כתובות כב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
תרי ותרי נינהו אי ערער דפגם משפחה גלוי מלתא בעלמא הוא לעולם אימא לך ערער דגזלנותא וקאמרי הני ידעינן ביה דעבד תשובה א"ר זירא הא מלתא מרבי אבא שמיע לי ואי לאו רבי אבא דמן עכו שכחתה ג' שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם צריכין למיכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי אמר רב נחמן בר יצחק ואי כתב ביה שטרא דנן נפק לקדמנא בי דינא תו לא צריך ודלמא בית דין חצוף הוא וכדשמואל דאמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקרא ב"ד חצוף דכתיב ביה בי דינא דרבנא אשי ודלמא רבנן דבי רב אשי כדשמואל סבירא להו דכתיב ביה ואמר לנא רבנא אשי:
מתני' האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת אמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת ואם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא:
גמ' א"ר אסי מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה שנאמר (דברים כב, טז) את בתי נתתי לאיש הזה לאשה לאיש אסרה הזה התירה ל"ל קרא סברא היא הוא אסרה והוא שרי לה אלא כי איצטריך קרא לכדרב הונא אמר רב דא"ר הונא אמר רב מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה למה לי מיבעי ליה לכדתני ר' יונה דתני ר' יונה את בתי נתתי לאיש הזה הזה ולא ליבם ת"ר האשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת והא שוויה לנפשה חתיכה דאיסורא אמר רבא בר רב הונא כגון שנתנה אמתלא לדבריה תניא נמי הכי אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ומעשה נמי באשה אחת גדולה שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם לקדשה ואמרה להם מקודשת אני לימים עמדה וקידשה את עצמה אמרו לה חכמים מה ראית לעשות כן אמרה להם בתחלה שבאו עלי אנשים שאינם מהוגנים אמרתי מקודשת אני עכשיו שבאו עלי אנשים מהוגנים עמדתי וקדשתי את עצמי וזו הלכה העלה רב אחא שר הבירה לפני חכמי' באושא ואמרו אם נתנה אמתל' לדבריה נאמנת בעא מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו אמר ליה אף בזו אם נתנה
רש"י
[עריכה]
תרי ותרי נינהו - כי אמרי לא גזל הוו להו תרי ותרי ולא מתכשר בהכי דקי"ל לקמן בפרקין (דף כו.) אין ערער פחות משנים:
דפגם משפחה - שהעידו עליו שהוא עבד ועבד פסול לדין ולעדות ק"ו מאשה כדאמר בפ' החובל (ב"ק פח.):
גלוי מילתא בעלמא הוא - משחתמו אמאי אין מעידין עליו מאי חשד נוגע בעדות איכא הכא דבר זה צריכין הן לברר ודבר העשוי לגלות הוא שיבדקו אחריו עד שיבורר הדבר ואין עדותן של אלו תלוי בהגדתן ואינן אלא מגלי דבר בעלמא:
דעבד תשובה - והשיב את הגזלה:
ואי לאו רבי אבא דמן עכו - שהזכירה לי לאחר זמן:
שכחתה - שכחתיה:
ומת אחד מהן - עד שלא חתמו:
צריכין למיכתב כו' - דקיום השטר בשלשה והרואה שנים חתומין בו יאמר שבשנים קיימוהו:
ואי כתב ביה שטרא דנן נפק קדמנא בי דינא תו לא צריך - דלא מקרי בי דינא בציר מתלתא:
בי דינא דרבנא אשי - אורחא דמילתא נקט שהוא היה ראש ישיבה במתא מחסיא בימי רב נחמן בר יצחק דהוא מרא דשמעתא דודאי בי דינא דרב אשי לא עבדין בתרין:
ואמר לנא רבנא אשי - לאזדקוקי ליה ולקיומי דכיון דרב אשי גופיה הזקיקן איהו ודאי לתלתא אמר ויש מפרשין ואמר לנא רבנא אשי תלתא נינהו ולא נהירא לי דאי רב אשי חד מנהון מאי ואמר לנא דכתבי ביה:
מתני' נשביתי - לבין העובדי כוכבים:
וטהורה אני - שלא נבעלתי לעובד כוכבים:
נאמנת - ומותרת לכהן:
ואם משניסת באו עדים - בגמרא מפרש אהייא קאי:
גמ' נתתי לאיש אסרה - לכל העולם דלא ידעינן למאן וכי אמר הזה התירה לו:
שנאמן לאסור את בתו - כשהיא קטנה או נערה שבידו לקדשה כדאמרי' בפ' נערה שנתפתתה מנין שאם אמר קדשתיה לפלוני שהוא נאמן לאוסרה על הכל:
את בתי נתתי - אלמא בדידיה תליא נתינה והימניה קרא למימר הכי:
הזה למה לי - כיון דלאו להפה שאסר מיבעי ליה:
ולא ליבם - אם הוציא שם רע על נישואי אחיו שאין היבם נידון כמוציא שם רע ליענש במאה כסף והכי מוכח לקמן בפרק נערה:
תוספות
[עריכה]
תרי ותרי נינהו. פירש בקונטרס וכי אמרי לא גזל הוו להו תרי ותרי ולא מתכשר בהכי וקשה דהכא אליבא דרב הונא קיימינן דאית ליה (שבועות דף מז:) דזו באה בפני עצמה ומעידה דאית לן למימר אוקי גברא אחזקתיה ועוד דלרב חסדא דאמר (שם) בהדי סהדי שקרי למה לי מודה הכא דהאי גברא ממילא מתכשר שהרי אם כת אחת מאלו מעידה על אדם אחד שהוא פסול לרב חסדא דחשיב להו סהדי שקרי לא היתה נאמנת אע"ג דאין אדם מכחישה וכ"ש היכא דאיכא סהדי דמכחשי דלא מהימני וע"ק לר"י דקאמר אי ערער דפגם משפחה גלוי מילתא בעלמא הוא ופי' הקונט' דדבר העשוי ליגלות הוא שיבדקו עד שיתברר הדבר וזהו תימה איך יתברר הדבר לעולם כיון שאלו ב' אומרים שהוא עבד אין כל העולם יכולים להכחישן דתרי כמאה על כן נראה כפר"ח דלא איירי בעדות דיינין אלא בעדות אחרים וה"פ אם עד שלא חתמו קרא ערער על אחד מהם מעידים שנים מן השוק עליו וחותם דהוי כאילו ישבו בית דין אחר שהכשירוהו ולא בטל וועד המושב וחותמין משחתמו השנים ולא הספיק השלישי לחתום עד שקרא עליו ערער בא ערער וביטל וועד המושב של אותו ב"ד אע"פ שאחרי כן העידו אחרים שהוא כשר כיון שביטל ההוא מושב בטל וצריך לחזור ולהושיב ב"ד על כך ערער דמאי אי ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו ולא מיפסיל דאוקי תרי בהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה וכיון דאיגלאי מלתא דמעולם לא היה פסול הרי לא היה בטל וועד המושב של אותו ב"ד אי ערער דפגם משפחה שאמרו עליו שהוא עבד ואלו מזימים אותם דאי אומרים שאינו עבד א"כ היה נפסל דליכא למימר אוקי גברא אחזקה דאם הוא עבד לא היה לו חזקת כשרות מעולם א"כ גלוי מילתא בעלמא הוא דכיון דאיגלאי מלתא דכשר היה מה איכפת לן בההוא ערעור ולא בטל וועד המושב לעולם ערער דגזלנותא ודקאמרי הנך סהדי ידעינן ביה דעבד תשובה וכיון דמודו לקמאי דגזלן הוא הוה ערער דידהו ערער ובטל וועד המושב דהואיל ואמת הוא שנפסל הוי בחזקת פסלות עד שנודע לנו כשרותו:
במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי. פירוש צריך לכתוב וחד ליתוהי כיון דכתב בהדיא במותב תלתא הוינא ואין חותמין בו כי אם שנים אבל ודאי אם לא כתב וחד ליתוהי כשר תדע מדקאמר ואי כתב ביה בי דינא תו לא צריך ומיירי דלא כתב וחד ליתוהי מדפריך ודלמא ב"ד חצוף הוה:
ודלמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סבירא להו. פי' כמו שסובר שמואל בעלמא כן סבירא להו בקיום שטרות אבל שמואל מצי סבר שפיר דבקיום שטרות בעי ג' דהא רב נחמן סבר לה כשמואל בפ"ק דסנהדרין (דף ג. ושם) דשנים שדנו דיניהם דין ורב נחמן גופיה סבר דקיום שטרות בשלשה בפ' חזקת הבתים (ב"ב מ.) גבי ג' ארצות לחזקה: מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש וגו'. משמע דאין האב נאמן להתיר את בתו כשאסרה אלא מחמת מגו ותימה דאם בא אחד ואמר קדשתי את בתי ולאחר שעה או למחר אמר לפלוני קדשתיה לא יהא נאמן כיון דהשתא ליכא מגו ואומר ר"י דבענין זה שאינו סותר דבריו הראשונים ולא בא אלא לפרש דבריו הראשונים מהימן אע"ג דליכא מגו והכא דריש מאת בתי הפה שאסר הוא הפה שהתיר כגון דקאי האיש שקידש לו קמיה וקאמר את בתי נתתי לאיש ושתיק דמשמע ודאי שאינו מכיר שזה חתנו מדלא אמר את בתי נתתי לזה או לאיש הזה ביחד בלא הפסק מרובה הלכך לא יהא נאמן אחר כך אלא תוך כדי דבור דאיכא מגו ועוד אומר ר"י דאיכא למימר אפילו בכה"ג מהימן בלא מגו וקרא יתירא קדריש ואם אינו ענין כאן דאפילו לאחר זמן נאמן דסברא הוא שיהא נאמן לפרש למי נתנה אע"פ שלא פירש מתחלה שלא היה חושש לפרש תנהו ענין להיכא דאינו נאמן לאחר זמן שיהא נאמן בתוך כדי דבור במגו:
[מנין לאב שנאמן לאסור וכו'. תימה מה צריך קרא תיפוק ליה דנאמן הואיל ובידו לקדשה כדאמר ביש נוחלין (ב"ב קלד:) בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה וי"ל דהכא אין בידו כל כך דשמא לא ימצא אדם שיקדשנה (כדאיתא קדושין סד.) להכי איצטריך קרא ומיהו אם אמר על בתו בוגרת קדשתיה כשהיתה נערה או קטנה נראה דאינו נאמן דהשתא אין בידו כלל דאף על גב דלקמן בפ' נערה שנתפתתה (דף מו.) פריך ואימא הנ"מ קטנה אבל נערה איהי תיקדש נפשה לפי זה היה צ"ל דנאמן לאסור אפילו בשעה שאין בידו לקדשה דקרא בנערה כתיב ובעי למימר דאין בידו לקדשה ואת בתי נתתי כשהיתה קטנה וגזרת הכתוב הוא דנאמן אע"פ שאין בידו אבל לפי המסקנא לא נאמר כן]
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ב (עריכה)
נד א מיי' פ"ח מהל' עדות הלכה א', טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ו סעיף כ"ז:
נה ב מיי' פ"ו מהל' עדות הלכה ז', טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ו סעיף כ"ו:
נו ג ד מיי' פ"ו מהל' עדות הלכה ו', טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ו סעיף כ"ט:
נז ה מיי' פי"ב מהל' גירושין הלכה א', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' קנ"ב סעיף ו':
נח ו מיי' שם, טור ושו"ע אה"ע סי' קנ"ב סעיף ז':
נט ז ח מיי' פי"ח מהל' איסורי ביאה הלכה כ"א, סמג לאוין קכא, טור ושו"ע אה"ע סי' ז' סעיף ד':
ס ט מיי' פי"ח מהל' איסורי ביאה הלכה כ"ב, טור ושו"ע אה"ע סי' ז' סעיף ו':
סא י מיי' פ"ט מהל' אישות הלכה ג', ומיי' פי"ח מהל' איסורי ביאה הלכה כ"ד, סמג עשין מ, טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ז סעיף כ"א:
סב כ מיי' פ"ג מהל' נערה בתולה הלכה ט', סמג עשין נה:
סג ל מ מיי' פ"ט מהל' אישות הלכה ל"א, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' מ"ו סעיף ד':
סד נ מיי' פ"ד מהל' איסורי ביאה הלכה י', סמג לאוין קיא, טור ושו"ע יו"ד סי' קפ"ה סעיף ג':
ראשונים נוספים
אמר רב אסי מנין להפה שאסר הפה שהתיר מן התורה, שנאמר (דברים כב, טז) את בתי נתתי לאיש הזה, לאיש אסרה, הזה התירה: קשיא לי דהכא משמע דלרב אסי דוקא אב הוא דנאמן להתירה, ומשום מיגו, הא אחר לא, ואלו בקידושין פרק האומר (סג, ב) אית (ליה?) לרב אסי גופיה דאפילו אחר נאמן להתירה, דתנן התם קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן, ואמרינן עלה בגמרא אמר רב נחמן נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס ורב אסי אמר אף לכנוס, ויש לומר: דהתם היינו טעמא משום דאמר חזקה לא משקר דרתותי מירתת דילמא מידכר אב ולא מחפה עליה וכטעמא דאמרי אליבא דרב דאקשינן עליה מדתנן זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קידשתיה רצו אחד נותן גט ואחד כונס. ופרקינן: דאמר לך רב שאני התם דכיון דאיכא בהדי רתותי מירתת. והכי נמי משמע בברייתא דקתני קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן אף לכנוס, והאשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודע(ת?) למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לכנוס מפני שמחפה עליו, כן נראה לי.
למה לי קראי הוא אסרה הוא התירה: אבל למתניתין לא קשיא לן כלל, דאורחא דמתניתין למיתנא מאי דתלי בסברא, ואי נמי משום דרבי יהושע פליג אמיגו דר"ג (לעיל יג, א) אצטריך לאשמועינן דבהני מיגו מודה הוא.
ולמאי דסליק אדעתין השדתא דקרא לאשמועינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא דאצטריך, ולומר דבלא מגו לא מהימן, קשיא להו לרבותינו בעלי התוספות ז"ל דכיון דמשום מגו הוא, אם כן אלו בא אחד ואמר קדשתי את בתי ולאחר כדי דיבור פירש לפלוני הוא שקדשתי לא יהא נאמן דהא ליכא מגו, ואין הדעת נותנת כך, ואמרו דכל כי האי גוונא שאינו סותר דבריו הראשונים נאמן הוא בלא מגו, והכא דמשמע דאינו נאמן אלא היכא דאיכא מגו, איכא למימר דהיינו היכא דקאי חתן קמיה וקאמר את בתי נתתי לאיש ולא פירש למי, דהשתא איכא למיחש דכיון דלא אמר מיד לאיש הזה דהא קמיה קאי, דילמא לאו היינו האי והילכך היכא דליכא מגו לא מהימן. אי נמי איכא למימר דאפילו תמצא לומר דבכי האי גוונא אפילו בלא מגו מהימן, מכל מקום קרא יתירא קא דרשינן ואם אינו ענין כאן שהרי אפילו לאחר זמן מהימן, דסברא היא, תנהו ענין להיכא שאינו נאמן לאחר זמן שיהא נאמן משום מגו.
אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת: כלומר אפילו לאחר כדי דיבור וכדאסיקנא בשנתנה אמתלא לדבריה, כלומר, טענה הנכרת שהיא כדאי להסמך עליה. אבל תוך כדי דיבור נאמן אף על פי שלא נתנה אמתלא לדבריה, מפני שהיא יכולה לחזור בה, דכל תוך כדי דיבור כדיבור דמי, חוץ מע"ז וקידושין (נדרים פז, א).
ואם תאמר אם כן אשת איש הייתי וגרושה אני ונשבתי וטהורה אני וכן שדה זו של אביך היה ולקחתיה ממנו, למה לי משום מגו, תיפוק ליה דלא תהא אלא חזרה הא יכולים הם לחזור בהן תוך כדי דיבור דמגו נמי כתוך כדי דיבור הוא. יש לומר, דשאני התם דעומדין בדיבורן הן אלא שהם מתירין עצמן מצד אחר, וכיון שכן אי לאו הפה שאסר הוא הפה שהתיר לא מהימני. כך נראה.
הא דבעא מיניה שמואל מיניה דרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו. ואמר ליה רב אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. דמשמע דאיכא לאיפלוגי בינה לעובדא דאותה אשה שהיתה גדולה בנוי, איכא למימר משום דבאשת איש איכא למיסמך אאמתלא דדברים הנכרים הן דהיה לה לחוש ולהערים לומר כך כדי שלא יראו אותה אנשים שאינן מהוגנין, אבל בטמאה אני לך למה לה למימר כך לימא לה בפירוש לית ליה אנא בחילי (עי' תוד"ה ואפילו וירושלמי בפירקין סה"ב) או בושה אני מאמך או מאחותך, ואהדר ליה רב דאפילו הכי נאמנת.
אלא גילוי מלתא בעלמא ואפילו משחתמו וכו': מקשים מנ"ל שיהא עניניו מתברר מאליו למחר להתכשר דלמא יתברר לפסול וי"ל דלענין פסול יוחסין כל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות ומהדרינן דלמא ידעינן בזה דעבד תשובה בהא ליכא הכחשה דסהדי קדמאי ולית לן למיחש אלא לנגיעת עדותו וכן פירש הרי"ף ז"ל וזה לפי שיטת' שהם פוסקים דכל תרי ותרי ספיקא דאורייתא אבל לדעת ר' חננאל ז"ל שוהא פוסק דכל תרי ותרי אוקי גברא אחזקתיה פי' רש"י ז"ל עד שלא חתמו מעידים עליו חביריו או אחרים וחותם משחתמו אין מעידין עליו לא הם ולא אחרים כדי שיחתום עמהם דנהי דאתכשרו מכאן ואילך כשחתמו בכאן דהא במותב תלתא כחדא שפסולו של זה הפסק בנתיים ופרכינן והיכי דמי אלימא ערעור דגזלנותא תרי ותרי ננהו וכאלו אין כאן עדים ואוקי גברא אחזקתיה וכאלו היה כשר מעולם ולא נתבטל הצירוף וכ"ש כי ערער דפגם משפחה היה דגלוי מלתא בעלמא הוא ואוקי בידיה אחזקתיה ופרקי' לעולם ערעור דגזלנות' וכגון דאמר ידעי' ביה דעבד תשובה דאפילו לפי עדותן של אלו גזלן היה וליכא למימר אוקי גברא אחזקתיה והרי נתבטל הצירוף ביניהם וא"ת כיון שהעידו אלו שעשה תשובה קודם ערעור של אלו הרי לא נתבטל הצירוף וכשר היה כשחתמו וי"ל דהא ליתא כי אין זה נכשר עד שיעידו בב"ד ועוד דאפי' הוא נכשר למפרע ומשום דעבד תשובה כיון דלא נתברר הכשירו עד עכשיו דין הוא שיתבטל הצירוף צריכא למכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי פי' אין הקפידא אלא דלכתב במותב תלתא כחדא הווינא. ואע"ג דלא כתבינן וחד ליתוהי דכיון דכתב דהוי במותב תלתא למה לי למכתב וחד ליתוהי אמאי צריך טפי עדיף כי כתב בי דינא מכי כתבי במותב תלתא כחדא הוינא. וא"ת דמיירי כי כתבי וחד ליתוהי האיך חשו לב"ד חציף אלא ודאי כדאמרן וכן משמע לעיל וכן פירשו התוספות. ודלמא כרבנן דבי רב כשמואל סבירא ליה ושמעינן מהכא דלית הלכתא כדשמואל ובדיעבד הוא הרי דיניהן דין ואע"ג דרב נחמן סובר התם כשמואל הוא סוגיא דהכא דנהירא כרבי אבהו דאמר אין ראיה דין ובתוספתא דחו דהכא ה"ק דלמא כדשמואל סבירא ר"ל בקיום שטרות דרבנן ואנן קי"ל דאדרבה אף שמואל מודה בקיום שטרות כדאיתא בפרק חזקת הבתים דההיא דברי הכל היא וכיון דסוגיון דהכא איכא לפרושי הכי לית לן למדחי דשמואל ור"נ דהלכתא כוותייהו בדינא משום דהכא כר' אבוהו וכן פסק ר"ת ז"ל ופסקו הלכה כר' אבהו וכן דעת רבותי והא כתיבנא לה בדוכתיה בס"ד:
אלמא רב אשי וכו': פי' וכיון בעצת רב אשי ומדעתו נזקקין לקיימן מסתמא כהלכה עשאוהו ורב אשי מסתמא לא סבירא ליה אלא כהלכתא וה"ה כל שכתוב בהנפק שעשאו מדעת אדם גדול ובקי בדינים:
מתניתין האשה שאמרה אשת איש אני וכו': מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר ולפום מאי דס"ד השתא דדוקא שאמר תוך כדי דבור לפלוני קדשתיך אבל למסקנא כדפרישנא קרא לומר שנאמן האב לאסור את בתו מן התורה שאפילו שלא אמר לפלוני קדשתיה אלא לאחר זמן הוא נאמן דגלוי מלתא בעלמא הוא דהא כיון שאמר לא קדשה לא סגי שלא קדשה לשם פלוני והכי מוכח במסכת קדושין כדכתיבנא התם בסיעתא דשמיא ואתא כמסקנא דהכא ויש מקשין דאכתי למה קרא שיהא נאמן לאוסרה דהא כיון שבידו לקדשה פשיטא שיהא נאמן במיגו עליה. ומתרצין שאין זה מגו גמור שאין בידו לקדשה כיון דבעינן דעת המקדש והנכון דהכא כוליה חדא דקרא אשמעינן שבידו לקדשה ומינה שהוא נאמן לאוסרה:
ואם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת : אומר בשם ר' יחיאל שאם אמרה מתחילה אשת איש הייתי אינה צריכה אמתלא לדברי' דאשת איש הייתי משמע דעכשיו פנויה היא אבל עדים שאמרו א"א היתה אין ראיה שהוא פנויה אלא דאינהו לא ידעו אי נתגשה אי לאו והיינו דתנן אם יש עדים שהיתה אשת איש וכו' ונכון הוא בזו אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת וא"ת מאי אף בזו והלא איסור א"א חמור הוא דאית ביה מיתת ב"ד וי"ל דה"ק אף בזו שיש לה תקנה בטבילה נאמנת ולא אמרינן הכא תיזל ותטבול כך פי' רש"י ז"ל ואפי' הכי לא עביד שמואל עובדא בנפשיה המעשה הזה הביא הירושלמי ואמרינן התם שמואל בעי לאזדקוקי לאנתתיה אמרה לו טמאה אני למחר אמרה לו טהורה אני אמר לה אמש טמאה שמירין טהורה אמרה לו לא הוית בתולה עד עד כאן. פירוש שמירין לשון היום בלשון יוני הוא היום בלשון עברי ופירוש לא הוי בתולה שהיתה חוששת שום מיחוש בגופה שהיתה תשמיש קשה לה והלכתא כל שנתנה אמתלא הנכרת שאין בה שום הערמה הרי היא נאמנת בין לטומאת נדה בין לשאר דברים:
א"ר זירא האי מילתא מר' אבא שמיעא לי שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהן צריכים למיכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי פי' צריכים להודיע למה לא חתם הג' שיש לך לומר הא' היה קרובו או פסול ומפני זה לא חתם ובעבור זה האשרתא היא פסולה והמורה פי' צריכים לכתוב קודם שיחתמוהו דקיום שטרות בשלשה והרואה ב' חתומים יאמר שבשנים קיימוהו ואי כתיב [ביה] הא שטרא דנן נפק קדמנא בב"ד תו לא צריך דלא מקרי ב"ד בציר מתלתא. ודגאון פי' אם כתבו בפנינו בב"ד הנפק שטרא דנן ואע"ג דלא כתבו במותב תלתא תו לא צריך למכתב וחד ליתוהי דסתם ב"ד כשרי' משמע ולא פסולים ולא קרובים ומקשינן דלמא ב"ד חצוף הוא דאמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקרא ב"ד חצוף פי' והאשרתא בטילה דלית הלכתא כשמואל אלא כר' אבהו דאמר אין דיניהם דין ומהדר דכתיב ביה בי דינא דרבנא אשי פי' ב"ד מומחה שבדור והמורה פי' אורחא דמילתא נקט שהוא היה ראש ישיבה במתא מחסי' בימי רנב"י דהוא מרה שמעתתא ובודאי בי דינא דר' אשי לא עביד בתרין ומקשי' ודלמא ב"ד דר' אשי כשמואל ס"ל ואין הלכה כמותן ומהדר דכתיב ביה אמר לנא רבנא אשי פי' רב אשי צוה לנו להזקק לו וכיון שע"פ ר"א עשו בוודאי בי ג' היו דר"א לא טעה בדשמואל דלית הל' כוותיה וכ"ש אם כתבו בבי ב"ד במותב תלתא כחדא הוינא דתו ליכא למיחש לא לדשמואל ולא לקרוב ופסול שחותמים בו שנים ואין צריכין לומר וחד ליתוהי ודוקא אם מת אבל אם חי צריך לחתום שלא יאמרו השנים שהעידו בפניהם חתמו והשלישי לא העידו בפניו ומש"ה לא חתם והאשרתא בטלה:
מתני' האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיא אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת. ת"ר אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ומעשה באשה אחת שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם לקדשה וא"ל מקודשת אני לימים עמדה וקדשה א"ע א"ל חכמים מה ראית א"ל בתחלה שבאו עלי בני אדם שאינם מהוגנים אמרתי מקודשת אני עכשיו שבאו עלי בני אדם שהן הגונים לי עמדתי וקדשתי את עצמי וזו הלכה העלה ר"א שר הבירה לפני חכמים ואמרו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת בעא מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני פי' נדה וחזרה ואמרה טהורה אני מהו א"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת:
תנא מיניה מ' זמנין ואפ"ה לא עביד שמואל עובדא בנפשיה פי' פעם אחת אמרה לו אשתו כן ונתנה אמתלא לדבריה ופירש ממנ' עד שטבלה:
ת"ר שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה ה"ז ל"ת ואם נשאת לא תצא מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי פי' בא על ספק כרת אר"ש כגון שנשאת לאחד מעדיה פי' שאמרו מת שאין אשם תלוי אלא למי שלבו נוקפו אבל זה אומר ברי לו אבל לאיניש דעלמא תצא ואע"ג דתנן בפ"ב דיבמות מת לא ישא את אשתו דוקא בחד אבל בתרי ליכא למיחש כדאוקימנא התם דתרי לא חשידי. היא גופה באשם תלוי קיימא באומרת ברי לי פי' שבאתה גם היא משם ואומרת מת בעלי ואם על העדים סמכה תצא ור"מ ב"י פליג ואמר שאם באו עדי האוסרים תחלה ואח"כ נשאת ואפילו לאחד מעידיה ואע"ג דאמרה ברי לי תצא עיין בהאשה רבה. אר"י ב' אומרים מת וב' אומרים לא מת ה"ז לא תנשא ואם נשאת ל"ת ב' אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה ה"ז לא תנשא ואם נשאת תצא מ"ש רישא ומ"ש סיפא ואוקמי' רבא דראה ר"י דברי ר' מנחם בר"י בגירושין ולא ראה דבריו במיתה מ"ש מיתה אינה יכולה להכחישתו פי' אם יבא בעלה א"י לומר לו מת אתה הלכך אי לא דברי לה שמת מירתתא ולא מינסבא עד דדייקא שפיר דחיישי לקלקולא גירושין יכולה להכחישתו פי' אם יבא ויאמר לא גרשתיך היא תאמר גרשתני הלכך אי שרית לה סמכא אדעתא ומינסבא ע"פ עדות הללו מספק ולא מירתתא למידק שפיר ומי מחצפי בי' והאמר ר"ה האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת דחזקתה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ה"מ היכא דליכא עדים דמסייע לה אבל היכא דאיכא עדים דמסייע לה מעיזה ומעיזה ומדמקשינן ממילתא דר"ה ש"מ דהכי הל' שאין התלמוד מקשה אלא מהל' פסוקה כך העמדנו נמי בגיטין בריש פ' התקבל:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: תרי ותרי נינהו — פירש רש"י ז"ל, תרי ותרי נינהו, וכל תרי ותרי ספיקא הוא, ואפילו העידו עליו עד שלא חתמו הם או אחרים, האיך חותם? דהא ספק פסול הוא. ואילו ערעור דפגם משפחה, שמעידין עליו שהוא עבד, גלויי מילתא בעלמא הוא, ואפילו משחתמו יעידו עליו, שאין זה גמר, כי סוף שיתברר עניינו מאליו ואין עדותם אלא גלויי מילתא בעלמא.
- ויש מקשים: ומנלן שהיה מתברר מאליו עניינו למחר להכשר? דילמא יתברר לפסול? ויש לומר, דלעניין פסול יוחסין – כל המשפחות בחזקת כשרות הם עומדות.
- ומהדרינן, דאמרינן: ידעינן ביה דעבד תשובה, דבהא ליכא הכחשה דסהדי קמאי ולית לן למיחש אלא לנגיעת עדות. וכן פירש הרי"ף ז"ל. וזה לפי שיטתם, שהם פוסקין דכל תרי ותרי ספיקא דאורייתא. אבל דעת רבינו חננאל ז"ל שפסק דכל תרי ותרי אוקי גברא אחזקתיה. פירש ר"י ז"ל: עד שלא חתמו, מעידין עליו חבירו או אחרים וחותם. משחתמו, אין מעידין עליו לא הם ולא אחרים כדי שיחתום עמהם בזה, דנהי דמתכשרי מכאן ואילך, כשחתמו בכאן לא היו במותב תלתא כחדא, שפסול של זה הפסיק בינתים. ופרכינן: והיכי דמי? אילימא ערעור דגזלנותא, תרי ותרי נינהו וכאילו אין כאן עדים דמי ואוקי גברא אחזקתיה, וכאילו היה כשר לעולם, ולא נתבטל הצירוף. וכל שכן אי ערעור דפגם משפחה הוה, דגלויי מילתא בעלמא הוא ואוקי גברא אחזקתיה. ופרקינן, דלעולם ערעור דגזלנותא, וכגון דאמרי: ידעינן ביה דעבד תשובה; שאפילו לפי עדותם של אלו גזלן היה, וליכא למימר אוקמיה אחזקתיה, והרי נתבטל הצירוף בינתים.
- ואם תאמר: וכיון שהעידו שעשה תשובה, משמע שכבר עשה תשובה קודם ערעורים של אלו, הרי לא נתבטל הצירוף, וכשחתמו כשר היה? ויש לומר דהא ליתא, שאין זה נכשר עד שהעידו עליו בבית דין. ועוד, אפילו הוא נכשר למפרע משום שחזר בתשובה, כיון שלא נתברר הכשרו עד עכשיו, דין הוא שיתבטל הצירוף. ע"כ:
כתב בהשלמה: מה שכתב הרי"ף ז"ל, דחזקת ממונא עדיף מחזקה דגופא, דווקא בברי וברי, אבל בברי ושמא קיימא לן דאיהי מהימנא משום חזקה דגופא, כיון דאיהי ברי ובעל שמא. וטעם הדבר דבברי וברי לא אזלינן בתר חזקה דגופא, שאם נכשיר השנים נפסול השנים האחרים, אף על גב דגבי עדות לא פסלו להו, וקיימא לן התם: זו באה בפני עצמה ומעידה; דמכל מקום שנים מהם שקר העידו, ואמאי אזלינן בתר חזקה דגופא לגבי הני מדלגבי הני? הילכך אזלינן בתר חזקה דממונא, ודאי אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה, כדאמר בהאי פירקא גבי מעלין לכהונה על פי עד אחד: אנן נחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן, אלמא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דמוחזק לן באבוה דכהן הוא, אף על פי שמעידין על עיקר לידתו שהוא בן גרושה או בן חלוצה.
- ואי קשיא לך הא דגרסינן במסכת קידושין בפרק האומר גבי ינאי, היכי דמי? אילימא דאתו בי תרי ואמרי אשתבאי ואתו בי תרי ואמרי לא אשתבאי, מאי חזית דסמכת אהני דאמרי לא אשתבאי? סמוך אהני דאמרי אשתבאי, אלמא כיון דעל עיקר לידתו הם מעידין שהוא בפסלות, לא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה? איכא למימר, דשני לן בין תרומה ליוחסין, דכי מוקמינן גברא אחזקה דכשרות הני מילי לענין תרומה, אבל איוחסין לא, ומילתא דינאי ליוחסין הוה, שהיה עומד ומקריב קרבנות בכל יום. ומה שכתב הב"ה[3] בזה גם בהאי שמעתא דעד נעשה דיין הם דברים רחוקים מדעתא, ע"כ. כן מצאתי בפירושי הרב המעילי ז"ל על ההלכות:
צריכין למכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי — כיון שאין חותמין אלא שנים; שאם לא יכתבוה, איכא למיטעי ולומר שאין צריך בית דין בקיום השטר, ומה שכתבו מתחילה "במותב תלתא כחדא הוינא", לא לשם בית דין, אלא שהיה בדעתם לרבות ולא נזדמן להם אלא השנים שחתמו. אבל כשכתבו "וחד ליתוהי" ליכא למיטעי. אבל אם לא נכתב "וחד ליתוהי" פשיטא דלא נפסל בהכי. תדע, מדקאמר בתר הכי: "ואי כתב ביה בי דינא תו לא צריך"; פירוש, לא צריך ליה למכתב "וחד ליתוהי", מדפריך: "ודילמא בית דין חצוף הוא?" תוספי הרא"ש ז"ל, וכן כתב בפסקיו:
וכן כתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: צריכין למכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי — פירוש, אין הקפדה אלא דלכתבו במותב תלתא כחדא הוינא, ואף על גב דלא כתבו וחד ליתוהי, דכיון דכתבי "במותב תלתא כחדא" למה ליה למכתב "וחד ליתוהי"? ואמאי פריך טפי? מי עדיפי כי כתיב "בי דינא" מהיכא דכתבי "במותב תלתא כחדא הוינא"? וכי תימא דמיירי בדכתבי וחד ליתוהי, אם כן האיך חשו לבית דין חצוף? אלא ודאי כדאמרן, וכן פירשו בתוס', ע"כ. וכן כתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות.
וכך כתבו בשיטה ישנה: צריכין למכתב במותב תלתא וחד ליתוהי — לפירושא בעלמא כתבי ליה. ואי כתיב ביה בי דינא תו לא צריך — דתרי לא מקרו בי דינא. וכן הלכה, דלית הלכתא כשמואל דאמר: "שנים שדנו דיניהם דין". וקשיא לי הא דגרסינן בגיטין פרק השולח: "בפני כמה מבטלו? רב נחמן אמר: בפני שנים", ומפרש טעמא: "תרי נמי בי דינא קרו להו", וכן גבי פרוזבול סגי בתרי, דהתם מייתי רב נחמן ראיה מפרוזבול, דתנן: "מוסרני לכם פלוני" וכו', אלמא בתרי סגי, וקיימא לן התם כרב נחמן. ויש לומר, בדבר שאינו צריך משא ומתן, בשנים סגי; אבל לדין שצריך משא ומתן, אין שנים דנין. וקיום שטרות, אף על פי שאינו צריך משא ומתן, טעמא אחרינא הוא, שלא יהא כעד מפי עד. והא דתלינן להו בגמרא בחד טעמא, דמקשינן: ודילמא בית דין חצוף הוא כדשמואל, אלמא דינין וקיום שטרות טעם אחד יש להם? הכי פירושו: ודילמא בית דין חצוף הוא, וסבירא להו בשטרות נמי כשמואל בדין. וכן מוכח, ד"כשמואל סבירא להו" לאו דווקא, מדמקשינן: "ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סבירא להו", ואף על גב דשמואל לא אמר לכתחילה, דהא בית דין חצוף קרי ליה, פירושו: כשמואל סבירא להו דלכתחילה נמי. אלא דבהא יש לומר, דשמואל בקיום שטרות שאינו צריך משא ומתן סבירא ליה דאפילו לכתחילה סגי בתרי. ועוד, דלא שייך "בית דין חצוף הוא" אלא בדין, מפני שאין ביניהם מכריע כשיש ביניהם מחלוקת, וצריכין להגיד סברותם לאחרים להכריע, ונמצאו סברותם של זה וזה מתגלות, וזהו פירוש "בית דין חצוף":
דאמר לנא רבנא אשי וכו' — פירוש, דכיון דבעצת רב אשי ומדעתו נזקקו לקיימו, מסתמא כהלכה עשאוהו, דרב אשי מסתמא לא סבירא ליה אלא כהלכתא. והוא הדין כל שכתוב בהנפק שעשו מדעת אדם גדול בקי בדינין. הריטב"א ז"ל:
לא גרסינן "ואמרן ליה לרבנא אשי", ומאן דגריס לה מפרש: אמר לנו שנשב בדין, ואמרן שיצטרף עמנו. ולא נהירא, דאם כן בהכי סגי ולא צריך למכתב "במותב תלתא הוינא", דהא "לנא" משמע דתרי, ורב אשי שנצטרף עמהם הא תלתא. אמי"ץ. שיטה ישנה:
מתניתין
[עריכה]האשה שאמרה אשת איש הייתי וכו' שהפה שאסר וכו' — ונאמין אותה במיגו שהיתה יכולה לומר "פנויה אני", כיון שאין לנו עדים שיודעים שהיתה אשת איש. ודוקא באומרת בתוך כדי דיבור "גרושה אני", אבל לאחר זמן לא מהימנא אלא אם כן נתנה אמתלא לדבריה, שהרי הודאת עצמה כמאה עדים וכבר הודית בדבר שיצאה מחזקתה, והשתא דקאמרה "גרושה אני" – מיהדר הוא דקא הדרה ולפיכך לא מהימנא. אבל כשאומרת בתוך כדי דיבור "גרושה אני", לאו מיהדר קא הדרה בה, אלא מתחילה באת לברר דבריה נתכוונה. ואם יש עדים וכו' – ואם נישאת קודם שבאו עדים, תצא. ודווקא כשאומרת שלא בפני בעלה, אבל בפני בעלה נאמנת, דקיימא לן חזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה, כדבעינן למימר קמן. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
גמרא
[עריכה]אמר רב אשי מנין להפה שאסר וכו' — קשיא לי, דהכא משמע דלרב אשי דווקא אב הוא דנאמן להתירה, הא אחר לא. ואילו בקידושין פרק האומר (דף סג:) אית ליה לרב אשי גופיה דאפילו אחר נאמן להתירה, דתנן התם: "קידשתי את בתי ואיני יודע למי, ובא אחד ואמר: אני קדשתיה, נאמן", ואמרינן עלה בגמרא, "אמר רב נחמן: נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס, ורב אשי אמר: אף לכנוס". ויש לומר, דהתם היינו טעמא משום דאמר: חזקה לא משקר, דרתותי מרתת דילמא מדכר אב ולא מחפה עלה, מדתני: "זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קדשתיה, רצו – אחד נותן גט ואחד כונס", ופרקינן: "אמר לך רב, שאני התם דכיון דאיכא אחרינא בהדיה – רתותי מרתת"; והכי נמי משמע בברייתא דקתני: "קידשתי את בתי ואיני יודע למי, ובא אחד ואמר: אני קידשתיה, נאמן אף לכנוס, והאשה שאמרה: נתקדשתי ואיני יודעת למי, ובא אחד ואמר: אני קידשתיה, אינו נאמן לכנוס מפני שמחפה עליו". כן נראה לי. הרשב"א ז"ל:
למה לי קרא הוא אסרה וכו' — אבל למתניתין לא קשיא לן כלל, דאורחא דמתניתין למתני מאי דתליא בסברא; ואי נמי משום דרבי יהושע פליג אמיגו דרבן גמליאל, אצטריך לאשמועינן דבהאי מיגו מודה הוא. ולמאי דסליק אדעתין השתא, דקרא לאשמועינן "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" הוא דאצטריך, ולומר דבלא מיגו לא מהימן, קשיא להו לרבותינו בעלי התוספות ז"ל, דכיון דמשום מיגו הוא, אם כן, אילו בא ואמר: קידשתי את בתי, ולאחר כדי דבור פירש: לפלוני הוא שקדשתי, לא יהא נאמן, דהא ליכא מיגו; ואין הדעת נותנת כן. ותירצו הם, דכל זמן שאינו סותר את דבריו הראשונים, כי הכא שדבריו הראשונים עומדים, אלא שמפרש הוא למי קידשה, אפילו בלא מיגו מהימן. והכא דמשמע דלא מהימן משום דליכא מיגו, איכא למימר דהיינו היכא דקאי חתן קמיה וקאמר: "את בתי נתתי לאיש" ולא פירש למי, והשתא איכא למיחש, דכיון דלא אמר מיד "לאיש הזה", דהא קמיה קאי, דילמא לאו היינו האי; והילכך היכא דליכא מיגו לא מהימן. אי נמי איכא למימר, דאפילו תמצי לומר בכי האי גוונא אפילו בלא מיגו מהימן, מכל מקום קרא יתירה קא דרשינן, ואם אינו עניין כאן, שהרי אפילו לאחר זמן מהימן, דסברא הוא, תנהו ענין להיכא שאינו נאמן לאחר זמן, שיהא נאמן משום מיגו. הרשב"א ז"ל:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: מנין להפה שאסר וכו' — ולפי מה דסלקא דעתך השתא, דדווקא שאמר תוך כדי דיבור "לפלוני קידשתיה". אבל במסקנא, דפרישנא קרא לומר שנאמן האב לאסור את בתו מן התורה אפילו כשלא אמר "לפלוני קדשתיה", אלא לאחר זמן הוא נאמן, דגילויי מילתא בעלמא היא, דהא כיון שאמר שקידשה לא סגיא שלא קידשה לשום פלוני. והכי מוכח במסכת קידושין כדכתיבנא התם בסייעתא דשמיא, ואתיא כמסקנא דהכא. ויש מקשים: ואכתי למה לי קרא שיהא נאמן לאוסרה? דהא כיון דבידו לקדשה, פשיטא דנאמן עליה במיגו. ומתרצים שאין זה מיגו גמור, שאין הדבר בידו לקדשה, כיון דבעינן דעת מקדש. והנכון, דהכא כולה מילתא חדא, דקרא אשמועינן שבידו לקדשה, ומינה שיהא נאמן לאסרה. ע"כ:
אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת — פירוש: אף לאחר כדי דיבור, וכגון שנתנה אמתלא לדבריה, כדאזיל ומפרש. ורבותא קא משמע לן: לא מיבעיא חזרה ואמרה "גרושה אני", דמתקנת דיבורה, דנאמנת בנתנה אמתלא לדבריה, אלא אפילו חזרה ואמרה "פנויה אני", אף לאחר כדי דיבור, אם נתנה אמתלא לדבריה מהימנא. שיטה ישנה:
והא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא — והא דלא מתרץ לה בחוזרת תוך כדי דיבור, משום דאי הכי פשיטא. ועוד, דלא שייך חזרה ואמרה תוך כדי דיבור. שיטה ישנה:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת — כלומר: אף על פי שסותרת דבריה, שאמרה שלא היתה אשת איש מעולם, דליכא טעמא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. כלומר, בדברים הניכרים לנו אמת, אף על פי שאינן ידועין לנו. ואפשר באומרת "מקודשת אני לפלוני" לא סמכינן באמתלא, שכבר הודית לנו[4] ושוב לא כל הימנה לחוב לו. עד כאן:
ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וזה לשונם: פירוש אמתלא, טענה שנראה אמת, כעניין המעשה שהביא בסמוך.
וכתב הרמ"ה ז"ל: והיכא דלא נתנה אמתלא לדבריה, דקתני "אינה נאמנת", דווקא לאחר כדי דיבור; אבל תוך כדי דיבור, אף על פי שלא נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, דקיימא לן תוך כדי דיבור כדיבור דמי, לבר מעבודת כוכבים ומגדף ומקדש ומגרש. ע"כ:
וכתב הרשב"א ז"ל: אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת — כלומר: אפילו לאחר כדי דיבור, וכדאסיקנא בשנתנה אמתלא לדבריה, כלומר: טענה הנכרת שהיא כדאי להסמך עליה. אבל תוך כדי דיבור נאמנת אף על פי שלא נתנה אמתלא לדבריה, מפני שהיא יכולה לחזור בה, דכל תוך כדי דיבור כדיבור דמי בר מעבודת כוכבים. ואם תאמר: אם כן, "אשת איש הייתי וגרושה אני", ו"נשביתי וטהורה אני", וכן "שדה זו של אביך היה ולקחתיה ממנו", למה לי משום מיגו? תיפוק ליה דלא תהא אלא חזרה, הא יכולין לחזור בתוך כדי דיבור; דמיגו נמי בתוך כדי דיבור הוא. ויש לומר, דשאני התם דעומדין בדיבורם, אלא שהם מתירין עצמן מצד אחר; וכיון שכן, אי לאו הפה שאסר הוא הפה שהתיר לא מהימני.
ובסוף הפרק אכתוב תשובת הראב"ד ז"ל שהאריך בזה, ומשם תבין כל מה שכתבו הני רבוותא ז"ל בסייעתא דשמיא:
ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת — אומרים בשם רבינו יחיאל ז"ל, שאם אמרה בתחילה: "אשת איש הייתי", אינה צריכה אמתלא, ד"אשת איש הייתי" משמע דעכשיו פנויה היא. אבל עדים שאמרו "אשת איש היתה", אין ראיה שהיא פנויה עכשיו, אלא דאינהו לא ידעי שנתגרשה אם לאו; והיינו דתנן: "ואם יש עדים שהיתה אשת איש" וכו', ונכון הוא. הריטב"א ז"ל:
וחזרה ואמרה טהורה אני מהו — יש לפרש: אם צריכה אמתלא אי לא, משום דנידה קילא לה מאשת איש, שאין בה מיתה. כן כתב הרא"ש ז"ל. אי נמי, דהא ודאי כל מדאורייתא חדא היא, דאין לחלק בין נידה לאשת איש כלל; אלא היינו טעמא דאסיק אדעתין דלא צריכה אמתלא, משום דכיון דיש לה תקנה, דהא מיא בשקעא, תיזיל ותטבול, אי לאו דקושטא הכין – לא עברא אדאורייתא כולי האי במידי דיש לה תקנה לאחר ז'. ומיהו לא נהירא האי פירוש כלל. חדא, מדלא קאמר: "אף היא צריכה אמתלא". ועוד, אמאי לא עבד שמואל עובדא בנפשיה? ואין לומר משום דלא נתנה אמתלא לדבריה, דהא מייתי הירושלמי עובדא היכי הוה, ומייתי לה רבינו חננאל ז"ל בפירושיו, ומוכח בהדיא דבנתנה אמתלא לדבריה מיירי. לכך הנכון דהכי פירושו: אי מועיל אמתלא אי לאו, אף על פי דקילא מאשת איש, סלקא דעתך אמינא כיון דאפילו אי לא מהימנא תשתרי לאחר ז', אם כן לא נסמוך על אמתלא; ולא דמי לאשת איש, דאם לא נאמין אין לה היתר.
וכן פירש הריטב"א ז"ל וזה לשונו: אף בזו אי נתנה אמתלא וכו' — ואם תאמר: מאי אף בזו? והלא אשת איש חמור טפי, דאית בה מיתת בית דין. ויש לומר דהכי קאמר: אף בזו שיש לה תקנה בטבילה, נאמנת ולא אמרינן: הא מיא בשקעא, תיזיל ותטבול. כן פירש ר"י ז"ל, ע"כ:
וזה לשון הרשב"א ז"ל: אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת — דמשמע דאיכא לאפלוגי בינה לעובדא דאותה אשה שהיתה גדולה בנוי. איכא למימר, משום דבאשת איש איכא למסמך אאמתלא, דדברים הניכרים הם, דהיה לה לחוש ולהערים לומר כך כדי שלא יראו אותה אנשים שאינן מהוגנים. אבל ב"טמאה אני לך", למה לה למימר כך? לימא ליה בפירוש: "לית אנא בחילי", או "בושה אני מאמך או מאחותך". ואהדר ליה דאפילו הכי נאמנת. ע"כ:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: הא דבעא מיניה שמואל מרב, אמרה טמאה אני וכו' — מספקא ליה בהא, משום דאפשר בתקנתה. אי נמי משום דכל לגבי בעל הוה ליה למימרא מילתא כדאיתא. ואמר ליה: אף בזו וכו', עד כאן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה