קטגוריה:בראשית טו ח

עריכה

• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

לעולם ישמור אדם בלבו שלא יבוא לידי חטא, ואפילו חטא הקל. צא ולמד מאבותינו הראשונים, שלא ירדו למצרים אלא בשביל דבר קל שדבר אברהם, במה אדע. ובשכר יראה קמעא שירא ישמעאל את אביו, לא נתן הקב"ה רשות לכל אומה ומלכות שישלטו בבניו. ובשכר שתי דמעות שהוריד עשו, נתנו לו את הר שעיר, שאין גשמי ברכה פוסקין ממנו לעולם. ובשכר שנטל את כליו והלך לו מפני יעקב אחיו, נתנו לו מאה מדינות. ובשכר ששמע יעקב אל יוסף, נענש עליו כ"ב שנה. ובשביל מריבה נענשו משה ואהרן. אמרו חכמים: אם אש אחזה בלחים, מה יעשו יבשים? ועל אותה שעה הוא אומר: "תפלה למשה". חזר הקב"ה לרצות את משה, א"ל: לא אני הוא שאתם בני ואני אביכם, אתם אחי ואני אחיכם, אתם רעי ואני רעכם, אתם דודי ואני דודכם? כלום אסרתי לכם, איני מבקש מכם אלא כשם שבלשתי בעצמי ומצאתי י"א מדות, כך איני מבקש מכם אלא י"א מדות ,ואלו הן: "הולך תמים ופועל צדק" וגו'. שוב חזר הקב"ה לרצות את משה, א"ל: כלום יש לפני משוא פנים? בין ישראל בין גוי, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, עשה מצוה – שכרה בצדה, שנאמר: "צדקתך כהררי אל" וגו'. מכאן אמרו: כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו, כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה; וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו, כבוד שמים במקומו, וכבודו מתמעט. מעשה באיש אחד שהיה עומד בבית הכנסת, ובנו עומד כנגדו, וכל העם עונין אחר התיבה הללויה, ובנו עונה דברים של תפלות. א"ל: ראה בנך שהוא עונה דברים של תפלות. אמר להם: ומה אעשה לו? תינוק הוא, ישחק. שוב למחר עשה כך, וכל אותן שמונה ימי החג, ולא אמר לו דבר. ולא יצאה אותה שנה ולא שנתים ולא שלש, עד שמת אותו האיש, ומתה אשתו, ומת בנו, ובן בנו, ויצאו לו ט"ו נפשות מתוך ביתו, ולא נשתייר לו אלא זוג אחד, אחד חגר וסומא, ואחד שוטה ורשע. שוב מעשה באדם אחד, שהיה מתחרט שלא קרא ושלא שנה. פעם אחת היה עומד בבית הכנסת, וכיון שהגיע העובר לפני התבה לקדושת השם הגביה את קולו ואמר: "קדוש קדוש קדוש". אמר ליה: מה ראית שהגבהת את קולך? אמר ליה: לא זכיתי לא למקרא ולא למשנה, ועכשיו שנתנו לי רשות לא אגביה את קולי ותשוב נפשי עלי? ולא יצאה אותה השנה ולא שנתים ולא שלש, עד שעלה אותו האיש מבבל לארץ ישראל, ועשאוהו שר החיל של קיסר, ומינוהו ראש על כל בירניות שבארץ ישראל, ונתנו לו מקום ובנה עיר וישב עליה וקראו לו קלניא, לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות. מעשה בכהן אחד שהאכיל את בהמתו תרומה, ונפלה עליו אש ואכלה ממנו שלשים כרים ושלשים בגדים וארבעה ועשרים כדים של יין וששה עשר כדים של שמן ושאר ממון שהיה לו. ובא ועמד לפני חכמים, סיפר להם מה שאירע לו. א"ל: כהן אני והאכלתי את בהמתי תרומה. ושמעו חכמים ואמרו: ברוך המקום שאין לפניו משוא פנים! וכי תרומה קדש שאין להם אוכלים, כלום הולכים אלא לשרפה? א"ל: לא כך למדתני, כרשיני תרומה מאכילין אותה לבהמה ולחיה ולתרנגולים? לא אמרו אלא כרשינים, שמתחלתן אוכלי בהמה הן, ובשנת רעבון התירו לבני אדם לאכול אותן, לפיכך גזר עליהן דוד. מכאן אמרו: כל המאכיל את בהמתו תרומה, אפילו מתרומת חוץ לארץ, עליו הכתוב אומר: "ובוזה דרכיו ימות", ואומר: "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו" וגו'.

ויאמר ה' אלקים במה אדע כי אירשנה. רבי חמא בר חנינא: לא כקורא תגר, אלא כאומר: באיזה זכות? אמר ליה: בכפרת שאני נותן לבניך. "ויאמר אליו קחה לי עגלה משלשת", שלשה מיני פרים: פר יום הכיפורים, ופר הבא על כל המצוות, ועגלה ערופה. "ועז משלשת", שלשה מיני שעירים: שעירי רגלים, ושעירי ראשי חדשים, ושעירת יחיד. "ואיל משלש": אשם ודאי, ואשם תלוי, וכבשה של יחיד. "ותור וגוזל", תור ובני יונה.

אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר: ויאמר אדני אלהים וגו'. ואף דניאל לא נענה אלא בזכות אברהם, שנאמר: "והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני"; "למענך" מבעיא ליה? אלא למען אברהם שקראו אדון: