החובה להלוות לעניים כנגד משכון נזכרת בתורה, דברים טו :

"7 כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן.

8 כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ.

9 הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ; וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-ה', וְהָיָה בְךָ חֵטְא.

10 נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ:  כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.

11 כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לֵאמֹר, פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ, בְּאַרְצֶךָ."

בפסוק ט נאמר, שלפני שנת השמיטה, יש חשש שאנשים לא ירצו להלוות; כדי לשכנע את האנשים שילוו בכל-זאת, נאמר בפסוק י שה' יברך את המלווה בכל מעשיו; בפסוק יא יש סיבה נוספת שבגללה ה' מצוה אותנו להלוות - כי לא יחדל אביון מקרב הארץ . מה הקשר בין כל הרעיונות האלו? למה קשה להלוות לפני השמיטה, ואיך העובדה שלא יחדל אביון מקרב הארץ אמורה לשכנע אנשים שילוו בכל-זאת?

מצאתי כמה פירושים:

בפסוקים הקודמים דברים טו א-ו נאמר שבסוף שנת השמיטה יש לשמוט את החוב, כלומר, אסור לגבות אותו באופן עצמאי ( אלא רק דרך בית-דין ). אמנם ההלוואה היא כנגד משכון (עבוט), והמשכון אינו נשמט (הוא כבר נמצא בידי המלווה); ובכל זאת, מימוש המשכון כרוך בטירחה רבה, והעובדה שאי-אפשר לגבות את החוב באופן עצמאי מקשה מאד על המלווה, ועשויה לגרום לדחיית הפירעון. בכך, הלווה למעשה מקבל מתנה מהמלווה - הלוואה בלי ריבית לזמן ארוך יותר.

יש אנשים שמרגישים רע כאשר הם רואים אנשים אחרים שנהנים מהרכוש שלהם - "ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו" ( עין רעה = תחושת צער שנגרמת לאדם כשהוא רואה אחרים נהנים מרכושו ); כדי לשכנע אותם שבכל-זאת כדאי לתת, הכתוב מביא שני נימוקים:

10. כנגד המתנה שתתן לאביון, וכנגד הטירחה שתטרח בביצוע ההלוואה, ה' יברך אותך בכל מעשי ידיך; כך שזו עיסקה משתלמת;

11. במקום האביון הזה שעזרת לו, יבואו אביונים אחרים - מעמים אחרים: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (בפסוק ד נאמר "כי לא יהיה בך אביון" - בעם ישראל - אבל בעמים אחרים יהיו); כך שיהיו אנשים אחרים שעליהם תוכל להסתכל ב"עין רעה"... "עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּך לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" - אני מצוה אותך לעזור לאביונים מעם ישראל, וכך, האביונים שיישארו בארץ יהיו רק מעמים אחרים ולא מאחיך". [ע"פ אחד הפירושים של אברבנאל]

הבעיות בפירוש זה:

• בפסוק ט, הסירוב להלוות נקרא "דבר בליעל"; לא ברור מדוע הוא נקרא "בליעל", והרי הוא מסתמך על קושי אובייקטיבי?
• בפסוק יא, נראה שהכתוב משלים עם הנטיה הטבעית של האדם לשמוח בצרתו של הזולת - וזה בדיוק הפוך מהמסר שמועבר ברוב ספר דברים (למשל כו11) - "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ": אדם צריך לשמוח בטוב שה' נתן לו, ולשתף אחרים בשמחתו, ולא לשמוח מכך שלאנשים אחרים יש פחות ממנו!

הביטוי "עין רעה" נזכר במקום אחר בספר דברים בהקשר של רעב ומחסור; כשיש מחסור, אנשים שומרים בקנאות רבה יותר על רכושם, ומסתכלים ב"עין רעה" על כל אדם שעלול לקחת להם אותו (ראו עין הרע בתנך ).

שנת השמיטה היא שנה שבה אנשים מצפים למחסור - הם יודעים שלא יוכלו לעבד את שדותיהם, וחוששים שיחסר להם אוכל; הדבר עלול לגרום להם לשמור על רכושם, ולסרב להלוות לנזקקים - "ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו". כדי לשכנע אותם להלוות גם לפני השמיטה, הכתוב מביא שני נימוקים:

10. בזכות ההלוואה, ה' יברך אותך, ולא תסבול ממחסור אפילו בשנת השמיטה.

11. "כדאי לך לעזור לאביונים [ע' רש"י], כדי שתיווצר נורמה של עזרה לאביונים, "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" , ויום אחד גם אתה או אחד מצאצאיך יהיה אביון, וביום זה - הנורמה של עזרה לאביונים תעזור גם לך".

דווקא במצב של מחסור, חשוב יותר לעזור אחד לשני ולהתחלק בכסף, כדי לעבור את המחסור בשלום; ואולי זו אחת המטרות של מצוות השמיטה - לאמן אותנו להתמודד עם מצבים של מחסור.

הבעיות בפירוש זה:

• בפסוק ט, שוב לא ברור מדוע הסירוב להלוות נקרא "דבר בליעל", והרי הוא מסתמך על חשש אובייקטיבי?
• בפסוק יא, אם המטרה היא להפחיד את העשירים ולגרום להם לחשוב על כך שיום אחד גם הם יהיו אביונים - לא ברור מדוע בתחילת הפרשה נאמר (דברים טו ד) "אפס, כי לא יהיה בך אביון...": הרי, הפסוק הזה פוגע באפקט ההפחדה - הוא עלול לגרום לעשירים לחשוב שהם אף-פעם לא יהיו אביונים! אמנם, שם מדובר על מצב שבו כל ישראל שומרים את התורה, כמו שנאמר בפסוק הבא "רק אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך...", אבל עדיין - הדגש הוא על "לא יהיה בך אביון", וזה מוכיח שהמטרה היא להרגיע ולא להפחיד!

בשנת השמיטה, העניים יכולים לאכול בחינם מהשדות של העשיר, והעשיר עלול לעשות חשבון קר: "אין טעם שאטרח עכשיו לעזור לעניים; מספיק להם מה שיקבלו בחינם בשנה הבאה". חשבון כזה נקרא "דבר בליעל" כי הוא מנסה לעקוף את כוונת התורה: האדם "מתעצבן" על כך שהתורה נותנת לאביונים לאכול בחינם בשנת השמיטה, עינו רעה באביונים, וכדי "לתקן את העיוות" (לפי דעתו), הוא נמנע מלהלוות להם לפני השמיטה.

בתשובה למחשבת-בליעל זאת, הכתוב מביא שני נימוקים:

10. בזכות ההלוואה, ה' יברך אותך וייתן לך מתנות בחינם; וכשאתה מקבל מתנות, אתה לא עושה חשבונות ולא מנסה "לתקן את העיוות"...

11. בשנת השמיטה, האביונים מקבלים אוכל בחינם, אבל יש עוד צרכים רבים מעבר לאוכל, ולכן הם עדיין אביונים - "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" , - גם בשנת השמיטה, האביון לא חדל מלהיות אביון. לכן, גם לפני שנת השמיטה צריך להלוות.

לפי כל אחד מהפירושים לפסוק ט, אפשר לפרש [ע"פ רש"ר הירש] שפסוק יא מתאר, לא את המצב בעם ישראל, אלא את המצב הטבעי בכל חברה אנושית: "טבע העולם הוא "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" , אביונים נשארים אביונים ולא מצליחים לצאת מאביונותם, ולכן אתה צריך להתאמץ כדי למנוע את המצב הזה; "עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּך לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" - אני מצוה אותך לעזור לאביונים, כדי שלא תגיע למצב המקובל בעולם, שבו אביונים נשארים אביונים."

מטרת הנימוק היא להגיד לכל עשיר ועשיר, שהדבר תלוי בו באופן אישי: "אם אתה לא תפתח את ידך באופן אישי כדי להלוות לאביונים - "לא יחדל אביון מקרב הארץ"; אבל אם אתה תעשה השתדלות, תשמע בקול ה' ותקיים את המצוה להלוות לאביונים בעין טובה - ה' יעזור לך עוד יותר, ותתקיים בך הברכה שנאמרה למעלה "אפס, כי לא יהיה בך אביון...", כלומר - לא יהיה בך אביון כלל, גם לא באופן זמני".

וצחי הוסיף: אולי זה נאמר מפני שאדם שיש לו הרבה נכסים בקלות יכול להיות במציאות דמיונית כאילו אין אביונים, מפני שבסיבתתו אכן אין אביונים. קשה למצוא מקבצי נדבות בקיסריה. אז אולי הפסוק בא לומר, שאלו שגרים במקומות שאין אביונים, ללכת לחפש אותם במקומות אחרים, מפני שתמיד הם קיימים.

ודוד אקסלרוד הוסיף: יש לא מעט אנשים שמתייחסים לצדקה כאל לולב, לדוגמה " נטלתי בכדי הליכת ארבע אמות - יצאתי לידי חובה ". הלא יצא לך לשמוע " אני כבר נתתי היום או החודש ", ולא במצב שאין ביכולתו לתת עוד, אלא במובן " נטלתי בכדי הליכת ארבע אמות ". לאלה נאמר " "כי לא יחדל..." ”, לאמור: "אלה הם דברים שאין להם שיעור... וגמילות חסדים...”. כי הרי לא יחדל.

לפי זה, הנימוק כי לא יחדל אביון מקרב הארץ לא בא להסביר מדוע צריך להלוות לפני השמיטה, אלא מדוע צריך להלוות שוב ושוב, ולא להסתפק במבצע חד פעמי.

הפועל חדל מציין גם מוות, כמו ב (תהלים לט ה): "הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מֶה הִיא, אֵדְעָה מַה חָדֵל אָנִי". לפי זה, הנימוק כי לא יחדל אביון מקרב הארץ משמעו "תן הלוואה לאביון, כדי שלא ימות, שלא יחדל מלהתקיים".

ראו

• דיון - מדוע קשה להלוות לפני השמיטה
• דיון - כי לא יחדל אביון מקרב הארץ

בפסוקנו, הברכה היא בכל מעשיך ובכל משלח ידיך ; בפסוקים אחרים בספר דברים מופיעה ברכה רק בכל משלח ידך או רק בכל מעשה ידך . להסבר ההבדל בין הביטויים, ראו משלח ידך - מעשה ידך .