עם טעמים:
וְאַתָּ֛ה תָּב֥וֹא אֶל־אֲבֹתֶ֖יךָ בְּשָׁל֑וֹם תִּקָּבֵ֖ר בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָֽה׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
[יח] ולא תראה כל אלה. דאם לא כן מאי ענין "ואתה תבא אל אבותיך" לכאן, אלא רוצה לומר שלא תראה כל אלה. ואינו רוצה לומר 'כל אלה' אף הגירות, דהא הגירות היה גם כן על אברהם, דכתיב (להלן כא, לד) "ויגר אברהם" (קושית הרמב"ן), אלא 'ולא תראה כל אלה' קאי על "ועבדום ועינו אותם", דלא היה על אברהם (כ"ה ברא"ם). ועוד שלא היה ענין הגירות על אברהם, אף על גב דכתיב "ויגר אברהם" - לא היה לו ענין הגר, שהוא שפל ומדוכא, והוא היה "נשיא אלקים" (להלן כג, ו), והושוו כל העולם להמליכו (רש"י לעיל יד, יז), ופירוש 'ולא תראה כל אלה', שלא תראה גירות של שפלות, ולפיכך כתיב (פסוק יג) "כי גר יהיה זרעך", אבל באברהם לא היה בו ענין גירות:
"ואתה תבא אל אבותיך בשלום" - ולא תראה כל אלה לשון רש"י ואינו נכון כפי פירושו שאמר (בפסוק יג) "כי גר יהיה זרעך" משיהיה לך זרע ומשנולד יצחק נאמר בו ויגר אברהם בארץ פלשתים (להלן כא לד) ויגר יצחק בגרר אם כן גם הוא בכלל הגזירה אבל טעמו ואתה תבא אל אבותיך בשלום שלא יגיעך שום עונש דבר מאתי אף על פי שאני גוזר על בניך עונשים בעבדות וענוי
ואתה תבא אל אבותיך בשלום וגו' עד ושרי אשת אברם. הודיע הקב"ה לאברהם שבימיו לא יירש את הארץ וג"כ בימיו לא יהיה הגרות והעבדות כי הוא יהיה בימיו תמיד שר וגדול ולפי שאדם וחוה הם האבות הראשונים לכל נוצר ונקברו במערה בחברון יעדו הקב"ה לאברהם ובשרו שיקבר עמהם שמה ועליהם אמר ואתה תבא אל אבותיך כי יקבר עמהם שם. ולפי שאדם וחוה מתו ביגון ואנחה מפני גרושם מג"ע ועל הבל כי הרגו קין אמ' ית' שהוא יבא אליהם ויקבר עמהם בשלום ובשיבה טובה עם היות שהם לא מתו בשלום ובשיבה טובה. ואמרו ודור רביעי ישובו הנה הנה כפי הדעת הראשון שהיה גלות מצרים בחטא שחטאו השבטים במכירת יוסף יהיה ענינו כי יפקוד האלהים עליהם עונם ועל בניהם על שלשים ועל רבעים כמו שאמרתי ואח"כ יהיה ית' עושה חסד לאלפים בהיותם אוהביו ושומרי מצותיו והיה הדור הראשון ע"ד משל יהודה שהיה במכירה ופרץ וחצרון וכלב שהוא הדור הרביעי והיה מבאי הארץ. ואמנם כפי הדעת השני שהיה סבת גלות מצרים לצרף ולברר הקהל הנבחר מהשבטים להתדבק באל ית' ימנו הדורות באותו האופן עצמו מן השבטים שהם היו הקהל הנבחר עד הדור הרביעי כאלו תאמר יהודה ופרץ חצרון וכלב. ואמנם אמרו כי לא שלם עון האמורי עד הנה בא להתיר לאברהם ספק אפשר שיספק על זה והוא כי אם היה שאברהם לא חטא ולא יצחק בנו ולא יעקב בן בנו והצרוף ג"כ לא נעשה כי אם לקהל השבטים וזרעם למה זה לא ירשו אברהם ויצחק ויעקב את הארץ ואחריהם יענשו בניהם אם חטאו או יצרפו בכור הגלות כפי גזרת החכמה האלהית. הנה להשיב על זה אמר ית' ודור רביעי ישובו הנה ר"ל הסבה אשר בעבורה לא תהיה מיד עתה היא לפי שלא שלם עון האמורי עד הנה ולא הגיע עדין הזמן לשיסחו הכנעניים ממנה הנה א"כ אברהם יצחק ויעקב לא ירשו את הארץ לפי שלא שלם עון האמורי ובניהם לא ירשוה אחריהם עד דור הרביעי בסבת החטא או הגזרה. וכבר ידעת שהידיעה האלהית בעתיד לא תכרית טבע האפשר ולא תסור הבחירה האנושית. והותרו עם מה שפרשתי בזה השאלות הי"ט ך' וכ"א. וספר הכתוב כפי מה שביארתי שאחרי כל זה הקיץ אברהם מהנבואה השנית הזאת ואז בפועל ובהקיץ ראה תנור עשן ולפיד אש כלומר עמוד עשן גדול כאלו הוא יוצא מהתנור ובתוכו לפיד אש מתלקחת שאותו אש עשן שבתוכו היה עובר בין הגזרים שהם בין הבתרים מהעגלה והעז והאיל שבתר בתוך והוא הברית שנכרת עמו. והנה אברהם לא עבר בין הבתרים כדרך כורתי הברית וכענין מה שנאמר העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו לפי שאברהם לא נתחייב בברית הזה בשום דבר אבל הקב"ה הוא בלבד יעדו ולכן עבר העשן והאש האלהי בין הגזרים. והאש והעשן שזכר הכתוב פה היא השכינה המוחשת שנראתה בהר סיני כמ"ש (שמות ך"ד י"ז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל והענן הוא העשן וזה עצמו היה האש היורד על העולה ועל השלמים בימי משה ובימי שלמה כי הוא מורה על הברית ועל הרצוי והדבקות האלהי וזהו אמרו (בראשית ט"ו י"ז) ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו' כי עם היות שאברהם שאל לבד מתי תהיה ירושת הארץ באתהו התשובה והברית כולל הזמן וגם כן כמות הארץ אשר תכלול המתנה האלהית מנהר מצרים עד נהר פרת ונהר מצרים אינו נילוס כי הוא נקרא יאור לא נהר אבל הוא שיחור כי משם עד נהר פרת היה גבול ארץ ישראל. ואמרו ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית. ענינו אזי כשהודיעו הזמן הודיעו גם כן כמות הארץ וגדלה. ועם היות שביעודים הראשונים אמר לזרעך אתן ואתננ' בלשון עתיד הנה עתה אמ' נתתי בלשון עבר שמפני הברית היתה כל הארץ נתונה לו ועל שני הדברים נכרת הברית:
(טו) "ואתה". והודיע לו כי הוא בשלום ימות, כי היה שר וחשוב ונשיא אלהים בתוכם, והגרות התחיל בדור זרעו, שיצחק נגרש מאבימלך, ורועי גרר רבו עם רועי יצחק, וכ"ז לא קרה לאברהם, ומ"ש "תבוא אל אבותיך" יכוין על ביאת הנפש בצרור החיים שתאסף אל אבותיך הצדיקים אדם נח שם ועבר, ועל הגוף אמר "תקבר בשיבה טובה":
ואתה תבא וגו'. קשה למה הפסיק בהבטחת אברהם תוך הבטחות הבנים, והגם שמבטיחו שלא יראה בחייו מהשעבוד של זרעו, עם כל זה לא היתה נפסדת הכונה אם היה מאחר, שגם עתה אין המאמר סמוך לשעבוד אלא לגאולה. עוד צריך לדעת למה כפל לומר בשלום בשיבה טובה ולא הספיק באומרו בשיבה טובה ובה כלול גם כן בשורת תשובת ישמעאל שאמרו ז"ל, ולא יראה שעבוד הבנים:
אכן כוונת הכתוב לפי מה שקדם לנו כי הצדיקים ובפרט האבות יקפידו על ניכוי שכר לעולם הנצחי, וצא ולמד (ב"ר פמ"ר) שמצינו לו שהיה מיצר בהריגת המלכים שמא נתנבה לו משכר העליון עד שאמר לו ה' (פסוק א) אל תירא אברם וגו' שכרך הרבה, אשר על כן כשהבטיחו שיצאו מהשיעבוד ברכוש גדול, יש מקום לאברהם לחוש ולומר כ צר ך לנכות משכרו לעשות לו ניסים ונפלאות לבניו ולהוציאם ברכוש גדול לזה הבטיחו סמוך לאמירת יצאו וגו' ואתה תבוא אל אבותיך בשלום שלא יתנכה משלום אשר החזקת במעוז, וחסד הבטחון מתת אלהים הוא וזה כנגד הבטחות השארות הנפש, וכנגד פרטי עולם הזה אמר תקבר בשיבה טובה כאן כלל שלא יביט מהשעבוד לבניו גם שיעשה ישמעאל תשובה כדי שיקברוהו בשיבה טובה בבנים צדיקים כי הוא המקווה לצדיקים ושאר פרטי הטוב והשלוה. ובזה סלקה קושית רמב"ן יעוין שם דבריו, כי לא באה ההבטחה על הגירות וכו' ודברי רמב"ן דחוקים:
א"ל: אף אני בשעבוד? א"ל: ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה. אמר ריש לקיש, שלושה הן שכתוב בהן "בשיבה טובה": אברהם ודוד, ושוה להן גדעון, ולא שוה לו; למה? "ויעש אותו גדעון לאפוד", לעבודה זרה:
הנפטר מן המת אל יאמר לו "לך לשלום", אלא "לך בשלום", שנאמר: ואתה תבא אל אבותיך בשלום. הנפטר מחבירו אל יאמר לו "לך בשלום" אלא "לך לשלום", שהרי דוד אמר לאבשלום "לך בשלום", והלך ונתלה. יתרו אמר למשה: "לך לשלום", הלך והצליח. ואתה תבא אל אבותיך בשלום, בשרו שיש לאביו חלק לעולם הבא. תקבר בשיבה טובה, בשרו שישמעאל יעשה תשובה בימיו:
דבר אחר: ואתה תבא אל אבותיך בשלום, וכי הנפש יוצאה מן הגוף והוא שלום? אלא שהצדיקים מקדמין אותו ואומרים לו: "בוא בשלום". וכתיב: "ויאסף אל עמיו"; כל הנפשות חוזרות, צדיקים עם הצדיקים והרשעים עם הרשעים, שנאמר: "ויאסף אל עמיו":
אל אבותיך מלמד שעשה תרח תשובה. קשה והלא אמר רש"י למעלה בסוף פרשת אלה תולדות נח גבי וימת תרח בחרן שהרשעים אף בחייהן קרוים מתים דמשמע שתרח היה רשע בסוף חייו. י"ל דע"כ לא קאמר התם שהיה רשע אלא כשיצא אברהם מאצלו ולכך קראו מת באותה שעה אבל לאחר כן שב מרשעו:
