ילקוט שמעוני על בראשית טז

ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה'. אמרה שרה: יודעת אני מהיכן היא מכתי; לא מפני כשפים ולא מפני קמיע שאני צריכה, אלא עצרני ה' מלדת.

אולי אבנה (גם אנכי) ממנה. תני: כל מי שאין לו בנים [כאילו מת], כאילו הרוס. כאילו מת, שנאמר: "ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי". כאילו הרוס, אולי אבנה ממנה, ואין בונין אלא ההרוס.

וישמע אברם לקול שרי. לקול רוח הקודש שבה, כמה דאת אמר: "ועתה שמע לקול דברי ה'".

פסוק ג

ותקח שרי אשת אברם את הגר. לקחתה בדברים, אמרה לה: אשריך שאת מידבקת לגוף הקדוש הזה:

תנו רבנן: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, אינו רשאי ליבטל, ויוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה לבנים ממנה. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען. ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין. לפיכך היה הוא חולה או היא חולה, או שהיו שניהם חבושין בבית האסורין, אין עולה להן מן המנין. א"ל רבא לרב נחמן: ולילף מיצחק? דכתיב: "ויהי יצחק בן ארבעים שנה וגו' ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם. א"ל: יצחק עקור היה. אי הכי אברהם נמי עקור היה? אלא ההיא מבעיא ליה לכדרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: למה נמנו שנותיו של ישמעאל? כדי ליחיס בהן שנותיו של יעקב:

ותתן אותה לאברם אישה, ולא לאחר. לאשה, ולא לפילגש.

פסוק ד

ויבוא אל הגר ותהר. מביאה ראשונה נתעברה. אמר ר' אלעזר: לעולם אין האשה מתעברת מביאה ראשונה. התיבון ליה, והכתיב: "ותהרין שתי בנות לוט מאביהן"? אמר ר' תנחום: שלטו בעצמן והוציאו ערותן ונתעברו כמביאה שניה. אמר ר' חנינא בן פזי: הקוצים הללו אינן לא נכושין ולא נחרשים ולא נזרעין ומאליהן יוצאים ומתרוממות ועולין; החטים הללו כמה צער וכמה יגיעה עד שיעלו. ולמה נתעקרו האמהות? מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן ומתאוה לשיחתן; הדא הוא דכתיב: "יונתי בחגוי הסלע" וגו', מפני מה עקרתי אתכם? בשביל "הראיני את מראיך". רבי חנינא בר פפא אמר: כדי שיהו מתרפקות על בעליהן בנוין. ר' חייא בר אבא אמר כדי שיצאו רוב השנים בלא שעבוד. ר' מאיר אומר: כדי שיהנו מהן בעליהן, שכל זמן שאשה מקבלת עוברין היא מתכערת ומתועבת מבעלה, שכל צ' שנה שלא ילדה שרה היתה ככלה בתוך חופתה, והיו מטרוניות באו לשאול בשלומה, והיא אומרת להם: צאו ושאלו בשלום של עלובה זו, והגר אומרת להם: שרי גברתי אין סתרה כגלויה, נראית צדקת ואינה צדקת; אילו היתה צדקת, ראו כמה שנים לא נתעברה, ואני בלילה אחת נתעברתי. ושרי אומרת: עם דא אנא משגחא מיסב ומיתן? הלואי נסיב וניתן עם מרה.

פסוק ה

ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך. ר' יודן בשם ר' יהודה בר רבי סימון: חומסני אתה בדברים, למה? שאתה שומע בזיוני ושותק. ר' אבא בר כהנא אמר: יבעי דיני גביך. משל לשני בני אדם שהיו חבושין בבית האסורין, נמצא המלך עובר. א"ל חד: תבע דקיון דידי! אמר: אפקוניה. א"ל חבריה: יבעי דיני גבך! אילו אמרת "תבע דקיון דידן", כמה דאפקך הוה מפקי לי; עכשיו שאמרת "דקיון דידי", לך אפיק, לי לא אפיק. כך אמרה שרה: אילו אמרת "ואנו הולכים ערירים", כמה דיהיב לך כן יהב לי; וכדו דאמרת "ואנכי הולך ערירי", לך יהיב, לי לא יהיב. משל לשני בני אדם שהלכו ללוות זרע מן המלך, א"ל חד: אשאיל לי זרע! אמר המלך: הבון ליה. א"ל חבריה: יבעי דיני גבך! אילו אמרת "אשאיל לן זרע", כמה דיהב לך כן הוה יהב לי; עכשיו דאמרת "אשאיל לי", לך יהב, לי לא יהב. הכא נמי, אילו אמרת: "הן לנו לא נתתה זרע", כמה דיהיב לך הוה יהיב לי; וכדו דאמרת: "הן לי לא נתתה זרע", לך יהיב, לי לא יהיב. ר' נחמיה בשם ר' אבין אמר: חימסה בפניו. ורבנן אמרי: ארבע מדות נאמרו בנשים, גרגרניות וכו' אף אוסטטניות. חמסי עליך וכו' (כדכתוב ברמז כ"ד):

אמר רבי חנן: כל המוסר דין על חברו הוא נענש תחילה, שנאמר: ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך, וכתיב: "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". והני מילי דאית ליה דיינא בארעא. אמר ר' יצחק: אוי לו לצועק יותר מן הנצעק. תניא נמי הכי: אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע, אלא שממהרין לצועק יותר מן הנצעק:

שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם: קיר נטוי, ועיון תפילה, ומוסר דין על חבירו:

ישפוט ה' ביני וביניך, ובנך כתיב. כבר כתיב "ויבוא אל הגר ותהר", ומה ת"ל "הנך הרה"? אלא מלמד שנכנסה בה עין הרע והפילה עוברה. אמר ר' חנין: אילו אלישע הנביא אמרה ברוח הקדש די.

פסוק ו

ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך וגו'. אמר לה: מה איכפת לי, לא בטובתה ולא ברעתה. כתיב: "לא תתעמר בה" וגו', ודא מאחר שצערנו אותה אנו משעבדים אותה? לא איכפת לי לא בטובתה ולא ברעתה. כתיב: "לעם נכרי לא ימשול למכרה" וגו', וזו מאחר שעשינוה גבירה, נעשה אותה שפחה? לא איכפת לי לא בטובתה ולא ברעתה.

ותענה שרי ותברח מפניה. ר' אבא בר כהנא אמר: מנעתה מתשמיש המיטה. רבי ברכיה אמר: קפחתה בקורדיקון על פניה. רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר: דליין וסנדלריאות הוליכה לה למרחץ.

פסוק ז

בדרך שור. באורחא דחלוצא.

פסוק ח

ויאמר הגר שפחת שרי. מתלא אמר: אם אמר לך חד: אודניך דחמר, לא תהימן. תרין, עביד לך פרומי. כך אברהם אמר: "הנה שפחתך בידך"; המלאך אמר: הגר שפחת שרי; ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת. מנא הא מילתא דאמרי אינשי: חברך קרייך חמרא, אוכפא מוש לגביך? דכתיב: ויאמר הגר שפחת שרי וגו'.

פסוק ט

ויאמר לה מלאך ה' שובי אל גברתך. אף על פי שתתעני תחת ידיה:

כמה מלאכים נזדווגו לה? ר' חמא בר חנין אמר ה', כל מקום שנאמר אמירה מלאך הוא. רבנן אמרין ארבעה, בכל מקום שנאמר מלאך. אמר ר' חייא: בוא וראה כמה בין אחרונים לראשונים. מנוח אמר לאשתו: מות נמות כי אלהים ראינו; והגר שפחת שרי רואה חמשה מלאכים בזה אחר זה ואינה מתיראה מהם. אמר ר' חייא: צפרנן של אבות ולא כרסן של בנים. אמר ר' יצחק: "צופיה הליכות ביתה", בני ביתו של אברהם אבינו צופים היו והיתה רגילה לראות בהם.

פסוק יא

וקראת שמו ישמעאל. נקרא בשמו עד שלא נולד וכו' (כדכתוב ברמז מ"ה).

פסוק יב

והוא יהיה פרא אדם. ר' יוחנן אמר: שהכל גדלין בישוב והוא גדל במדבר. ריש לקיש אמר: פרא אדם ודאי, שהכל בוזזין ממון והוא בוזז נפשות. ידו בכל ויד כל בו, [קרי ביה כלבו], ידו ויד כלבו שוות: מה כלבו אוכל נבלות אף הוא אוכל נבלות. אמר ר' אלעזר: אימתי יד כל בו? כשיבוא אותו שכתוב בו: "וכל די דארין בני אנשא וחיות ברא ועוף שמיא יהב בידך והשלטך בכלהו",ן הדא הוא דכתיב: "לקדר ולממלכות חצור אשר הכה נבוכדנצר מלך בבל", שעצרן במדבר והרגן.

על פני כל אחיו ישכון. הכא אמר ישכון, ולהלן את אמר: "על פני כל אחיו נפל"? אלא כל הימים שהיה אברהם אבינו קיים, ישכון; כיון שמת, "נפל". עד שלא פשט ידו בבית המקדש, ישכון; משפשט ידו בבית המקדש, "נפל". בעולם הזה ישכון, אבל לעתיד לבוא "נפל":

פסוק יג