קטגוריה:בראשית טו א

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

אחר הדברים האלה וגו' עד ושרי אשת אברהם לא ילדה. הפרשה הזאת היא גדולת הערך והמעלה. ואני בעיוני בה ימים רבים ראיתי לשאול בה שאלות כ"א ואלו הם:

השאלה הא' באמרו היה דבר ה' אל אברם במחזה והוא שפעמים רבות הגיד הכתוב שבאה נבואה לאברהם אבל לא ביאר באיזו ממדרגת הנבואה היתה כי היו מיני הנבואה או סוגיה שנים חלום ומראה וכמו שזכר הרב המורה ופסוק מלא הוא במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. ומראה ומחזה הכל אחד ומה ראתה התורה להודיע כאן שהנבואה הזאת שהיתה לאברהם היתה במחזה כי ידיעת זה בלתי צריכה לענין זה. שמה איכפת לנו שתבא הנבואה הזאת בחלום או במחזה אחרי אשר היה דבר ה':

השאלה הב' במאמר השם לאברהם אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד כי למה יירא וממי יש לו לירא שהוצרך להבטיחו עליו. וחז"ל אמרו שהיה דואג שמא קבל שכר צדקותיו בעולם הזה בנצחון המלכים ושהיה גם כן ירא על הנפשות שהרג ולזה נטה הר"ן ושעל זה הבטיחן האל אל תירא שכרך הרבה מאד. אבל לא יפול בזה לשון יראה כי הוא לא נהנה מכל אשר עשה ולעבודת אלהיו היו מעשיו. ויותר היה ראוי להמתין לקבל שכר עליו ממה שיירא מהפכו:

השאלה הג' בתשובת אברהם שאמר ה' אלהים מה תתן לי כאלו לא היה ביד השם מה לתת לו דבר יותר גדול משכר פרי הבטן והוא שקר כי הנה הענג הנפשיי והשכר הרוחני הדבק בנפש הוא יותר גדול ויותר נבחר לאין שעור מהזרע וירושת הארץ. ויורה עליו ענין העקידה שהלך אברהם לעקוד את יצחק בנו יחידו לתקות השכר הרוחני. ויקשה ג"כ סדר הכתוב שזכר. ויאמר אברם שתי פעמים בהיות הדבור אחד ומדובק ולכן היה ראוי שיאמר ויאמר אברם ה' אלהים מה תתן לי הן לי לא נתת זרע וגו' והר"ן הרגיש בספק הזה וכתב שבמאמר הראשון השיב לענין השכר שלא היה צריך לו יותר רכוש כיון שהיה ערירי בלא בנים. ובמאמר השני התלונן שבמאמר האלהי הנזכר שנאמר לו לא באה הבטחת הזרע בהיותו יותר צריך אליו מהרכוש ולהיותם שני ענינים באו עליהם שתי אמירות אבל זה בלתי מספיק כי בהיות תשובתו כוללת שני ענינים יוכל לומר על שניהם פעם אחת ויאמר כ"ש בהיותם מתיחסים וענינם אחד כפי האמת:

השאלה הד' באמרו הן לי לא נתת זרע. כאלו היה אברהם מוכן בטבעו להוליד ושהשם מנעו ממנו לכן היה מתלונן עליו ואין הדבר כן. כי אברהם עקר היה בטבעו וע"צ החסד יעדו השם בזרע ולא הגביל לו זמן מתי יוליד לשיאמר שעבר זמן הבטחתו ולכן יקשה למה נתרעם אברהם הן לי לא נתת זרע כאלו היה בלתי מאמין בו. והר"ן כתב שהיתה תלונתו זאת שלא נתן לו ביעוד הזה ברכת הזרע ולא הבטיחו עליו. ואינו נכון כי נתינת הדבר תאמר על הוצאת הדבר למציאות לא על היעוד וההבטחה כ"ש שבאמרו שכרך הרבה מאד כבר יוכלל בו יעוד הזרע כי הוא מין ממיני השכר ויקשה עם זה למה המתין הקב"ה מתת זרע לאברהם עד היותו בן מאה שנה ושרה בת צ' שנה ולמה לא נתנו אליהם בבחרותם:

השאלה הה' באמרו ובן משק ביתי וגומר והנה בן ביתי וגו'. והוא כי למה זה קרא אליעזר בשם בן היה לו לומר ומשק ביתי הוא דמשק אליעזר וכן והנה משק ביתי או מנהיג ביתי יורש אותי. אבל שם בן אינו מתיחס לבית ולא נאמר באליעזר שם בן כי אם במקום הזה כי כאשר שלחו אברהם לקחת אשה לבנו לא קראו כי אם זקן ביתו ולא קראו בן ביתו:

השאלה הו' באמרו והאמין בה'. כי זה מורה שכאשר נאמרו לו שאר היעודים שעברו לא האמין בה' כמו שהאמין ביעוד הזה וכן מה ענין ויחשבה לו צדקה כי גם שנודה להרמב"ן שפירוש שאברהם האמין שבצדקת ה' יעשה זה ולא בזכותו עדין יקשה למה אמרו בזה היעוד בלבד ולא אמר כן בשאר היעודים שנאמרו לו על זה:

השאלה הז' אמרו ויוצא אותו החוצ'. ואם היה כל זה במראה הנבואה כדעת המפרשים מה היה הצורך לומר שנראה לו שהוציאו מהאהל לחוץ לאמר לו הבט נא השמים אף כי לא זכר הכתוב שהיה באהל ולא היה מענין המראה להודיע שיצא ממקום אחד אל מקום אחר והיה די שיאמר ויאמר לו הבט נא השמימה כי אולי בשדה באה לו הנבואה ולא באהל. ואולי שמפני זה ארז"ל (שבת קנ"ז) הוציאו מאצטגנינות שלו. ואם אמרנו שהיה זה בהקיץ מי יתן וידעתי אם היה ביום או בלילה כי א"א שיהיה ביום כמ"ש וספור הכוכבים כי אינם נראים ביום ואם היה בלילה יקשה אמרו ויהי השמש לבא:

השאלה הה' באמרו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. כי אם בא להודיעו שהמדבר אתו היה האל ית' היה ראוי לומר זה בתחלת הנבואה כמו שכתוב במשה וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא ומה היה לו לזכרו כאן אחר דברי האל ותשובות אברהם אליו בהיותו יודע שהאל ית' היה מדבר עמו וכמו שהשיבו ה' אלהים מה תתן לי. וקשה עוד עם זה למה אמר אשר הוצאתיך מאור כשדים ולא זכר אות אחר. וכבר הרגיש הר"ן בספק הזה וכתב שבא הכתוב להודיעו שהשכר אשר יעדו עליו היה ירושת הארץ לא עושר ונכסים אחרים וזהו לתת לך את הארץ הזאת לרשתה אבל זה בלתי מספיק כי עם היות סוף הפסוק מכוין למ"ש הנה תחלתו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים יקשה עכ"פ כמו שאמרתי ואין בדברי הרב דבר בתשובתה:

השאלה הט' במה ששאל אברהם במה אדע כי אירשנה והוא הספק אשר העירו המפרשים למה לא שאל על הזרע ושאל על ירושת הארץ. והרמב"ן והרלב"ג והר"ן שלשתם הסכימו שיעוד הזרע הזה היה להטיב לאברהם בלבד ולכן לא שאל עליו כי ידע בעצמו שלא ימנעהו חטאו. ועוד שהיעוד הטוב לא יחזור וכארז"ל (ברכות ז') כל יעוד שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו. אבל בירושת הארץ עם היותו טוב לישראל היה רע לכנעניים ואולי ישובו בתשובה כאנשי נינוה ולכן שאל עליו אות ברית שיתקיים הדבר עכ"פ ולא תמנע ירושת הארץ בזכות הכנענים ולא לחטאת בני ישראל. ואפלא מהאנשים האלה שלמים הם אתנו בהסכימם על הדעת הזה כי היעוד עם הברית ובלתו לא ימנע החזרה מן הרע בזכות ובתשובת המקבלים ומהטוב ברשעתם האם בעבור הברית הזה אשר עשה אלהים לאברהם ננעלו דלתי התשובה מאנשי הארץ או לא יקבלה השם מאתם חלילה לאל מרשע ושדי מעול כי כל דרכיו משפט:

השאלה הי' למה שאל אברהם אות על ירושת הארץ עתה במראה הזאת ולא קודם לזה בשאר היעודים שהבטיחו האל ית' עליה. וכבר התחכם הר"י בן גיקטליאה בפירוש הגדות של פסח שעשה להשיב על זה ואמר שקודם זה היעוד לא יעד הקב"ה לאברהם כי אם לבד על נתינת הארץ אבל כאן הבטיחו על ירושתה ושהירושה היא שיתמידו בניו בה לנצח נצחים ולא יסחו ממנה מפני עבירות שיעשו ושלזה שאל במה אדע כי אירשנה ר"ל באיזה זכות יתמידו בירושתה ושהשיבו יתברך בזכות הקרבנות יתכפרו עונותיהם ויירשו את הארץ. ואחשוב שמדברי רש"י דייקו שכתב במה אדע כי אירשנה הודיעני באיזה זכות יתקיימו בני בארץ. ואמר לו הקב"ה בזכות הקרבנות והדעת הזה אצלי הוא הבל ורעות רוח מד' טענות הא' ששם ירושה לא יורה נצחיות והתמדה כי אם שיורישנה היורש מאחר בלי התבוננות אם יתמיד בה אם לא. וכמוהו ותורישני עונות נעורי אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש. ויותר תורה הנתינה על נצתיות כאלו הדבר ניתן במתנה גמורה ולא ישאר עליה לנותן כלל. הטענה הב' מאשר קודם זה בנבואה שבאה לאברהם אחרי הפרד לוט מעמו יעדו יתברך בארץ ובנצחיות הנתינה באמרו לך אתננה ולזרעך עד עולם. ומאמר עד עולם יורה הנצחיות והוא כמו ועד עולם אתה אל וכן פירשו הרמב"ן. הטענה השלישית שאם היה היעוד כאן על ירושת הארץ ר"ל נצחיותה ולא לזמן על נתינתה ועליו היה הברית איך אמר בסוף הדברים ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי היה ראוי לומר לזרעך הורשתי בלשון ירושה ולא בלשון נתינה. הטענה הד' שאם אברהם שאל על נצחיות בארץ ועליו בא הברית איך א"כ לא נתקיים אח"כ שעם כל הקרבנות בא צר ואויב בשערי ירושלים ויגל יהודה מעל אדמתו. ועד היום לא אמר אדם שגלתה יהודה על בטול הקרבנות אלא על העבירות שהיו בידיהם ע"ג וג"ע וש"ד ובטול שמיטות וכל זה ממה שיורה שהדעת הזה אינו כלום ותשאר השאלה במקומה:

השאלה הי"א באמרו במה אדע כי אירשנה והוא כי אם כיוון לשאול לו אות היה לו לומר כמו שאמר חזקיהו מה אות. גם שלא מצינו שנתן לו האל יתברך כאן על זה נס ופלא אם לא בקש אות על חזוק וקיום שיירשנה לא יגרום חטא זרעו או תשובת יושבי הארץ כדברי המפרשים הנה בזה לא תפול שם ידיעה והיה ראוי שיאמר השבעה לי כיום או כרתה נא לי על זה ברית כי מלת במה אדע לא תובן על קיום הברית כיון שלא נתוסף שמה ידיעה שלא היתה לו:

השאלה הי"ב באמרו עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל ויקשה למה לא היו התור והגוזל משולשים כמו הבהמות. בין שיהיה פירוש משולש כדברי רש"י והרלב"ג והרמב"ן שהיו שלשה מכל מין מהם או שיהיה משולשת בן ג' שנים וכדברי הראב"ע והר"ן היה ראוי שיביא מהתור והגוזל שהוא אפרוחי היונים שלשה שלשה כפי הדעת האחד או שיהיו בני שלשה חדשים או שלשה שבועות כפי הדעת האחר:

השאלה הי"ג כמו שאמר ויבתר אותם בתוך ואת הצפור לא בתר. ואם הברית היא הבתירה כמו שאמר העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו והיה שכל הבהמות והעופות האלה באו לתכלית הברית למה לא בתר כלם באופן אחד. וראוי שתדע שבענין הזה באו שני דעות ועל שניהם העיר רש"י האחד שבזה רמז לקרבנות שיעשו ישראל מהמינים האלה שבזכותם ירשו ארץ וינחילוה ולזה נמשכו שאר המפרשים כלם. וכפי זה הדעת אמרו בב"ר הראהו הקב"ה שמבדילין בעולת הבהמה ואין מבדילין בעוף. ואין הדעת הזה כפי פשט הכתובים אצלי לפי שלא זכו ישראל לירש את הארץ בזכות הקרבנות ולא נזכר זה בפסוק כלל כי אם מפני שבועת האבות ובזכות התורה שקבלו בהר סיני. והקרבנות היו על הכוונה השנית כמאמר הנביא כי לא דברתי את אבותיכם וגומר ואסף אמר לא על זבחיך אוכיחך וגו' וכמו שזכר הרב המורה בפל"ב בח"ג ובהיות זה כן איך נאמר שבמעמד הזה יודיעהו ית' שבזכות הקרבנות ירשו את הארץ וכ"ש שיבאר לו פרטי הדינין ושאין הבדלה בעוף. והדעת הב' זכרו רש"י והוא מדברי המדרש גם כן ולא נמשך אחריו אדם שהעגלה רמז לאומות כמ"ש כי סבבוני פרים רבים והאיל רמז למלך פרס כאמרו האיל אשר ראית בעל הקרנים. והעז רמז לאנטיוכוס והוא הצפיר השעיר שזכר דניאל ושישראל נמשלו ליונה שנאמר יונתי בחגוי הסלע ולפיכך בתר הבהמות רמז שיהיו רשעים כלים והולכים והצפור לא בתר שיהיו צדיקים קיימים לעד. וגם הדעת הזה כפי מה שהניחו בלתי מתישב בפסוקים לפי שאם נרמזו האומות כלם בעגלה לא היה אם כן צורך לא באיל ולא בעז לרמוז ליון ולפרס כיון שהם מכלל האומות. ואם בא לרמוז על אלה ביחוד מפני שהרעו לישראל תשאר השאלה ולמה לא עשה כן רמז לבבל ולזולת שהחריבו בית ראשון ובית שני והיו ד' חיות כמו שראה אותם דניאל וכמו שחז"ל עצמם דרשו באימה חשכה גדולה נופלת עליו שירמוז להם ויקשה עוד על הדעת הזה למה בא בכתוב העז קודם לאיל בהיות שפרס נרמז לאיל קדם בזמן לעז הנרמז ביון. וגם יקשה מה ענין התור ומה יורה אחרי שהגוזל הוא בן היונה רומז לצדיקים. ועוד כי אם אברהם המית התור והגוזל מה לנו שיבתר אותם או לא כי הנה בהרגו אותם יור' שיכלו הרשעי' וכלם מודים שהרג ובאמרו הראה לו הקב"ה שמבדילין בעולת הבהמה ואין מבדילין בעולת העוף ולא יאמר זה אם לא שהמיתם כי החיות והעופות מבואר הוא שלא תתכן בהם ההבדלה. סוף דבר ששתי הדרשות האלה לא יתישבו כפי סדר הפסוקים והוראתם:

השאלה הי"ד באמרו וישב אותם אברם ואם זה חוזר לעיט אשר זכר והוא לשון זכר היה לו לומר וישב אותו אברם ואף שיהיה עיט שם המין היה ראוי לו לזכרו בלשון יחיד. ויקשה ג"כ מה היה התועלת בשהשיב אותם לשלא יאכל העיט את הפגרים אחרי שנשארו שם תמיד בשדה ועוד מעט הלך אברהם אל ביתו ונשארו הפגרים מאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ:

השאלה הט"ו בסבת גלות מצרים שאמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגומר והנה במסכת נדרים באו על זה שלש דעות. האחד לר' אבהו אמר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו ר"י שנה מפני שעשה אנגריאה בתלמידי חכמים שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו. והב' לר' שמואל מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה שנאמר במה אדע כי אירשנה. והג' לר' יוחנן שאמר מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה מלבא תחת כנפי השכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך. והנה הדעות האלה כלם מלבד מה שיש בהם מהחולשה כבר יכללם ספק עצום והוא שאברהם שחטא לא נענש כלל כמ"ש ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה ונענש עליו הדור השלישי והד' מיוצאי חלציו על לא חמס בכפיו ועל כיוצא בזה נאמר אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. ואמנם מה שאמרה תורה פוקד עון אבות על בנים הוא לבד בחטא ע"ג וכשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם לא ע"צ העונש שיענשו בנים בעון אביהם שלא נכשלו הם בו. ויקשה עוד למה היה הגלות הזה במצרים יותר מבשאר ארצות. וכבר נתנו בזה טעמים והם חלושים מאד. והנה הרמב"ם הביא בזה דעת רביעי כמו שזכרתי למעלה שאברהם חטא בירידתו למצרים ובצאתו מהארץ הנבחרת אשר צווה לבא אליה ובהביאו אשתו הצדקת למצרים באותו נסיון מפחדו שיהרגוהו ועל החטא הזה נגזר על זרעו הגלות במצרים וכמו שזכרתי למעלה והנה ישיגהו הספק הקודם שיהיו בני אברהם שלא חטאו נענשים בחטא אביהם ולא נענש החוטא עצמו ומלבד זה כבר תפש עליו הר"ן באמרו שהיה כל זה לאברהם מכלל הנסיונות שנתנסה ועמד בכלם ואיך יחשוב לו לעון גם כי אם היה חוטא בזה לא היה שונה באולתו באמרו בארץ אבימלך אחותי היא. ואחרוני החכמים מהמחברים הביאו בזה דעת חמשי והם הר"ן והר' חסדאי תלמידו בספרו אור ה' שכתב הר"ן שלא היה גלות מצרים על חטא כלל כי אם להכניע לבותם של ישראל כדי שיהיו ראוים לקבלת התורה ושהיה זה מכלל יסורין של אהבה. וה"ר חסדאי כתב שהביאם הקב"ה למצרים כדי להרבות שם מופתיו באופן שיתבאר להם יכולת השם ולא ישאר בלבם שום ספק כי היתה ארץ מצרים מלאה כשופים ונתברר שמה כי פעולות השם לא היה ע"י כשוף כי אם בכח היכולת הבב"ח וכמ"ש ולמען תספר ונאמר וידעת כי אני ה'. הצד השוה של שני הרבנים האלה הוא שהיה גלות מצרים חסד והטבה לישראל ולא עונש על חטא כלל. וגם זה איננו שוה לי כי היה יסוד הדעת הזה שזכר הר"ן מסופק מאד וכבר ארז"ל אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עון. וכתב הרב המורה בפכ"ד ח"ב שזהו דעת האמיתי א"א חלופו. וגם הרמב"ן בשער הגמול אשר לו מרחיק מאד שיבואו יסורין בלא עון והנסיון שטוען הרב שהוא מענין היסורין כבודו במקומו מונח אינו כן כי מה שימנה בכלל הנסיון הוא מה שלא יצא לפעל הרע והיסורין אבל שיהיו מעותדים לצאת ולא יצאו כענין העקדה ואפילו שנודה זה ביסורי האיש הפרטי שיבואו להטיב לו באחריתו באמת אין ראוי להאמינו באומה אחת שתבא לידי גלות וענוי גדול בלא עון קודם. ועוד יקשה לשני הרבנים יחד כי אם היה גלות מצרים גזרת השם לטובתם של ישראל מבלי חטא ועון לא היה נחשב לחסד אלהי שהוציאם מהגלות ההוא כי אם הוא ית' ברצונו הגלם למצרים על לא חמס בכפם היה עול גדול שלא יוציאם משם ואע"פ שנאמר שהגלם כדי להטיבם באחריתם הנה אין ראוי שיחשב החסד בהוציאם משם כי אם בהטיב אותם אחרי שהוציאם והנה התורה הפלאתה החסד הזה שעשה ית' עם ישראל בהוציאם ממצרים ויחסתו אל זכות האבות כמ"ש כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך וגו' או הנסה אלהים וגו' ותחת כי אהב וגו'. ועוד כי הנה התורה זכרה שהוליכם במדבר למען ענותם לנסותם להטיבם באחריתם אבל לא זכרה בשום מקום שהגלם במצרים לענותם ולנסותם להטיבם באחריתם כ"ש מה שאמרו שהגלות ההוא היה להם הכנה טובה לקבלת התורה ולקנין האמונות האמתיות אינו כן כ"א בהפך שלהיותם מלומדים בחומר ובלבנים נעשו רכי הלבב כמו שיראה מאמרם מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה. ואמנם נתנה ראש ונשובה מצרים והם במצרים היו עובדים ע"ג כמו שזכר יחזקאל הנביא. ותמיד במדבר היו מסופקים בה' ובמשה עבדו עד שמפני זה הוצרכו למות כלם במדבר וכמ"ש עד תום כל הדור אנשי המלחמה היוצאים ממצרים אשר נשבע ה' להם לבלתי הראותם את הארץ וכבר היה אפשר שיתאמתו אליהם הנסים האלהיים בהיותם במצרים בזולת גלות וענוי ושמה יכירו וידעו כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו הנה א"כ הגלות הזה בהיותו על עין או בזולת עון ישיגוהו ספקות עצומות:

השאלה הי"ו באמרו ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה וגו' והנה לא מצינו בכל נבואות אברהם שיזכור הכתוב הזמן והעת מהיום אשר חל עליו השפע ולא היה בהגבלה הזאת צורך כלל. וכבר התעורר הר"ן על זה וכתב שהגביל הכתוב העת מהיום מצד שראה הקב"ה שיעבור לפיד אש בין הגזרים אחרי שיחשיך לגמרי למה שאור האש יורגש יותר בחשך הלילה משיורגש ביום וכארז"ל בשרגא בטיהרא אבל מה שאמר הרב יצדק בפסוק שאמר ויהי השמש באה ועלטה היה והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה. לפי שזכר שם שהיתה העברת לפיד האש בלילה להיותו יותר נרגש ולא יצדק דבר מזה בזה הפסוק ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם לפי שלא נזכר בפסוק הזה העברת לפיד האש אלא מה שנאמר לאברהם ידוע תדע וגו' ולענין ההודעה הזאת לא היה צריך הגבלת העת:

השאלה הי"ז באמרו ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. והנה לא נשתעבדו במצרים כי אם ר"י כמנין רד"ו שמה. והענוי היה לבד פ"ז שנה ואיך אמר א"כ ית' ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. ועוד שהכתוב אומר ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה ונתוספו א"כ בעבודתם ל' שנה. ועוד שאם היה הגלות קצוב ונגזר ת' שנה איך נאמר בפרשת ואלה שמות ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה ויורה שעל צעקתם נגאלו לא להיות זמן הקץ נשלם. ורש"י כתב ששנות השעבוד התחילו משנולד יצחק שהוא היה התחלת הזרע והל' שנה היו מעת גזרת בין הבתרים עד שנולד יצחק והוא מדברי בעל סדר עולם. וכבר זכרתי למעלה שזה הדעת בנוי על שאחרי שיצא אברהם מחרן חזר לשם וישב שם חמשה שנים ושעל הפעם השנית שיצא נאמר ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, וכבר כתבתי מה שיתחייב מזה מהספק. והרלב"ג כתב שארבע מאות שנה מעת שנולד יעקב והקב"ה מהר את הקץ והביאו קודם זמנו שיעד והוא באמת דעת זר:

השאלה הי"ח באמרו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. ויקשה מלת וגם לפי שלא נזכר בזאת הנבואה דין כי אם לענין המצריים. ורש"י כתב לרבות ד' גליות לפי ששעבדו את ישראל. ואינו נכון לפי שלא נזכרו אותם בפסוק הזה. והרמב"ן כתב שטעמו אע"פ שעל זרעך גזרתי שיהיו גרים בארץ לא להם ועבדום וענו אותם עכ"ז אשפוט את הגוי ולא יפטרו בעבור שעשו גזרתי וגם זה בלתי נכון כי רבוי וגם יחזור לנדונים לא לענין הגלות והגזרה כדברי הרב:

השאלה הי"ט באמרו ואתה תבא אל אבותיך בשלום כי הנה אבות אברהם היו עובדים ע"ג ואיך יאמר ית' שיבא אליהם כי הנה גופו לא נקבר עם גופם ונפשו חלילה לאל שתהיה במחיצתם. וכתב רש"י לתקן זה למדך שעשה תרח תשובה אבל זה לא נזכר בפסוק כ"ש שלא אמר אל אביך כי אם אל אבותיך ואם תרח עשה תשובה הנה אבותיו לא עשאוה והנה יעקב אמר ושכבתי עם אבותי שהיו צדיקים ואין כן אברהם עם אבותיו:

השאלה הכ' באמרו ודור רביעי ישובו הנה ואם היה שכל בן יקרא דור הנה לא באו לירש הארץ בדור רביעי צא וחשוב יצחק יעקב ויהודה פרץ וחצרון וכלב שבא לארץ והוא דור ששי לא דור רביעי. ורש"י כתב לאחר שגלו ממצרים יהיו שם ג' דורות והדור הרביעי ישובו לארץ הזאת שהרי בארץ כנען היה מדבר עמו וכרת ברית זאת דכתיב לתת לך את הארץ הזאת לרשתה וכן היה הענין יעקב גלה למצרים צא וחשוב דורותיו יהודה פרץ חצרון כלב מבאי הארץ וכו' וכתב הרמב"ן שאינו נכון ולא ביאר למה זה לא היה נכון אצלו ואחשוב לפי שלא נזכר בפסוק גלות מצרים לשימנו הדורות ממנו כי אם מגזרת הזרע ועוד שאם ימנו הדורות מיורדי מצרים היה ראוי שיהיה הראשון יעקב אחרי שהוא ירד שמה ויהיה אם כן דור חמשי הבא אל הארץ לא רביעי. ודעת הרמב"ן הוא שהדור הרביעי היה לאמורי יושב הארץ. והבל הביא גם הוא כי לא נזכר בכתוב הכנעני לשיאמר עליו ודור רביעי גם אמרו ישובו הנה לא יסבול פירושו בשום צד:

השאלה הכ"א באמרו כי לא שלם עון האמורי עד הנה המאמר הזה מורה שלא נגזר על ישראל גלות הארבע מאות שנה להיותם ראוים באותו עונש כל אותו זמן גם לא להיות צריך כל אותו זמן לטובתם אלא מפני שעדין לא נשלם עון האמורי לשינערו מן הארץ ונתמהמהו ישראל במצרים עד תום הזמן ההוא לאמורי והוא זר מאד בחק היושר האלהי שיענשו ישראל בגלות ארוך ללא סבה עד אשר יהיו הכנעניים ראוים לעונש ויותר טוב היה שיעמדו ישראל בארץ כנען בשובה ונחת כאבותיהם עד אותו זמן וכ"ש שאמר כי לא שלם עון האמורי וידוע שלא היו עדין חטאים ואם היה כן איך נגזרה עליהם הגזרה קודם החטא ויהיה גזרת ישראל וגזרת הכנעניים שתיהם בלא קדימת חטא אשר לא כדת והמשפט הראוי. אלו הן השאלות שראיתי ושערתי בפרשה הזאת ומה שראיתי מדברי המפרשים בהם נוטה כפי סברתי מהדרך הישר. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם כפי אמתתן:

אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד. יראה שאברהם אחרי שנצח המלכים והחזיר את הרכוש למלך סדום היה ירא ממה שעשה נגד המלכים פן יבואו עליו ויכוהו כי הנקמה ראויה לגדולי הנפש וחשב אברם שהיה עד עתה הולך בתום ילך בטח עובד אדמתו אין שטן ואין פגע רע ומתוקה שנת העובד ושעתה יצטרך להיות בפחד תמיד כל היום וכל הלילה ששים גבורים סביב לו כלם אחוזי חרב מפחד אויב וזה בלא ספק עמל מכאיב אף כי לאיש אשר לא נוסה ללכת באלה ויהיו תמיד חייו תלוים מנגד. וגם נסתפק אם היטיב בהחזירו את הרכוש למלך סדום בהיות הוא ואנשיו רעים וחטאים לה' מאד. ואולי היה יותר טוב להביא את הרכוש אל ביתו ולתתו לאכול את השומרים את ראשו. הנה בעבור היות שתי המחשבות האלה בלבו של אברהם אמר לו ית' אם לראשונה אל תירא אברם אנכי מגן לך ר"ל שלא יירא מהמלכים ולא מהמונם כי הוא ית' יהיה לו מגן להושיע ולא יצטרך לגבורים שישמרוהו כי מלאכיו יצוה לו והוא יהיה תמיד מגן אברהם. ואמנם לענין הרכוש שהחזיר אמר שכרך הרבה מאד כלומר הטיבות במה שהשיבות את הרכוש אל מלך סדום כי הנה שכרך הרבה מאד הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי והמקבל פרס ממלך גדול אין ראוי שיקבל דבר מועט מאדם אחר כי חרפה היא לו וזכר הכתוב שהיה הדבור הזה במחזה כפי מה שאחשוב לאחת משני סבות. האחד כפי דרך הרב המורה להעיד על ענין גדול מעניני הנבואה והוא שפעמים תהיה נבואה מדובקת ואחת ולא תהיה מתדמה ושוה בחלקיה אבל תהיה התחלתה ממדרגה זכה ובהירה שהוא המחזה והמראה שהכל אחד ואח"כ ירבה הרתת והתפעלות החזק הנמשך לחזק פעל המדמה ותבא הנבואה באופן אחר יותר גס ועב ממה שהתחילה ואמר הרב המורה שכן היתה מראת בין הבתרים שבתחלתה היה מחזה והוא המין השלם שבמיני נבואה ואח"כ נשתקע ושב חלום ועל ההתחלה ההיא אמר הכתוב היה דבר ה' במחזה ועל ההשתקעות ושב חלום אמר ותרדמה נפלה על אברם. תראה זה מדברי הרב רמוז ראשונה בפכ"א ח"א ובארו אח"כ בפמ"א מספרו עד שמפני זה באותו פמ"ה במדרגות הנבואה שזכר שמה הניח התחלת המראה הזאת מהמדרגה הט' וסופה הניח מהמדרגה הח' כי לא היה המראה הזאת כלה לדעתו ממדרגה אחת. האמנם איך יהיה זה שלמעלה זכה יבא הנביא אל מעלה עבה וגסה ואח"כ יזדכך ויבא להנבא במדרגת מחזה הנה אין ביאורו ראוי לזה המקום ויצטרך אל ביאור דק. זהו האופן הראשון על פי דרכי הרב המורה ושרשיו. והב' הוא שכפי דעת הרב המורה היתה הפרשה הזאת כלה במראה הנבואה ר"ל הדברים שדבר לו ית' וההוצאה אותו לחוץ והבטת השמים וספירת הכוכבים ולקיחת העגלה האיל והעז והתור והגוזל והבתירה וההפרחה והעברת תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים והדברים שנאמרו בנתים שכל זה נדמה לו שהיה כן אבל לא נעשה דבר מזה בפעל ובהקיץ במציאות וכמו שכתב הרלב"ג וגם שאר המפרשים יראה מדבריהם שהם נוטים לזה. אבל מפשט הכתובים יראה לי שאין הדבר כן אלא שבתחלה היה דבר ה' אל אברם במחזה ונאמר לו והוא השיב דבריו והנבואה ההיא התמידה עד אמרו ויקח לו את כל אלה לפי שאחרי שצוהו קחה לי עגלה משולשת נפסקה אותה נבואה והקיץ אברהם ובפועל ובהקיץ לקח את כל אלה ויבתר אותם בתוך וישב אותם. ובעת מנחת ערב באתהו נבואה שנית בחלום והוא אמרו ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם ואחז"ל זו תרדמה של נבואה ובאותה נבואה שנית הודיעו ית' אחרית הזעם והגלות והדורות ואח"כ הקיץ אברהם מהנבואה השנית ההיא ובפעל ובהקיץ ראה תנור עשן ולפיד אש עובר בין הגזרים שהוא הברית הנכרת עמו ונעשה הפלא ההוא לעיניו זהו דעתי בכללות הפרשה הזאת והקפתה ויותרו בזה הב' שאלות הראשונות שלכן זכר הכתוב שהיה דבר ה' אל אברם במחזה לפי ששאר הדברים לא היו במחזה כי אם בהקיץ ושהיה ירא מהמלכים: