מלבי"ם על בראשית טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על בראשית · טו · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


(א) "היה דבר ה' אל אברם במחזה", החזון הוא מדרגה מיוחדת מן הנבואה, שהנביא חוזה בעין הלב את העתיד בציורים נשגבים ודמיונות, ולפעמים יהיה מחזה שוא, כמ"ש חזו לך שוא ותפל, לכן באר שהיה מחזה אלהית כי היה דבר ה' אליו, "אל תירא אברם", מבואר שהיה מתירא מאיזה דבר, ונתנו בו חז"ל והמפרשים כמה טעמים, שהיה מתירא שהמלכים ישובו וילחמו אתו, או שירא פן עשה שלא כהוגן ששפך דמים, או שירא פן ינוכה לו מזכיותיו, נגד יראת ב"ו א"ל "אנכי מגן לך", ונגד היראה שעשה בזה שלא כהוגן נגד המקום א"ל "שכרך הרבה מאד", כי עוד יקבל בעבור זה שכר, כי כלה הקוצים מן הכרם וקדש שם ה', וכדומה, ולשון היה דבר ה' אליו יבא לפעמים כשישיב לו ה' תשובה אל איזה דבר, כי בא הדבור להשיב לו על הרהורי לבבו. והנה המפרשים נתקשו מאין ידע אברהם שמכוין על שכר גשמי בעוה"ז שע"כ אמר מה תתן לי, הלא י"ל שמכוין על שכר עוה"ב. ואין זה שאלה, כי לא יצדק לשון שכר ונתינה רק על גמול שאינו בטבע הפעולה בעצמה, לא על אושר ושלמות המסובב מן הפעולה בעצמה, לא על אושר ושלמות המסובב מן הפעולה בעצמה, כי לא יאמר האב אל בנו אם תלמד אתן לך שכרך שתתחכם, אחר שזה לא יתן לו בשכרו, שהוא מסובב מן הלמוד מעצמו, רק יאמר אם תלמד אעשירך עושר גדול וזה יקרא שכר, ואם כן שכר עולם הבא שהוא נצחיית הנפש והזדככה ושובה אל צרור החיים הוא מסובב מעצמו מן עבודת ה' ואינו שכר ולא יצדק בו נתינה, כי זאת יעשה האדם בעצמו בהתהלכו עם אלהים שבזה ישלים את עצמו, ובהכרח שמ"ש לו שכרך הרבה מאד כוון על שכר עוה"ז שזה אינו רצוף ומסובב מטוב המעשים רק הוא חסד ה' שישלם לו שכר עוה"ז נוסף על מה שהשלים את נפשו לחיי העוה"ב, וע"כ לא נזכר היעוד הרוחני בתורה כי זה אינו שכר רק מקושר עם השלמת נפשו בעיון ובמעשה:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(ב – ו)    איך נסתפק אברהם בהבטחת ה' שיהיה לו זרע שהבטיחו כ"פ. ולמה חלק מאמר אחד לשתי אמירות ויאמר מה תתן לי ויאמר הן לי לא נתתה זרע. ועוד הלא יכול להיות שמ"ש שכרך הרבה מאד כוון על שכר עוה"ב. ולמה הוציא אותו החוצה, ומז"ש שהאמין בה' וכי עד עתה לא האמין. ומז"ש ויחשבה לו צדקה:

(ב) "ויאמר אברם". הנה זה א"א לומר כלל שהי' לאברהם קצת ספק בהבטחת ה' אשר הבטיח לו ג' פעמים שיהיה לו זרע (כמ"ש ואעשך לגוי גדול, לזרעך אתן את הארץ, ושמתי את זרעך כעפר הארץ) וכל מדה טובה שיוצא מפי ה' אפי' על תנאי אינו חוזר בו, ואיך לא האמין ראש המאמינים בדבר ה', אמנם באשר ראה באצטגנינות כי לא יהיה לו בן, והוא היה אז דעתו שהמחויב מהוראת המזל והמערכת מוכרח שיבא, עד שגם חז"ל אמרו שא"ל ה' אברם אינו מוליד אברהם מוליד, שהוצרך שנוי השם שיהיה כאיש אחר אשר עליו לא חל הוראת המערכת, ואמרו שא"ל ה' מה דעתך דקאי צדק במזרח מהדרנא ליה למערב, כוונתם שהודה לו ה' שלפי מעמד כוכבו ומזלו [שהיה כוכב צדק] בעת ההיא א"א שיוליד, רק שבהסב הגלגל את מעגלו השנתיי, אז ישתנה הוראת הכוכב לטובה, כמ"ש גלגלא דרקיע הוא דהדר נטר עד למחר כי השתא ומשתכחת לה, וסבוב השנתיי שיסוב כוכב צדק סביב השמש הוא קרוב לי"ב שנה, וע"כ הוליד את ישמעאל כשהיה בן פ"ו שהוא קרוב לי"ב שנה אחר הדבור הזה שהיה אז אברהם בן ע"ה, ונצטוה על המילה שהיה הכנה ללידת יצחק כשהיה בן צ"ט, שהוא יותר מי"ב שנה אחר לידת ישמעאל, שאז סבב כוכב צדק את מעגלו השנתיי, ועל כן חשב אברהם שהבן שהוא עתיד להוליד יולידהו קרוב למותו או שיוליד אחר מותו, ובזה תתקיים הבטחת ה' שזרעו יפרה וירבה וינחל את הארץ, וגם הוראת המזל, כי הבן הנולד אחר מותו או סמוך למותו הוא אצלו כאלו לא נולד, אחר שלא היה אז בעולם, או שכבר מוכן ללכת בדרך עולם ולא יוכל לגדלו ולחנכו, ועפ"י מחשבה זו שהיה בלב אברהם, השיב על מ"ש לו שכרך הרבה מאד, שני טענות בשני מאמרים, א] למה לו העושר והקנינים הרבים, אחר שכל ימי חייו יהיה ערירי,"ובן משק" ומנהל את ביתו [מלשון על פיך ישק כל עמי] הוא לא קרוב לו כי הוא אליעזר, ואף לא מארץ מולדתו כי "הוא מדמשק":

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ג)" ויאמר אברם", עוד טען טענה שניה, שאף אם תאמר כי הלא כל העושר והנכסים שתתן לי הגם שאני אין לי שום הנאה מהם בחיי, הלא יהיו שמורים לזרעי אחרי, ע"ז השיב "הן לי לא נתתה זרע "שהלא ימי חיי יחלפו בלא זרע והבן שיולד לי סמוך למיתתי יהיה קטן, וא"כ "הנה בן ביתי יורש אותי", כי במותי יחזיק העבד בנכסים, וכשיגדל בני יהיה רש וחסר כל כי העבד יקח את כל עשרי ולא יתן לו כל מאומה:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ד) "והנה דבר ה' אליו", ע"ז השיב לו ה' כי הבן שיולד לו, יולד ויגדל ויהיה לאיש גדול בעודו בחיים חייתו, עד שבמותך "לא יירשך זה", כי הבן כבר יהיה אז אדון הבית ושליט בנכסים, וכל העושר אשר אתן לך זרעך יירשנה, ובאשר היה זה לפלא בעיני אברהם שהיה נמשך לפי דעת האצטגנינים, וידע שלפי הוראה מזלו הוא דבר בלתי אפשר. לכן,

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ה) "ויוצא אותו החוצה". גלה לו שהוא וזרעו אינם נתונים תחת משטרי הכוכבים והמזלות. והגם שהמערכות שולטים על עניני העולם, הוא יוצא החוצה מן הנהגת העולם הזה ואינו נתון תחת המזל, וחז"ל במליצתם שהעלהו למעלה מכפת הרקיע," ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים". הנה לפי פשוטו א"ל שזרעו לא יספר מרוב כמו שאין מספר לכוכבים, כי הגם שהקדמונים מנו מספר לכוכבים שהם אלף וכ"ב. הנה להאחרונים שהמציאו המראות המלוטשות נתברר כי מספר הכוכבים רב ועצום מאד, וה' נתן בכח ראותו של א"א שיביט את כל המון כוכבים השטים במרחבי מרחקים שאין להם סוף, ואמר לו אם "תוכל לספר אותם". כפי שאני מראם לך עתה. ומבואר אצלי (ישעיה ה') שיש הבדל בין" הבטה לראיה", שההבטה היא שימת לב על הדבר ועיון השכל, ובזה בא תמיד הבט וראה, ר"ל שים לב וראה, או ראה והבט, ר"ל ראה בעיניך ושים לב להבין, ובמקום שבא פעל הבט לבדו בלא פעל ראה, יבא לרוב על שימת הלב ועיון המחשבה כמו הביטו אליו ונהרו, והביטו אחרי משה [פי' חז"ל שהיו אומרים אשרי יולדתו], וכשבא על הראיה אמר במדרש אין הבטה אלא מלמעלה למטה, ר"ל הבטה שבא לבדו ושבא על הראיה כמו משמים אל ארץ הביט, למרחוק עיניו יביטו (איוב לט), מזה אמרו שהגביהו למעלה מכפת הרקיע שהוא למעלה מן העננים כמ"ש בפסוק יהי רקיע. ואז ראה גם הכוכבים שנראים בחצי כדור הארץ השני שבזה הביט מלמעלה למטה. והנה מ"ש לו "כה יהיה זרעך "א"א שאמר לו על הרבוי לבד שכבר אמר לו והיה זרעך כעפר ארץ, שזה מספר יותר גדול ממס' הכוכבים, ושם אמר אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה, ופה תפס לשון מספר וכבר בארתי בפי' ש"ב (סי' כד) ההבדל בין "ספר ומנה" שספר הוא אם סופר לדעת מספרם, וזה רק בדבר שדרך לספור אותם, אבל על עפר הארץ לא יצדק לשון מספר, שמי יספור את האבק והעפר, רק יצדק לשון מנה שהמנוי הוא לדעת אם חסר ממה שהיה כמ"ש עוד תעבורנה הצאן ע"י מונה, שכבר יודע מספר צאני רק מונה אם לא חסר ממספרם, והעפר אם יוקח מעט עפר לא יורגש חסרונו, וכן דרשו חז"ל במדרש כשם שהעפר אם יוקח ממנו מתמלא חסרונו, כך יתמלא תיכף חסרון של ישראל שמתו בעת הדבר, וא"כ הוסיף לו שזרעך יהיה כל אחד מהם עולם חשוב בפ"ע ויספר בפ"ע, כמו שה' מונה מספר לכוכבים שכל כוכב הוא עולם בפ"ע, ואם יחסר כוכב אחד מן המציאות יהיה זה חסרון לכלל הבריאה, כן כ"א מישראל הוא עולם מלא בפ"ע ואם יחסר איש מהם הוא חסרון נוגע לשלמות העולם הכללי, וכ"ש לאושר העם כולו כמש"פ מ"ש ולציון יאמר איש ואיש יולד בה. והראה לו ג"כ שכמו שמנהיג ה' את ההנהגה המסודרת מאת הטבע ע"י מערכת הכוכבים, שכל כוכב פועל פעולה מיוחדת וה' ערכם וסדרם בסבובם התמידי למשול ביום ובלילה על ההנהגה הטבעיית, כן ערך הנהגה שניה מסודרת לפי ההשגחה ע"י מערכה שניה שהם צבא משרתיו ומקדישיו למטה שהם זרע אברהם שהם מכוונים כמספר הכוכבים וכ"א י"ל סגולה מיוחדת, והם מושלים על הכוכבים והוראותיהן, והשמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים להם ונכנעים להם, וכ"ש שהם אינם נתונים תחת המזל ומשטרי שמים, כי הבנים אשר יוליד יהיו עפ"י סדר השני ההשגחיי והם יהיו צבאות ה' למשטר ההנהגה ההשגחיית הבלתי נתון תחת המערכה המזליית:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ו) "והאמין בה'". ואז האמין בה' ובהשגחתו הפרטיית ועזב דעותיו הקודמים שנמשך אחר דעת האצטגנינים והאמין שאינו נתון תחת המזל רק תחת ההשגחה הפרטיית. "ויחשבה לו לצדקה", ר"ל אבל כאשר עיין וחקר באיזה זכות ישנה ה' את המזל וישדד את המערכה בעבורו, אם הוא על פי מעשיו וזכותו, או הוא מצד החסד לבד, היה קטן בעיניו שיחשוב שזה הוא ע"פ מעשיו מצד המשפט, כי נדמה לו כי אין לו זכות ומע"ט שיזכה בהם, וחשב שה' עושה לו זה מצד הצדקה העליונה וחסד ה' שלא מצד זכות. והנה התבאר אצלי בפי' התנ"ך בכ"מ שכ"מ שיבאו שמות משפט וצדקה אצל ה', יציין בשם"משפט "המעשים שיעשה ה' בהשקף על זכות בני אדם ומעשיהם, ובשם צדקה יציין המעשים שיעשה ה' מצד אלהותו וצדקתו וחסדו שלא ע"י זכות בני אדם, ויש הבדל ביניהם, שאשר יעשה ה' מצד המשפט עפ"י הזכות והמעשה, אז יופסק הטוב ההוא בעת שבני אדם ירעו מעשיהם ולא יהיה להם עוד זכות שתאריך הטובה עליהם, אבל מה שיעשה ה' מצד הצדקה העליונה שלא בהשקף על המעשה רק מצד חסד ה', הוא לא יופסק לעולם, אחר שאינו תלוי בזכות בני אדם והכנתם, ואברהם חשב שמה שהבטיח לו ה' לשדד המזל אינו מצד זכות, רק ויחשבה לו צדקה חשב שהוא מצד הצדקה העליונה:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(ז – טז)    למה הזכיר לו עתה ההוצאה מאור כשדים. איך אמר במה אדע כאלו לא האמין בדבר ה'. ולמה צוה לקחת מינים אלה. ומי הוא העיט שירד על הפגרים. למה נגזר על בניו עבדות וענוי בלא פשע. ולמה תלה העבדות והגרות בבניו (דהא לא אמר ועבדו בהם) והענוי תלה בהמצריים. ולמה ידין את הגוי אשר יעבדו. הלא הם שלוחי המקום למלאות גזרתו. ולמה לא אמר הגוי אשר יענו. ומלת וגם זרה. ואיך עולה החשבון לדור רביעי שיש מבוכה בזה בין המפרשים:

(ז) "ויאמר אליו". הודיע לו ה' שהוא טעות, כי מה שיעשה עמו אינו מצד הצדקה רק מצד המשפט כי ראוי הוא לזה עפ"י מעשיו, ועז"א "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים," ר"ל הזכות שהיה לך באור כשדים ששם הודעת שם ה' ומסרת א"ע למות על קדוש ה' בכבשן האש, ע"י אור כשדים הוצאתיך בנס "לתת לך את הארץ הזאת לרשתה", שאז מצאת זכות ומשפט לפני על פי מעשיך, לא מצד הצדקה והחסד:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ח) "ויאמר". אחר ששמע שהבטחה זאת אינה מצד החסד והצדקה רק מצד הזכות, אם כן אין לו לבטח שתתקיים בידו מתנת הארץ רק בעוד יהיה לו זכות לפני ה', וא"כ "במה אדע כי אירשנה", הלא אם אחטא או יחטאו בני תפסק ירושת הארץ, ור"ל "במה אדע, אדע במה", אני מבקש לדעת במה אירשנה, מה הם המעשים שאצטרך לזה להבא, שיאריך הזכות הזה גם לעתיד:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ט)" ויאמר אליו". פי' במד' במה אדע באיזה זכות א"ל בזכות הקרבנות, ר"ל שזכות מה שמסרת א"ע להשרף על כבוד שמי והוא מתמיד בקרבנות, שענין הקרבן הוא שיחשוב החוטא שהוא המוסר א"ע להשחט ולהקרב ע"ד כבוד שמו, רק שהשם מקבל גוף הבהמה תחת גוף האדם, ומחשיב מחשבת המקריב שיחשוב שהוא הוא העולה כליל על האש, כאלו הקריב א"ע ונשרף בפועל, אחר שכבר היה זה בפועל במקור מחצבתו שמסר נפשו לכבשן, וכ"מ שנעשה בהשורש נחשב כי נעשה גם בהענפים ותולדותיו אשר יוליד, אולם מה שצוה לו לקחת "עגלה משולשת" וכו', רמז לו בזה שיכניע כל כחות גופו תחת הנפש האלהית שבו, עד שידכא כל כחות החומר ויבתר אותם לבתרים שלא יתקוממו על נפשו האלהית אשר היא האדם באמת, וכחות החומריים בהמה המה להם, היא הבהמה אשר האדם רוכב עליה להנהיגה ולמשול בה, וכחות החומריים יתחלקו לשלשה. א] הכח הדמיוני שהוא נמצא בכל בע"ח, ועת ימשול באדם יוליך את שכלו שולל לפרוק עול שמים מעליו ולחשוב מחשבת מינות אמר נבל בלבו אין אלהים, וזה הציור בעגלה משלשת, שהעגל היא אות החפשיית, כי השור נושא בעול והעגל לא עובד בו ולא משך בעול. ב] הכח המתעורר שעת ימשול באדם יעוררהו לכל מדה רעה ולכל עלילות נשחתות אשר מקורן מנפש החיונית, וזה ציור "העז משולשת" שהשעיר ירקד על ההרים ובמדבריות, וכן הכח המתעורר יוליכהו בהרים ובמדבריות לאסוף הון ועושר ובצע מעשקות. ג] הכח המתאוה לאכילה ולעדונים ולזמה, שמקורו מנפש הצומחת, וזה ציור "האיל משלש", שהאיל מורה על חוזק הגוף ותקפו, צוה שכל אלה כחות החיים יקח לו שיהיו מיוחדים לעבודת ה', וגם צוה שיקח תור וגוזל. שהתור הוא מעופות הנוסעים, כמ"ש ותור וסיס ועגור שמרו את עת בואנה, וגוזל היא היונה הצעירה הבייתית, והתור הוא הגדול כמ"ש חז"ל, והוא ציור אל הנשמה העליונה הנושאת כנפים לעוף לשמים, ויש נפש קדושה השוכנת באדם כל ימי חייו, ויש נשמה הבאה ממרום לפי הזכות ומסתלקת בעת החטא, שזה במשל התור הנוסע בעת הסתיו לארץ צלצל כנפים, כמ"ש בפי' שה"ש על וקול התור נשמע בארצנו:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


(י) "ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם". שאברם כבר הכניע את חומרו בכל חלקיו לעבודת ה', אם את כח דמיונו שלא נטה כחוט השערה מהאמונה האמתיית, אם את כח המתעורר שמאס בבצע, ואמר אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם כח המתאוה, כמ"ש חז"ל שאברם כרת ברית עם היצה"ר, וע"ז ציין שבתר אותם לגזרים, היינו שבטל כחות גופו והמית אותם בל ישלטו שלטת, ואמר "שבתרם בתוך", כי בכל מדה יש שני קצות והדרך האמצעי, ושני הקצוות הם רעים והדרך האמצעי הוא טוב והוא הנמצא בתוך, וע"כ רמז במ"ש עגלה משולשת, על שני הקצוות והאמצע, והוא אחז דרך התוך והאמצעי, ונתן את הבתרים איש לקראת רעהו, ששני הקצוות ינגדו זא"ז וישובו אל השווי שהוא האמצע, אבל "את הצפור לא בתר", כי העוף בת שמים שהיא נפשו האלהית לא מתה בקרבו, רק היתה חיה ורבת פעלים ומושלת על כל כחות גויתו:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יא) "וירד העיט", אחר שבטלו כל כחות גויתו ירד העיט [עיט הוא העוף הבא מארץ מרחקים בימי הקיץ ושב לארצו בימי הסתיו כמ"ש וקץ עליו העיט], ר"ל נשמתו האלהית ירדה על הפגרים להחיותם ברוחניותה ומפעליה הטובים, "וישב אותם אברם", פעל נשב בא תמיד על נשיבת רוח חם המחמם האויר, ישב רוחו יזלו מים, יבש חציר כי רוח ה' נשבה בו, רוח חם המיבש את החציר והממיס את הקרח, ע"י העיט נשב אותם ויפח נשמת חיים בפגרים ורוח צח חם, וישב פעל יוצא לשלישי אברם השיב אותם ע"י העיט. ובנמשל אברם עצמו הוא העיט שהיא נשמתו האלהית שהיא עקר עצמותו של אברם, והיה הרמז בלקיחת המינים האלה ובמה שבתר אותם, על שאברם בטל כחות חמרו, וכמו שמסר גופו להשרף על קדוש ה' כן התמיד זאת אצלו, להמית את חמרו ולהחיות את נשמתו, כמ"ש שאם ימית יחיה ואם יחיה ימית:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יב) "ויהי", אחרי שהודיע לו הזכות שיש לו על שיתקיימו בידו המתנות האלהיות המובטחות לו, במה שהוא כבר בטל כחות חמרו וירד העיט עליהם להחיותם בנשיבת רוח הקדש, שב להודיע לו איך יתקיימו המתנות האלה ביד בניו, שהם יוצרפו בכור עוני, וע"י הגלות והשעבוד והענוי יכנע חמרם וישוב עד דכא בל ישתרר על הנפש והרוחניות שבו, וזה הודיע לו בעת שהתחיל "השמש לבוא", כי צרת הגלות ידמה תמיד כחשכת הלילה ושקיעת אור השלוה וההצלחה, ואז "תרדמה נפלה על אברם", שהוא השתקעות בשינה עמוקה ובטול כחות הגוף ממצוקת לב, "ונפל עליו אימה גדולה של חשכה, ור"ל אימת חשכה" [וגדולה תואר על אימה] שזה ציור על הצרה הגדולה אשר יחזה בנבואה זאת, כמ"ש בפי' זכריה (א ח) על ראיתי הלילה:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יג)"ויאמר לאברם", הודיע לו שכמו שבאיש הפרטי יעברו עליו בנעוריו כמה יסורים ומכאובים, אם בעת הולדו אם אח"כ מצמיחת השנים והחלאים הנקרים בילדים, למען יזכך חומרם וירגישו אור נפשם כמ"ש בחובה"ל כן האומה אשר בחר ה' לסגולתו שם אותה תחלה בכור הברזל לצרף סיגי החומר ולזככה ולטהרה ע"י עוני ומכאובות, (וכמ"ש באורך בס' ישעיה סי' כח, עמש"ש ויסרו למשפט אלהיו יורנו), הודיע לו כי דור בניו טרם יזכו אל המדרגה הזאת שיהיו כולם לב וסגולה והעם אשר ידבק בם הענין האלהי, ידוכא חומרם ע"י קושי השעבוד וכור עוני, וזה יהיה בג' מדרגות, שתחלה "גר יהיה זרעך", וזה התחיל תיכף בלדת יצחק, שהיה גר בארץ לא לו, [ותפס הלשון בארץ לא להם, שיש בו ב' פירושים, אם שהוא לא להם לבני אברהם, שאף שא"ל לזרעך אתן את הארץ עדן לא החזיקו בה, ואם נחשב שזה כאילו החזיקו בה הוא ארץ לא להם של הכנעני היושב בה. וכן ארץ מצרים, היה לא להם לישראל ולא להם להמצריים כי מכרו את ארצם לפרעה] ואח"כ"ועבדום" שזה התחיל משמת יוסף ואחיו ששמו עליו שרי מסים, ואח"כ "וענו אותם" וזה התחיל משנולדה מרים, ובין כולם ימשך "ארבע מאות שנה". והנה הגר יכנע כח חפשיות דמיונו שרמז בעגלה משולשת, וישא מרום עיניו ושכלו אל אלהי אביו, והעבד יכנע כח המתעורר שלו, כי לא יתאוה אל הקנינים והעושר והמשרה כי הוא וכל אשר לו קנין אדוניו, ויבתר בתוך את העז המשולשת, והמעונה יבטל כח תאותו המרומז באיל משולש. והנה בגרות ועבדות יחס הדבר אל זרעו, שהם מעצמם היו גרים והם מעצמם עבדו את המצריים, וע"כ כתוב ועבדום ולא כתוב ועבדו בם או והעבידום שיסוב על המצריים, כי תחלת העבודה לתת מס היה בהסכמתם. אבל הענוי היה בעל כרחם וזה מיחס אל המצרים. "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי". יש הבדל בין "דן" ובין "שופט" [כמ"ש בפי' התנ"ך בכ"מ] שמשפט בא על גמר הדין בדבר שמשפטו מבואר, ודין בא על שמיעת טענת בע"ד או על עיון השופט וחקירתו בדבר שאין משפטו מבואר, אמר שידון ויחקור על הגוי אשר יעבודו אם חייבים עונש אם לא, ופי' הדבר כי הגרות והעבדות מיחס אל ישראל כאלו זה יקבלו מעצמם לתת מס אל מלך מצרים וזה מחוקי הארצות, אמנם הענוי שזה מיחס אל המצריים, זה יעשו המצריים מעצמם מרוע לבבם, הענוי לא נגזר מדרך גזרה רק ה' הודיע העתיד שיעשו זאת בזדון לבם. והנה על הענוי א"צ שידון אותם, כי משפטם מבואר שחייבים ע"ז עונש, כי זאת עשו בחמס וברשע ולא שייך ע"ז לשון דין, אבל העבדות שזה קבלו ישראל מרצונם וזה מחוקי הארצות לתת מס למלך הארץ, זה ידון וידרוש ויחקור ע"ז, אם היה העבדות כפי חוקי הארצות וכפי מה שקבלו ישראל ברצונם אין מגיע להם עונש, אבל אם היה העבדות יתר על המדה, שעז"א אשר יעבודו שמיחס העבדות אל מצרים (כמ"ש ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, אשר מצרים מעבידים אותם) שהוא מה שהעבידום יותר על המדה זה ידון ויחקור, שעל מה שעבדו בם יותר על הראוי יעניש אותם, ועז"א מלת וגם ר"ל שלא לבד שיעניש את הגוי אשר יענו אותם, שזה היה חמס ושוד, כי גם את אשר יעבודו בעבדות לבד ושלא בענוי דן אנכי, לשער אם היה כפי הראוי או לא, וע"ז הביא עליהם עשר מכות שהיו עונש בין על הענוי בין על מה שהעבידום בפרך שזה לא נגזר עליהם כלל, כי לא נגזר רק שישראל יעבדו אותם כמ"ש ועבדום שהיא עבודה ברצון כפי חוקי המדינה, לא שהמצריים יעבדו בם, שזה מציין עבודה בע"כ נגד החוק. ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שכל מה שיעבדו בם בעל כרחם נגד חוקי הארצות יצטרכו לשלם להם שכר עבודה כפי עבודתם, וזה יעלה לחשבון גדול ועצום מאד, וה' גבה זאת מהם בבזת מצרים ובבזת הים, במשפט אמת וצדק:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טו) "ואתה". והודיע לו כי הוא בשלום ימות, כי היה שר וחשוב ונשיא אלהים בתוכם, והגרות התחיל בדור זרעו, שיצחק נגרש מאבימלך, ורועי גרר רבו עם רועי יצחק, וכ"ז לא קרה לאברהם, ומ"ש "תבוא אל אבותיך" יכוין על ביאת הנפש בצרור החיים שתאסף אל אבותיך הצדיקים אדם נח שם ועבר, ועל הגוף אמר "תקבר בשיבה טובה":

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טז) "ודור רביעי ישובו הנה", פרש"י לאחר שיגלו ממצרים יהיו שלשה דורות, יהודה פרץ חצרון כלב בן חצרון מבאי הארץ, וזה לשטתו שכלב בן חצרון הוא כלב בן יפונה, ואני בררתי בפי' ד"ה שמ"ש (דה"א ב' י"ח) וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה הוא כלב בן חצרון, וכלב שנכנס לארץ הוא בן יפונה בן קנז, ואבותיו של קנז לא נתבארו והיה דור החמישי או הששי, וגם אם היה כלב זה בן חצרון, בארתי (שם פסוק מ"ב בראיות) שהיה בן בנו של חצרון עיי"ש, ולדעתי אחר שאמר שישובו הנה מדבר מאותם שיצאו מן הארץ, שהשב הוא מי שיצא, ומהם נחשב הדורות, ובמ"ש ישובו הנה יל"פ על היוצאים ממצרים שאף שלא נכנסו לארץ הלא שבו ע"מ ללכת שם כמו הנה שבה יבמתך (רות א), או שיכוין על גמר השיבה שהוא על באי הארץ, והרבה מן היוצאים היו דור רביעי ויותר, וכן הרבה מן הנכנסים, למשל משה ואהרן בן עמרם בן קהת דור שלישי ובניהם דור רביעי. יאיר בן שגוב בן חצרון נכנס לארץ והיה דור שלישי כמ"ש בדה"א ב' כ"א, יהושע בן נון בן אלישמע בן עמיהוד בן לעדן (אף שנפרש לעדן בנו של בריעה שהוא עירן) בן בריעה בן שותלח ותפרש מ"ש שותלח בנו של ברד (עיין היטב דה"א ז' ט) בן ברד בן שותלח בן אפרים, היה הדור העשירי, ויצא ממצרים ונכנס לארץ, וכן רבים, וא"כ נעלם מאתנו חשבון הדורות, וי"ל שכל חמשים שנה נחשב לדור חדש וזה היה בצאתם ממצרים, או שכל ששים שנה נחשב דור, שכן במ"ש אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה מתו בני ששים, ויל"פ שר"ל בעת שיהי' לאמורי דור רביעי אז ישובו, כי פוקד עון אבות עד רבעים. וכשיתמידו ד' דורות ברעת אבותיהם תתמלא סאתם, כי עד הנה לא שלם עון האמורי, שא"א לכלותם עד שתתמלא סאת עונותיהם בשלמות, ועי' מ"ש בזה בריש פ' בשלח:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יז)" ויהי השמש באה", דבורי הפרשה הזאת נאמרו ביום, שאף שספר הכוכבים גם ביום יראו הכוכבים למי שהוא בבור עמוק והחוזה יראם ביום בקנה ההבטה, וכבר בארתי שהיה ראיה זו למעלה מדרך הטבע, ובעת שהתחיל השמש לבוא נפלה תרדמה על אברם, ובעת שנגמרה ביאת השמש ראה "תנור עשן", שהוא העשן שעלה מן הקרבנות ולפיד אש הוא אש שירדה מן השמים ותאכל את הקרבנות, אשר עבר שקודם שאכל את הקרבנות עבר האש בין הגזרים מעבר לעבר, שדרך כורתי ברית לבתר בע"ח לשנים ולעבור בין בתריו כמ"ש (ירמיה לד), והאש מלאך כבוד ה' עבר בין הבתרים לסימן כריתת ברית, ואח"כ שרף את הקרבנות, לכן אמר "אשר עבר", ר"ל שהאש אשר עבר נשאר שם והעלה עשן הקרבנות:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יח)" ביום ההוא כרת," וזה הי' כריתת ברית שדינו כשבועה, והיה כריתת הברית שיתן לזרעו עשרה עממין, וקיני קנזי קדמוני הוא אדום עמון ומואב שיתן להם בעתיד וז' עממין נתן להם כבר, ובימי אברהם היו שם קצת עמים אחרים, ונשתנה שמם בימי משה ויהושע: