ילקוט שמעוני על בראשית טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · ילקוט שמעוני על בראשית · טו · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

הנסיון השביעי: אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם. לכל הנביאים נראה להם בחזון, ולאברהם נגלה במראה ובחזון. במראה מנין? "וירא אליו". בחזון מנין? אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה. א"ל: אברהם, אל תירא, שאני מגן לך. ר' אומר: הוציא את אברהם החוצה בליל יום טוב של פסח ואמר לו: "כה יהיה זרעך".

"האל תמים דרכו", זה אברהם, "התהלך לפני והיה תמים". "אמרת ה' צרופה", שצרפו הקב"ה בכבשן האש. "מגן הוא לכל החוסים בו", אל תירא אברם אנכי מגן לך. "רשע עושה פעולת שקר", זה נמרוד, שהיו פעולותיו של שקר. "זורע צדקה", זה אברהם, "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה". "שכר אמת", שכרך הרבה מאד. ר' לוי אמר: לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר: תאמר האוכלוסין שהרגתי היה בהן צדיק אחד או ירא שמים אחד? משל לאחד שהיה עובר לפני פרדסו של המלך. ראה חבילה של קוצים, וירד ונטלה. והציץ מלך, והתחיל מיטמר מפניו. א"ל: מה אתה מיטמר? פועלים הייתי צריך שיקשקשו אותה, עכשיו שקשקשת אותה בוא וטול שכרך. כך א"ל הקב"ה לאברהם: אותן אוכלוסין שהרגת, קוצים כסוחים היו, הדא הוא דכתיב: "והיו עמים משרפות סיד קוצים" וגו'. ר' לוי אמר חורי: לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר: תאמר אותן המלכים שהרגתי, שבניהם מכנסין אוכלוסין ועושין עמי מלחמה? א"ל הקב"ה: אל תירא... אנכי מגן לך, מה מגן זה, אפילו כל החרבות באות עליו הוא עומד כנגדן, אף אתה נלחם כנגדן. ורבנן אמרין: לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר: ירדתי לכבשן האש ונצלתי, לרעבון ונצלתי, עשיתי מלחמה עם המלכים ונצלתי, תאמר שקבלתי שכרי בעולם הזה ואין לי כלום לעולם הבא? א"ל הקב"ה: אל תירא אנכי מגן לך, מגן עשיתי עמך בעולם הזה, אבל שכרך מתוקן לעתיד לבוא, שכרך הרבה מאד, כמה דאת אמר: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך".

ר' יודן ור' הונא תרויהון בשם ר' יוסי בן זמרא. ר' יודן אמר: כל מקום שנאמר "אחרי" – סמוך; "אחר" – מופלג. ר' הונא אמר: כל מקום שנאמר "אחר" – סמוך; "אחרי" – מופלג. אחר הדברים האלה, הרהורי דברים היו שם. מי הרהר? אברהם הרהר; אמר לפני הקב"ה: רבונו של עולם! כרתָ ברית עם נח שאין אתה מכלה את העולם; עמדתי וסגלתי מצוות ומעשים טובים יותר ממנו, ודחית בריתי לבריתו. תאמר שאחר עומד ומסגל מצוות ומעשים טובים יותר ממני ותדחה בריתו לבריתי? א"ל הקב"ה: מנח לא העמדתי מגינים של צדיקים; ממך אני מעמיד מגינים של צדיקים, ולא עוד, אלא בשעה שיהיו בניך באין לידי עבירה ומעשים רעים, אני רואה צדיק אחד שהוא יכול לומר למדת הדין: די, אני נוטלו ומכפר עליהם.

היה דבר ה' אל אברם במחזה. י' לשונות נקראת נבואה: חזון, הטפה, דבור, אמירה, צווי, משא, משל, מליצה, חידה, נבואה. ואי זו היא קשה שבכולן? ר' אליעזר אומר: חזון, שנאמר: "חזות קשה הוגד לי". ר' יוחנן אמר: דבור, שנאמר: "דבר אדוני הארץ אתנו קשות". ורבנן אמרין: משא, כמשמעו, שנאמר: "כמשא כבד יכבדו ממני". גדול כחו של אברהם, שנדבר עמו בדבור ובחזון.

אל תירא אברם, ממי נתירא? ר' ברכיה אמר: משֵם נתירא; הדא הוא דכתיב: "ראו איים וייראו קצות הארץ יחרדו קרבו ויאתיון". מה איים הללו מסוימים בים, כך היו אברם ושם מסוימים בעולם. וייראו, זה נתירא מזה וזה נתירא מזה. אברהם נתירא, תאמר שיש בלבו עלי שהרגתי בניו? ושם נתירא, תאמר שיש בלבו עלי שהעמדתי רשעים? קצות הארץ, זה שרוי בקצו של עולם וזה שרוי בקצו של עולם. קרבו ויאתיון, קרבו זה לזה. "איש את רעהו יעזורו", זה עזר את זה בברכות, "ויברכהו ויאמר ברוך אברם" וגו', וזה עזר את זה במתנות, "ויתן לו מעשר מכל". "ויחזק חרש", זה שם, שעשה את התבה. "את צורף", זה אברהם, שצרפו הקב"ה בכבשן האש. "מחליק פטיש את הולם פעם", שהחליק פטישו והלם כל באי עולם פעם אחת. "אומר לדבק טוב הוא", אלו אומות העולם שהן אומרים: מוטב לידבק באלקיו של אברהם, ולא לידבק בעבודה זרה של נמרוד. "ויחזקהו במסמרים", ויחזק אברהם את שם במצוות ומעשים טובים. "ולא ימוט", אברם.

למדנו מאברהם, שמתחלת מעשיו היה ירא מלפני הקב"ה, שנאמר: אל תירא אברם; אין אומר "אל תירא" אלא למי שהוא ירא שמים לאמתו. משלו משל למה הדבר דומה? למלך שאמר לבנו: צא והרוג את הלסטים הללו, ואם יפלו בידך אל תהנה מממונם, כדי שלא יאמרו: לא יצא בן המלך להרוג את הלסטים הללו אלא בשביל לקפח את הממון. יצא והרג אותן. בחזרתו יצא אביו לקראתו, אמר ליה: בני, ברוך אתה ותהא לך קורת רוח בעולם שלא נהנית מממונם כלום, ועכשיו הרי אני משלם לך מבית גנזי בכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה שבעולם. לכך נדמה אברהם אבינו, בשעה שהרג את המלכים, יצא מלך סדום לקראתו, א"ל: "תן לי הנפש" וגו'. א"ל: שוטה שבעולם! וכי לכסף וזהב אבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה אני צריך משלך? "אם מחוט ועד שרוך נעל" וגו'; לכך נאמר: אנכי מגן לך וגו'. למדנו מיצחק, שמתחילת מעשיו היה ירא מלפני הקב"ה. בן ע"ה שנה היה יצחק בשעה שנפטר אברהם אבינו, אמר: אוי לי, שמא אין בי מעשים טובים כמו שהיו באבא, ומה תהא עלי מלפני הקב"ה? מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ודבר עמו באותו הלילה, שנאמר: "ויהי אחרי מות אברהם" וגו'. למדנו מיעקב, שמתחילת מעשיו היה ירא שמים, שנאמר: "ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר" וגו'. וכן אבותינו הראשונים, שנאמר: "וירא ישראל את היד הגדולה" וגו'; ללמדך שבשכר יראה ובשכר אמונה שהאמינו בו מתחילה, עתיד הקב"ה שיבוא ויפדה אותם מבין אומות העולם, שנאמר: "חולי וגוחי בת ציון" וגו':

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר אברם ה' אלקים מה תתן לי. אמר ר' יונתן, שלשה הן שנאמר בהן "שאל", ואלו הן: שלמה, כתיב: "בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אליו שאל מה אתן לך". אחז, כתיב: "שאל לך אות מעם ה' אלקיך". מלך המשיח, כתיב: "שאל ממני ואתנה גוים נחלתך". רבי ברכיה ור' אחא בשם ר' שמואל בר נחמני אמר: אנו מביאין עוד שנים מן האגדה: אברהם ויעקב. אברהם, כתיב ביה "מה תתן לי", אינו אומר "מה תתן לי" אלא שאמר לו "שאל". יעקב אמר: "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו" וגו'. אמר ר' יוחנן, שני בני אדם אמרו דבר אחד. אברהם אמר: רבונו של עולם, אם עתיד אני להוליד בנים ולהכעיסך, מוטב לי וכו', ואנכי הולך ערירי; ודוד אמר: "חקרני אל ודע לבבי", דע הפורשים ממני, "אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם". אמר לפניו: רבונו של עולם, אם אני עתיד להוליד בנים ולהכעיסך, מוטב לי "ונחני בדרך עולם".

ר' אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרא: ובן משק ביתי, זה לוט, שנפשו שוקקת עלי לירשני. הוא דמשק אליעזר, שבשבילו רדפתי מלכים עד דמשק ועזרני אל. ריש לקיש בשם בר קפרא אמר: ובן משק ביתי, בר ביתי. הוא דמשק אליעזר, שעל ידו רדפתי מלכים עד דמשק ועזרני אל, ואליעזר שמו, "וירק את חניכיו שמונה עשר ושלש מאות", ומנין אליעזר הכי הוי:

תשעה נכנסו בגן עדן בחייהם, אלו הן: חנוך, ומשיח, ואליהו, ואליעזר, ועבד מלך הכושי, וחירם מלך צור, ויעבץ בנו של רבי יהודה הנשיא, וסרח בת אשר, ובתיה בת פרעה. ויש אומרים: הוציא חירם, ונכנס תחתיו ר' יהושע בן לוי:

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר אברם הן לי לא נתתה זרע. אמר ר' שמואל בר יצחק, המזל דוחקני ואומר לי: אברם, אין את מן מוליד. א"ל הקב"ה: יהי כדברך, אברם אינו מוליד, אברהם מוליד. שרי לא ילדה, שרה ילדה.

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

והנה דבר ה' אליו לאמר. מלאך אחר מלאך, דבור אחר דבור, אני ושלשה מלאכים נגלין עליך ואומרים לך: לוט ליטא, לא ירית אברהם.

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויוצא אותו החוצה. וכי מחוץ לעולם הביאו, שאמר הכתוב: "ויוצא אותו החוצה"? אלא אחוי ליה שקקי שמיא, כמה דאת אמר: "עד לא עשה ארץ וחוצות", והעלה אותו למעלה מכיפת הרקיע, הוא דאמר ליה: הבט נא השמימה, ואין הבטה אלא מלמעלה למטה, כמה דאת אמר: "הביטה ענני ה' אלקי". ויוצא אותו החוצה, צא מאצטגנינות שלך: נביא אתה, ואין אתה אסטרוגלוס‏[1], שנאמר: "השב אשת האיש כי נביא הוא". בימי ירמיהו בקשו ישראל לבוא לידי מדה זו, ולא הניח להם הקב"ה, שנאמר: "כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו" וגו', כבר אברהם אביכם בקש לבוא לידי מדה זו ולא הנחתי לו. אמר ר' לוי: עד דסנדלא ברגלך, דרוס כובא; כל מי שהוא נתון למטה מהם, מתירא מהם, אבל את, שאת נתון למעלה מהם, דושם:

אמר רב יהודה אמר רב: מנין שאין מזל לישראל? שנאמר: ויוצא אותו החוצה וכו'. אמר לפניו: רבונו של עולם, נסתכלתי באצטגנינות שלי ואיני ראוי לכך. א"ל הקב"ה: צא מאצטגנינות שלך, אין מזל לישראל. מאי דעתיך, דקאי צדק במערב? מהדרנא ליה ומוקמינא ליה במזרח, והיינו דכתיב: "מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו" וגו':

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. אמרו: בשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם לתוך כבשן האש, אמר לפניו גבריאל: רבונו של עולם, ארד ואציל את הצדיק מכבשן האש? א"ל: אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד. ולפי שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, א"ל: תזכה ותציל שלשה מבני בניו:

אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. כפתוהו ועקדוהו לאברהם והניחוהו על גבי הארץ, והקיפו לו עצים מארבע רוחותיו, ה' אמות לכל צד, וגבהן של עצים ה' אמות. ועד אותה שעה לא הכיר תרח את בוראו. מיד באו שכניו ובני עירו וטפחו לו על ראשו, א"ל: בושת בושה גדולה וכלמה, בן שהיית אומר עליו שהוא יורש העולם הזה והעולם הבא שרפו נמרוד באש! מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה וירד והצילו. אמר תרח בלבו: שמא יעמדו ויהרגו את בני? עמד ויצא משם, שנאמר: "ויקח תרח" וגו'. ובשכר שיצא משם לשם שמים, המליכו הקב"ה לאברהם אבינו בחייו ל"ה שנה, שנאמר: "נשיא אלהים אתה", ולהלן הוא אומר: "אשר נשיא יחטא"; מה להלן שאין על גביו אלא ה' אלקיו. ומ' שנה מלך אחר מיתתו, הרי ע"ה שנה, ועליו הוא אומר: "לבבתיני אחותי כלה":

אמר רב חנן בר רבא אמר רב: עשר שנים נחבש אברהם אבינו, ג' בכותא, ז' בקרדו, ורב דימי מנהרדעא מתני איפכא. אמר רב: עיברא זעירא דכותא, זה הוא אור כשדים. הדא הוא דכתיב: "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו". בנוהג שבעולם, בשר ודם עושה לו פטרון שיהא מתקיים עליו, והוא נתפס באנקליטין. הלכו ואמרו לו: נתפס בן ביתך, א"ל: אני מתקיים עליו. יצא ליהרג, היכן הוא והיכן פטרונו? אבל הקב"ה אינו כן. אמרו מלאכי השרת: נתפס אברהם בן בריתך, א"ל: אני מתקיים עליו. א"ל: הרי הוא עומד לפני אמרפל, הרי אפומנימא שלו נקראין, הרי הוא יוצא לישרף! א"ל: הריני מתקיים עליו. הושלך לכבשן האש, ירד הקב"ה והצילו, אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים:

תרח היה רואה במזלות, רואה מזלו של הרן שהוא נשרף, ומזלו של הרן שהעולם מתמלא הימנו. נכנסו אומות העולם אצל אברהם אבינו, אמרו ליה: של מי אתה? אמר להם: לעולם לא אניח את הקב"ה שבשמים. מיד השליכוהו לכבשן האש. לא ירד עמו לא עיר ולא שרף ולא מלאך, אלא הקב"ה בעצמו, שנאמר: "אני ה' אשר הוצאתיך". הרן היה לבו חלוק, היה נוטה על דברי אביו. נכנסו אצלו, א"ל: של מי אתה? אמר בלבבו: אברהם אחי הוא גדול ממני, אם ראיתיו שנמלט, אומר אני: של אברהם אני. מיד השליכוהו לכבשן האש, ולא הספיק לירד עד שהמיתו האש, ונטלו המלך והשליכו לפני אביו, שנאמר: "וימת הרן על פני תרח אביו". ותרח אביו יפה ראה שהעולם מתמלא ממנו, ואינו יודע אם מן האנשים אם מן הנשים. שרי היתה בתו, שנאמר: "בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה", ונתמלא כל העולם ממנה:

שבעה דברי מופת נעשו בעולם, שלא נבראו כמותם מיום שנבראו שמים וארץ. מופת הראשון, שניצל אברהם מכבשן האש, שנאמר: אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. והמופת השני, שילדה שרה בת תשעים שנה, ולא האמינו עד שהניקה בנים שרה. מופת השלישי, שנזרקה בו שיבה באברהם, שנאמר: "ואברהם זקן". מופת הרביעי, לא היה אדם עוטש וחיה, אלא בכל מקום היתה נפשו יוצאה, בין בשוק בין בדרך, עד שבא יעקב אבינו ובקש רחמים על הדבר ואמר: רבונו של עולם, אל תקח נפשי ממני עד שאצוה על בני; ונעתר לו, שנאמר: "ויאמר ליוסף הנה אביך חולה". לפיכך חייב אדם בעטישה להודות להקב"ה שנהפך ממות לחיים, שנאמר: "עטישותיו תהל אור". מופת החמישי, "ובני ישראל הלכו ביבשה". מופת הששי, "שמש בגבעון דום", שבא יהושע ועשה מלחמת ישראל, והגיע ערב שבת, וראה בצרתן של ישראל שלא יחללו את השבת, עד שראה חכמי הגוים רוגשים במזלות לבוא על ישראל. מה עשה? פשט את ידו לאור השמש והירח והזכיר עליהם את השם, ועמד כל אחד ואחד במקומו ל"ו שעות עד מוצאי שבת. מופת השביעי, לא היה אדם עומד מחליו, עד שבא חזקיהו מלך יהודה ועמד וחיה, שנאמר: "מכתב לחזקיהו בחלותו ויחי מחליו". "ויאמר חזקיהו מה אות", אמר ליה: אחז אביך רגש במזלות והיה משתחוה לשמש, וירד השמש וברח במערב עשר מעלות. אם רוצה אתה, ירד עשר מעלות אחורנית. אמר חזקיה: לא כי, אלא אותן עשר שעות שתרד יעמוד במקומו. ונעתר לו, שנאמר: "הנני משיב את צל וגו' אשר ירד במעלות אחז". כשראה חזקיהו שלוחי מלך בבל, נתגאה בלבו למעלה והראה להם את כל האוצרות, ועוד שפתח הארון והראה להם את הלוחות, אמר להם: בו אנו עושין מלחמה ונוצחין. כעס עליו הקב"ה, אמר ליה: לא די לך שהראית להם אוצרות מלכי יהודה ואת כל אוצרות בית קודש הקדשים, ועוד שפתחת להם את הארון והראית להם הלוחות מעשה ידי? חייך, הם יעלו ויקחו את כל האוצרות, ותחת הלוחות יהיו בניך סריסים בהיכל מלך בבל, אלו חנניה מישאל ועזריה:

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

לעולם ישמור אדם בלבו שלא יבוא לידי חטא, ואפילו חטא הקל. צא ולמד מאבותינו הראשונים, שלא ירדו למצרים אלא בשביל דבר קל שדבר אברהם, במה אדע. ובשכר יראה קמעא שירא ישמעאל את אביו, לא נתן הקב"ה רשות לכל אומה ומלכות שישלטו בבניו. ובשכר שתי דמעות שהוריד עשו, נתנו לו את הר שעיר, שאין גשמי ברכה פוסקין ממנו לעולם. ובשכר שנטל את כליו והלך לו מפני יעקב אחיו, נתנו לו מאה מדינות. ובשכר ששמע יעקב אל יוסף, נענש עליו כ"ב שנה. ובשביל מריבה נענשו משה ואהרן. אמרו חכמים: אם אש אחזה בלחים, מה יעשו יבשים? ועל אותה שעה הוא אומר: "תפלה למשה". חזר הקב"ה לרצות את משה, א"ל: לא אני הוא שאתם בני ואני אביכם, אתם אחי ואני אחיכם, אתם רעי ואני רעכם, אתם דודי ואני דודכם? כלום אסרתי לכם, איני מבקש מכם אלא כשם שבלשתי בעצמי ומצאתי י"א מדות, כך איני מבקש מכם אלא י"א מדות ,ואלו הן: "הולך תמים ופועל צדק" וגו'. שוב חזר הקב"ה לרצות את משה, א"ל: כלום יש לפני משוא פנים? בין ישראל בין גוי, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, עשה מצוה – שכרה בצדה, שנאמר: "צדקתך כהררי אל" וגו'. מכאן אמרו: כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו, כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה; וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו, כבוד שמים במקומו, וכבודו מתמעט. מעשה באיש אחד שהיה עומד בבית הכנסת, ובנו עומד כנגדו, וכל העם עונין אחר התיבה הללויה, ובנו עונה דברים של תפלות. א"ל: ראה בנך שהוא עונה דברים של תפלות. אמר להם: ומה אעשה לו? תינוק הוא, ישחק. שוב למחר עשה כך, וכל אותן שמונה ימי החג, ולא אמר לו דבר. ולא יצאה אותה שנה ולא שנתים ולא שלש, עד שמת אותו האיש, ומתה אשתו, ומת בנו, ובן בנו, ויצאו לו ט"ו נפשות מתוך ביתו, ולא נשתייר לו אלא זוג אחד, אחד חגר וסומא, ואחד שוטה ורשע. שוב מעשה באדם אחד, שהיה מתחרט שלא קרא ושלא שנה. פעם אחת היה עומד בבית הכנסת, וכיון שהגיע העובר לפני התבה לקדושת השם הגביה את קולו ואמר: "קדוש קדוש קדוש". אמר ליה: מה ראית שהגבהת את קולך? אמר ליה: לא זכיתי לא למקרא ולא למשנה, ועכשיו שנתנו לי רשות לא אגביה את קולי ותשוב נפשי עלי? ולא יצאה אותה השנה ולא שנתים ולא שלש, עד שעלה אותו האיש מבבל לארץ ישראל, ועשאוהו שר החיל של קיסר, ומינוהו ראש על כל בירניות שבארץ ישראל, ונתנו לו מקום ובנה עיר וישב עליה וקראו לו קלניא, לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות. מעשה בכהן אחד שהאכיל את בהמתו תרומה, ונפלה עליו אש ואכלה ממנו שלשים כרים ושלשים בגדים וארבעה ועשרים כדים של יין וששה עשר כדים של שמן ושאר ממון שהיה לו. ובא ועמד לפני חכמים, סיפר להם מה שאירע לו. א"ל: כהן אני והאכלתי את בהמתי תרומה. ושמעו חכמים ואמרו: ברוך המקום שאין לפניו משוא פנים! וכי תרומה קדש שאין להם אוכלים, כלום הולכים אלא לשרפה? א"ל: לא כך למדתני, כרשיני תרומה מאכילין אותה לבהמה ולחיה ולתרנגולים? לא אמרו אלא כרשינים, שמתחלתן אוכלי בהמה הן, ובשנת רעבון התירו לבני אדם לאכול אותן, לפיכך גזר עליהן דוד. מכאן אמרו: כל המאכיל את בהמתו תרומה, אפילו מתרומת חוץ לארץ, עליו הכתוב אומר: "ובוזה דרכיו ימות", ואומר: "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו" וגו'.

ויאמר ה' אלקים במה אדע כי אירשנה. רבי חמא בר חנינא: לא כקורא תגר, אלא כאומר: באיזה זכות? אמר ליה: בכפרת שאני נותן לבניך. "ויאמר אליו קחה לי עגלה משלשת", שלשה מיני פרים: פר יום הכיפורים, ופר הבא על כל המצוות, ועגלה ערופה. "ועז משלשת", שלשה מיני שעירים: שעירי רגלים, ושעירי ראשי חדשים, ושעירת יחיד. "ואיל משלש": אשם ודאי, ואשם תלוי, וכבשה של יחיד. "ותור וגוזל", תור ובני יונה.

אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר: ויאמר אדני אלהים וגו'. ואף דניאל לא נענה אלא בזכות אברהם, שנאמר: "והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני"; "למענך" מבעיא ליה? אלא למען אברהם שקראו אדון:

אמר ר' יוסי: אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: ויאמר ה' אלקים במה אדע. אמר אברהם לפני הקב"ה: רבונו של עולם, שמא חס ושלום ישראל חוטאין ואתה עושה להם כאנשי דור המבול וכאנשי דור הפלגה? א"ל לאו. במה אדע? א"ל: "קחה לי עגלה משלשת". א"ל: תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? א"ל: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, שכל זמן שקוראים בהן מעלה אני עליהם כאילו הקריבו לפני קרבן, ואני מוחל להם על כל עונותיהם:

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

ר' אליעזר אומר: הראה הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים ארבע מלכיות, מושלן ואובדן, שנאמר: ויאמר אליו קחה לי עגלה משלשת, זו מלכות אדום, שהיא כעגלה דשה. עז משלשת, זו מלכות יון, שנאמר: "וצפיר העזים הגדיל עד מאד". ואיל משלש, זו מלכות מדי ופרס, שנאמר: "האיל אשר ראית בעל הקרנים". ותור, אלו בני ישמעאל. "תור" לשון ארמית, שור תור; אי לארץ כשיצמד שור זכר עם הנקבה, יפתחו וישדדו את כל העמקים. וגוזל, אלו ישראל שנמשלו לגוזל, "יונתי בחגוי הסלע", "אחת היא יונתי". לא נאמר לשון משולשת אלא גבורי כח, כמה דאת אמר: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק". רב משרשיא אמר: משולשים יהיו, שלשה פעמים עתידים למשול בארץ ישראל. פעם ראשון כל אחד ואחד בפני עצמו. פעם שני בשנים שנים. פעם שלישי כולן כאחד להלחם עם בית דוד, שנאמר: "יתייצבו מלכי ארץ" וגו'.

דבר אחר: קחה לי עגלה משלשת, זו בבל שמעמדת שלשה: נבוכדנצר ואויל מרודך ובלשצר. ועז משלשת, זו מדי שמעמדת שלשה: כורש ודריוש ואחשורוש. ואיל משלש, זו יון שמעמדת שלשה, דאמר ר' אלעזר: כל הרוחות כבשו ורוח מזרחית לא כבשו. א"ל ר' יוחנן, והכתיב: "ראיתי את האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה ועשה כרצונו והגדיל"? הוא דעתיה דר' אלעזר, דלא אמר מזרחה. ותור וגוזל, זו מלכות רביעית; תור הוא, אלא שגזלן הוא.

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

ר' יהושע אומר: לקח אברהם חרבו ובתר אותם כל אחד לשנים, שנאמר: ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתוך. אילו לא בתר אותם, לא היה העולם יכול לעמוד, אלא הואיל ובתר אותם תש כחן וכו'. ואת הצפור לא בתר וגו', לא היה שם אלא בן יונה.

ויקח לו את כל אלה. ר' שמעון אומר: כל הכפרות כולן הראה לו, עשירית האיפה לא הראה לו. ורבנן אמרין: אף עשירית האיפה הראה לו; נאמר כאן: את כל אלה, ונאמר להלן: "והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה'" וגו'. ואת הצפור לא בתר, הראה לו שמבדילין בעולת העוף ואין מבדילין בחטאת העוף.

ויקח לו את כל אלה. ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה אומר: שרי אומות העולם הראה לו וכו'. על דעתיה דרבי יהודה, קתדרין דדין לקבל קתדרין דדין; ועל דעתיה דר' נחמיה, ששם היתה סנהדרי גדולה יושבת וחותכת דיניהם של ישראל. ואת הצפור לא בתר, הראה לו כל מי שהוא מעמיד פנים בגל, הגל שוטפו, וכל מי שאין מעמיד פנים בגל, אין הגל שוטפו.

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

וירד העיט על הפגרים. זה דוד בן ישי שנמשל כעיט, "העיט צבוע נחלתי לי". כצאת השמש מן המזרח היה אברהם יושב, מניף עליהם בסודרו, כדי שלא ימשול בהן העיט, עד שבא הערב. ר' אלעזר בן עזריה אומר: מכאן אתה למד שאין מושלן של ארבע מלכיות הללו אלא יום אחד מיומו של הקב"ה. א"ל ר' אלעזר בן ערך: כדברך, שנאמר: "נתנני שוממה כל היום דוה", חוץ משתי ידות שעה. תדע לך שהוא כן, בוא וראה, כשהחמה נוטה לבוא במערב שתי ידות שעה, תש אורו אין נוגה לו. וכן עד שלא יבוא הערב יצמח אורן של ישראל, שנאמר: "והיה לעת ערב יהיה אור".

וירד העיט על הפגרים וישב אותם אברם. נסב אברהם מכישה והוה מכיש להון, ולא הוו מתכתשין; ואף על פי כן וישב אותם אברם בתשובה. אמר ר' עזריה: לכשיעשו בניך פגרים בלא גידים ובלא עצמות, זכותך עומדת להם:

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

עמד אברהם והיה מתפלל לפני הקב"ה שלא ישתעבדו בניו בארבע מלכיות, ונפל עליו שנת תרדמה וישן לו. וכי יש לך אדם שהוא שוכב וישן ויכול להתפלל? אלא ללמדך שהיה אברהם ישן מכח התפלה, כדי שלא ישתעבדו בניו. אימה, זו מלכות הרביעית, שנאמר: "דחילו ואמתני". חשכה, זו מלכות יון, שהחשיכה עיניהן של ישראל. גדולה, זו מלכות מדי, שגדלה למכור ישראל חנם. נופלת, זו מלכות בבל, שנאמר: "נפלה נפלה בבל". עליו, אלו בני ישמעאל, שעליהם בן דוד יצמח, שנאמר: "אויביו אלביש בשת ועליו יציץ נזרו".

ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: תחילת מפולת שינה, דמיך ליה ולא לעי באורייתא, דמיך ליה ולא לעי בעבידתא. רב אמר, שלוש תרדמות הן. תרדמת שינה, "ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן". תרדמת נבואה, ותרדמה נפלה על אברם. תרדמת מרמיטה, שנאמר: ואין רואה ואין יודע ואין מקיץ כי כולם ישנים כי תרדמת ה' נפלה עליהם. ורבנן אמרין: אף תרדמה של שטות, שנאמר: "כי נסך ה' עליכם רוח תרדמה". ר' חנינא ברבי יצחק אמר: ג' נובלות הן. נובלות מיתה שינה, נובלות נבואה חלום, נובלות העולם הבא שבת. רבי אבין מוסיף תרתין: נובלות אורה של מעלה גלגל חמה, נובלות חכמה של מעלה תורה.

והנה אימה, זו בבל דכתיב: "באדין נבוכדנאצר התמלי חמא". חשכה זה מדי, שהחשיכה עיניהם של ישראל בצום ובתענית. גדולה זו יון; ר' סימון אמר: שהיא מעמדת ק"כ דוכסין, ק"כ איפרכין, ק"כ אסטרטיוטין. ורבנן אמרין: מששים ששים, דכתיב: "נחש שרף ועקרב"; מה עקרב זו יולדת לששים, כך מלכות יון מעמדת מס' ס'. נופלת זו מלכות רביעית, דכתיב: "מקול נפלם רעשה הארץ". ויש שמחליפים: נופלת זו בבל, דכתיב: "נפלה נפלה בבל". גדולה זו מדי, דכתיב: "גידל המלך אחשורוש". חשכה זו יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרות, שהיו אומרים: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל. אימה זו מלכות רביעית, "דחילה ואמתני ותקיפא".

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר לאברם ידוע תדע. ידוע שאני מפזרן, תדע שאני מכנסן. ידוע שאני משעבדן, תדע שאני גואלן. כי גר יהיה זרעך, משתראה לך זרע ת' שנה. אמר ר' יודן: גרות עבדות וענוי. בארץ לא להם ארבע מאות שנה, לאספטיה שלהן:

אמר ליה הקב"ה: אתה אמרת "במה אדע", חייך שני פעמים, ידוע תדע.

ר' אלעזר בן עזריה אומר: והלא לא ישבו ישראל במצרים אלא ר"י שנים? תדע שהוא כן, בוא וראה: כשירד יוסף למצרים היה בן י"ז שנה, ובעמדו לפני פרעה היה בן ל', ושבע שני השבע וב' שני הרעב הרי ל"ט, ולוי היה גדול מיוסף ו' שנים, ובירידתו למצרים היה בן מ"ה, ושני חייו במצרים צ"ב שנה, הרי כולם קל"ז שנה, "ושני חיי לוי קל"ז", ובירידתו למצרים ילדה לו אשתו יוכבד בתו, ובת ק"ל ילדה את משה, "ומשה בן פ' שנה בעמדו לפני פרעה", הרי ר"י שנים. וכאן הוא אומר: ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה? א"ל ר' אלעזר בן ערך: לא אמר לו הקב"ה לאבינו אברהם, אלא משהיה לו זרע, שנאמר: כי גר יהיה זרעך; ומשנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים, ת' שנה. א"ל: והכתיב, "ומושב בני ישראל" וגו'? א"ל: ר"י שנים ישבו ישראל במצרים, וה' שנים עד שלא ירד יעקב למצרים נולד ליוסף ב' שבטים, מנשה ואפרים, הרי רט"ו שנה. ימים ולילות, הרי ת"ל שנה, שדילג הקב"ה על הקץ בזכות אבות שהן הרי עולם, ובזכות בני יעקב שהן גבעות עולם, שנאמר: "קול דודי הנה זה בא" וגו':

נאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, זה יצחק, שנאמר: "כי ביצחק יקרא לך זרע". "ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם". יעקב אבינו אמר: "ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה", הרי ק"צ שנים. נשתייר ר"י, סימן שנותיו של איוב. ובאותו הפרק נולד איוב, "ויחי איוב אחרי זאת מאה וארבעים שנה", ואומר: "ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה". נמצאת אומר: כשירדו ישראל למצרים נולד איוב, וכשעלו מת. או יכול כל ת' שנה היו במצרים? והלא קהת מיורדי מצרים היה, ושני חיי קהת קל"ג שנים, ושני חיי עמרם קל"ז שנים, ופ' שנים של משה, הרי ש"נ שנה. ומה תלמוד לומר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה? כל זמן שזרעו בארץ לא להם, ת' שנה; ועבדום, אלו ימי השעבוד; וענו אותם, אלו ימי העינוי; כולן ארבע מאות שנה:

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

וגם את הגוי אשר יעבודו. גם, לרבות ד' מלכיות. דן אנכי, בשתי אותיות הללו הבטיח הקב"ה את אברהם אבינו שהוא גואל את בניו, ושאם יעשו תשובה – גואלן בע"ב אותיות, דאמר ר' יודן: מ"לבוא לקחת לו גוי" עד "ובמוראים גדולים" את מוצא ע"ב אותיות; ואם יאמר לך אדם: ע"ה הם, אמור לו: צא מהם גוי שני שאינו עולה מן המנין. ר' אבין אמר: בשמו גואלן, ששמו של הקב"ה ע"ב אותיות.

ואחרי כן יצא ברכוש גדול, "אחר" אין כתיב כאן אלא "אחרי", משאביא עליהן י' מכות לאחר כן יצאו.

זה שאמר הכתוב: "וישובו ויחנו לפני פי החירות", כאן נתקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. א"ל הקב"ה: זו היא מההבטחה שהבטחתי לו, יחזרו לאחוריהם, שכל כסף וזהב שכנס יוסף היה נתון בבעל צפון, וכשחזרו נטלוהו, שנאמר: "כנפי יונה נחפה בכסף" וגו':

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

א"ל: אף אני בשעבוד? א"ל: ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה. אמר ריש לקיש, שלושה הן שכתוב בהן "בשיבה טובה": אברהם ודוד, ושוה להן גדעון, ולא שוה לו; למה? "ויעש אותו גדעון לאפוד", לעבודה זרה:

הנפטר מן המת אל יאמר לו "לך לשלום", אלא "לך בשלום", שנאמר: ואתה תבא אל אבותיך בשלום. הנפטר מחבירו אל יאמר לו "לך בשלום" אלא "לך לשלום", שהרי דוד אמר לאבשלום "לך בשלום", והלך ונתלה. יתרו אמר למשה: "לך לשלום", הלך והצליח. ואתה תבא אל אבותיך בשלום, בשרו שיש לאביו חלק לעולם הבא. תקבר בשיבה טובה, בשרו שישמעאל יעשה תשובה בימיו:

דבר אחר: ואתה תבא אל אבותיך בשלום, וכי הנפש יוצאה מן הגוף והוא שלום? אלא שהצדיקים מקדמין אותו ואומרים לו: "בוא בשלום". וכתיב: "ויאסף אל עמיו"; כל הנפשות חוזרות, צדיקים עם הצדיקים והרשעים עם הרשעים, שנאמר: "ויאסף אל עמיו":

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ר' זעירא אמר: לא נבראו הללו אלא עצים לגיהנם, שנאמר: והנה תנור עשן, ואין תנור אלא גיהנם, שנאמר: "נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים":

ויהי השמש באה ועלטה היה, אמיטתא הות. והנה תנור עשן ולפיד אש. ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר, ד' דברים הראה לו: גיהנם ומלכיות ומתן תורה ובית המקדש. א"ל: כל זמן שבניך יהו עוסקין בשתים הן ניצולין משתים; פרשו משתים הן נדונין בשתים, ועתיד בית המקדש ליחרב וקרבנות ליבטל. במה אתה רוצה שירדו בניך? בגיהנם או במלכיות? ר' חנינא בר פפא אמר: אברהם ברר לו את המלכיות. ר' חמא בר חנינא אמר: הקב"ה ברר לו את המלכיות; הדא הוא דכתיב: "אם לא כי צורם מכרם", זה אברהם; "וה' הסגירם", מלמד שהקב"ה הסכים לדבריו. ר' הונא בשם ר' אחא אמר: כך היה אברהם יושב ותמיה כל אותו היום, במה אברר, בגיהנם או במלכיות? אמר ליה הקב"ה: קטע הדין מלניא מלבך, ברור לך את המלכיות. הדא הוא דכתיב: "הרכבת אנוש לראשנו", ארכבת אומיא לרישינן; "באנו באש ובמים". ר' יהושע בן לוי אמר: אף קריעת ים סוף הראה לו, דכתיב: "אשר עבר בין הגזרים", כמה דאת אמר: "לגוזר ים סוף לגזרים":

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית. שבעה אבות כורתי ברית. באברהם כתיב: ביום ההוא כרת וגו'. ביצחק כתיב: "ואת בריתי אקים את יצחק". ביעקב כתיב: "וזכרתי את בריתי יעקוב". במשה כתיב: "כרתי אתך ברית". באהרן כתיב: "בריתי היתה אתו החיים והשלום". בפינחס כתיב: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית". בדוד כתיב: "כרתי ברית לבחירי". שבעה אבות שכבו בכבודו של עולם ולא שלטה בהם רימה, ואלו הן: אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרן ומרים, ובנימין בן יעקב. ויש אומרים אף דוד, שנאמר: "לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח":

לזרעך נתתי את הארץ הזאת. ר' הונא ור' דוסתאי בשם ר' שמואל בר נחמני אמרי: אף מאמרו של הקב"ה מעשה, שנאמר: לזרעך נתתי; "אתן" אין כתיב כאן אלא "נתתי". "יאמרו גאולי ה' אשר גואלם" אין כתיב, אלא "אשר גאלם". "כי פודה ה' את יעקב" אין כתיב כאן, אלא "כי פדה". "אשרקה להם ואקבצם כי אפדם" אין כתיב כאן, אלא "כי פדיתים". "ויברא ה' על מכון הר ציון" אין כתיב כאן, אלא "וברא ה'", כבר היא ברואה ומיתקנא.

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)

את הקיני ואת הקנזי. לפי שאין מזכיר כאן חוי, לפיכך הוא מביא רפאים תחתיהם. עלה בדעתו של מקום שהוא מנחיל לישראל עשרה עממים. את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני אינון תלתא, ואחרנייתא "ואת החתי ואת הפרזי ואת הרפאים ואת האמורי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי", הרי י'; ולא נתן להם אלא השבעה. ואיזה השלשה שלא נתן להם? ר' אומר: ערבים שלמייים נטיים. ר' שמעון בר יוחאי אומר: דרמסקים ואסיים ואספמיים. ראב"י אומר: אסיא וטרקי וקרטגינא. רבנן אמרי: אדום ומואב וראשית בני עמון, הם השלשה שלא נתן להם בעולם הזה. אדום שנאמר: "כי לא אתן לך מארצו ירושה", ובמואב כתיב: "אל תצר את מואב." קיני הוא עשו, קנזי וקדמוני עמון ומואב. ולימות המשיח יחזרו ויהיו לישראל, כדי לקיים מאמרו של הקב"ה: "אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם". אבל עכשיו נתן להם שבעה, שנאמר: "שבעה גוים רבים ועצומים ממך". אמר ר' יצחק: חזירתא רעיא בעשרה, ואימרתא לא בחד; כל אלין אמר הקב"ה לאברהם דיהיב ליה: את הקיני ואת הקנזי וגו', ועדיין "ושרי אשת אברם לא ילדה לו":


הערות

  1. ^ נדצ"ל: אסטרולוגוס