפשר לאדם לידע אותו יתברך כי הוא דבר נמנע ואמר כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה כי באלה חפצתי וע"כ הרוצה לידע אותי יעשה כמעשי אלה והוי הוא הדעת אותי וכמו שאמר הכתוב דן דין עני ואביון הלא הוא הדעת אותי נאם ה' עכ"ל. והרב ר' יצחק קארו ז"ל כתב הוו מתונים בדין התחיל בציווי הדיינים שכן מצינו בתורה דינין לפניה ולאחריה ומיירי לממנה הדיין שיתעכב עד שיראה איזה דיין ישים. וגם בדיין עצמו כשרוצין למנותו לא יהיה שש ושמח אלא לא תהיה דיין אם תוכל עד שיפצרו ממך מאד. אי נמי מדבר בדיין שלא יגזור מהרה הדין אלא פשרה תחלה. או מדבר בבעלי הדין שלא ימהרו ללכת לפני הדיין אלא הם ביניהם יתפשרו באהבה ואם לאו יבקשו אח או קרוב שיפשר ביניהם כי ההולכים אל הדיין כבר הם כשונאים זה את זה. אי נמי אל הבעלי דינין שיאמרו טענותיהם במתון שאם יטעון טענה שהיא כנגדו לא יוכל לסתור אותה אף שלא יצא מב"ד דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. וגם שלא יכנס בתוך דברי חבירו בעל דין ויגביה קולו על חבירו אלא יהיה בענוה ובמתון לפני הדיין שהמגביה קולו ומקלל חבירו מיקל בכבוד הדיין. אי נמי מדבר עם הסופר שיעיין היטב הטענות שלא יכתוב במהירות ויגרום לחייב את הזכאי וכו'. אי נמי עם העדים שיזכרו היטב מה שראו קודם שיעידו דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אי נמי שלא ילכו להעיד מעצמם עד שיקראו אותם ואם יש עדים אחרים הם ילכו ולא אתם משום איבה:

והעמידו תלמידים הרבה שלא יאמר האב די לי שיהיה אחד מבני תלמיד ולא אעשה כל בני תלמידים. או מדבר עם בעלי דאושפיזא שיקחו בביתם תלמידים רבים ויהיו בבתיהם זמן הרבה:

ועשו סיג לתורה, מדבר לחכמים. או מזהיר לכל יחיד יעשה גדר לעצמו בענין שהוא פרוץ בו אם הוא פרוץ בשבועות יקבל על עצמו שהיום שישבע יתענה עכ"ל:

והרב ר' שמואל ן' סוד ז"ל כתב משה קבל תורה מסיני בסיני הל"ל למה אומר מסיני, אלא היה ראוי לומר משה קבל תורה מהקב"ה בסיני וכדי לקצר אמר מסיני כי המ"ם יורה על הנותן וסיני יורה על המקום שנתנה שדרך התנא לקצר: ומסרה ליהושע ולא אמר ונתנה משום דלא יצדק לשון נתינה אלא על דבר שהוא שלו ולכן במשה שאין התורה שלו אמר ומסרה שמסרה ליהושע מה שהוא קבל מהקב"ה שהתורה של הקב"ה היא. והנביאים כיון שראו שתפסק הנבואה וישאר הדבר לפי סברות החכמים אמרו להם הוו מתונים בדין וכו' כי בשלשתם ישמרו עצמם מן הטעות. ואי קאי הם אמרו לאנשי כנסת הגדולה היה לו לומר ואמרו מאי והם דקאמר אלא הכוונה שאף שקבלו כל התורה מן הנביאים הם מעצמם ומדעתם אמרו זה:

הוו מתונים בדין יש לשאול למה הקדימו ג' דברים הללו ראשונה. וי"ל כי כתיב על פי התורה אשר יורוך וגו' הנה הפסוק הזה כפל דברו ג' פעמים ובראשונה אמר על פי התורה ובשניה אמר משפט ובשלישית אמר דבר. ואז"ל כי תורה אלו התקנות והגזירות והמנהגות. ומשפט אלו הדברים שילמדו אותם מן הדין בא' מן המדות שהתורה נדרשת בהן. ודבר זה הקבלה שקבלו איש מפי איש. והנה רבינו הקדוש דבר באלו הג' והתחיל באחרונה שבפסוק שהוא הדבר והודיענו השתלשלות התורה היאך היתה ממשה רבינו ועד אנשי כנסת הגדולה מה שהוא ראוי להקדימו. והנה בקבלה זו אין בה מחלוקת אבל בשני הנושאים האחרים אם במשפט ואם בתורה. בעבור שנפל המחלוקת כי כל אחד למד מי"ג מדות לפי שכלו לכן צריך להזהיר בעיון הרבה ובריבוי התלמידים. וכן הנושא השלישי שהם התקנות והסייגים כי גם בזה נפל מחלוקת אם ראוי לעשות תקנה זו או סייג זה או לא ולכן גם בזו צריך העיון בשקידה ובריבוי קבוץ הדעות וללכת אחר הרוב בשני נושאים הללו עכ"ל:

והרב ר' אפרים ז"ל כתב נהגו העם לשנות מסכתא זו בימי הקיץ בבית הכנסת בשבת אחר המנחה לפי שהימים ארוכים ועמי הארצות בטלים ממלאכתם ומשמיעים אותם מדות השנויות במסכתא זו דהוי מילי דחסידותא עכ"ל:

והר"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב הטעם שהודיע סדר הקבלה בזו המסכתא משום שיש בה ענינים שאין להם ראיה פרטית מן המקרא ולא מן ההיקש ואולי יקל בעיני האדם לכך הוצרכו להודיע שהם דברים מקובלים איש מפי איש מפי הנבואה ועל כן קראו אותה מסכת אבות לומר שהם דברים שנאמרו מאבות העולם:

והעמידו תלמידים הרבה. הוא סובב על ענין הדין שהזכיר שיעמידו תלמידים הרבה בכל הוראה והוראה לישא וליתן בענין על דרך מה שאמרו רב כי הוי אתי ספק טרפה לידיה הוה מכניף בי עשרה ואמר כי היכי דלימטינהו שיבא מכשורא. ועשו סייג לתורה באבות דר' נתן עשה סייג לדבריך כדרך שהכתוב עשה סייג לדבריו. והכוונה להיות שומר פיו כשמדבר בדברי תורה שלא ידבר אלא שיעור הראוי ויעשה גדר לדבריו וית גבול להם לבל יקוצו השומעים אותם כדרך שהכתוב עשה סייג שלא נתן תורה ומצות אלא כפי מה שראוי לסבול עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע כך יהיו דבריך במשקל ובמשורה. ועוד נאמר שם הקב"ה עשה סייג לדבריו דכתיב ואמרו על מה עשה ה' וגו' ואמרו על אשר עזבו וגו' גלוי וידוע לפני ה' שעתידין הדורות לומר כן לפיכך אמרה משה והניחה לדורות כלו' הוא לא רצה לכתוב כן ביעודין של תורה עד שבא משה ואמרה במשנה תורה למדת שלא יעד להם שיהיו לעג וקלס בין האומות אלא במשנה תורה אמרה משה שרצה הש"י לעשות סייג לדבריו ולא לומר כל מה שאפשר עכ"ל:

וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב ויהושע לזקנים תאר השלמים שאחרי יהושע בשם זקנים כלשון הכתוב וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. ואחשוב בזה אחת משלשה טעמים. אם שלא נפרצה הנבואה בזמנם עד שבא שמואל שנאמר בתחלת נבואתו אין חזון נפרץ. או שלא נכתבה נבואתם לפי שלא הוצרכה לדורות כדאיתא בפ"ק דמגילה. או שהיתה מעלתם כ"כ גדולה שלא היו צריכים להתפרד משאר האנשים בעבור התבודדותם לנבואה ולזה תארם בשם זקנים. ואולם משמואל ואילך אם לחסרון מזגם או לחסרון דורם היו צריכין להתפרד מהם ולהתבודד להכין נפשם לנבואה ולכן יתוארו בנביאים:

והעמידו תלמידים הרבה ולא ילמוד אדם יחידי כענין חרב אל הבדים ונואלו וכענין שאמרו פרק אלו הן הגולין מי אוהב בהמון ללמוד עם רבו לו יהיה תבואת התורה ובפרט עם התלמידים הוא יותר טוב כענין ומתלמידי יותר מכולם עכ"ל:

והריטב"א ז"ל הוו מתונים בדין מלשון מתנה כלומר הוו ממנין דיינין שיהיו שונאי בצע כדי שלא יקחו שוחד לעוות את הדין אלא שיתנו הדין במתנה. אי נמי הוו מתונים כמו נתונים כלומר הוו בעיניכם כאלו אתם נתונים בדין וכמו שאם אתם הייתם עומדין בדין תדקדקו בו כדי שתהיו יוצאין זכאין בדין כך אתם כשיעמדו אחרים לפניכם בדין תדקדקו בו ותזכו למי שהוא זכאי ותחייבו למי שהוא חייב ע"פ הדין וע"פ האמת ולא תגורו מפני איש אמר קרא כלומר לא תאספו דבריכם מפני איש מלשון אגרה בקציר וגו' עכ"ל:

והרב ר' יוסף נחמיאש ז"ל כתב קבעו מסכת אבות בסדר נזיקין שכן אמרו האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקין וכן אמרו ליקיים מילי דאבות ע"כ קבעוה דומה בדומה. ואע"פ שאמרו ג"כ ליקיים מילי דברכות מ"מ קבעוה בסדר נזיקין שעל כל הסדר אמרו האי מאן דבעי למהוי חסידא יקיים מילי דנזיקין, ולא קבעוה בסדר זרעים שלא אמרו האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דזרעים אלא ליקיים מילי דברכות שהיא מסכת אחת מאותו הסדר. ד"א המסכתא הזאת נקראת מסכת אבות וגם תחלת נזיקין ארבעה אבות נזיקין יבאו אבות הקדושים ויורונו הדרך אשר בה נלך להתרחק מארבעה אבות נזיקין וכן אמרו אם היו כל ישראל צדיקים לא היו צריכין לארבעה אבות נזיקין:

הוו מתונים בדין שכן אמר הכתוב אשרו חמוץ אשרו הדיין שמחמיץ הדין כי בהחמיצו את הדין ידרוש ויחקור בדין ויוציאנו לאמתו:

והעמידו תלמידים הרבה. אמרו ל' עמידה לפי שמימות משה עד ימות ר"ג היו לומדים התלמידים בעמידה והרב יושב על הכסא. וכן פירשתי בפירוש קהלת שחברתי שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים שהוא מזהיר לתלמיד ההולך לבית המדרש לשמור רגליו בעמידתו לפני רבו. ויש לפרש עוד שאנשי כנסת הגדולה החזירו עטרה ליושנה ואמרו האל הגדול הגבור והנורא ולכן תלמידים הרבה כנגד הגדול להגדיל תורה ולהאדיר, ועשו סייג לתורה כנגד הנורא שהתורה נקראת מורא כאומרו ואתנם לו מורא וייראני. והסייגות הם מיראה שלא יגע באיסור התורה. הוו מתונים בדין נגד הגבור שדין וגבורה אחת היא. ולפי שמדניאל עד אנשי כנסת הגדולה היו אומרים הגדול והנורא ואנשי כנסת הגדולה הוסיפו הגבור לכך הקדימו בדבריהם מה שהוא כנגד הגבור שהוסיפו ולכך אמרו הוו מתונים בדין. ובסדר התפלות הניחו הדבר כפי מה שסדרו משה רבינו ע"ה כנ"ל. והרב רבי ברוך ן' מלך ז"ל כתב הוו מתונים בדין כדכתיב צדק ילין בה פירוש דין צדק הוא בזמן שילין עד הבוקר עכ"ל:

מתינות

חינוך

מידת הזהירות