פסוק כ
• לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כסף נבחר לשון הצדיק", מבואר אצלנו תמיד שהלשון מורם על הדבור הפנימי, ומורה על דברים מעוינים שהתבונן בדרכי הבינה, ולעומת זה השפה מורה על הדבור החיצוני מן השפה ולחוץ, וכבר בארו חכמי הלשון שהלשון מיוחס אל הבינה והפה אל החכמה והשפה אל הדעת והוא מתאים עם דברינו כי הלשון מורה על עניני בינה, והשפה שהיא חיצונית לגמרי מציין שמדבר דברים שרגיל בהם מן השפה ולחוץ וזה לא משכחת רק בעניני דעת, שידע אותם בידיעה ברורה כדברי המוחשות, שמתוך כך ידבר בהם בשפתיו מבלי עיון כלל, והפה הוא אמצעי בין לשון ושפה. ומורה על עניני חכמה שקבל מרבותיו, ואינם מובנים אצלו כעניני תבונה ולא רגילים על שפתיו החיצונים כעניני דעת, והנה "
לשון צדיק" הוא מה שהצדיק מתבונן בעניני הצדק ע"י בינתו, הוא דומה "
ככסף נבחר" שאין בו סיג כלל, כי כל בינת נבונים יש בו סיג, כי בהכרח יתבונן על כל חלקי הסותר עד שימצא את הראוי, והמותר הוא סיג, אבל הצדיק שהורגל לעשות צדק והוא מתבונן בו ע"י השכל השמושי שהורגל לעשותו בפועל, וכל ענין פרטי שיבא לפניו יבין תיכף ע"י הנסיון איך לעשותו מבלי ספק כלל ותיכף יקלע אל המטרה הראוי והכסף הטהור מבלי סיג, אבל "
לב רשעים כמעט", הרשעים שהם רחוקים מן הצדק ולבם שהוא הכח המושל שבהם אינו עומד תמיד על ענין אחד כי פוסח תמיד על מדה אחרת לרוע, עד שלבם דומה כמעט, שאין לו לב וממשלה חלוטה כלל, וכ"ש שא"א לו שיבין דרך הטוב בהחלט כי אין לו דרך מיוחד כלל:
ביאור המילות
(כ-כא) "לשון צדיק, שפתי צדיק", הלשון פנימי מן הפה והשפה, ומורה לרוב על התבונה והשגיון ובא אצלה לשון הגיון ומחשבה כ"פ, ולשוני תהגה צדקך, הוות תחשב לשונך, וכבר בארתי זה במקומות רבות, וכבר גדרו חכמי לב שהלשון יורה על הבינה והפה על החכמה עמ"ש מלאכי (ב' ז'), והשפה מורה על הדעת, שכן בא אצל השפה שם דעת, שפתי דעת (משלי י"ד ד', כ' ט"ו) ועוד שם (ה' ב', ט"ו ז', מלאכי ב' ז', איוב ל"ג ג') ותמצאהו בס' זה במקומות לא חקר.
"
לב", שם לב בא לרוב על כח הממשלה אשר בנפש, ותמצאהו במקומות רבים, ומי שמושל כפי חקות החכמה נקרא חכם לב, ומי שחסר לו כח הממשלה נקרא חסר לב:
פסוק כא
• לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
שפתי צדיק ירעו רבים", כבר בארתי שהשפתים מורה על הדבור החיצוני, והנה לשון צדיק בו יתבונן בעצמו על הדרך שיבחר לעצמו כנ"ל פסוק הקודם, ופי צדיק בעניני חכמה הם מקור חיים כנ"ל פסוק י"א. ושפתי צדיק, הוא מציין מה שמוציא בשפתיו דברים שרגיל בהם, הם ירעו רבים, שילמדם דרכיו ואורחותיו, "
ואוילים בחסר לב ימותו", גדר אויל הוא המסתפק בדרכי החכמה, וזה ההפך של הדעת המרומז בשפתי צדיק, שהשפתים מורים בדבר שידוע בבירור כנ"ל, כי לא לבד שאינו יודע ידיעה ברורה עד שיוציא דרכי החכמה בשפתיו החיצונים ללמדם לרבים כי גם א"ע לא ירעה, רק ימות בחסר לב, כי א"ל לב המושל ומנהיג את תאוותיו ע"פ דרכי החכמה וחקותיה אחר שמסתפק בהם:
פסוק כב
• לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ברכת ה' היא תעשיר", העושר שבא ע"י השתדלות אינו עושר אמתי ובעליו אוכל לחם העצבים, ר"ל שבעת יאכל לחם יתעצב, כי יזכור טרחו ועמלו בהשגתו וידאג פן יחסר לו וע"כ יצמצם מזונו כאילו עי"כ יוסיף בעשרו, וזה מצד שאינו עושר אמתי והוא עני לפי מחשבתו, אבל ברכת ה' היא תעשיר עושר אמתי, "
והעצב לא תוסיף עמה" על העושר, ר"ל לא יצטרך להעציב להוסיף ע"י העצב על עשרו, כי אוכל בשמחה ובריוח כי הברכה מצויה בכל אשר לו:
פסוק כג
• לפירוש "פסוק כג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כשחוק לכסיל עשות זימה" -
הכסיל הוא הנלוז מדרכי החכמה בעבור יצר לבו ותאוותיו.
מבאר, כי כפי שימשול ממשלת ליבו, אם בדרכי החכמה אם בכסילות, כן ישוב טבעו, עד שמעשיו לא יתייחסו עוד אל בחירותו רק אל ההרגל וטבע שני שנטבע בו:
- הכסיל יעשה זימה לא במחשבה רק בלי דעת והכנה, כמו שישחק (אם יזדמן לפניו דבר הגורם שחוק) בהכרח, לא במחשבה ובחירה;
- וכן חכמה לאיש תבונה, מי שאסף כל ענייני בינה בנפשו (שזה גדר תבונה והבדלו מן בינה), שאז החכמה אצלו מן השפה ולחוץ כנזכר למעלה על (משלי י יג): "בשפתי נבון תמצא חכמה", ממילא החכמה וההתנהג על-פי דרכיה תהיה גם כן על צד ההרגל מעצמו, כמו השחוק הבא מעצמו בטבע.
ביאור המילות
"לכסיל" - הכסיל יודע חוקי החכמה ונלוז מפני תאוותיו, והאויל אינו מקבל חוקי החכמה מפני שמטיל בהם ספיקות, כמו שפירשתי בכל הספר.
"
תבונה" - עיינו גדרה
למעלה.
-
פסוק כד
• לפירוש "פסוק כד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
מגורת רשע היא תבאנו", מגור הוא הדבר שמתירא מפניו והוא מתחבא עצמו ממנו ועושה תחבולות להנצל, וזה הבדלו מבין יתר לשונות הבאים על הפחד, הרשע גם הדבר שיגור ממנו ועושה כל תחבולות להנצל, בכ"ז תבואנו, כי תחבולותיו לא יועילו, "
ותאות צדיקים יתן", גם הדבר שמתאוים בלב יתן ה', בלי יצטרכו לעשות שום דבר כדי להשיגו באופן שהרשע ישיגהו הרע שהשתדל להנצל ממנו, והצדיק לא לבד שלא ישיגהו רע, כי ישיגהו הטוב שלא השתדל בו כלל, כי ה' יתנהו לו בהשגחה, וכמ"ש לקמן
(י"א כ"ג, י"ג כ"א):
ביאור המילות
"
מגורת". עמ"ש איוב
(ג' כ"ד) תהלות
(ל"ג ח'), ואמרו לא תגורו מפני איש לא תכניס דבריך מפני איש:
פסוק כה
• לפירוש "פסוק כה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כעבור סופה ואין רשע", הרשע אין לו שורש חזק במציאות רק קיום מקרי, כדבר הבלתי נשרש בחוזק אשר בעבור סופה וסערה ישאהו הרוח, כן בעוד שהשנים כסדרן יתקיים כפי הטבע, אבל בעת מהומה תשאהו סופה ותשערהו ממקומו, אבל "
צדיק יסוד עולם", שהוא י"ל קיום בהמציאות מצד שלמות נפשי ומצד השגחת ה', ובעת סופה לא לבד שלא ינידהו הרוח ומקרי הזמן, כי הוא כיסוד מוסד לא לבד לעצמו רק לעולם הכללי, כמו שהיה בנח, וכמ"ש בב"ר
(פ' נח) כעבור סופה זה דור המבול וצדיק יסוד עולם זה נח, וכן נדרש שם מ"ש לקמן
(י"ב ז', וי"ד א'):
פסוק כו
• לפירוש "פסוק כו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כחומץ לשנים", מגנה ענין העצל שדומה בשליחותו כמו דבר החמוץ שרוצים לאכלו כדי לעורר תאות המאכל, והיא בהפך מקהה השנים, והגם שיתעורר לאכול לא יוכל ללעוס את המאכל, וכן "
כעשן לעינים", אם יבעירו זיקות להאיר בבית, הגם שימצא אור הלא יכהו העינים ולא יוכל לראות, "
כן העצל לשולחיו" שלא לבד שלא ישיגו הנרצה משליחותו כי גם יקלקל התכלית, וכל הדברים הנאמרים על העצל, י"ל מליצה גם על המתעצל בשליחות הכולל אשר נשלח לעוה"ז להשלמת נפשו:
פסוק כז
• לפירוש "פסוק כז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
יראת ה' תוסיף ימים", הגם שהיראה מפני דבר דרכה לקצר הימים, לא כן יראת ה' שהיא תוסיף ימי האדם, "
ושנות רשעים תקצרנה", ע"י עונשי ה', ותפס בצד הא' ימים שכולל ג"כ שיהיו ימי טובה ושלוה, והשנים מורים לרוב על שני צער, שהרשעים לא יבלו ימים בטוב וגם תקצורנה שנותיהם:
ביאור המילות
"
תוסיף ימים". עמ"ש יחזקאל
(כ"ב ד'):
פסוק כח
• לפירוש "פסוק כח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
תוחלת צדיקים שמחה" יש הבדל בין תוחלת ובין תקוה, המיחל מיחל על דבר שבודאי יבא, או שהבטיחוהו שיבא בזמן ידוע, והמקוה מקוה על דבר בלתי ברור ומובטח, והצדיקים י"ל תוחלת, כי שכרם מובטח בלי ספק ולכן שמחים הפך מן תוחלת ממושכה שהיא מחלה לב, כי התוחלת שמיחלים לחסד ה' הוא נמצא תמיד ולא יכזב, אבל "
תקות רשעים תאבד", הרשעים אין להם תוחלת רק תקוה שמקוים להתעשר וכדומה שהוא בלתי בטוח ובאמת תאבד תקותו:
ביאור המילות
"
תוחלת, תקות". הבדלם התבאר
(ישעיה נ"א ה', יחזקאל י"ט ה', מיכה ה' ו', ז' ז', תהלות ק"ל ה', איוב ל' כ"ו, לקמן י"א ז'):
פסוק כט
• לפירוש "פסוק כט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
מעוז לתום דרך ה'", המחתה הוא הפך המעוז שהעוז הוא עז הנפשי וחזקת הרוח והפוכו המחתה הנפשיית, דרך ה' והנהגתו הוא מעוז לתם, כי בדרכי ה' יראו איך סומך נופלים ומשגיח על נדכאים וכל ארחותיו חסד ואמת וצדקה ורחמים וחנינה, עד שהתם המתנהג במדות אלה ימצא מעוז בהשקיפו כי כן יתנהג ה' בהנהגת המציאות, "
והיא מחתה לפועלי און", באשר דרכיהם לעשות און הוא הפך מדרכי אל ומקיום העולם:
פסוק ל
• לפירוש "פסוק ל" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
צדיק לעולם בל ימוט", ההתמוטטות בא ע"י סבה, ר"ל ע"י חולשת הרגלים או מקום מדרון, והצדיק גם כשימוט ע"י שלא עמד על מצב טוב בכ"ז לא ימוט לעולם, כי שבע יפול צדיק וקם, "
ורשעים לא ישכנו ארץ", גם בעת ששוכנים עלי ארץ לא על מדרון רק בשכינה קבוע עלי ארץ, בכל זה לא ישארו שוכנים שם כי ינערו רשעים ממנה:
ביאור המילות
"
ימוט". עמ"ש ישעיה
(נ"ד י') על והגבעות תמוטינה
פסוק לא
• לפירוש "פסוק לא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
פי צדיק ינוב חכמה", כבר התבאר
(פסוק י"א) עמ"ש פי צדיק מקור חיים שהצדיק לא אסף חוקי החכמה בקבלה כמו החכם, רק שהתרגל ללכת בהם ע"י צדקתו, ועי"ז יוכל ללמד על כל פרט איך יהיה המנהג בחכמה הגם שאין לו ע"ז תורה ושטה כללית כמו החכם, ולפ"ז מקור החכמה הוא בפיו, ששם תעשה פרי ותנובה, שבעת ישאלהו איש על פרט א' איך יתנהג, תצמח החכמה ותוליד תנובה בפיו התשובה הנכונה כפי החכמה, וגם י"ל יתרון מן החכם, במה "
שלשון תהפוכות תכרת", שהלשון מציין דרכי הבינה שאם יבא בלשון תהפוכות, היינו שיביא מופתים תבונים בדרכי המחקר הפך מדרכי החכמה, שע"ז לא יוכל החכם לעמוד כנגדו כי החכם אינו נבון, והחכמה היא רק מקובלת ולא ידע לבררה בראיות ובמופתים נגד החוקר המכחיש פנותיה, אבל הצדיק יעמיד כנגדו מופתי הנסיון והבחינה, שהוא כבר נסה כל ענין פרטי עד שהשיג ממנו ידיעה ברורה כמופתי המוחשות, ועל ידי כן תכרת לשון תהפוכות וזרועות תבונתו לא תעמודנה לפניו:
ביאור המילות
(לא-לב) "
לשון צדיק, פי צדיק". עי' למעלה
(פ' כ' כ"א), וכן זה עצמו ההבדל בין לשון תהפוכות ופי תהפוכות, שהפה הפך החכמה, והלשון הפך הבינה, וגדר מלת "
רצון" עי' בס' התו"ה ויקרא
(סי' ל"א):
פסוק לב
• לפירוש "פסוק לב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
שפתי צדיק ידעון רצון", כבר בארתי בפ' כ"א על שפתי צדיק ירעו רבים שהצדיק הגיע בפרטי דרכי החכמה לכלל דעת, שידע מהם ידיעה ברורה, וזה גדר שפה שמוציאם מן השפה ולחוץ כדבר ברור, והנה הרצון יבא על דבר הנרצה אצל ה' וגם בא על התרצות הכעס, ור"ל הצדיק יודע להגיד מה שהוא רצון ה' ואדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, וזאת ידעו בידיעה ברורה שעז"א ידעון, ואמר שפתי, אבל "
פי רשעים תהפוכות", פיהם שבו ידברו הנהגה הפך החכמה (שהחכמה מרומזת במלת פה) הוא תהפוכות, כאלו קבלו חקים שהם הפוכים מדרכי החכמה:
