ביאור:בראשית כב ה

בראשית כב ה: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם."

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית כב ה.

וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם

וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה

"נִשְׁתַּחֲוֶה" ו"נָשׁובָּה" זה פועלים בלשון רבים.
אברהם ידע שהוא צווה "קַח נָא ... אֶת יִצְחָק, ... וְהַעֲלֵהו .ּ.. לְעֹלָה" (ביאור:בראשית כב ב). אז איך שניהם ישובו? להלן תשובות אפשריות:

אבן עזרא מעלה את הסברה שאברהם ישוב עם עצמותיו של יצחק.
אברהם שיקר ליצחק ולנערים. לנערים כדי שהם ימתינו לו ולא ידאגו ליצחק, וליצחק כדי שהוא לא ייבהל ויברח.
אברהם אמר את מה שהוא חשב שיקרה, הרי בלתי-סביר שאלוהים ייתן ליצחק למות לאחר שהוא הבטיח לאברהם ולשרה שיצחק יהיה לגוי גדול. ואכן כך באמת קרה.

אברהם בפרוש אומר דבר שאינו אמת במילה "וְנִשְׁתַּחֲוֶה". אברהם לקח עצים, אש ומאכלת שאינם דרושים להשתחוות בפני אלוהים. אברהם ניסה להרגיע את יצחק, את הנערים, ואולי אפילו את עצמו. יצחק הבין שאביו אינו מדייק ולכן שאל את שאלתו: "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה" (ביאור:בראשית כב ז).

משה ישתמש במתכונת הזאת כדי להטעות את פרעה ואת בני ישראל באומרו: "נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ" (שמות ה ג), ובהמשך בני ישראל עשו כדבר משה, ככתוב: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה, וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת" (שמות יב לה), כאשר הוא ידע שהם לא ישבו.

ניתן להבין שכל סיפור העקידה ויציאת מצרים הם סיפורים דומים, וכך אברהם הלך עד היום השלישי (ביאור:בראשית כב ד), כשם שמשה בקש לצאת למדבר מרחק של שלושה ימים.

אברהם הפסיבי

מספר רב של פעמים אברהם נתן לאלוהים לעשות בו כרצונו ולשמור עליו:

אברהם יצא מביתו ותעה בארץ זרה, ככתוב: "ויְַהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעו אֹּתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי" (ביאור:בראשית כ יג).
אברהם ירד למצרים למרות שהוא היה מודע לסכנה לשרי ולעצמו, ככתוב: "וְהָיָה, כִּי יִרְאו אֹּתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרו,ּ אִשְׁתּוֹ זֹאת; וְהָרְגו אֹּתִי וְאֹתָךְ יְחַיּו"ּ (ביאור:בראשית יב יב).
אברהם הלך לגרר למרות הסכנה שייקחו ממנו את שרה ושיהרגו אותו.
אברהם התקיף עם 318 נערים ושלושה בעלי-ברית מחנה של ארבעה מלכים אשר הביסו את כל הערים והמלכים בעבר הירדן.
אברהם גירש את בנו האהוב ישמעאל כבקשת שרה ובאישורו של אלוהים.

ניתן לראות שאברהם הבין שאלוהים מנסה אותו ואת יצחק פעם נוספת. אברהם ידע שהמטרה היא חינוכו של יצחק לאמונה מלאה באלוהים. למרות שאברהם לא ידע מה בדיוק יקרה, הוא היה בטוח שאלוהים יציל את יצחק ויטביע את חותמו ביצחק.
אלוהים לא שאל את אברהם אם הוא אוהב את יצחק, בנו יחידו. אלוהים קבע שיצחק הוא בנו יחידו האהוב. כבר מהעובדה הזו רואים שאלוהים אוהב את יצחק ומעניק לו את אהבת אביו וברכת אדוני. מכך אברהם הסיק שאלוהים לא יהרוג את בנו היחיד.

וְהַנַּעַר

אברהם מכנה את יצחק בתואר "הַנַּעַר". אברהם לא מכנה אותו 'בני' או 'יצחק'. הדבר הזה למעשה מפחית מערכו של יצחק, שכן מעמדו לא שונה ממעמדם של שני הנערים שהתלוו אליהם, עבדיו של אברהם. בהמשך אברהם מוריד את העצים מהחמור ומעמיס אותם על יצחק כאילו שיצחק קיבל מעמד של חמור (ביאור:בראשית כב ו). אם יצחק הוא רק 'נער' (עבד), אזי מותר למכור אותו או להרוג אותו. כלומר, באברהם אכן קינן חשש שהוא יחזור בלי יצחק ויאלץ לטעון שהנער אבד.