ילקוט שמעוני על בראשית יז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · ילקוט שמעוני על בראשית · יז · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

הנסיון השמיני: ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים. א"ל הקב"ה: עד עכשיו לא היית תמים לפני, אלא מול את בשר ערלתך והיה תמים, שהערלה היא חרפה, "כי חרפה היא לנו", והערלה היא טמאה מכל הטומאות, שנאמר: "כי לא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא".

"כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם". התאנה הזו, בתחילה אורין אותה אחת אחת, ואחר כך שתים שתים ואחר כך שלש, עד שאורין בסלים ובמגרפות. כך בתחילה "אחד היה אברהם" (יחזקאל לג, כד), ואחר כך שנים, אברהם ויצחק; ואחר כך אברהם יצחק ויעקב, "פרו וישרצו" וגו'. מה התאנה הזו אין בה פסולת אלא עוקצה בלבד, העבר אותה ובטל המום, כך התהלך לפני והיה תמים, אין בך פסולת אלא הערלה; העבר אותה ובטל המום.

אני אל שדי. אני הוא שאמרתי לעולמי די, שאלמלא שאמרתי לשמים וארץ די, עד עכשיו היו מותחין והולכין. אני הוא שאין העולם ומלואו כדאי לאלהותי. אמר ר' לוי: למטרונא שאמר לה המלך: עברי לפני, ועברה לפניו, ונתכרכמו פניה. אמרה: תאמר שמצא בי מום? אמר לה המלך: אין ביך פסולת, אלא צפורן של אצבע קטנה שלך גדולה קמעא, העבירי אותה ובטל המום. כך אמר הקב"ה לאברהם: אין בך פסולת אלא הערלה בלבד, העבר אותה ובטל המום.

התהלך לפני והיה תמים וגו'. רבי ישמעאל אמר: אברהם כהן גדול היה, שנאמר: "אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק". אמר: אם ימול מן האוזן אינו כשר להקריב, מן הפה אינו כשר להקריב, מן הלב אינו כשר להקריב; הוי אומר זה ערלת הגוף. רבי עקיבא אומר, ארבע ערלות הן: נאמר ערלה באוזן, "הנה ערלה אזנם"; ונאמר ערלה בפה, "ואני ערל שפתים"; ונאמר ערלה בלב, "וכל ישראל ערלי לב". ונאמר לו: "התהלך לפני והיה תמים"; אם ימול מן האוזן – אינו תמים, מן הפה – אינו תמים, מן הלב – אינו תמים. ומהיכן ימול ויהא תמים? הוי אומר זה ערלת הגוף. אם ימול מן האוזן אינו שומע, מן הפה אינו יכול לדבר, מן הלב אינו יכול לחשוב; הוי אומר זה ערלת הגוף. ר' הונא בשם בר קפרא אמר: ישב אברהם ודן גזרה שוה. נאמר ערלה באילן, ונאמר ערלה באדם; מה ערלה האמורה באילן – מקום שעושין פירות, אף ערלה האמורה באדם, מקום שעושין פירות. ר' חנינא בן פזי אומר: וכי כבר נתנו גזרות שוות לאברהם? אתמהא! אלא רמזה לו: "ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך" וגו'. אמר ר' תנחום: מסתברא הדא קרא, "וערל זכר"; וכי יש ערל נקבה? אלא ממקום שהוא ניכר אם זכר אם נקבה, משם מלין אותו:

נאמר ערלה באילן, "וכי תבואו אל הארץ וערלתם ערלתו". אין העץ האמור כאן אלא עץ הגפן, ואם אין כורתין את ערלתו, כל פירות שהוא עושה עוללות קטופים ולא טובים למראה; לאחר שכורתין אותו, פירות שהוא עושה טובים למראה ונבחר יינם להקריב על גבי המזבח. כך אבינו אברהם: עד שלא נמול, הפרי שעשה לא היה טוב במעשיו ונפסל מעל גבי המזבח; וכשנמול, הפרי שעשה טוב במעשיו ונבחר להקריב על גבי המזבח. מכאן אתה למד שכל מי שהוא מגיש את בנו למילה, כאילו כהן גדול מקריב מנחתו ונסכו על גבי המזבח. מכאן אמרו: חייב אדם לעשות משתה ושמחה באותו היום שזכה למול את בנו:

רבי אומר: גדולה מילה, שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל, שנאמר: התהלך לפני והיה תמים. אמר רב יהודה אמר רב, בשעה שאמר הקב"ה לאברהם: התהלך לפני והיה תמים, אחזתו רעד, אמר: שמא יש בי דבר מגונה? כיון שאמר לו: "ואתנה בריתי ביני ובינך", מיד נתקררה דעתו. אמר רבי הושעיא: כל המתמים עצמו, שעה עומדת לו, שנאמר: התהלך לפני והיה תמים, "והיית לאב המון גוים". ר' אלעזר בן עזריה אומר: מאוסה היא הערלה שנתגנו בה רשעים, שנאמר: "כי כל הגוים ערלים". ר' ישמעאל אומר: גדולה מילה, שי"ג בריתות נכרתו עליה. ר' יוסי הגלילי אומר: גדולה מילה, שהיא דוחה את השבת החמורה. ר' יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה, שלא נתלה למשה רבינו אפילו שעה אחת. ר' נחמיה אומר: גדולה מילה, שהיא דוחה את הנגעים. גדולה מילה, שאילולי היא – לא ברא הקב"ה את עולמו, שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים" וגו'. רבי יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה, שכל זכיות שעשה משה רבינו לא תלו לו בשעה שנתרשל מן המילה, שנאמר: "ויפגשהו ויבקש המיתו". אמר ר' יוסי: חס ושלום שמשה רבינו נתרשל מן המילה; אלא אמר: אמול ואצא – סכנה היא, שנאמר: "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים". אשהה שלשה ימים, הקב"ה אמר לי "שוב מצרים". אלא מפני מה נענש? מפני שנתעסק במלון תחילה, שנאמר: "ויהי בדרך במלון". דבר אחר: גדולה מילה ששקולה ככל התורה כולה, שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית". התהלך לפני והיה תמים (כתוב ברמז נ'):

למלך שהיה לו אוהב אחד קרתני, והיה מבקש לגדלו ולעשותו דוכוס, ולא היה יכול, שהיה בו פגם. אמר לו המלך: חגור לך זייני ואני עושה אותך דוכוס. אמר לו: אדוני המלך, הודיעני היאך אני אוזרה? אמר לו: כאשר הראיתיך כן עשה. כך אברהם, הקב"ה הראהו; זה שאמר הכתוב: "חגור חרבך על ירך גבור" וגו'. דבר אחר: למטרונא שנכנסה לשאול בשלום המלך. אמר המלך: כמה היא יפה! אלא שיש בה מום קימעא. אמרה לו: בבקשה ממך, אמור לי מה מום שלי. אמר לה: עשי צפרניך ואת שלמה. אמרה לו: איני יודעת ליטלן. פשט המלך את ידו ונטלן. כך אמר לו אברהם: העבר חרפתי. מיד "וכרות עמו הברית", וכתיב: "חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן":

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

מנין לנוטריקון מן התורה? שנאמר: כי אב המון גוים נתתיך; אב נתתיך באומות, בחור נתתיך באומות, חביב נתתיך באומות, מלך נתתיך באומות, נאמן נתתיך לאומות. "אנכי", אנא נפשי כתבית יהבית. אמירה כתיבה נעימה יהיבה. יהיבה כתיבה נעימה אמירה. "ירט הדרך", יראתה ראתה נטתה. "כרמל", כר מלא. "נצטדק", נכונים צדיקים טהורים דכים קדושים:

והיה שמך אברהם. אמר רמי בר חמא: בתחילה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים, ולבסוף המליכו על רמ"ח, ואלו הן: שתי עינים ושתי אזנים וראש הגויה:

בר קפרא אמר: כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה. אמר ר' לוי: בעשה ולא תעשה; ולא יקרא עוד את שמך אברם, הרי בלא תעשה; והיה שמך אברהם, הרי בעשה. והרי אנשי כנסת הגדולה קראוהו אברם: "אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם"? שניא היא, שעד שהוא אברם בחרת בו. ודכוותה הקורא לשרה שרי עובר בעשה? (ולא) הוא שנצטוה עליה. ודכוותה הקורא לישראל יעקב עובר בעשה? תני: לא שיעקר שם יעקב, אלא "כי אם ישראל יהיה שמך", ישראל עיקר ויעקב טפל. ר' זכריה בשם ר' אחא אמר: מכל מקום יעקב שמו; אלא "כי אם ישראל יהיה שמך", יעקב עיקר וישראל מוסיף עליו:

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

אחרים אומרים: כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר: להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך. בזמן שזרעך אחריך – שכינה שורה; אין זרעך אחריך, שכינה על מי שורה? על העצים או על האבנים? אבא חנן משום רבי אליעזר אומר: חייב מיתה, שנאמר: "ובנים לא היו להם"; אם היו להם בנים לא מתו. דבר אחר: מאי קא מזהר ליה רחמנא? הכי קאמר ליה: לא תנסוב גויה ושפחה, דלא ליזיל זרעך בתרה:

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

ונתתי לך ולזרעך אחריך. ר' יודן אמר חמש: אם מקבלין בניך אלהותי, אני אהיה להון לאלהים לפטרון; ואם לאו, לא אהיה להון לאלהים לפטרון. אם נכנסין בניך לארץ, הן מקבלין אלהותי, ואם לאו אין מקבלין אלהותי. אם מקיימין בניך את המילה הם נכנסין לארץ, ואם לאו אין נכנסין לארץ. אם מקיימין בניך את המילה אהיה להן לאלוה לפטרון, ואם לאו לא אהיה לפטרון, שאם מקבלין בניך את המילה הם מקבלין אלהותי, ואם לאו אין מקבלין אלהותי. ר' ברכיה אמר: "וזה הדבר אשר מל יהושע", דבר אמר להון ומלן. אמר להן: מה אתם סבורים, שאתם נכנסים לארץ ערלים? כך אמר הקב"ה לאברהם: לך ולזרעך אחריך על מנת "ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך" (פס' ט). ר' הונא אמר: ואתה... אתה, מכאן למוהל שיהא מהול. ר' יוחנן אמר: "המול ימול" (פס' יג), מכאן למוהל שיהא מהול. תני: ישראל ערל אינו מוהל, קל וחומר גוי ערל.

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

אתמר: מנין למילה בגוי שהיא פסולה? דרו בר פפא משמיה דרב אמר: ואתה את בריתי תשמור. ר' יוחנן אמר: "המול ימול". מאי בינייהו? איכא בינייהו אשה, מאן דאמר ואתה את בריתי תשמור ליכא, דאשה לאו בת מילה היא; ולמאן דאמר "המול ימול" איכא, דאשה כמהולה דמיא. ומי איכא למאן דאמר אשה לאו בת מילה היא? והכתיב: "ותקח צפרה צר"? קרי ביה וַתַקַח. והא כתיב "ותכרות"? קרי ביה וַתַכרֵת:

כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה. והרי מילה שנאמרה לבני נח: ואתה את בריתי תשמור, ונשנית בסיני, "וביום השמיני ימול", ולישראל נאמרה ולא לבני נח? ההיא למישרי שבת הוא דאתא, "וביום" ואפילו בשבת. ואי בעית אימא, מילה מעיקרא לאברהם הוא דקא מזהר ליה רחמנא: ואתה את בריתי תשמור, אתה וזרעך אחריך אין, אינש אחרינא לא. אלא מעתה בני ישמעאל ליחייבו? "כי ביצחק יקרא לך זרע". בני עשו ליחייבו? "ביצחק" ולא כל יצחק. בני קטורה [לא] ליחייבו? "את בריתי הפר", לרבות בני קטורה:

לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שעל ידי מצות העומר זכה אברהם אבינו לירש את ארץ כנען הה"ד ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך על מנת ואתה את בריתי תשמור ואיזו זו מצות העומר:

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ונמלתם את בשר ערלתכם. כנומי הזה שהיא תלויה בגוף. מעשה במונבז ובזוטוס בניו של תלמי המלך שהיו יושבין וקורין בספר בראשית. כיון שהגיעו לפסוק זה, "ונמלתם את בשר ערלתכם", הפך זה פניו לכותל והתחיל בוכה, וזה פניו לכותל והתחיל בוכה. הלכו זה וזה ומלו עצמן. לאחר ימים היו יושבין וקורין בספר בראשית, כיון שהגיעו לפסוק זה אמר אחד לחבירו: אי לך אחי! אמר ליה: את אי לך אבל אני לא אי לי. גילו את הדבר זה לזה. כיון שהרגישה אמם בהם, הלכה ואמרה לאביהם: בניך עלת נומי בבשרם וגזר הרופא שימולו; אמר לה: וימולו. מה פרע לו הקב"ה בשעה שיצא למלחמה? עשו לו סיעה של פסטון, וירד המלאך והצילו.

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

ובן שמונת ימים וגו'. תני: הלוקח עובר שפחתו של גוי, רבי יוחנן אמר: ימול לשמונה. לבן או לבת, לבן מכל מקום, לבת מכל מקום:

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך. יש יליד בית שנמול לאחד, בלוקח שפחה לעוברה דלא קניא ליה; ולמאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי, בלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה. יש יליד בית שנמול לשמונה, לקח שפחה ונתעברה אצלו. יש מקנת כסף שנמול לשמונה, לקח שפחה ואחר כך ילדה. יש מקנת כסף שנמול לאחד, שלקח שפחה וולדה עמה. ר' חמא אמר: יליד בית שנמול לאחד, כגון שילדה ואחר כך הטבילה. יליד בית שנמול לשמונה, כגון שהטבילה ואחר כך ילדה. מקנת כסף שנמול לשמונה, כגון שלקח שפחה ואחר כך ילדה. מקנת כסף שנמול לאחד, כגון שלקח שפחה וולדה עמה: המול ימול. לרבות ציצין המעכבין את המילה.

תני: ישראל מל את הכותי, כותי לא ימול את ישראל, מפני שמל לשם הר גרזים, דברי ר' יהודה. אמר ליה ר' יוסי: וכי היכן מצינו מילה בתורה לשמה? אלא מל והולך עד שתצא נפשו. אמר רב חסדא: מאי טעמא דר' יהודה? דכתיב: "לה' המול". ור' יוסי? המול ימול כתיב. ואידך נמי הכתיב לה' המול? ההוא בפסח כתיב. ואידך נמי הכתיב המול ימול? דברה תורה כלשון בני אדם.

למה התינוק נמול [לשמונה] ימים? [שנתן] הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כח. וכשם שרחמיו על האדם כך רחמיו על הבהמה, שנאמר: "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן", וכתיב: "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד":

המול ימול. מילה ופריעה, מילה וציצין. המול ימול, מכאן למוהל שיהא מהול. המול ימול, להביא את שנולד מהול. תני, ר' שמעון בן אלעזר אומר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, מפני שהיא ערלה כבושה. על מה נחלקו? על שנתגייר כשהוא מהול; שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים: אינו צריך. ר' אליעזר בנו של [ר' יוסי הגלילי] אומר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על זה ועל זה שצריך להטיף ממנו דם ברית; על מה נחלקו? על שנולד מהול וחל יום שמיני שלו להיות בשבת, שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים אינו צריך; והלכה כדברי התלמיד.

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

את בריתי הפר, לרבות המשוך. מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, דאמר רב הונא: דבר תורה משוך אוכל בתרומה, ומדבריהם גזרו עליו, מפני שנראה כערל:

וערל זכר. וכי יש ערל נקבה? אלא במקום שהוא ניכר אם זכר אם נקבה משם מלין אותו. את בריתי הפר, זה המשוך. תני: המשוך צריך למול; ר' יהודה אומר: לא ימול, מפני שהיא ערלה כבושה. אמרו לפני ר' יהודה: והלא הרבה היו כך בימי בן כוזיבא, לכולהון בנין, חוזרין ומלין, הדא הוא דכתיב: המול ימול, אפילו ארבעה וחמשה פעמים:

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

דרש בר קפרא וכו'. אלא מעתה הקורא לשרה שרי הכי נמי? התם קודשא בריך הוא אמר ליה לאברהם: שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי. אלא מעתה הקורא לישראל יעקב הכי נמי? שאני התם דהדר אהדריה קרא, דכתיב: "ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב". ואברהם לא אהדרי? והכתיב: "בחרת באברם"? נביא הוא דקא מסדר שבחיה דאברהם:

ויאמר ה' אל אברם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי. "אשת חיל עטרת בעלה". אמר ר' אחא: בעלה נתעטר בה והיא לא נתעטרת בבעלה. רבנן אמרין: מרתא דבעלה. בכל מקום האיש גוזר, ברם הכא, "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". אמר ר' יהושע בן קרחה: יו"ד שנטל הקב"ה משרי נחלק חציו לשרה וחציו לאברהם. אמר ר' שמעון בן יוחאי: יו"ד שנטל הקב"ה משרי היה טס ופורח סביב כסאו של הקב"ה. אמר לפניו: רבונו של עולם! בשביל שאני קטנה שבאותיות, הוצאתני משמה של צדקת? אמר לו הקב"ה: לשעבר היית נתון בשם נקבה ובסוף אותיות, עכשיו תהיה נתון בשם זכר ובראש אותיות; הדא הוא דכתיב: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע". אמר ר' מני: לשעבר היית שרי לעמה, ועכשיו שרה לכל באי העולם.

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

וברכתי אותה. ר' יהודה אומר: וברכתי אותה, ליתן לה בן; וברכתיה, לברכה בחלב. אמר ליה ר' נחמיה: וכי כבר נתבשרה וכו'? אלא מלמד שהחזירה הקב"ה לימי נערותה. ר' אבהו בשם ר' יוסי בר חנין: נותן אני יראתה על כל אומות העולם, דלא יהו מונין לה וקורין לה עקרתא. ר' יודן בשם ר' שמעון בן לקיש: עיקר מטרין לא היה לה, וגלף לה הקב"ה עיקר מטרון.

מלכי עמים ממנה יהיו. מכאן דרש אברהם והחזיר קטורה.

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויפול אברהם על פניו. שני פעמים נפל אברהם על פניו‏[1], כנגד כן נטלה מילה מבניו שני פעמים: אחד במצרים ואחד במדבר. במצרים בא משה ומלן, במדבר בא יהושע ומלן:

ויפול אברהם על פניו ויצחק. ר' פנחס בשם ר' לוי: שני פעמים נפל אברהם על פניו, וכנגדן נטלה מילה מבניו שני פעמים: אחד במצרים ואחד במדבר; במצרים בא משה ומלן, במדבר בא יהושע ומלן.

הלבן מאה שנה יולד, למה? ששרה בת תשעים שנה תלד וכו'. האיש אינו מזקין והאשה מזקנת. איזו היא זקנה? כל שקורא אותה אימא פלונית ואינה מקפדת.

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

לו ישמעאל יחיה לפניך. לאוהבו של מלך, שהיה המלך מעלה לו אנונא. אמר ליה: אני מבקש לכפול אנונא שלך. אמר ליה: אל תמלי רוחי קריר; הלואי קדמתא לא תמנע מני! כך לו ישמעאל יחיה לפניך.

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)

ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו. ר' יוחנן אמר: כאן בן האמה למד מבן הגבירה. הנה ברכתי אותו, זה יצחק. והרביתי אותו, זה יצחק. והפריתי אותו, זה יצחק. ולישמעאל, כבר שמעתי אותו על ידי מלאך. ר' אבא בר כהנא בשם ר' בירי: כאן בן הגבירה למד מבן האמה. הנה ברכתי אותו, זה ישמעאל; קל וחומר "ואת בריתי אקים את יצחק" (פס' כא).

שנים עשר נשיאים יוליד. כתיב "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר"; וישמעאל אינו מעמיד שנים עשר אלא אותם נשיאים, כמא דאת אמר: "נשיאים ורוח וגשם אין". אבל אלו מטות, כמא דאת אמר: "שבועות מטות אומר סלה" (חבקוק ג, ט):

הרואה ישמעאל בחלום תפילתו נשמעת, שנאמר: ולישמעאל שמעתיך. והני מילי ישמעאל בן אברהם; אבל ישמעאל ממש, ולא כלום:

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואת בריתי אקים את יצחק (כתוב ברמז מ"ה). ואת בריתי אקים את יצחק. אותה שנה מעוברת היתה.

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויכל לדבר אתו. תני: הנפטר מחבירו בין גדול בין קטן, צריך ליטול ממנו רשות. ממי את למד? מאברהם. פעם אחת היה אברהם מדבר עם הקב"ה, באו מלאכי השרת לדבר עמו, אמר להן: נפטר מן השכינה שהיא גדולה מכם תחילה ואחר כך אני מדבר עמכם. כיון שדיבר כל צרכיו, אמר לפניו: רבונו של עולם, צריך אני לדבר למלאכים; אמר לו: הפטר בשלום. הדא הוא דכתיב: ויעל אלהים מעל אברהם. אמר ריש לקיש: האבות הן הן המרכבה, שנאמר: ויעל מעליו.

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)

וימל. בן מ"ח שנה היה בשעה שהכיר לבוראו, אלא שלא לנעול דלת בפני גרים. ואם תאמר ימול בן ע"ה, בשעה שנדבר עמו בברית בין הבתרים? אלא כדי שיצא יצחק מטפה קדושה. ימול בן פ"ו שנה, בשעה שנולד ישמעאל? אמר הקב"ה: כקינמון שאני מעמיד בעולם; מה קינמון זה, כל זמן שאתה מזבלו ומעדרו הוא עושה פירות, כך אברהם, משנצרר דמו, משבטל יצרו, משבטלה תאותו. אמר: אם חביבה היא המילה, למה לא נתנה לאדם הראשון? א"ל הקב"ה: אברהם, דייך אני ואתה בעולם, ואם אין אתה מקבל עליך למול, דיו לעולמי עד כאן, ודיה לערלה עד כאן, ודיה למילה שתהא עגומה עד כאן. אמר: עד שלא מלתי היו באין ומזדווגין לי, תאמר משמלתי שהם באין ומזדווגין לי? א"ל הקב"ה: דייך שאני פטרונך, ולא לך לבדך, אלא דיו לעולם שאני אלוהו, שאני פטרונו:

ויקח אברהם את ישמעאל בנו. בשעה שמל אברהם את ילידי ביתו, העמידן גבעה ערלות וזרחה עליהם חמה והתליעו, ועלה ריחן לפני הקב"ה כקטורת סמים וכעולה שהיא כליל לאישים. אמר הקב"ה: בשעה שיהיו בניו באין לידי מעשים רעים אני נזכר אותו הריח ומתמלא עליהן רחמים.

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואברהם בן צ"ט שנה בהמולו את בשר ערלתו, וישמעאל בנו בן י"ג שנה בהמולו את בשר ערלתו. הכא את אמר בשר ערלתו, ולהלן את אמר "את בשר ערלתו"? אלא אברהם על ידי שנתמעך על ידי אשה, בשר ערלתו; אבל ישמעאל שלא נתמעך על ידי אשה, "את בשר ערלתו".

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)

רבן גמליאל אומר: שלח אברהם וקרא לשם בן נח ומל את בשר ערלתו, וישמעאל בנו, בעצם היום בגבורת השמש, בחצי היום בעשור לחדש ביום הכיפורים. כתיב התם: "כל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה", וכתיב הכא בעצם היום הזה נמול. ובכל שנה ושנה הקב"ה רואה דם ברית מילתו של אברהם אבינו ומכפר על עונותיהם של ישראל, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם":

"לכל זמן ועת לכל חפץ". זמן היה לו לאברהם אבינו אימתי שנתנה לו המילה, בעצם היום הזה נמול אברהם. זמן היה שימולו בניו, "כי מולים היו כל העם היוצאים".

בעצם היום הזה נמול אברהם. כתיב: "לא מראש בסתר דברתי". אמר הקב"ה: אילו מל אברהם בלילה, עכשיו יהו כל דורו אמרין: כך וכך! [אילו] היינו יודעים לא היינו מניחין אותו למול. אלא בעצם היום, ודרגש ליה ימלל. נמול אברהם, הרגיש ונצטער, כדי שיכפול לו הקב"ה שכרו. אמר ר' לוי: "מל אברהם" אין כתיב כאן, אלא נמול אברהם; בדק עצמו ונמצא מהול. בההיא עונתא אקיל ר' ברכיה לר' לוי, אמר ליה: כזבנא שקרנא את, אלא הרגיש ונצטער, כדי שיכפול לו הקב"ה שכרו.

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)

וכל אנשי ביתו יליד בית וגו'. תני: הולכין ליריד של גוים בחול המועד ולוקחין מהם בתים שדות וכרמים ועבדים ושפחות. ר' אמי בשם ריש לקיש אמר: לא סוף דבר עבדים מהולים הוא לוקח, אלא אפילו עבדים ערלים, מפני שהוא מכניסן תחת כנפי השכינה:

כל העבדים שנמולו עם אבינו אברהם לא נתקיימו לא הם ולא זרעם בישראל; ולמה מלן? בשביל טהרה, שלא יטמאו את אדוניהם במאכליהם ובמשתיהם:

  1. ^ פסוק ג וכאן פס' יז