"קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר" וגו'. זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפלה, מה טעם? קץ שם לחשך. כל זמן שיצר הרע בעולם, אופל וצלמות בעולם. נעקר יצר הרע מן העולם, אורה ושמחה בעולם, עבר אופל וצלמות מן העולם. דבר אחר: קץ שם לחשך, זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה בבית האסורין; כיון שהגיע הקץ, חלם פרעה חלום, ויהי מקץ שנתים ימים. דבר אחר: ויהי מקץ שנתים ימים. כתיב: "בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור". אמר ר' שמעון בר אבא: כגון בין שותה צונן לשותה חמין. מלקט עצמות חד הוה בצפורי, ואית דאמר ר' שמואל בר אבא הוה, בשעה שהיה רואה עצמות שחורות הוה אמר: אלו של שותה מים; אדומות היה אומר: אלו של שותה יין; לבנות היה אומר: אלו של שותה מים חמין. דבר אחר: בכל עצב יהיה מותר, צער שנצטער יוסף עם אדונתו היה לו יתרון ממנה; למה? שנשא בתה. ודבר שפתים אך למחסור, על ידי שאמר לשר המשקים: "כי אם זכרתנו והזכרתני אל פרעה", נתוסף לו עוד שנתים. "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו", זה יוסף. "ולא פנה אל רהבים ושטי כזב", על ידי שאמר לשר המשקים וכו'.
"כי מבית הסורים יצא למלוך", זה יוסף, מבית האסורין ממש. "כי גם במלכותו נולד רש", במלכותו של יוסף נולדה רישותו של פוטיפר. "כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים", אמר פרעה: מי מתקיים על מי? אני על אלהי או אלהי עלי? אמר לו: אתה על אלהיך. הרשעים הם מתקיימים על אלהיהם, והנה עומד על היאור. הצדיקים אלהיהן מתקיימים עליהן, "והנה ה' נצב עליו". האבות הן הן המרכבה.
ופרעה חולם. וכל הבריות אינן חולמין? אלא חלומו של מלך על כל העולם הוא.
למה נתוסף לו שתי שנים? כדי שיחלום פרעה ויתגדל על ידי חלום.
והנה מן היאור עולות שבע פרות. בשעה שהשנים יפות, הבריות נעשו אחין אלו לאלו, ותרעינה באחו, אחוה ואהבה בעולם, וכן הוא אומר: "ירעה מקניך ביום ההוא כר נרחב" (כירי עבד קירי אדון), וכן הוא אומר: ישאו הרים שלום לעם"; וכשהן רעות נעשין אחרים לחבריהם, שנאמר: "שבע פרות אחרות", שהופכות פניהם מהן.
ויהי בבוקר ותפעם רוחו. הכא את אמר ותפעם רוחו, ולהלן את אמר "ותתפעם". ר"י אומר: כאן חלמא בעי גביה, להלן חלמא ופתרניה. [ר"נ] אומר: חלום הצלם וחלום האילן. רבנן אמרין: כאן ליתן גדולה לאחד, ולהלן ליתן גדולה לארבעה. כאן על ידי שהוא מוך לבוקר, ותפעם; להלן (ליתן חיים לארבעה) שהוא מבערב, "ותתפעם". אמר רבי יוחנן: כל חלום שהוא סמוך לבוקר, מיד הוא בא.
ויספר פרעה להם את חלומו ואין פותר אותם לפרעה. פותרין היו אותו, אלא שלא היה נכנס באזניו. "שבע פרות הטובות", שבע בנות אתה מוליד; "שבע פרות הרעות", שבע בנות אתה קובר. ז' השבלים הטובים, שבע אפרכיות אתה כובש; שבע שבלים הרעות, שבע אפרכיות מורדות בך. הדא הוא דכתיב: "בקש לץ חכמה ואין", אלו חרטומי מצרים. "ודעת לנבון נקל", זה יוסף.
אמר ר' יוחנן: מניין שכל החלומות הולכין אחר הפה? שנאמר: ויהי כאשר פתר לנו כן היה. אמר רבא: והוא דפתר ליה מעין חלמיה, שנאמר: "איש כחלומו פתר".ויהי כאשר פתר לנו כן היה. ההיא איתתא אזלת לגבי רבי אליעזר, אמרה ליה: חמית בחלמא שריתא דביתא פקעה. אמר לה: ההיא איתתא מעברה וילדה בן זכר. חזרת וחמת בחלמא זמן תניין, אזלת לגביה דרבי אליעזר וכו'. חזרת וחמת זמן תליתאי, אתא לגביה ולא אשכחתיה. אמרה לתלמידוי: אן הוא רבכון? אמרו לה: מה את בעיא מניה? אמרה: נימא להון, דילמא דאינון חכימין מגו דרבהון חכים. אמרה להו: חמית בחלמא וכו'. אמרו לה: ההיא איתתא קברת בעלה. אזלת וכן הות לה. כיון דאתא רבי אליעזר, שמע קלה דצווחא, אמר להו: מהו כדין? תנין ליה עובדא. אמר להן: איבדתון גברא! לא כן כתיב: כאשר פתר לנו כן היה? אמר ר' יוחנן: כל החלומות הולכין אחר הפה, חוץ מן היין. חכם שותה וטוב לו, עם הארץ שותה ורע לו.
שבע פרות הטובות שבע שנים הנה. ר' יהודה אומר: ארבע עשרה שנה היו, שכן פרעה רואה. רב נחמן אומר: עשרים ושמונה שנה, שכן פרעה רואה ואומר ליוסף, ויוסף חוזר ואומר לפרעה. רבנן אמרין: ארבעים ושתים, שכן פרעה רואה, ואומר ליוסף בחלומיו הנני, וחוזר יוסף ואומר לפרעה. אמר ר' יוסי בר' חנינא: שתי שנים עשה רעב; כיון שירד אבינו יעקב למצרים, כלה את הרעב. ואימתי חזרו? בימי יחזקאל; הדא הוא דכתיב: "ונתתי את ארץ מצרים שממה בתוך ארצות נשמות (ארבעים שנה) ועריה בתוך ערים מחרבות [תהיין שממה] ארבעים שנה":
ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה וגו'. "אחת היא יונתי תמתי", זה אברהם, "אחד היה אברהם". "אחת היא לאמה" זה יצחק, שהיה יחיד לאמו. "ברה היא ליולדתה" זה יעקב, שהיה ברור לאמו, שהיה צדיק. "ראוה בנות ויאשרוה", אלו השבטים, "והקול נשמע בית פרעה לאמר באו אחי יוסף". "מלכות ופילגשים ויהללוה", זה יוסף, ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש. אם אנו מהלכין מסוף העולם ועד סופו אין מוצאין כזה.
ועל פיך ישק כל עמי. שלא יהא אדם נושקני חוץ ממך, שלא יהא אדם נוטל פורקופי חוץ ממך.
רק הכסא אגדל ממך. אמר רבי שמעון בן לקיש, שני דברים כתב לנו משה בתורה, ואנו למדין מפרשתו של אותו רשע: "והיית רק למעלה", יכול כמוני? תלמוד לומר "רק", גדולתי למעלה מגדולתך. ואנו למדין מפרשתו של אותו רשע, אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי. יכול כמוני? תלמוד לומר: רק הכסא אגדל ממך, גדולתי למעלה. "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו", יכול כמוני? תלמוד לומר: "כי קדוש אני", קדושתי למעלה מקדושתכם. ואנו למדין מפרשתו של אותו רשע, ויאמר פרעה אל יסוף אני פרעה, יכול כמוני? תלמוד לומר אני פרעה, גדולתי למעלה מגדולתך. אמר רבי אחא: מ"אני" של בשר ודם אנו למדין "אני" של הקב"ה; ומה אם פרעה, מפני שאמר ליוסף אני פרעה זכה לכל הגדולה הזאת, כשיבוא "אני" של הקב"ה, "אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול", על אחת כמה וכמה.
ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו. יוסף משלו נתנו לו. הפה שלא נשק בעבירה, על פיך ישק כל עמי. צואר שלא דבק בעבירה, וישם רביד הזהב על צוארו. ידים שלא משמשו בעבירה, ויתן אותה על יד יוסף. גוף שלא נדבק בעבירה, וילבש אותו בגדי שש. רגלים שלא פסעו בעבירה יפסעו וירכבו על קרונין, וירכב אותו במרכבת המשנה. מחשבה שלא הרהר בעבירה תבא ותקרא חכמה, ויקראו לפניו אברך, אב בחכמה ורך בשנים. אבל נבוכדנאצר נקרא 'טפסר', טפש בחכמה ושר בשנים.
מנלן דהאי 'רך' לישנא דמלכותא הוא? דכתיב: "אנכי היום רך ומשוח מלך"; ואיתימא מהכא, ויקראו לפניו אברך. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, בשעה שאמר לו פרעה ליוסף: ובלעדיך לא ירים איש את ידו, אמרו אצטגנינין לפרעה: עבד שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו? אמר להם: (גווני) [גינוני] מלכות אני רואה בו. אם כן ידע בשבעים לשון? בא גבריאל ולימדו שבעים לשון. לא הוה גמיר, הוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, שנאמר: "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע". למחר כל לישנא דאישתעי פרעה בהדיה אהדר ליה. אשתעי איהו בלשון הקודש, לא היה ידע מאי אמר. אמר ליה: אגמרן. אגמריה ולא גמר. אמר ליה: אשתבע לי דלא מגלית. אשתבע ליה. כי אמר ליה: "אבי השביעני", אמר ליה: זיל ואיתשל אשבועה. [אמר ליה: איתשל גם כן אשבועתי?] אמר ליה: זיל, "עלה וקבור את אביך כאשר השביעך":
ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח. אמר ר' יוחנן: צפונות מופיע ונוחות לו ללמד. ר' חזקיה אמר: צפונות מופיע בדעת, מניח רוחות של בריות בהן. ורבנן אמרי: צופה פודה נביא תומך, פותר ערום נבון הוזה. אמר ר' אחא: צפונה אחת שיש כאן בת, לגלות שאת בנה. בכולן כתיב: "ותגשן השפחות", "ותגש גם"; לאהוב יוסף כתיב: "ואחר נגש יוסף" וכו' (ככתוב לעיל).
ויקבוץ את כל אוכל שבע שנים. ר' יהודה אומר: נתן מה שבתחום טבריא בטבריא ומה שבתחום ציפורי בציפורי, שכל ארץ מעמדת פירותיה. ר' נחמיה אומר: עירב בהן עפר וקטמיות, דבר שהן מעמידין פירות. רבנן אמרין: אם מתכנסין לאכול מה שבטבריא ושבציפורי, כל מה שבתחומין אינן מספיקין מקומץ קומץ; הדא אמרה שהברכה מצויה באוצרות.
אסור לו לאדם שישמש מטתו בשני רעבון, שנאמר: וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב. תנא: חשוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון. תנו רבנן: בשעה שהציבור בצער, יחיד הפורש מדרכי צבור, שני מלאכי השרת המלווין לו לאדם מניחין ידיהם על ראשו ואומרים: פלוני שפרש מן הציבור אל יראה בנחמת ציבור. תניא אידך: בשעה שהציבור שרויין בצער, אם יאמר אדם: אלך אוכל ואשתה ושלום עלי נפשי, עליו הכתוב אומר: "והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן"; מה כתיב בתריה? "ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון". זו מדת בינונית. במדת רשעה מהו אומר? "אתיו אקחה יין ונסבאה שכר"; מה כתיב בתריה? "הצדיק אבד" וגו'. אבל המצטער עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת ציבור, שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הציבור, שנאמר: "וידי משה כבדים ויקחו אבן". וכי לא היה לו למשה כר או כסת אחת לישב עליהן? אלא כך אמר משה: הואיל וישראל בצער אף אני אהיה עמהן בצער. שמא יאמר אדם: מי מעיד? אבני ביתו של אדם מעידין בו, שנאמר: "כי אבן מקיר תזעק". ר' שילא אמר: שני מלאכי השרת המלווין את האדם מעידין בו, שנאמר: "כי מלאכיו יצוה" וגו'. ר' חידקא אמר: נשמתו של אדם מעידה בו, שנאמר: "משוכבת חיקך שמור פתחי פיך". וחכמים אומרים: אבריו של אדם מעידין בו, שנאמר: "ואתם עדי נאם ה'" וגו':
ותכלינה שבע שני השבע, יצאו מכוללות. ותחלינה שבע שני הרעב, נכנסו חולניות, עד שהיו יושבים על השולחן בקשו אפילו פת קיבר ולא היו מוצאין. אמרו: לא כך אמר יוסף [והיה האוכל לפקדון]?
כתיב: "מונע בר יקבוהו לאום", זה פרעה הרשע, שגנז התבואה בשני רעבון ולא ביקש למכור. "וברכה לראש משביר" זה יוסף הצדיק, שזן את כל העולם כולו בשני רעבון, ונהג את כל העולם כולו כרועה שמנהיג צאנו במרעה טוב ובמישור; ועליו אמר דוד: "רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף". כשבא רעב בימי דוד היה מבקש רחמים לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, נהוג את צאנך כיוסף שנהג את העולם וזן אותן בשני רעבון, שכיון שחזק הרעב באו המצרים אצלו. אמרו לו: תן לנו לחם. אמר להם: אלוה שלי אינו זן את המצרים; אלא לכו ומולו את עצמכם. הלכו אצל פרעה והיו צועקים לפניו, שנאמר: ותרעב כל ארץ מצרים ויצעק העם אל פרעה ללחם, אמר להם: לכו אל יוסף. אמרו לו: כבר הלכנו אצלו והוא מדבר עמנו דברים יתרים. ומה מדבר עמכם? דברים שאין לספרן. אמר להו: אף על פי כן מהו מדבר עמכם? אמר, לכו מולו את עצמכם, ולא כך אמרנו לך מתחילה: עבד הוא, ואין דרכו של עבד לנהוג מלכות עלינו? אמר להם: שוטים! לא כרוז יוצא מלפניו כל אותן שנים של שובע, רעב בא, ולמה לא הנחתם תבואה של שנה ושל שתים ושל שלש? באותה שעה היו בוכים ואומרים לו: אף התבואה הרקיבה. אמר להם: ולא נשתייר קמח מאתמול? אמרו לו: אף לחם שהיה לנו בסל הרקיב. אמר להם: שוטים! אם על התבואה הוא גוזר ומרקבת, שמא יגזור עלינו ויהרגנו? אמר להם: אפילו אומר לכם חתכו מבשרכם והאכילו לנעמיות תשמעו לו, כל אשר יאמר לכם תעשו.
