אלשיך על בראשית טו

<< · אלשיך · על בראשית · טו · >>

"אחר הדברים האלה היה דבר יי אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד". (א):

הנה בדברי רבותינו ז"ל (שם מד ה) שלשה דעות, אחת שהיה אברם מהרהר שמא בתוך המומתים היה אדם כשר ויענש עליו, על כן אמר לו הקדוש ברוך הוא אל תירא כו'. ויש דעת אחרת שהוא שהיה אברם ירא פן יקומו עליו גואלי הדם, אמר לו הקדוש ברוך הוא אל תירא אברם וכו'. ויש דעת אחרת שהיה מהרהר שמא אכל זכותו בנצחון ההוא, אמר לו הקב"ה אל תירא וכו'. ויתכן כי מעמד שלשת הדעות כיוונה תורה, ועל האחד אמר "אל תירא אברם", ועל השני אמר "אנכי מגן לך", ועל השלישי אמר "שכרך הרבה מאד":

והנה ראוי לשום לב אל אומרו לאמר שהיא מלה מיותרת. אמנם הנה אמרו רבותינו ז"ל בבראשית רבה (מד ז) עשר לשונות הן של נבואה, ואין קשה מכולן אלא דבור כד"א דבר האיש וכו', וחזון כד"א חזות קשה הוגד לי, ובשתיהן התנבא אברם. וראוי לשים לב מה יתרונו של אברהם שהתנבא בלשונות קושי. אך יהיה ללמד סיבתו של אברהם אבינו שאפילו כחות הדין הסכימו בטובתו זאת, אל תירא אברהם כו'. ובזה יאמר "לאמר". לומר, אחר הדברים האלה זכה אברהם, שבשני כחות של קושי זכה "לאמר". שדברומחזה שהם קושי שימשו "לאמר" בחינת אמירה שהוא לשון חיבה שהוא "אל תירא אברם" וכו':

"ויאמר אברם אדני יי מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר. ויאמר אברם הן לי לא נתתה זרע והנה בן ביתי יורש אתי". (ב - ג):

(ב) ראוי לשים לב אל אומרו שני תוארים אלו אדני יי, ולא ענה סתם אל הדובר בו ה' מבלי הזכיר תוארים. ועוד היתכן יאמר מעשה לעושהו מה תתן לי. ועוד אומרו ואנכי הולך ערירי, והאם שכח מאמרו יתברך אליו ואעשך לגוי גדול ואיך ילך ערירי, או היה מסתפק בהבטחה ההיא חלילה. ועוד אומרו ובן משק ביתי, למה קראו בן משק ביתי. ולמה הזכיר שם עירו ושמו. ועוד אומרו שנית ויאמר אברם הן לי כו', כי אחר שאברהם עודנו מדבר למה נאמר ויאמר פעם שנית בתוך דבריו. ועוד אומרו הן לי וכו', כי בכלל אומרו אנכי הולך ערירי הוא. וגם אומרו והנה בן ביתי יורש אותי, הנה בכלל אומרו ובן משק ביתי הוא כו' היה, שהוא יורשו. וגם למה שינה תוארו מבן משק לבן בית. ומה ענין לשון אומרו הן לי לא נתת זרע, ולא אמר הן אין לי זרע, שהיה יותר כבוד כלפי מעלה. ועוד אומרו בן ביתי יורש אותי, שנראה עושה עיקר מהירושה, ואין עיקר הבנים לכך. ועוד אומרו והנה דבר ה', והיה לו לומר ויאמר אליו ה', ולא והנה דבר. וגם למה כפל ואמר כי אם אשר יצא כו', או מתחלה יקצר ויאמר אשר יצא ממעיך הוא ירשך. ועוד אומרו ויוצא אותו החוצה, למה הוציאו, שאם הוא כפשוטו שהוציאו מתוך אהלו החוצה שיראה הכוכבים הלא מבלי שיראה אברם הכוכבים היה יכול לומר זרעך יהיו ככוכבים, ולמה הצריכו להביט בהם, ושלא יוכל לספור אותם, ולומר אחר כך כה יהיה זרעך. והנה רבותינו ז"ל (שם יד) אמרו ויוצא אותו החוצה, וכי מחוץ לעולם הוציאו אלא שהעמידו למעלה מכיפת הרקיע ואמר לו עד דסנדלך ברגלך דרוך כוכבא, ואין הבטה אלא מלמעלה למטה. והנה ראוי לדעת מה ראו לומר כי מחוץ לעולם הוציאו, והניחו הפשט שהוציאו מתוך האהל לראות הכוכבים לומר לו הבט וספור כו', ואם הוא על לשון הבטה שהיא מלמעלה למטה כאומרו אין הבטה כו', והלא גם זה קשה כי הלא לא כן הוא כי אדרבא מצינו הבטה מלמטה למעלה, כד"א (במדבר כא י) והביט אל נחש הנחשת כו' והיה הנחש על נס, וכן פסוק והביטו אחרי משה, ואמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי בכורים פ"ג ה"ג, שמות רבה נא ו) שהיו מביטין על צוארו [ואומרים ראו כמה עבים הם, מפני שאוכל ושותה משלנו]. ועל פי דרכנו נשים לב אל מאמרם ז"ל (בראשית רבה מט ז) כה יהיה זרעך, אין לך דור שאין בו שלשים צדיקים כמנין יהיה, והלא אין נזכר בכתוב כי אם רבוי והיכן נזכרו הצדיקים. ועוד אומרו והאמין בה', האם יש להחזיק טובה לאברהם שהאמין בה', ולא עוד אלא שאומר ויחשבה לו צדקה. ואם הוא שאברהם חשבה צדקה לה', גם זה פשוט כי מי הקדימו וישלם:

אמנם הנה ידוע כי השם המתייחס אל העולם הזה הוא שם אדנות היא שכינה השורה בעולם הזה, אך שם ההויה - ומה גם בנקודות אלהים - הוא המתייחס אל העולם הבא. ונבא אל הענין, אמר אברם הנה הן שתי בחינות, אחת המתייחסת אל עולם הזה והיא אדנ"י, והשנית אל העולם הבא וזה יהו"ה בנקודת אלהים. והנה מאמרך זה "שכרך הרבה מאד", לא ידעתי אם על טובת העולם הזה הוא או על של העולם הבא. אם הוא של העולם הבא, "מה תתן לי ואנכי הולך" מהעולם "ערירי", ואין אושר שלם שם להולך ערירי מהעולם הזה:

ושמא תאמר כי הלא המניח בעולם הזה תלמיד הגון עולה לו במקום בן, ואליעזר אמרו רבותינו ז"ל (יומא כח ב) שהיה דולה ומשקה מתורתו לאחרים, זה איננו שוה לי כי אשר הוא "בן משק ביתי" שמשקה מתורתו לבית מדרשו אינו עולה לי, והטעם כי "הוא דמשק" וכו'. והענין שני טעמים, אחד באומרו דמשק ואחד באומרו אליעזר. והוא כי הנה בזה הובדלו זרע אבותינו מעמי הארצות, כי זרע האבות הם ישראל אפילו בהיותם בחוצה לארץ הם מתייחסים אחר ארץ ישראל, ככתוב אצלנו על פסוק (תהלים פז) אזכיר רהב ובבל כו' שישראל תמיד יאמר עליהם זה יולד בציון, וכן כתבנו על לך לך מארצך כו' שאמר לו הקב"ה לאברהם שורש נפשך בארץ ישראל. לך לעצמך לשורשך. מה שאין כן זרע האומות שאפילו בהיותם בארץ ישראל מתייחסים אחר חוצה לארץ, כי שורש נפשותם מהחיצונים שכנגד חוצה לארץ. והנה זה יאמר הנה "הוא דמשק", שגם שהוא עמי בארץ ישראל, מתייחס אחר דמשק, כי שורש נפשו לא ממה שלמעלה כנגד ארץ ישראל שהוא אחדות הקדושה. ואם כן איך אתייחס למניח ממלא מקומי, ואינו משורש נפשי רק מהחצונים. ועוד טענה שנית והיא כי אילו היתה תורתו וכשרותו נמשכת ממנו לזרעו אחריו החרשתי, אך אינו רק "אליעזר", כלומר הוא לבדו ולא לזרעו אתו. והוא במה שידענו מרבותינו ז"ל בפרקי רבי אליעזר (פרק כט) כי כל הנפש אשר עשו בחרן לא נמשך לזרעם אחריהם כלל רק הם בעצמם בלבד:

ובכלל דבריו נתן טעם אל אומרו הולך ערירי, ולא זכר מאמרו יתברך ואעשך לגוי גדול, כי אמר אולי על התלמיד יתקיים, אלא שלא נתקררה דעתו בזה על היותו דמשק אליעזר כמדובר:

(ג) והנה זה הוא אם אומרך שכרך הרבה מאוד הוא על טוב עולם הבא. ואם הוא על טוב העולם הזה, על זה אמר "הן לי" כו':

ולהיות הפרש בין אמירה זו אל הקודמת, עשה ממנה אמירה בפני עצמה, ועל כן נאמר בה "ויאמר" פעם שנית, כי זה על טוב העולם הבא וזה על טוב עולם הזה, שהוא על דבר היות לו מי שיירש ממונו. ולהיות עושה עיקר מענין עולם הבא, בו התחיל. ועל דבר עולם הזה אמרה באחרונה ובפני עצמה, כי לא ישתוה אל הקודם. ולמעלה שעל טוב העולם הבא ידבר, קרא את עבדו "בן משק" שהוא כי חש פן להיותו תלמיד משקה מתורתו מהנה לו לעולם הבא. ופה שידבר על טוב העולם הזה שיהיה מי שיירש ממנו אמר "בן ביתי":

וענין הכתוב, אם על טוב הזה גם זה אין לי, כי "הן לי לא נתת זרע" בשום פנים, אפילו שיהיה לי נחת רוח ליורשני, גם שליותר מזה אין ראוי. והיחל באומרו "הן לי", לומר אל נא תשת עלי חטאת שאני מפרש הבטחתך באמור ואעשך לגוי גדול על בן ביתי, כי ה"לא" "הן לי" כלומר להיות לי שהמזל מחייבני ש"לא" אוליד, ואינך שודד מזל בשביל יחיד. וגם מסייע לזה כי "לא נתת" עד כה, ואם היה דעתך לתת לי לא איחרת הטובה. וגם יתכן כיוון באומרו "הן", כי ידוע מרבותינו ז"ל (ילקוט במדבר פרשת בלק רמז תשסח) שהן שתי אותיות שאין להם בן זוג, כלומר כאותיות "הן" יש לי, כאילו אין לי בת זוג שאין לי הולדה מפאת כוכב מולדתי. וגם מתנה מאתך נגדו "לא נתת זרע" עד כה. "והנה" כו' והוא כי מלת הנה תורה על דבר מזומן כבר, כלומר אל תאמר כי יש זמן עדיין, כי הרי כדבר מוכן כבר הוא שבן ביתי יורש אותי, כלומר כי קרוב סילוקי:

"והנה דבר יי אליו לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך. ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם ויאמר לו כה יהיה זרעך. והאמן ביי ויחשבה לו} צדקה". (ד - ו):

(ד) הנה כתבנו כי אברהם עשה עיקר מהנוגע אל עולם הבא ובו היחל, אלא שכלאחר יד עשה אמירה אחרת אל בחינת העולם הזה. והלא יקשה כי הלא כל שכן שהוא יתברך מבחינת העולם הבא היה לו לעשות עיקר, ולא שכל תשובתו תהיה לא ירשך זה וכו' כאילו ירושת הנכסים הוא עיקר. לזה אמר "והנה" כו' ולא אמר ויאמר ה' כו', לומר, כי הוא יתברך בא להשיב אל מאי דסליק מיניה, ואחר כך אל השניה, ואחר כך אל הראשונה, וזהו אומרו "והנה דבר ה'" שאמרה תורה, לא על עשותו יתברך עיקר מטוב העולם הזה אמר לא ירשך זה וכו', כי אינו אלא שהתחיל לדבר על מה שהוא סמוך, וזהו אומרו "והנה" כלומר מזומנת תשובה אל "והנה" הסמוך. וגם הוא יתברך לא היה מחשיב ענין ירושת הממון להשיב עליה אם לא שהזכיר אברם, וזהו אומרו "אליו לאמר", שלהיות "אליו לאמר" הזכירו ה' להשיב על דברו, לא שהוא יתברך מחשיב ענין זה. ואמר "לא ירשך זה" הוא אליעזר הנזכר. ולא יהיה על לבך כי לא יהיה זה אך יהיה לוט כמאמר רועיו, "כי אם אשר יצא ממעיך" כו': או יאמר, "והנה דבר" כו' כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה מד יד) שהעלהו למעלה מכיפת הרקיע ויאמר הבט כו'. והוא במה שידענו כי טבע לשון "הנה" הוא על דבר שמזמינים וממציאים אותו מיד כעת. והענין כי "הנה" ראינו שדבר עמו עשרה תיבות לא ירשך זה כו' עודנו אברהם על הארץ מתחת, ואחר כך הוציאו החוצה למעלה מכיפת הרקיע כמו שאמרו ז"ל, וחזר לדבר עמו ואמר הבט נא וכו'. ולמה לא העלהו מיד, וגם את הכל ידבר לו שם מאומרו לא ירשך זה כו' הבט נא כו' כיון שהכל ענין אחד, ולא ידבר חציו על הארץ וחציו על השמים. לזה אמר מה שתראה כי "והנה דבר ה' אליו" מיד, ולא המתין לדבר גם זה עד הוציא אותו החוצה, הלא הוא להיות "לאמר לא ירשך זה" כו' להורות כי אם לא היה הדבר רק על דבר הירושה לא היה צריך להוציאו למעלה מכיפת הרקיע ולדרוך כוכבא, כי כאין הוא לפניו דבר זה, אך היה למען הוציא ממנו צדיקים ככוכבים כאשר יבא בביאור הכתוב בס"ד. וזהו אומרו מה שוהנה דבר ה', שהוא מזומן מיד טרם העלות אותו השמימה, הוא כדי "לאמר" לו "לא" "יירשך זה":

(ה) "אך ויוצא אותו" כו' הוא לומר "הבט", שהוא כי זיככו ונתנו עליון על כל העולמות לאמר לו גדולת בניו קדישי עליונין, שהוא דבר טפל אל מציאות ירושה כאשר יבא בס"ד:

והוא באחד משני דרכים, אחד כי אחר שהשיב על מה דסליק מניה בא להשיב על אומרו הן לי וכו' - שהוא כי חשב שהיה תחת המזל ושלא היה הוא יתברך שודד אותו בשביל יחיד, שעל כן איחר מלתת לו עד כה זרע - לכן "ויוצא אותו החוצה", שהוא כמאמרם ז"ל שהעלהו למעלה מכיפת הרקיע ואמר לו דרוך כוכבא. והוא, כי הנה הוקשה לרבותינו ז"ל כי הלא כלל בידינו כי ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בראשה, כי על כן הקשו (ילקוט תהלים תרמג, ובראשית רבה סח ט) מפסוק ישובו רשעים לשאולה (תהלים ט) שיש ה"א בסוף התיבה ולמ"ד בראשה, ואמרו כי הוא להפליג הדבר עד אמבטי התחתונה שבשאול. ועל דרך זה יהיה שהוקשה להם באומרו החוצה, כי יש ה"א בסוף תיבה ובראשה. והנה ה"א הידיעה שבראשה היא תורה יותר סיום חצוניות מלמ"ד שבראש תיבה, על כן הקשו ואמרו וכי מחוץ לעולם הוציאו ולא מתוך האהל בלבד, שנאמר בה"א בראש התיבה עם היות ה"א בסופה, כי זה יורה על הפלגת החצוניות. אלא ודאי כי כן הוא, שהעלהו למעלה מכיפת הרקיע, ואמר לו עד דסנדלך ברגלך מלובש בחומר דרוך כוכבא שלא ישלוט כוכב מזלך למשול בך. ואמר אין הבט אלא מלמעלה למטה, הוא כי הנה רוב מדרשי הגדה כנודע לבקי בהם הם דרך גזירה שוה, והוא כי בחכמתם דברו בדיוק, כי לא אמרו אין הבטה אלא מלמעלה למטה, כי זה לא כן הוא, כי כמה מצינו שהוא בהפך כנזכר למעלה. אך אמרו אין הבט, והוא שדעתם ללמוד מפסוק הבט משמים וראה שהוא מלמעלה למטה, שהוא הבט כלשון זה ממש. ועל מה שאמרת ואנכי הולך ערירי "וספור הכוכבים" כו': ושמא תאמר למה אני מאריך הדבר, או שמא תראה שלא אמהר הזרע, אל תחוש, כי הלא על כן העליתיך למעלה מכיפת הרקיע, ולא אמרתי לך מלמטה שתמשול על המזל, אך היה למען הודיעך חיבתך לפני, והזרע אשר אני חפץ להוציא ממך, כי הלא "כה יהיה זרעך". והוא בהזכיר מאמרם ז"ל באלה הדברים רבה (א יג) שאמרו למה נמשלו הצדיקים לכוכבים כאומרו ומצדיקי הרבים ככוכבים כו', אלא שחמה ולבנה יש להם בושה שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה, אבל כוכבים אין להם בושה לעולם. ונבא אל הענין אמר אם יתמהמה אל תחוש, כי הלא "כה", כלומר ככוכבים שאין להם בושה לעולם "יהיה זרעך", ועל כן צריך שיצאו בעת זקנה ובטהרה גדולה. כמו שאמרו ז"ל בבראשית רבה (מו ב) שלא הוליד אברם את יצחק עד שביטל יצרו ובוטלה תאותו ונצרר דמו ונקשר דמו:

או יהיה שבישרו ואמר, הנה העליתיך לדרוך על המזל ולא אמרתי לך על הארץ מתחת, הוא להודיעך כי "כה יהיה זרעך" שאיכותן למעלה מכיפת הרקיע שולטים על המזל:

ובין לדרך זה או לקודם, הטיבו אשר דברו רבותינו ז"ל באומרם שבכל דור יש שלשים כמנין יהי"ה צדיקים כאברהם, כי על זה ידבר הכתוב לבשרו שיהיו צדיקים. אלא שהוקשה למו כי הלא לא כל זרע אברהם הם כך, על כן אמרו שהוא כמנין יהיה. עוד ראו שאם נפרש הכתוב, שכה יהיה, חוזר אל הריבוי שלא יוכלו לספור אותם, היה לו לומר אם תוכל לספור אותם כה יהיה זרעך, מאי ויאמר לו בתוך דבריו. אך הוא על זולת הריבוי, אמירה בפני עצמה שהוא על הכשרון:

(ו) ובזה יצדק אומרו "והאמין בה'" כו', והוא כי מה שהבטיחו שלא יחסרו הצדיקים מזרעו, ומה גם לרבותינו ז"ל שהוא בכל דור, הלא כמו זר תחשב הבטחה זו, כי הלא זה תלוי בבחירה כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ואם כן איך תצדק הבטחה זו. אלא שעם כל זה "האמין בה'", כי הוא יתברך ידע איך יקיים הבטחתו עם היות שלא כמדתו יתברך, ועל כן "ויחשבה לו" הוא יתברך "צדקה" שהאמין ולא חש אל ניגוד הבחירה:

ואם יחזור אל אברהם, יאמר "ויחשבה" אברהם "לו" יתברך "צדקה" כי לא לפי שורת הדין הוא להבטיח בכך מטעם חפשיות הבחירה, אם לא שיעשה כך מפני קיום זרעו בתורת צדקה:

או שיעור הכתוב על דרך זה, כי אחר שחש אברם על נגוד המזל, תחלה היה לו יתברך להוציאו החוצה ולומר לו ידרוך כוכבו, ואחר כך יאמר לו לא ירשך זה. לזה אמר "והנה דבר ה' אליו", כלומר מה שתראה דבר ה' אליו, הוא "לאמר" אחר כך מה שאחר דבר זה, שהוא "הבט" כו' אלא שהיחל במאי דסליק מיניה, ואחר כך אל מה שאמר הן לי כו':

או יכוין באומרו "והנה" ולא אמר ויאמר ה', ענין מאמר רבותינו ז"ל (שם מה ה) למה היו האמהות עקרות מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ובזה יאמר כי חפץ היה יתברך לבשר לו שיוציא ממעיו מי שירשנו ושיהיו ככוכבים, אלא שהיה מתאוה שיתפלל על הדבר תחלה, על כן כאשר התפלל ואמר "הן לי לא נתת זרע" כו' מיד בשרו, וזהו "והנה דבר וכו', והנה" - על ידי האמור, מיד - דבר ה' - שהיה מתאוה לבא - בא אל אברם "לאמר" כו':

"ויאמר אליו אני יי אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. ויאמר אדני יי במה אדע כי אירשנה. ויאמר אליו קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת ועז משלשת ואיל משלש ותר וגוזל. ויקח לו את כל אלה ויבתר אתם בתוך ויתן איש בתרו לקראת רעהו ואת הצפר לא בתר. וירד העיט על הפגרים וישב אתם אברם. ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו. ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות" "שנה. וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול. ואתה תבוא אל אבתיך בשלום תקבר בשיבה טובה. ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמרי עד הנה. ויהי השמש באה ועלטה היה והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה". (ז - יז):

(ז) "ויאמר אליו" כו'. ראוי לשים לב, כי הלא עם שלא היה נותן לו את הארץ, היתה הטבה הוציאו אותו מאור כשדים, ולמה תולה הדבר בנחלת הארץ. ועוד מה זו שאלה מאברהם במה אדע כו', וכי זו היא האמנתו בו יתברך ששואל במה אדע כו'. והנה יש מרבותינו ז"ל (נדרים לב א) אומרים שעל כן גלו בניו למצרים, והוא קשה מאד כי לא קצף עליו ה', כי אם השיבו בנחת קחה לי וכו'. ועוד איך בקחתו עגלה כו' הודיע אליו כי ירשנה, ואם על שכרת עמו ברית, גם בזולת מקום זה כרת עמו ברית על הארץ. ועוד כי הלא מבלי בתר הבעלי חיים הללו היה יכול לכרות ברית, ולמה הוצרך כל זה. ועוד את הצפור שלא בתר למה לקחה. ועוד למה הודיענו שירד העיט על הפגרים, ושנשב בהם אברם. ועוד אומרו ויהי השמש לבא, למה הודיענו הזמן. ועוד אומרו והנה חשכה כו', כי הנה אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה מד כ) שהם ארבע גליות שהראה לו, אימה זו בבל כמד"א ואמתני ותקיפא כו', חשיכה זו מדי שהחשיך פניהם של ישראל בצומות, גדולה זו יון שהיו אומרים כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל, נופלת עליו זו אדום. ואמרו ז"ל (בראשית רבה מד כב) שאמר לו הקב"ה שיבחר לבניו גליות או גיהנם שהוא תנור עשן כו'. ולפי זה קשה למה הפסיק בין הארבע מלכיות לתנור עשן, בגלות מצרים, באומרו ידוע תדע וכו'. ועוד מהו כפל אומרו ידוע תדע. ועוד איך יאמר שימי העבדות והענוי ארבע מאות שנה, ולא היו רק מאתיים ועשר. ועוד החילו בלשון יחיד גר יהיה זרעך וצאתו בלשון רבים ועבדום כו'. ועוד אומרו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, אם הוא שינצלו את מצרים ואמר זה לנחמת השעבוד, היתכן שבשביל ריוח מעות ישתעבדו ארבע מאות שנה, והאם יסבול איש עבדות וענוי כדי שיתנו לו מעות באחרונה, והלא טוב הוא החירות מכל עינוי בהון. ועוד כי ההון לקחו בני שלשים היוצאים ממצרים, ובמה ינוחמו דור ראשון ודור שני אשר נשתעבדו ולא נהנו. ועוד האם יחסר כסף וזהב לו יתברך, שיגלה את בנו בכורו ישראל על בצע כסף, ולא עוד אלא שיקראנו רכוש גדול כעושה עיקר מזהב וכסף, והמה הבל לפניו יתברך. ועוד למה הודיעו פה שיבא אל אבותיו. ועוד אומרו ויהי השמש באה כו', למה הודיענו שהשמש באה ועלטה היה כשראה תנור עשן כו'. ועוד אומרו ביום ההוא כרת כו', כי אומרו ביום ההוא הוא מיותר:

אמנם הנה רצה הוא יתברך להחזיק לבו בירושת הארץ כי זאת היתה הפעם הראשונה, כי ענין זה קדם למאמר הכתוב למעלה ויעבור אברם בארץ וכו' וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך וכו', כי אז היה בן חמש ושבעים שנה, ובמראה זו של בין הבתרים היה בן שבעים, כי מאז עד שנולד יצחק היו שלשים שנה, שעל כן נאמר ויהי בשלשים שנה וארבע מאות שנה כו'. והוא, כי הנה ידענו מרבותינו ז"ל (פסחים קיח א) כי כשהשליך נמרוד את אברהם לכבשן האש - הוא אור כשדים - בא מיכאל ואמר אני אצילנו וכן גבריאל, ולא הניחם הוא יתברך עד שהצילו הוא יתברך בעצמו. ובזה יאמר "אני ה' אשר הוצאתיך", אני בעצמי ולא מלאך. ולמה עשיתי לך כך, למה שרצוני "לתת לך את הארץ הזאת" שאין עליה שליטת שום מלאך זולת הקב"ה. ושיעור הכתוב "אני ה' אשר הוצאתיך" בעצמי, לכן תבטח שאתן לך ארץ המיוחדת לי:

או יאמר כי רצה הקב"ה להראות את אברהם, איך בתחיית המתים ישוב אברהם ויירש את הארץ. והוא בהזכיר מאמרם ז"ל (בראשית רבה מט כג) על פסוק ואנכי עפר ואפר, שהוא אילו שרפני נמרוד לא הייתי אפר, אילו הרגני אמרפל לא הייתי עפר, הנה שהשוה את זו עם זו. ובזה יאמר הלא את עצמך נדרתי לתת את הארץ, שהוא אחר התחייה. אל תתמה על התחייה מהעפר, כי גדולה היא מניעתי מן האש שלא ישרפך, ממניעתי מן העפר שלא יכלך. והנה "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים" כאילו מהיותך אפר החייתיך, ובזה תבטח "לתת לך את הארץ הזאת" לך בעצמך. כי מי שקיימך מהיותך אפר שלא בטבע, יקימך מהיות עפר. וזהו אומר "לתת לך" שהוא לו לעצמו ואין זה רק אחר התחייה:

(ח) ועל זה השיב ואמר "במה אדע כי אירשנה", לומר, הנה אם כשתתן אותה לזרעי ימשך קיומה עד אחר התחייה מובטח אהיה בזה, אך "במה אדע" שביני וביני לא יאבדו ברוע בחירתם באורך הזמן, ומה גם בין הגוים, באופן שתפסק מציאותם מהעולם. ומה גם בגליות שנרמזו לו בענין המלכים כמדובר למעלה ויבטל ענין התחייה, גם לי גם להם ולא אירשנה:

(ט) על כן אמר לו אל תירא כי "קחה לי עגלה" וכו', והוא מאמרם ז"ל (בראשית רבה מד כג), וז"ל, "עגלה משולשת" זו בבל שמעמדת שלשה - נבוכדנצר אויל מרודך ובלשאצר. "ועז משולש" זו מדי שמעמדת שלשה - כורש ודריוש ואחשורוש. "ואיל משולש" זו יון כו'. "ותור וגוזל" זו הרביעי. (י) והראה לו הוא יתברך שכל הארבע מלכיות יתבתרו. "ואת הצפור לא בתר" כי לא יכלו, כמאמרם ז"ל (סוטה ט א) חצי אכלה בם חצי כלים והם אינן כלים:

(יא) ושמא תאמר הלא טוב היה לבטל המלכיות ולא נצטרך תפלה ובקשה לינצל מהם. לזה אמר "וירד העיט" וכו', והוא מאמרם ז"ל (ילקוט רמז עו) "וירד העיט" וכו' הוא דוד, "על הפגרים" הם המלכיות, "וישב אותם אברם". ופירושו כי רצה דוד לכלות כל האומות, והשיבו אברהם שהוא במה שבירר לבניו את המלכיות במקום גיהנם, ועל כן מנע ה' את דוד מלבא בדמים. ויתכן הוא מאמר דוד באומרו (תהלים יח לח) ארדוף אויבי ואשיגם וכו' כמפורש אצלנו במקומו. וזה יהיה ענין הכתוב "וירד העיט" הוא דוד, "על הפגרים" הם הרמוזים בפגרים הנזכרים שהם המלכיות:

(יב) ומה שאמרתי "וישב אותם אברם" - את הפגרים - מליפול ביד העיט - הוא דוד. הוא כי "ויהי השמש לבא" וכו' כי שם לפניו הוא יתברך את המלכיות, הם "אימה" וכו', ואת גיהנם הוא "תנור" וכו', ובחר אברם במלכיות, שעל ידי כן היה סיבה שלא נתנם השם ביד דוד, שאם יכלם איך ישעבדו את ישראל, נמצא בזה כאילו ימנעו בידים:

והענין כי הנה יש שני זמנים, אחד טרם זמן העתיד, שהוא זמן הדין הגדול המתייחס לנשף וערב יום. ועד הזמן ההוא הוא בעוד יום. והנה אשרי מי שטרם יחשך היום ברוגז הדין, הוא נקי מפשעיו, ואין זה רק על ידי שעבוד מלכיות, ואם אין שעבוד מלכיות, נשארו אשמותם צרורות בשמלותם על שכמם, עד הדין ההוא לידון בגיהנם העתיד. וזהו מאמר הכתוב "ויהי השמש לבא", רמז אל טרם יחשיך, קודם סוף היום של דין הגדול, אז "ותרדמה" של נבואה "נפלה על אברם. והנה אימה" וכו' שהם הארבע מלכיות שיברור, שזה טוב להם, טרם יחשך ויצטרכו לדון בגיהנם העתיד - שהוא אחר בא השמש. ובהזכירו ביאת השמש, נרמז כי אז גיהנם הנקרא חשך - כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה יד ב) על חשך מצרים, ועיקר גיהנם הוא "תנור עשן" כו' - כדי שיברור. ויהי כן על ידי מה שהפיס דעתו באומרו ידוע וכו' כאשר יבא ביאורו בס"ד:

ואמר אחרי כן, כי על ידי הבירור נמשך, כי הגיהנם שהעביר לפניו על ידי מה שבירר את השעבוד, ישלוט במשעבדים. וזהו שרמז באומרו (לקמן יז) "ויהי השמש באה ועלטה היה", רמז כי אז בזמן ההוא שכבר בא השמש ועלטת הדין באה, אז "והנה תנור עשן" הוא גיהנם העתיד "אשר עבר" לפניו, יהיה "בין הגזרים האלה" הם האומות ולא על ישראל, כי בירר לבניו השעבוד:

(יג) ומה שהפסיק באומרו ידוע תדע כו', בין הוראת המלכיות להוראת גיהנם, הלא הוא כי זה דרכו יתברך לבלתי החליט הרע העתיד, על דבר חפשיות הבחירה. כי אפשר יבחרו בטוב ותבטל הרעה. ואילו לא יזכיר רק ענין הצרה העתידה יהיו מוכרחים במעשיהם, כי גם שאין הידיעה מכרעת, הדבור מכריח כמפורש אצלנו. על כן אמר לו הוא יתברך הנני שם לפניך ארבעה גליות כו' שתבחר בם, ואמר לו הנה גם שעבוד זה אינו מחוייב, כי אפשר יהיה להם חירות משעבודיהם בטוב בחירתם. והוא כי הנה כתוב אצלנו בטעם גלות מצרים, כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל לתת להם התורה, אשר על ידה יהיה להם חירות משעבוד מלכיות. אשר לינתן לישראל לא היה אפשר, אם לא שתפסק זוהמתן - כאשר הארכנו במקומו - שעל ידי כן זכו ישראל להנבא פנים בפנים בהקיץ לשמוע מפיו יתברך תורה בסיני. והנה זוהמת נחש לא היה כח ליפסק אם לא באלף דור, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה כח ד) דבר צוה לאלף דור זו תורה. אלא שהוא יתברך חשב מחשבות, להתם חלאת הזוהמא ההיא בכ"ו דורות, על ידי אופן לידת יצחק וגירותו וגירות יעקב, ואחר כך בכור הברזל במצרים, כמצרף כסף בתוך הכור עד הגו סגים מכסף, כמפורש פרשת תולדות. וכן היה, כי נכנעה ותמרק הזוהמא, וכאשר נטהר והיה כסף צרוף יצא ממצרים ואשר היה סיגי הזוהמה פירשו ומתו בימי החשך, ולא יצאו רק אחד מחמשה או למאן דאמר מחמשים או מחמש מאות או מחמש אלפים (ילקוט בשלח רמז רכז). והיוצאים קנו מעלה גדולה וריווח עצום, כי הותכה זוהמתן עד גדר שבמעט ימים שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן לגמרי, ויוכנו לשמוע מפיו יתברך תורה, ככתוב אצלנו פרשת שמות, ואמרנו שהוא טעם לגלות מצרים:

ונבא אל הענין, והוא כי בהראותו יתברך את אברם ארבע גליות, ראה והנה לא יבצר מהתחמץ לב אברם בהחליט גזרת המלכיות, ומי יודע אם יבחרו בטוב ולמה יגלו. על כן אמר לו "ידוע תדע" כו', לומר כאשר אני מודיעך ענין הגליות גם כן תדע כי אפשר שלא יגלו, כי הנה "תדע" גם כן "כי גר יהיה" כו', והוא כי בעוד שזרעך מועטין נזכרין בלשון יחיד שהוא בימי יצחק, ורוב ימי יעקב גר יהיה, שיהיה לו גרות אך לא שעבוד כי אם גרות בארץ לא להם, שהוא בארץ ישראל שעדיין איננה להם. אך בהגיעם לכלל ריבוי, אז "ועבדום וענו אותם" שהוא אז במצרים, ובין הגרות והשעבוד הוא "ארבע מאות שנה":

(יד) "וגם את הגוי" כו' ילקו כי "דן אנכי". וטעם שאשעבדם הלא הוא כי הנה "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" וריוח גדול, שהוא סילוק זוהמת הנחש על ידי השעבוד, שיוכנו בו לקבל תורה, ויהיה להם חרות על הלוחות חירות משעבוד מלכיות, באופן שאפשר שלא יצטרכו להשתעבד בארבע מלכיות, כי הבחירה חפשית בידם, ואפשר שלא יקלקלו ורק שלום ואמת יהיה תמיד, כי יהיה להם חירות מן המלכיות, באופן כי ענין המלכיות הוא בספק. אך מה שהוא בודאי שלא תאונה רעה, הוא בימיך, כי (טו) "ואתה תבא אל אבותיך בשלום" כו':

(טז) וגם אל תירא שמא יאבדו בתוך כור הברזל במצרים, כי הנה "ודור רביעי ישובו הנה" כו'. ומה שאמרתי גר יהיה זרעך בארץ לא להם - והוא בארץ ישראל, הוא "כי לא שלם עון האמרי עד הנה" ועל כן לא לבניך היא עד דור רביעי: ולמאמרם ז"ל (בראשית רבה לח יח) שאמרו "תבא אל אבותיך" בשלום נתבשר שיעשה תרח תשובה, "תקבר בשיבה" "טובה" שיעשה ישמעאל תשובה. יאמר, מה שאמרתי שיגלו ארבע מאות שנה, לא יעלה על רוחך כי מה שגר יהיה זרעך הוא כי לא יהיה זרע כשר, כי הלא אין צריך לומר מה שיקרא לך זרע, כי אם אפילו תרח שהנחתו עובד עבודה זרה יעשה תשובה וכן ישמעאל.ומה שדור רביעי ישובו הנה בסוף הארבע מאות שנה ולא ירשו ארץ מעתה, הוא כי לא שלם עון האמרי עד הנה. אך אין העיכוב מזרעך: ועל פי דרכו רמז באומרו "ישובו", עם היות שדור רביעי לא היו בארץ ישראל מעולם, אך רמז לו איכות קדושת זרעו, כי שורש נפשותם מארץ חיים שלעומת ארץ ישראל, נמצאו אפילו הנולדים חוצה לה בבואם אליה כשבים אל מקום שממנה יצאו, וכמפורש אצלנו על פסוק (תהלים פז) איש ואיש יולד שם, וכענין האמור על פסוק לך לך מארצך כו': ובמה שאמרו ז"ל (נדרים לב א) כי בעון שאמר אברם במה אדע כו' גלו למצרים, יהיה ענין הכתובים, כי זולת הגלות הנזכר, גם בעון ידוע שאמרת במה אדע, תדע גלות אחר והוא "כי גר" כו' כמפורש למעלה. ואל תצר על מה שמשתעבדים בשבילך, כי על פי דרכם קונים שיצאו ברכוש גדול שהוא פיסוק הזוהמא כדלעיל. ועוד ארחם שעודך חי לא יהיה גרות ליצחק, כי אם "ואתה תבא אל אבותיך" כו' עם שהיה שבעים וחמש שנה בימי יצחק, ועם כל זה מלידתו ימנו הארבע מאות שנה, כי הלא "ודור רביעי ישובו הנה", ואם היו נמנים מדור השבטים או מבניהם שמהם היחל השעבוד, לא ישובו דור רביעי, כי עוד מאה ותשעים שנה, וגם קודם היו שבים אם לא "כי לא שלם עון האמורי עד הנה":

או יאמר אל תצטער על גלותם שאודיעך, לא על הצרה ולא על שמא יאבדו שם ולא יזכו לרשת הארץ, כי כאשר "ידוע" הגלות "תדע" הריוח. ופירש מה שאמרתי "ידוע" הוא "כי גר" כו', ומה שאמרתי "תדע" הוא כי "ואחרי כן" כו' שיוכנו לקבל תורה כמדובר למעלה. ואל תירא פן יאבדו שם ולא ירשו ארץ, כי "ודור רביעי ישובו הנה" בודאי:

(יז) וכהתימו ענין גלות מצרים, נמשך אל מה שהראה לו ארבע מלכיות, סיים ענין כוונתו להראות לו גיהנם לאמר לו שיבחר כאשר ייטב לבניו, כאומרו "ויהי השמש לבא" כו' וגמר באומרו "אשר עבר" כו' לומר כי בחר בשעבוד, ש"אשר עבר" התנור עשן היה "בין הגזרים" הם המלכיות ולא בישראל:

ומה שלא אמר עשן תנור כי אם תנור עשן, פה הורה ענין כלו בעשן כלו, כי תנורם שכלים בו הוא עשן ולא אש, ואחר שכלים כעשן התנור נותן בהם כח וחיות, וחוזרים וכלים בלפיד אש וזהו כלו כעשן כלו:

"ביום ההוא כרת יי את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת. את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמני". (יח - יט):

הנה בתחלת הענין אמר אני ה' אשר הוצאתיך כו' לתת לך כו', שהוא לתת לאברהם עצמו הארץ לרשתה. והנה כאשר פירש ירושת הארץ, אמר לו ואתה תבא אל אבותיך כו' ואחר סילוקך דור רביעי ישובו הנה כו'. נמצא כי ברית מתנת הארץ הוא אחר בואו אל אבותיו - בדור רביעי, ואם כן איך אמר מתחלה על אברהם עצמו שיוריש את הארץ, לזה אמר מה שביום ההוא כרת ה' את אברם ברית, אינו מה שדור רביעי יבאו וירשו ארץ, כי אם "לאמר לזרעך" כו' (יט) "את הקני" כו' שהם ארצות עשרה עממין, אשר אין הדבר ההוא מתקיים עד עבור הארבע גליות הנזכרות, שהוא אחר התחיה, לאברהם עצמו. והוא מוכרח כי אחת מהעשרה היא ארץ אדום כנודע, והוא המלכות הרביעי המושל בנו, אך מה שדור רביעי ישובו הנה, אינו מה שכרת ברית עתה, כי אם הברית שבימים אחרים שהם ארצות שבעה עממין:

או יאמר, "ידוע תדע" כו' והוא כמאמרם בספר הזוהר על פסוק ויוציאך בפניו (דברים ד), כי כשהוציא הקב"ה את ישראל ממצרים הביא את אברהם והעמידו שם, שיראה איך הכה את מצרים והוציא את ישראל ברכוש גדול. ואמרו עוד בספר הזוהר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, אראך לא נאמר אלא אראנו, שהוא כי כאשר העמיד את אברהם ביציאת מצרים, כן יעמידנו בגאולה העתידה ויראנו נפלאות. ובזה יאמר הנה אמרת במה אדע כי אירשנה, אולי יתקלקלו או יכלו בניו בין המלכיות, ולא יזכו אל התכלית לרשת ארץ עם אברהם אביהם. והשיב לו הוא יתברך כי יתבתרו ויאבדו המלכיות, "ואת הצפור" הוא ישראל "לא בתר", כי החצים כלים והם אינם כלים. אמר הלא תאמר כי זו היא הבטחה, אך עדיין שאלת במה אדע במקומה עומדת, על כן אמר "ידוע תדע", כי הנה מאשר "ידוע" ביציאת מצרים, תבטח שגם כן "תדע" לעתיד, וזהו "ידוע תדע". ופירש מה שאמרתי "ידוע" הוא "כי גר יהיה כו' ואחרי כן יצאו" כי שם תהיה, ומזה "תדע" לעתיד כי גם אז כימי צאתם ממצרים יראוך נפלאות:

ושמא תאמר גם על מה שקודם גאולת מצרים אני דואג פן יאבדו בגילולי מצרים, ואיזה דבר יהיה לסימן מעתה, ועל דרך זה בגליות שאחר יציאת מצרים - הלא בחיריים הם ומי יודע - אם יחטאו בדורות שאחרי כן "במה אדע" שישובו ויתוקנו בתשובה ליגאל, לזה אמר הנה אתן לך סימן מעתה, כי הנה "ואתה תבא אל אבותיך בשלום", שהוא כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה לח יח, וע"ע תנחומא שמות יח) שבישרו שיעשה תרח תשובה, "תקבר בשיבה טובה" שיעשה ישמעאל תשובה. כלומר ומזה שתראה בעיניך בחייך, תקח סימן לבניך שגם הם יעשו תשובה, והוא מאמרם ז"ל (במדבר רבה ז ט) ברית כרותה לישראל שיעשו תשובה באחרית הימים:

ושמא תאמר כי אלו אינן בגלות, אך ישראל בגלות אפשר ילמדו ממעשיהם ויאבדו, לזה אמר סימן אחר עוד, שהוא "דור רביעי" שהוא אחר גלות מצרים "ישובו הנה" שיזכו לשוב אל מקום אביהם לרשת ארץ, ולא יעכבם מה שהתערבו בגילולי מצרים, וכן גם לעתיד, גם שיתערבו בגוים ומלכיות, ישובו הנה:

ושמא תאמר הלא טוב היה יהיה לי סימן מעתה שאראה בעיני איך לי ולזרעי אתה נותן את הארץ, ולא עד דור רביעי, לזה אמר "כי לא שלם עון האמורי עד הנה":

אז קבל אברהם ובירר את המלכיות, וזהו "ויהי השמש באה" כו' כמפורש למעלה, כי "הנה תנור עשן" כו' הוא גיהנם "אשר עבר" יהיה "בין הגזרים האלה" הם המלכיות ולא בישראל:

וביום ההוא שבטח לב אברם והאמין בו יתברך, אז גם הוא יתברך עשה את שלו וי "כרות" עמו "ברית", שהוא על מה שבאחרית הימים יתן "את הקני" כו' הם ארץ עשרה עממין, שיירש אז אברהם עם בניו: