בבא בתרא פח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כגון שנטלה למוד בה וכדרבה דאמר רבה אהכישה נתחייב בה אימור דאמר רבה בבעלי חיים דאנקטינהו ניגרא ברייתא כי האי גונא מי אמר אלא אמר רבא אני וארי שבחבורה תרגימנוה ומנו ר' זירא הכא במאי עסקינן בכגון שנטלה למוד בה לאחרים ובשואל שלא מדעת קא מיפלגי מר סבר שואל הוי ומר סבר גגזלן הוי גופא אמר שמואל דהנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו חייב והני מילי הוא הדקיצי דמיה ההוא גברא דעל לבי טבחא אגבה אטמא דבישרא בהדי דקא אגבה אתא פרשא מרמא מיניה אתא לקמיה דרב יימר חייביה לשלומי דמיה והני מילי הוא דקיצי דמיה וההוא גברא דאייתי קארי לפום נהרא אתו כולי עלמא שקול קרא קרא אמר להו הרי הן מוקדשין לשמים אתו לקמיה דרב כהנא אמר להו זאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו חוה"מ הוא דקיצי דמייהו אבל לא קיצי דמייהו ברשות מרייהו קיימי ושפיר אקדיש ת"ר טהלוקח ירק מן השוק ובירר והניח אפילו כל היום כולו לא קנה ולא נתחייב במעשר גמר בלבו לקנותו קנה ונתחייב במעשר להחזירו אי אפשר שכבר נתחייב במעשר ולעשרו א"א שכבר מפחיתן בדמים הא כיצד מעשרו ונותן לו דמי מעשר אטו משום דגמר בלבו לקנות קנה ונתחייב במעשר אמר רב הושעיא הכא יבירא שמים עסקינן כגון רב ספרא דקיים בנפשיה (תהלים טו, ב) ודובר אמת בלבבו:
מתני' כהסיטון מקנח מדותיו אחד לשלשים יום ובעל הבית אחד לשנים עשר חדש רבן. שמעון בן גמליאל אומר חילוף הדברים לחנווני מקנח מדותיו פעמים בשבת מוממחה משקלותיו פעם אחת בשבת נומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל אמר רשב"ג במה דברים אמורים בלח אבל ביבש אינו צריך
רשב"ם
[עריכה]כגון שנטלה למוד בה - כלומר מתניתין לאו בבעל הבית ולא בחנווני מוכרי צלוחית מיירי אלא כגון שנטלה למוד בתוכה השמן ואע"ג דלא לדעת החנווני שלחה דשמא לא יטלנה משנטלה מתחייב בה וכדרבה:
הכישה - במקל גבי זקן ואינה לפי כבודו מיירי בב"מ (דף ל:) דאע"פ שאינו חייב להחזירה כיון שהכישה נתחייב בה והשתא איכא לפרושי מודים חכמים לרבי יהודה בשלא נטלה וכו':
אימור דאמר רבה - אי בעי הוה פריך לימא דרבה תנאי היא אלא דעדיפא מינה קפריך:
דאנקטה ניגרי ברייתא - הלקיחה פסיעות חיצוניות כלומר הרגילה לברוח ולילך למרחוק ומש"ה נתחייב בה:
כגון שנטלה - מיד תינוק:
למוד בתוכה לאחרים - שהצלוחית מדה ומדד בה לאחרים:
ובשואל שלא מדעת - בעל הצלוחית פליגי:
דמר סבר - רבנן גזלן הוי וקנייה להתחייב בה עד שתבא ליד בעלים דבעינן והשיב את הגזילה והשבה ליד תינוק לאו השבה היא והכי אמרי' בהגוזל ומאכיל (ב"ק דף קיח.) הגונב טלה מן העדר והחזירו ומת או נגנב חייב באחריותו דבעינן דעת בעלים ואין זה דעת בעלים כשמוסרו ליד תינוק:
ורבי יהודה סבר שואל הוי - וכי מחזירו למקום ששאלו משם די והלכך משהחזירו לתינוק פטור והא דאמרי' בהמפקיד הא דאמר רבא שואל שלא מדעת גזלן הוי היינו לרבנן דהכא ומודים חכמים לרבי יהודה הכי יש לפרש מודים חכמים לר' יהודה היכא דלא נטלה למוד בה לאחרים אפילו נטלה למוד לתינוק והיינו דקתני בזמן שהצלוחית ביד התינוק שלא מדד בה אלא לצורך התינוק ואם כן לא אפקה מרשות בעלים ומש"ה פטור מן הצלוחית ואית דמפר' לה להא סוגיא לחנווני הרגיל אצלו ומסר לו בעל הבית כבר הפונדיון ושלח בשביל השמן והאיסר ולא שלח ביד בנו כי אם הצלוחית לבדה ובכך הסוגיא פשוטה:
והני מילי דקיצי דמיה - שדמיו קצוצים כגון רחיים של פלפלין ושאר כלים קטנים שדרכן לעולם לתת בפשוט פשוט ובנדרים מוקי לה להא דשמואל בתרעא חריפא ובדבר שלוקחין קופצין עליו דאין הנאה למוכר בלקיחתו של זה דהרבה ימצא קופצין ומשום דהנאתו של לוקח היא הוה ליה הלוקח כשואל עליו ומיחייב באונסא ותניא התם בברייתא כוותיה דקתני נאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר ונראה בעיני דלאו דוקא נושא שכר דא"כ לא ליחייב באונס אלא בגניבה ואבידה וטעמא משום דקייצי דמיה וזבינא חריפא הוא הרי הוא בנטילה זו כמו לוקח גמור אי נמי כמו שואל שכל הנאה שלו בו:
אגבה אטמא - הגביה ירך לקנותה ולראות אם שמנה היא או כחושה: אבל לא קייצי דמיה כו' לא גרסי':
קרא - דלעת:
שקול קרא - לקנות:
אמר להן הרי הן מוקדשין לשמים - לפי שלא היה יודע ממי ישאל מעותיו היה רוצה לאסרן להם:
אין אדם מקדיש כו' - דכי יקדיש איש את ביתו כתיב (ויקרא כז) וה"נ כיון דקייצי דמייהו זכו בהו כדשמואל:
ברשותא דמרייהו קיימי - ויכול להקדישן דלא דמי לגזלן דאמרי' (ב"ק סח:) שניהן אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו דהכא לאו אדעתא למיגזל שקלינהו אלא לקנותן וכיון דלא קייצי דמייהו לא סמכא דעתייהו דשמא ירצה למכרן ביותר ודעתן להחזירן ומש"ה ברשותא דמרייהו קיימי:
הלוקח ירק - חבר מעם הארץ:
בירר והניח - ולא גמר לקנות:
אינו חייב במעשר - דהא אינו מתכוין אלא לברר היפות אבל גמר לקנות נתחייב מיד לעשרו דמאי ואם רוצה לחזור ממקחו:
להחזירו א"א - בלא הפרשת מעשר שכבר נתחייב במעשר ואין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן:
ולעשרו א"א - ואח"כ יחזירו למוכר שהרי מפחיתו בדמים שנתמעט החבילה כדי מעשר:
מעשרן ונותן - ללוי ונותן לו דמי מעשר ומחזיר את המותר בעין:
אטו משום דגמר בלבו לקנות קנה ומעשר - בתמיה אמאי הא אפילו אי קייצי דמייהו יכול להחזירן וליהדרינהו וליפטר:
רב ספרא - הוה קרי קריאת שמע ואמר ליה ההוא גברא הב לי עסקך בכך וכך מעות וסבר דמשום מיעוט דמים הוה שתיק והעלה לו דמים מרובים ולאחר תפלתו לא רצה לקבל אלא במיעוט מעות הראשונות משום דגמר בלבו להקנותו בכך וה"נ גבי מעשר כיון דירא שמים הוא כיון שגמר בלבו זכה במקח ונתחייב במכר וכי מחזירו כחוזר ומוכר לו דמי:
מתני' הסיטון - הוא חנווני גדול שקונה הרבה יחד ומוכר לחנוונים קטנים:
סיטון - חטין בלשון יון ומשום שקונה הרבה חטין ביחד קורא לו סיטון:
מקנח מדותיו - בשביל שנקבץ בהן היין והשמן ונקרש לתוכן ומתמעטת המדה ובכלי הלח מוקי לה לקמן:
בעל הבית - שאינו מוכר תדיר כסיטון די בפעם אחת בשנה שאינו נדבק בו כל כך:
חילוף הדברים - סיטון פעם אחת בשנה דכיון שמוכר תדיר אין המשקה נקרש בתוכו אבל בעל הבית שאינו מוכר תדיר נקרש ומייבש המשקה בתוכו:
החנווני מקנח פעמים בשבת - לפי שתדיר למכור יותר מסיטון ובעל הבית ואתאן לת"ק כך פירשו רבותינו ולא נהירא דא"כ לא ס"ל הכי שהרי הלכה כרשב"ג במשנתנו ועוד דקמסכים בה רשב"ג כדקאמר אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים כו' ועוד אם איתא דפליג עלה אמאי לא קתני שיעוריה כדקתני לעיל אלא נראה דאפילו רשב"ג מודה בחנווני אע"פ שמוכר תדיר דכיון שאינו חייב להטיף ג' טיפין נקרש בתוכו יותר:
וממחה - מקנח כמו ומחה ה' דמעה מעל כל פנים (ישעיהו כה):
משקלותיו - אבני משקל ששוקל בהן דבר לח ובשר:
על כל משקל ומשקל - בכל פעם ופעם ששוקל בהן שנדבק בהן יותר מן המשקולות לפי שיש להן בית קיבול צריך לקנחן בכל פעם ופעם:
במה דברים אמורים - קינוחין הללו בדבר לח כגון בשר ויין ושמן:
אבל בדבר יבש - כגון פירות כמון ופלפלין אינו צריך לקנח שלא נדבק בהן מאומה:
תוספות
[עריכה]מר סבר גזלן הוי. וחייב להחזירה ליד הבעלים תימה הא תנן בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיח.) גבי הגונב טלה מן העדר ולא ידעו בעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו ומנו הצאן והיא שלמה פטור וא"ר יוחנן לדעת מנין פוטר שלא לדעת אפילו מנין לא צריך א"כ ה"נ הכא אף על גב דגזלן הוי כשהחזירה ליד התינוק שלקחה הימנו יהיה פטור אומר ר"י שאני התם דמחזירה למקום המשתמר אבל הכא מאבדה בידים שמוסרה ליד התינוק כדאמרי' לעיל דאבידה מדעת היא:
לעשרו אי אפשר מפני כו'. במעשר ראשון ובמעשר עני אינו מפחיתו דבדמאי מעשרן והן שלו אלא מפחיתו במעשר שני שחייב לאכלו בירושלים ובתרומת מעשר דנותנו לכהן כדאמרי' בפרק בתרא דסוטה (דף מח.):
בירא שמים עסקינן כגון רב ספרא כו'. ואם תאמר כשגמר בלבו לקנות היאך מחזיר וי"ל דמחזיר מדעת המוכר:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]קיב א מיי' פי"א מהל' גזילה ואבידה הלכה י"ד, סמג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ג סעיף ב':
קיג ב ג מיי' פ"ג מהל' גזילה ואבידה הלכה ט"ו, סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' שנ"ט סעיף ה':
קיד ד ה מיי' פ"ד מהל' מכירה הלכה י"ד, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ר' סעיף י"א:
קטו ו מיי' פ"ד מהל' מכירה הלכה י"ד, וסמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ר' סעיף ז':
קטז ז מיי' פ"ו מהל' ערכין הלכה כ"א:
קיז ח מיי' פ"ו מהל' ערכין הלכה כ"ה:
קיח ט י מיי' פ"ה מהל' מעשר הלכה א', סמג עשין קלה, [ טור ושו"ע יו"ד סי' של"א סעיף צ"ה ]:
קיט כ ל מיי' פ"ח מהל' גניבה הלכה י"ח, סמ"ג עשין עב, טור ושו"ע חו"מ סי' רל"א סעיף ז':
קכ מ נ מיי' פ"ח מהל' גניבה הלכה י"ח, טור ושו"ע חו"מ סי' רל"א סעיף י"ב:
ראשונים נוספים
מי דמי אימור דאמר רבה. אמאי חייב באחריותה כשהכישה משום דבעלי חיים היא ואינקטה נגרי ברייתא שהבריחה:
כי האי גוונא. כשנטלה חנוני:
מי אמר. רבה דנתחייב בה:
ובשואל שלא מדעת שמדד בה לאחרים שלא מדעת בעל הצלוחית פליגי רבנן סברי שואל הוי ונתחייב באונסיה כל זמן שלא חזרה ביד לבעליה. ור' יהודה סבר שואל שלא מדעת גזלן הוי ואין לו דין שואל ופטור מן האונסין:
והני מילי הוא דקיצי דמיה. שידע בכמה הוא נותנו ועל מנת כן הגביהו לקנותו באותן דמים אם יכשר בעיניו. ולהכי כי נאנס ברשות לוקח נאנס אבל אם לא קץ דמים קצובין היה נאנס ברשות מוכר. והני מילי הוא דבעי לה לכולה אטמא לקנות והיה יודע מה היו דמיה. אבל לא בעי לה כולה אלא חציה מאי דבעי מיניה חייב לשלומי:
קארי. קישואין:
והני מילי. דאינו מקדיש הוא דקיצי דמיה של כל אחת דכשהגביה קנאה זה החוטף. ואע"ג דלא נתנו דמים עדיין קנאום ולא היה יכול להקדישן שאינן שלו: אבל לא קיצי דמיה אע"ג דחטפה ברשותי' דמוכר קאי ומצי מקדיש:
הלוקח ירק מן השוק. מן עם הארץ שחייב לעשר מעשר ירק מדרבנן. מדד חבילה אחת והניח אחת אפי' כל היום כולו שלא היה יודע עדיין איזה יקח לא קנה ולא נתחייב במעשר:
גמר בלבו. לוקח אחת מהן אע"פ שלא הגביהה עדיין ושוב נמלך שאין צריך להם אעפ"כ קנה מעשר דחייב לעשר אותה חבילה:
מה יעשה כיון שאין צריך להן. ל אותה אגודה אצל שאר האגודות אי אפשר שכבר נתחייב במעשר משעה שגמר בלבו לקנות ואם מחזירו אצל האחרות יהיו טבל וחולין מעורבין ואסירין כולן. וליעשרן אי אפשר שאם יטול המעשר מאותה אגודה מפסיד המוכר שמפסידו בדמים כיצד יעשה בזה יעשר אותו שבירר ויתן לו למוכר דמי מה ששוה המעשר שנטל ויחזיר לו השאר:
אטו משום דגמר בלבו לקנות. יקנה מעשר והלא לא הוציא בשפתיו לומר זה אני רוצה ולא הגביהו א"כ במה קנאו:
דמקיים בנפשו ודובר אמת בלבבו. כדרב ספרא שהיה לו חמור למכור ובשעה שהיה קורא ק"ש בא אחד ואמר לו תנהו לי בכך וכך דמים ונתרצה בלבו ולא היה יכול להשיבו והוסיף לו עוד הלוקח דמים וכשגמר קריאת שמע אמר ליה בדמים ראשונים אמרתי בלבי לתנו לך לא אטול ממך התוספת ונתנו לו בדמים הראשונים:
פיסקא הסיטון. היינו שקונה יין ושמן ומוליכו לשווקים ומוכרו:
מקנח מדותיו אחת לל' יום שמתייבש בתוכה השמן ובעובי אותו שמן כך המדה חסירה. ובעל הבית שאינו מוכר כל כך תדיר. אחת לי"ב חדשים מקנח:
חילוף הדברים. בעה"ב הוא עשיר ויש לו יותר למדוד. חנוני שבכל יום ויום מודד מקנח אחת בשבת המדה וממחה משקלותיו דשמא נדבק בהם כלום ושוקלין יותר. אבל ביבש אין צריך לקנח כל כך תדיר:
הא דאמר שמואל דהנוטל כלי מאומן ע"מ לבקרו ונאנס בידו חייב. פרש"י ז"ל במסכת בבא מציעא (פא,א) משום דליקח הוא כל זמן שלא חזר בו ולפיכך חייב וכן נלמוד מתוך הפירוש שפירשתי בסוגיא למעלה וכן נמי נראה מהא דאמרינן לקמן בסמוך בההוא עובדא דההוא גברא דאיתי קרי לפומבדית' וכו' דאמרי אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואי שואל הוא הא קיימא לן במסכת ערכין דמשכיר מקדיש וכל שכן משאיל כגון זה וה"נ מוכח בקמא וכדאמר דאי לא קיצי דמי ברשותייהו קיימי ואקדשינהו.
אבל הרב ר' שמואל ז"ל פי' דשואל הוא ומשום הכי חייב באונסין בדין שואל, ואינו נכון.
ומ"ש בההיא דתניא (נדרים לא,ב) בהליכה חייב ובחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר דלאו דוקא נושא שכר דא"כ לא ליחייב באונסין לא עיין בה דכי קתני מפני שהוא כנושא שכר אחזרה קאי שהוא פטור מאונסין ומיהו חייב בגניבה ואבדה מפני שהוא כנושא שכר דהואיל ונהנה מהנה כדמפרש בפ' השוכר את האומנין.
ופי' והוא דקיצי דמיה. כגון שקצץ להם מוכר בתחלה דמים כל כלי וכלי בכך ובכך שכל זמן שעומדין לפניו הרי דמיהן ידוע ממנו אבל אם לא קצץ להן הוא דמים אע"פ שדמי כלים הללו קצובים במדינה אינו קונה עד שיפסוק, וכן דעת רבינו ז"ל.
אלא מעשרו ונותן לו דמי מעשר. משום דכיון דגמר בלבו לקנותו זכו בו שמים במעשר שהמקח קובע למעשר וכשהוא מחזיר ברצונו של מוכר מחזירו ומיהו אינו קובע עד שיתרצה מוכר במכירה ובמעשה דרב פפא נתרצו שניהם.
הא דאתי לאוקמי פלוגתיה בדרבא דאמר הכי[שה] נתחייב בה ודחי אימא דאמר רב וכו': הוא הדין דהוה מצי למימר לימא דרב תנאי היא, כדקאמר לימא דשמואל תנאי היא, אלא דעדיפא מינה (אמניה) [אותביה], דהא דרבא לא דמיא לפלוגתיה כלל. כנ"ל.
גופא אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן כדי לבקרו ונאנס בידו חייב: דכדידיה ממש דמי, לפי שאין האומן יכול לחזור בו, אלא דעתו להקנותו לו לגמרי הוא משנטלו, וכדאמרינן בעובדא דקרי דבסמוך דהקדישן המוכר, ואתא לקמיה דרב כהנא ואמר אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ודוקא דקיץ דמיה מפי המוכר, או שאמר עכשו בפירוש כלי זה בכך וכך, ואי נמי שקצץ דמים פעם אחת לכל מי שבא ליקח ממנו כלי כזה, והיינו דאמרינן לעיל בבעל הבית מוכר צלוחיות ונטלה חנוני לבקרה וכדשמואל, והנה אין שם בעל הבית אלא התינוק, אלא שאותו בעל הבית קצץ לדמים לצלוחית כל שבא לקנות מי שרוצה לקנות, הא לאו הכין לא קנה. ואף על פי שמוכרין כיוצא בו בעיר בקציצה ידועה, דאכתי לא סמכא דעתייהו, דילמא אין המוכר מתרצה בכך ואין הלוקח מתרצה לכך, וכדאמרינן לעיל מדד עד שלא פסק לא קנה. וכן דוקא בזבונא חריפא, דהנאת לוקח הוא וכמאן דזבניה דמי, אבל זבונא דלאו חריפא, דהנאת מוכר הוא, אף על גב דקיצי דמי, לא מתחייב באונסין, וכדאיתא בנדרים (דף לא).
וכי אמר שמואל דהוי כקנוי לו, הני מילי לענין אונסין, ואי נמי לחזרה, דלא מצי מוכר למהדר ביה, כדאיתא בעובדא דקרי, אלא מיהו אי בעי לוקח למיהדר ביה הרשות בידו, דאמר ליה דטב מינה בעינא, אלא אם כן גמר בלבו לקנות ובירא שמים שדובר אמת בלבו, וכדאמרינן לקמן בירר והניח בירר והניח לא קנה ואינו חייב במעשר גמר בלבו לקנות קונה וחייב במעשר, ואקשינן ומשום דגמר בלבו לקנות קונה וחייב במעשר, ואוקמה רב הושעיא בירא שמים כגון רב ספרא דמקיים בנפשיה דובר אמת בלבבו.
הא דאמרינן כיצד הוא עושה מעשרו ונותן לו דמי מעשר: מסתברא דוקא בשנתרצה לו המוכר לקבלו ממנו, הא לאו הכי אסור להחזירו לו ואף על פי שנותן לו דמי מעשר, דכיון דירא שמים הוא קנה לגמרי כאלו גמר בלבו והוציא בשפתיו.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ה (עריכה)
אמר רב הושעיא הכא בבעל הבית מוכר צלוחית עסיקינן וכגון שנטלה חנוני על מנת לבקרה וכדשמואל דאמר שמואל הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו חייב. לימא דשמואל תנאי היא אלא רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו הכא בחנוני מוכר צלוחיות עסיקינן. ושלח בעל הבית את בנו אצלו למוד לו שמן באיסר שהוא חייב לו ולשלחו באחת מן הצלוחית שהוא מוכר, ואזדא רבי יאודה לטעמיה ורבנן לטעמיהו דאמרי לאודועיה שדריה. אי הכי אימא סופא מודים חכמים לרבי יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד החנוני לתוכה שחנוני פטור והא אמרת לאודועיה שדריה. אלא אביי בר אבין [ור' חנינא בר אבין] דאמרי תרויהו הב"ע כגון שנטלה למוד לו בתוכה שהיה לו למוד בשלו וליתן לתוכה ביד התינוק, וכיון דנטלה קימא לה ברשותיה. וכדרבה דאמר רבה הכישה נתחייב בה. אימור דאמר רבה בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי בריאתא כי האי גונא מי אמר. אלא אמר רבא אני וארי שבחבורה תרגמוה ומנו רבי זירא הב"ע כגון שנטלה למוד בה לאחרים ובשואל שלא מדעת קא מיפלגי מר סבר שואל הוי, דאדרה לתינוק דשילה מיניה [ו]פטור, ורבנן סברי גזלן הוי, וצריך דעת בעלים בהשבה. ומודים חכמים לר"י בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד חנוני לתוכה לאחרים שחנוני פטור, דכיון דלא אגבהה חנוני לא קימא ברשותיה. וקי"ל כרבנן:
קיז. ושמעינן מינה דטעמא דרבנן נמי גבי שמן משום דלאודועיה שדריה. וכל כי האי גונא היכא דשדריה בהדיה מסתמא ואיתניס החנוני חייב. ואפי' היתה הצלוחית ביד התינוק ומדד לו החנוני, דהאמרת לאודועיה שדריה. ושמעינן מינה לענין דינא דצלוחית, דהיכא דמסר לה אבוה דתינוק נהליה לאמטיה לחנוני אבדה מיניה, (לעניין דינא דצלוחית) דהיכא למוד לו בתוכה ואהדרה נהליה ותברה פטור דלא מיחייב באחריותה אלא אם כן נטלה למוד בה לאחרים. ומסתברא דהוא הדין גבי (ה) שמן היכא דמסר ליה אבוה דתינוק איסר לתינוק למיתב ליה לחנוני האי נמי אבדה מדעת היא ואע"ג דיהיב ליה חנוני שמן בגויה לתינוק לא מיחיב באחריות, ועל כרחיך לא מיתוקמא מתניתין אלא באיסר שהוא חייב לו:
קיח. ושמעינן נמי שאם היה בעל הבית מוכר צלוחית, ושלח אחת מהן ביד התינוק לחנוני למוד לו בתוכה באיסר שמן, ונטלה החנוני על מנת לבקרה, מיחייב באחריותה, ולא מיפטר מינה עד דמהדר לה לידא דבעלים, וכדשמואל דאמר שמואל הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו חייב, והוא דקייצי דמיה:
קיט. ושמעינן נמי דהיכא דשלח בעל הבית את הצלוחית ביד התינוק אצל החנוני למוד לו באיסר שמן, ונטלה החנוני מידו למוד לתוכה והחזירה ליד התינוק ושברה, החנוני פטור. ולא דמי להכישה נתחייב בה, דאימור דאמר רבה הכישה נתחייב בה בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי בריאתא, אבל במידי דלאו בע"ח לא אמר ופטור:
קכ. ושמעינן נמי דהיכא דנטלה החנוני מיד התינוק למוד בה לאחרים, ואח"כ החזירה לו ושברה חייב, דשואל שלא מדעת גזלן הוי ולא מיפטר עד דמיהדר לה לידא דבעלים. ומתני' נמי דאיפליגו רבנן ורבי יהודה גבי צלוחית, בהכי נמי אוקימנא. דרבי יאודה סבר שואל הוי, ומכי אהדר ליה לתינוק דשאיל מיניה כליא לה שאילתו, ורבנן סברי גזלן הוי וצריך דעת בעלים. וקימא לן כרבנן. ומודים חכמים לרבי יהודה בזמן שצלוחית ביד התינוק ומדד החנוני בתוכה לאחרים, דכיון דלא שקלה לא קיימא ברשותיה. ושמעינן מינה דשואל שלא מדעת גזלן הוי. ושמעינן נמי דמאן דשאיל מתינוק ממונא דאבוה גזלן הוי ולא מיפטר עד דמהדר לידא דאבוה. והוא דקאי ברשותיה:
קכא. גופא אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו חייב וה"מ דקיצי דמיה. ולזבוניה קאי גבי מאריה, וכי שקליה לוקח לבקוריה מדעת דמאריה שקליה, אדעתא דאי מירצו ביה נקיט ליה ויהיב דמיה למוכר, ואי לא מירצי ביה מהדר ליה למאריה. מסתמא מוכר נמי הגבהה גמר בדעתיה לאקנויי ללוקח בהנהו דמים מהשתא אדעתא דאי לא ניחא ליה ללוקח בגוה ליהדריה נהליה, ולוקח נמי כי אגבהיה אדעתא דהכי אגבהיה. ואמטול הכי אם נאנס בידו מתוך ביקורו מקמי דגלי אדעתיה אי ניחא ליה בגויה ואי לא, חייב לשלם דמיו למוכר כמאן דקנייה קנין גמור. ולא מצי חד מיניהו למיהדר ביה כדבעינן לברורי לקמן. ואי לבתר דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה בגויה נמי פשיטא לן דפטור, דמכי אודועי למוכר דלא ניחא ליה בגויה בעידנא דהוה יכיל לאהדוריה נהליה נפק ליה מתורת לוקח לגמרי וקם ליה בידיה בתורת פקדון בעלמא, ולא מיחייב אלא לאהדוריה למריה כי תבע ליה, (דאי) [ואי] אתניס ביני ביני פטור. דאפילו למאן דפליג גבי אומן בגמרתיו (ב"מ פא,א) התם הוא דאיכא למימר דניחא ליה למתפסיה אאגרה, אבל הכא דמהשתא לא מתהני ליה מידי מיניה מודה דשומר חנם הוי ומוכר הוא דאפסיד אנפשיה דשבקיה גביה*.
אלא כי מיירי היכא דאיתניס בידיה מקמי דלאודועיה למוכר דלא ניחא ליה בגויה, דאע"ג דמשעת הגבהה גמרי תרויהו למהוי יד הלוקח על העליונה, הני מילי לענין יוקרא וזולא דאיתיה בעיניה ויכיל לאהדוריה למאריה, אבל לענין אונסין, כיון דלא הדר ביה לוקח בעידנא דיכיל לאהדוריה בעיניה למאריה ברשותיה קאי, דכמאן דאתניס לבתר דקנייה לגמרי דמי. דמעיקרא כי אירצו להדדי יד לוקח על העליונה בחזרה לאו אדעתא דלהדר ביה בעידנא דלא להוי ליה למוכר לא זביני ולא דמיה אירצו ליה, דאי הדר ביה בעידנא דיכיל לאהדורי ליה זביני בעיניה מצי למהדר ביה, ואי איתניס מקמי דהדר ביה איגלויי מילתא למפרע דמשעת הגבהה קנייה לגמרי.
ומסקאנא בפרק ארבע נדרים (נדרים לא,א) דה"מ בזבינא חריפא דהנאת לוקח היא משום דנפישי עליה לוקחין וחייש דילמא הדר ביה מוכר ולא משכח איהו זבינא דכותיה בהני דמי, ואמטול הכי ניחא ליה ללוקח דליקום ברשותיה לכל מילי כי היכי דלא יכיל מוכר למהדר ביה. אלא בזבינא מציעא דלא נפישי עליה לוקחין כולי האי הנאת תרויהו היא לקיומיה למקח, דאי הדר ביה חד מיניהו, כי היכי דחייש לוקח דילמא לא מתרמי ליה אחרים דכותיה בהני דמי הכי נמי חייש מוכר דילמא לא מיתרמי ליה לוקח אחרינא דזאבין ליה מיניה בהני דמי. וכיון דסמכא דעתיה דלוקח דלא הדר ביה מוכר מיניה לא ניחא ליה דליקום ברשותיה מהשתא אפילו למהוי ידו על העליונה, דאי קאי ברשותיה לענין מקנא דלא יכיל מוכר למהדר ביה קאי על כרחיה ברשותיה נמי לאונסין, ומשום ספק האי הנאה קלישתה לא ניחא ליה לאיחיוביה באונסין. וכל שכן בזבינא דרמי על אפיה דסמכא דעתיה ודאי דלא הדר ביה מוכר מינה, אע"ג דניחא ליה למוכר דליקום ברשותיה דלוקח למהוי ידו על העליונה לא ניחא ליה ללוקח מהאי טעמא דאמרן.
וכי תימא וממאי דטעמיה דשמואל משום דבזבינא חריפא ניחא ליה ללוקח דליקום ברשותיה בתורת מקח, בין לשכר בין להפסד עד דהדר ביה, ודילמא משום דבההיא הנאה דהוי ידו על העליונה לענין יוקרא וזולא הוי עליה כשואל לאיחיוביה באונסין, ונפקא מינא לאיפטורי בבעלים. לא ס"ד, חדא דלא דמי לשואל, דאלו שואל רוב הנאה שלו, ואלו הכא אפילו בזבינא חריפא נמי תרויהו מתהנו, דזה צריך למקח וזה צריך לדמים. ואי משום דיד לוקח על העליונה לענין יוקרא וזולא, לא עדיף מהפקיד מעות אצל השולחני, דאע"ג דאם מותרין ישתמש בהם אם נאנסו אינו חייב באחריותן, דאלמא אע"ג דכל הנאה דשלחני היא לא מיחייב באונסין, וכל שכן הכא דתרויהו קא מתהנו. ועוד דאם כן מתניתא דהלוקח כלים מבית האומן על מנת לשגרם לבית חמיו ואמר אם מקבלין אותן ממני אני נותן לך דמיהם ואם לאו אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהן, ונאנסו בהליכה חייב ובחזירה פטור מפני שהוא כנושא שכר (ב"מ פא,א) דסיעיניה לשמואל מינה אלמא חד טעמא נינהו, אי ס"ד כי מיחייב באונסין מדין שואל הוא דמיחייב בהליכה אמאי חייב, כיון דהליכתו לצורך הולכתן לבית חמיו היא דלא סגיא להו בלאו הכי ואי לאו הליכתן לא הוו מיתנסין, הוה ליה כמתה מחמת מלאכה דפטור. דהתם טעמא מאי דלאו לאוקומה בכילתא שילא, הכא נמי לאו לאוקומינהו באידרונא דביתיה שיילינהו. אלא מדחייבוה באונסין הליכה דלצורך שיגורן לבית חמיו היא שמע מינה דלאו מדין שואל חייבוה אלא מדין לוקח גמור חייבוה. והוא הדין גבי עובדא דחמרא דמיפרש התם (בב"מ) דתרויהו חד טעמא נינהו.
ואי קשיא לך מי מצית אמרת דטעמא דמיחייב באונסין דלאו מטעמא דשואל הוא, והא שמעתיה דשמואל בנדרים (לא,א) בהדיא איתינן מיהא דתניא הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו, וההיא ברייתא גופה בהדיה איתינן לה בפרק השוכר את האומנין (ב"מ שם) לסיועי מינה לאמימר דאמר גבי שואל דכי החזירה לאחר ימי שאלתה פטור משואל וחייב בשומר שכר, דשמעת מינה דטעמא דהא ברייתא דמיחייבה ליה ללוקח באונסים מטעמא דשואל היא, דאי מטעמא דלוקח מאי סיעתיה דאמימר מינה, הא ברירנא התם דכי קא מסייע ליה לאמימר מינה לאו מטעמא דהוה מעיקרא שואל בהליכה ובחזירה נושא שכר קא מסייע ליה, אלא מטעמא דכיון דלא קבלינהו מיניה בבית חמיו איגלאי מילתא לפום תנאה דאתני בהדיה דמעיקרא ועד ההיא שעתא דלא קבלונהו מיניה הוה ליה כשוכר, ואע"ג דההיא שעתא כליא ליה שכירותיה הוי עליה בחזירה כנושא שכר, וכל שכן גבי שואל.
ושמעינן מדשמואל בלוקח כלי מבית האומן לבקרו, דאי איתיה לכלי וקא בעי מוכר למהדר ביה אפילו מקמי דגלי לוקח אדעתיה דניחא ליה בגויה, לאו כל כמיניה, דאי לא תימא הכי כי איתניס מקמי הכין דהיינו מתוך ביקורו אמאי מיחייב לוקח באחריותיה, ומאי אהנייא ליה דקיצי דמיה. ודוקא בזבינא חריפא כדפרשינן, אבל בזבינא מציעא, וכל שכן בזבינא דרמי על אפיה, דכיון דמעיקרא לא גמר לוקח למקנא כלל לא קני ואפילו מוכר (לא) מצי למהדר ביה. דאי לא תימא הכי, כיון דבזבינא חריפא דמחייב באונסין משום דקאי ברשותיה לענין מקנא למהוי ידו על העליונה הוא דמחייב, אי אמרת דבזבינא דרמי על אפיה נמי ידו על העליונה ליחייב נמי באונסין. אלא מדלא מיחייב באונסין אלא בזבינא חריפא ש"מ דלענין מקנא נמי לא קני אלא בזבינא חריפא. ודוקא דהדר ביה מוכר מקמי דגלי לוקח אדעתיה דניחא ליה למקנא, אבל מכי גלי לוקח אדעתיה דניחא ליה למקנא אפילו בזבינא דרמי על אפיה לא מצו חד מינייהו למהדר ביה, כדבעינן למימר קמן מבריתא דהלוקח ירק. וכולהו נמי לא אמרן אלא במידי דקיצי דמיה, דכמאן דפסק דמים דמי, אבל לא קיצי דמי אפי' בזבינא חריפא נמי אי פסק דמים קנה ואי לא לא קנה. והאי דקיצי דמיה דקאמרינן, דוקא דידיע בדעתיה דמוכר לזבונינהו בהנהו דמי, לא פחות ולא יותר, אבל היכא דלא ידיעא דעתיה דמוכר, אף על גב דיצא השער בשוק לאותו מקח לא קנה הלוקח אלא אם כן פסק דמים, [כדאמרינן] (לעיל בבא בתרא פו,א) פסק סמכא דעתיה לא פסק (ו) לא סמכא דעתיה.
ואי קשיא לך, ומי מצית אמרת בזבינא דרמי על אפיה אע"ג דיד לוקח על העליונה לא מיחייב באונסין, והא בריתא דהלוקח כלים מבית האומן דסיעיה התם לשמואל מינה, ועובדא דההוא גברא דזאבין ליה חמרא לחבריה וא"ל קא ממטינא ליה לדוך פלן אי מזדבנא מוטב ואי לא מהדרנא לה נהלך, תרויהו בזבינא דרמי על אפיה קימי, דאי לאו הכין לא הוה מזבין ליה נהליה על הדין תנאה. ולא עוד [אלא] דעובדא דחמרא מוכח דאפי' התם לא אזדבן ליה ללוקח ואפילו הכי חייביה באונסין. לא תקשי לך, דכי שאני לן בין זבינא חריפא לזבינא דרמי על אפיה, בנוטל מקח מבעליו לבקרו בפניו. דאי ניחא ליה בגויה דזאכי ביה לגמרי תו לא מצי חד מינייהו למהדר ביה, ואי לא ניחא ליה בגויה מהדר ליה מיד, דלאו הנאת לוקח היא, דאי משום דלא יכיל מוכר למהדר ביה כיון דזבינא דרמי על אפיה הוא אי נמי בזבינא מציעא דסמכא דעתיה דלוקח, דמוכר גופיה לא ניחא ליה דלהדר, ואי נמי הדר ביה איכא אחריני טובא למזבן בהני דמי. ואי משום דאפשר דמתרמי איניש אחרינא דצריך ליה וזאבין ליה מהאי לוקח בדמי יתירי, כל בשעת ביקור כיון דחזי דאכתי לא זבניה לוקח לגמרי לא זאבין ליה אחרינא מיניה. ולא עוד אלא דהאי לוקח גופיה לא מצי מזבין ליה לאחרינא אלא לבתר דזאכי ביה איהו זכייה גמורה, דאי נמי הדר ביה לוקח שני מיניה חייב איהו בדמיה למאריה קמא, שלא יהא זה עושה סחורה בפרתו של זה. ואשתכח דאפילו בזבינא מציעא לאו הנאת לוקח היא. אבל בלוקח מקח מבעליו להוליכו ולבקרו שלא בפני בעליו, אדעתא דאי ניחא ליה בגויה קני ליה למפרע בהנהו דמי דקייץ ליה אי נמי בשויו, דאפשר דאתרמי ליה באורחא מאן דזאבין ליה מיניה בדמי יתירי. וכל שכן היכא דשקליה אדעתא לאמטוייה לדוכתא פלן, דאי מזדבן ליה דמיה דפסיק בה דיה ואי לא מזדבן ליה מהדר ליה נהליה, אפילו בזבינא דרמי על אפיה נמי כיון דלא מיחייב ליה בדמים אלא לבתר דמטי ליה מיניה רוחא, אין לך הנאת לוקח גדולה מזו. והוא הדין בלוקח כלים מבית האומן להוליכן לבית חמיו, דאי מקבלי להו מיניה כמאן דזאבין להו בדמי יתירי דמי, ואי לא מהדר להו למריהו, והנאת לוקח היא, ואמטול הכי מיחייב באונסיהו.
ומסתברא דכל שכן בלוקח מקח ונמצא בו מום ונאנס ברשותו שלא מחמת מומו, כיון דאי ניחא ליה ללוקח לקיומיה למקח לא מצי מוכר לבטוליה ואי הוי ביה רוחא ללוקח הוי, כמה דלא מודע ליה למוכר או לב"ד דמקח טעות הוא אי איתניס ברשותיה דלוקח איתניס ומיחייב לשלומי ליה דמיה למוכר כמה דפסק בהדיה. דהשתא היכא דמעיקרא לאו אדעתה דזביניה חליטי קא נחית אלא למהוי יד הלוקח על העליונה לקיומיה למקח או לבטולי, כי איתניס מקמי דלודעיה למוכר דלא ניחא ליה בגויה ללוקח איתניס, היכא דנחית מעיקרא אדעתא דזביני חליטי דלא יכיל חד מיניהו למהדר ביה ומחמת מומא דאשתכח ביה הוא דהוי יד הלוקח על העליונה, לא כל שכן דאי איתניס מקמי דלודעי למוכר או לב"ד דלא ניחא ליה בגויה ללוקח אתניס, אטו משום דנחות מעיקרא אדעתא דזביני חליטי מגרע גרע, אלא ודאי מחוורתא דמילתא כדכתבינן:
קכב. ההוא גברא דעל לבי טבחא אגבה אטמא דבישרא אתא פרשה ומרטא מיניה אתא לקמיה דרב יימר חייביה לשלומיה וה"מ הוא דקיצי דמיה והוא דקא בעי לה לכולה. ושמעינן נמי מינה כדשמעינן לעיל מדשמואל:
קכג. ההוא גברא דאתי קרי לפום נהרא אתו כולי עלמא שקול קרא קרא אמר להם הרי הן מוקדשין לשמים אתו לקמיה דרב כהנא אמר להם אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וה"מ הוא דקיצי דמיהו. דכיון דאדעתא דזבונינהו בדמים קצובין איתניהו, כי שקלינהו הנך לוקחין אדעתא דהכי קנו להו, ואע"ג דלא פסקי דמים, ותו לא מצי מוכר למהדר ביה. וש"מ דכי אמרינן דהיכא דלא פסק לא קנה ומצי חד מיניהו למהדר ביה, הני מילי במידי דלא קיצי דמיה, אבל במידי דקיצי דמיה אע"ג דלא פסק קנה ולא מצי חד מיניהו למהדר ביה.
וכי תימא וממאי דכי קאמרינן גבי קרי דלא הוו הקדש משום דלא יכיל מוכר למהדר ביה, דילמא משום דקיימי בידא דלוקחין דשקלינהו ואין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו מיבעי ליה. ועוד מאי איריא דקיצי דמיה, כי לא קיצי דמיה נמי הא אמרת אין אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו. אלא משום דכי אמרינן אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו הני מילי במידי דקאי גבי חבריה בתורת הלואה או בתורת גזלה, אבל הכא דלא מגזל גזלונהו מיניה אי לא דלא מצי מוכר למהדר ביה הוו להו פקדון גביהו, ופקדון ברשותא דמאריה קאי כל היכא דאיתיה לכל מילי, אלא השתא דסבירא לן דלא מצי מוכר למהדר ביה הוה ליה כשאר ממונא דלוקח ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כדברירנא:
קכד. ת"ר הלוקח ירק מן השוק ובירר והניח כל היום כלו לא קנה ואינו חייב במעשר גמר בלבו לקנות קנה וחייב במעשר להחזירו אי אפשר שכבר נתחייב במעשר לעשרו אי אפשר שכבר הפחיתו בדמים הא כיצד יעשה מעשרו ונותן לו דמי מעשר. הא דקתני רישא הלוקח ירק מן השוק ובירר והניח כל היום כלו לא קנה, כשהניח לפני המוכר קאי, וטעמא דמילתא לפי שאין נתכון לקנות. ואפי' היכא דקיצי דמיה, דע"כ לא קאמר שמואל ורב יימר ורב כהנא אלא מקמי דלהדריה למוכר דלא יכיל מוכר למהדר ביה, אבל ודאי היכא דאהדריה נהליה כיון דכי שקליה לאו אדעתא דמיקנא שקליה אלא אדעתא דביקור וברירה, מכי אהדריה נהליה איפטר מיניה. וכיון דלא קנה אינו חייב במעשר. ואם גמר בלבו לקנות בעוד שהוא בידו קנה וחייב במעשר, שהלוקח מעם הארץ חייב לעשר. להחזירו אי אפשר שכבר נתחייב במעשר, ואסיר ליה לחבר להוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו. ולעשרו ולהחזירו אי אפשר שכבר הפחיתו בדמים, דכי הוה בטיבליה הוה יכיל מאריה לזבוניה ללוי בדמי יתירי משום מעשר דאית ביה, והשתא דאפיק מיניה מעשר תו לא יכיל מאריה לזבוני לההוא מעשר. ואמרי לה משום דהאי מוכר עם הארץ הוא ואינו נאמן על המעשרות, והלוקח ממנו חייב לעשר, ונמצא שאינו יכול למוכרו בחזקת שהוא מעושר, ונמצא המוכר מפסיד דמי אותו מעשר. הא כיצד יעשה, מעשרו ונותן לו דמי מעשר.
ומתמהינן עלה ומשום דגמר בלבו קנה וחייב במעשר אמר רב הושעיא הכא בירא שמים עסיקינן כגון רב ספרא דמקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו. אבל באיניש מעלמא דלא ניחא ליה לקבולי אנפשיה מאי דגמר בלביה, אע"ג דמודי דגמר בלבו לקנות נמי כיון דלא אמר הכין בפירוש לאו אדעתא דהכין שקליה:
קכה. וש"מ דכי איכא לפלוגי בין זבינא חריפה לזבינא מציעא אי נמי דרמי על אפיה, בין לענין איחיובי לוקח באונסין בין לענין מקנא, הני מילי מקמי דגלי לוקח אדעתיה דניחא ליה למקנא, אבל היכא דגלי לוקח אדעתיה דניחא ליה דליקני מקמי דלהדריה למוכר, קים ליה זבונא ברשות לוקח לכל מילי, בין למקנא בין לאונסין, ולא יכיל חד מיניהו למהדר ביה אלא בתוך כדי דבור, אבל לאחר כדי דבור מדגלי לוקח אדעתיה דניחא ליה למקנא לא יכיל חד מיניהו למהדר ביה. ואע"ג דהשתא לא אמר ליה ללוקח קני קאני, דכי מסר ליה לאגבוהיה אדעתא דמקנא מסר ליה, דליקני משעת הגבהה אדעתא דניחא ליה ללוקח בגויה, ואמטול הכי כי גלי לוקח אדעתיה דניחא ליה בגויה מקמי דלהדרה למוכר ומקמי דהדר ביה מוכר קני לוקח ולא מצי חד מינייהו למהדר ביה.
ודוקא לאחר כדי דבור מדגלי לוקח אדעתיה דניחא ליה למקני, אבל בתוך כדי דבור אפילו מוכר נמי מצי למהדר ביה, אע"ג דמשעת הגבהה גמר מוכר לאקנויי ליה ללוקח אדעתא דלירצי ביה לוקח, כיון דזבינא דרמי על אפיה הוא אי נמי זבינא מציעא דלא גמר לוקח למקנא מעיקרא אפילו למהוי ידו על העליונה, לא מהני גמר דעתו דמוכר לאקנויי ליה ללוקח משעת הגבהה דלא מצי מוכר למהדר ביה אלא מכי ארצי ביה לוקח דלא מצי לוקח למהדר ביה.
תדע דמכי ארצי ביה לוקח לא מצי חד מיניהו למהדר ביה, דהא בריתא דידן לאו בזבינא חריפא קימא, מדקתני בירר והניח כל היום כולו, וקתני סופא גמר בלבו לקנות קנה וחייב במעשר בבא לצאת ידי שמים. אי אמרת בשלמא מכי גלי לוקח דאעתיה דניחא ליה למיקני תו לא מצי למהדר ביה בתוך כדי דבור, היינו דגבי ירא שמים כי גמר בלבו לקנות קנה לחייבו במעשר, דהא אי הוה מגלי אדעתיה דניחא ליה תו לא יכיל מוכר למהדר ביה אלא בתוך כדי דבור דלוקח, והכא כיון דלבתר דגמר לוקח בלבו לקנות לא הדר ביה מוכר, דהא לאו איהו שקליה מיניה אלא לוקח הוא דקא בעי השתא לאהדוריה נהליה אדעתיה דניחא ליה בגויה ולא הדר ביה מוכר בתוך כדי דבור, ויכיל מוכר בתר הכי למהדר ביה, הכא גבי ירא שמים נמי כי גמר בלבו לקנות נמי אמאי קנה וחייב במעשר, הא לאו בדידיה לחודיה תליא מילתא, דאי נמי הוה אמר בפומיה דניחא ליה דליקני אכתי יכיל מוכר למהדר ביה אפילו לאחר כדי דבור. ותו מרישא נמי שמעת לה, דקתני בירר והניח כל היום כולו לא קנה, טעמא דבירר והניח הא בירר ונטל לעצמו, כיון דקמא קמא דאגבהיה מדעתא דמוכר אגבהיה קנה לוקח ולא יכיל מוכר למהדר ביה. ודוקא היכא דלא הדר ביה מוכר בתוך כדי דבור מדגלי לוקח אדעתיה דאירצי ביה, אבל היכא דהדר ביה מוכר בתוך כדי דבורו דלוקח לא קני כלל ותרויהו נמי מצו הדרי בהו. דאע"ג דמשעת הגבהה ניחא ליה למוכר דליקני לוקח אפילו למהוי ידו על העליונה, ואפילו בזבינא חריפא דהנאת לוקח היא, וכ"ש בזבינא דרמי על אפיה דהנאת מוכר היא, כיון דמעיקרא לא גמר לוקח למקנא אפילו למהוי ידו על העליונה דהא בזבינא מציעא עסיקינן וכ"ש בזבינא דרמיה על אפיה, אע"ג דגמר מוכר לאקנויי ליה מעכשיו ולכשירצה ביה לוקח, לא קני ביה לוקח זכותא אלא מעידנא דמירצי לוקח מקמי דהדר ביה מוכר, דמההיא שעתא לא מצי חד מיניהו למהדר ביה אלא בתוך כדי דבור כדברירנא:
טז. הסיטון מקנח את מדותיו אחת לשלשים יום ובעל הבית אחת לי"ב חדש רשב"ג אומר חילוף הדברים החנוני מקנח מדותיו פעמים בשבת וממחה משקלותיו פעם אחד בשבת ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל אמר רשב"ג בד"א בלח אבל ביבש אינו צריך. מאי סיטון, זה שמוכר מיני משקה במדה גסה. ומה טעם מקנח מדותיו אחת לשלשים יום, לפי שמוכר תדיר והמשקה מתיבש במדה, והמדה מתמעטת ללוקחים הבאים אחר כן. ובעל הבית אחת לי"ב חדש, לפי שאינו מוכר תדיר. וליתא לדרבן שמעון ב"ג, דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. וההיא דאמר רב יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו הא דחינן לה בפרק המדיר (כתובות עז,א) ואסיקנא אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן. והחנוני שמוכר יתר תדיר בכל יום ובכל שעה מקנח מדותיו פעמים בשבת. וממחה את משקלותיו לנסותן פעם אחת בשבת. ומה טעם, לפי שמשתתכין ומעלין חלודה ומוסיפין במשקלן ופעמים שהוא קונה בהן והמוכר מתאונה, או שהוא מוכר בהן שלשה רביעי ליטרא ונמצא שוקל לו ליטרא ונותן רביע ליטרא עם הפירות ואיפשר שהשיתוך מרובה באבן שנשתכת עם הפירות יתר מן השיתוך שבאבן שבכף שנייה. ומה טעם מקנח מאזנים על כל משקל ומשקל, כלומר כל פעם ופעם שהוא שוקל, לפי שנדבק מן המשקה ומן הבשר והדבש והחלב שהוא שוקל בכף מאזנים והכף מכבדת יתר מן המשקל הראוי לה, וכשהוא חוזר ושוקל בה לאחרים הכף מכבדת והפירות מתמעטין לפי שתוספת הכף עולה למשקל הפירות. לפיכך מקנח כף המאזנים על כל משקל ומשקל, לא שנא בלח ולא שנא ביבש, כתנא קמא דגזר לח אטו יבש. וליתה לדרשב"ג:
וכדרבה דאמר רבה הכישה נתחייב בה. ואם תאמר אמאי לא אמר לימא דרבה תנאי היא. לאו קושיא דרבי יהודה אפילו סבירא ליה כרבה פטור לפי שלא נעשית בה מעשה שלא מדעת בעלים דכי הכישה ונטלה מדעת בעל הבית (הכישה ונטלה מדעת בעל הבית) מחזירה למקום שנטל משום הכי בנטלה על מנת לבקרה או להשתמש בה שלא ברשותו למאן דאמר דשואל שלא מדעת גזלן הוא דבתרווייהו קמה ליה ברשותיה. הר"י ז"ל. וכן תירץ הרמב"ן ז"ל.
וכן פירש הרא"ם ז"ל וזה לשונו: הכא במאי עסקינן כגון שנטלה חנוני למוד בתוכה כלומר זו הצלוחית אביו של תינוק הוא ששלחה בידו אצל החנוני למוד לו בתוכה שמן ואלו מדד לו השמן בצלוחית והיא ביד התינוק שאין נוטל אותה מידו בודאי שלא היה אחנוני מתחייב כלום לפי שאבדה מדעת היא אלא הכא במאי עסקינן כגון שנטלה חנוני מיד התינוק למוד בתוכה ומדד בתוכה נתחייב בשמירתה כדרבה דאמר רבה הכישה נתחייב בה ורבי יהודה דפטר סבר לשדורי ליה שדריה ומן הדין פטור גם מן הצלוחית דהא לשדורי שדריה בהאי צלוחית. עד כאן לשונו.
הכא במאי עסקינן כגון שנטלה חנוני למור בה לאחרים וסיפא דקתני ומודים חכמים לרבי יהודה בזמן שהצלוחית בידו הוא הדין אם נטלה חנוני למוד לתינוק ולא אתא לאפוקי אלא נטלה למוד בה לאחרים שלא מדעת קמפלגי מר סבר שואל הוי לכך לאלתר שהשלים למוד בה כלתה שאלתו וכיון שהחזיר למקום שנטל דיו. וקשיא לי הא דאמרינן לעיל כגון שנטלה חנוני למוד בתוכה וכדרבה דאמר רבה הכישה נתחייב בה כי נתחייב בה מאי הוי להוי כשואל דהא פשיטא לן הכא דלמאן דאמר שואל שלא מדעת שואל הוי דיו שיחזיר ליד התינוק ואף על גב דאידחיא ליה ההיא אוקמתא הא לא פירכא תלמודא מההוא טעמא. ויש לומר כיון דסלקא דעתא דנתחייב מטעם השבת אבדה וכאלו היא אבדה שלא מדעת אם כן השבה ליד תינוק לאו השבה היא ואף על גב דקיימא לן הכל צריכים דעת חוץ מהשבת אבדה השבה למקום המשתמר בעינן.
מהא דאמרינן בשמעתין כגון שנטלה למוד בתוכה וכדרבה כו'. ודמינן אימר דשמעת ליה לרבה גבי בעלי חיים כו' שמעינן מינה דכי היכי דאמרינן בבעלי חיים לענין זקן ואינו לפי כבודו הכישה נתחייב בה הכי נמי לענין אבדה כגון ששלח רגל בהמתו לרעות במקום שאין משתמר כלל ומצאה חברו והכישה נתחייב. הר"י ז"ל בעליות.
גופא אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן כדי לבקרו ונאנס בידו חייב דכדידיה ממש דמה לפי שאין האומן יכול לחזור בו אלא דעתו להקנותו לו לגמרי הוא משנטלו וכדאמרינן בעובדא דקרי דבסמוך דהקדישן המוכר ואתא לקמיה דרב כהנא ואמר אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ודוקא דקיץ דמו מפי המוכר או שאמר עכשיו בפירוש כלי זה בכך וכך אי נמי שקצץ דמים פעם אחת לכל מי שבא ליקח ממנו כלי זה. והיינו דאמרינן לעיל בבעל הבית מוכר צלוחיות ונטלה חנוני לבקרה וכדשמואל והנה אין שם בעל הבית אלא התינוק אלא שאותו בעל הבית קצץ דמים לצלוחיות כל שבא לקנות מי שרוצה לקנות הא לאו הכי לא קנה ואף על פי שמוכרין כיוצא בו בעיר בקצבה ידועה דאכתי לא סמכה דעתייהו דלמא אין המוכר מתרצה בכך ואין הלוקח מתרצה בכך וכדאמרינן לעיל מדד עד שלא פסק לא קנה. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בשם הריא"ף ז"ל.
אבל הר"ן ז"ל כתב דמסתברא דכל שהדבר קצוב במדינה והדבר ידוע שאינו שוה יותר כגון פת פלטר וכיוצא בו בכלל קיץ דמים הוא דכל שהוא עושה אותו דבר ומניחו במקום ידוע למכור על דעת כן הוא עושה ויכול כל אחד ואחד ליקח כרצונו בלא רשותו וזכה בו אלא אם כן מיחה בו קודם נטילה. וכן דעת הרא"ה ז"ל.
האי דאמרינן דכי קייצי דמי כמאן דקניה דמי הני מילי לאיחיובי באונסיה אי נמי דלא מצי מוכר למהדר ולאפוקי מניה דאף על גב דמוכר לא אמר ליה משוך וקנה ולא זבין מניה מידי כיון דשוייה קמיה לזבוני לעלמא ואתא האי ושקליה למחזיה אדעתיה למקנייה ולא קאמר ליה מידי קנייה לוקח דהא גלי מוכר אדעתיה במאי דלא אמר ליה דמינח ניחא ליה דלקנייה האי לוקח ולא מצי לאהדוריה מניה כמעשה דההוא גברא דאייתי קרי לפום נהרא כו'. ושמע מינה דכיון דלזבנינהו קיימי וקייצי דמי לא מצי מוכר לאהדורינהו מנייהו אף על גב דהא לא זבין ליה מנייהו מידי. אבל ודאי אי בעי לוקח לאהדורי מצי הדר ליה דהא לא בתורת מקניא בהגבהתו הוא דשקליה אלא לבקוריה הוא דשקליה וכיון שכן מצי אמר ליה שקול דידך דשפיר מהאי בעיא ל4 למזבן. ולענין איחיובי באונסי נמי אוקמוה בגמרא דנדרים דלא מחייב באונסיה אלא היכא דהוי זבינא חריפא דהנאת לוקח הוא למזבניה ומשום הכי אמדינן לדעתיה דכי שקליה גמר בלביה למקנייה ואכתי לאו ברשותיה קאי ואי אתניס ברשותיה דאומן אתניס. הרא"ם ז"ל. וכן כתב הרשב"א ז"ל.
ולעשרו ולהחזירו לו אי אפשר מפני שמפחיתו למוכר בדמים. לפי שהקונה אותו אינו מאמינו שהוא מעושר ובחזקת שאינו מעושר הוא שקונה ממנו ונמצא מוכר מפסיד דמי אותו מעשר הא כיצד כו'. הרא"ם ז"ל.
עלה בידינו. השולח בנו אצל חנוני ופונדיון וצלוחית בידו למכור לו שמן באיסר ויחזיר לו איסר ומכר לו החנוני באיסר שמן ואיסר נתן לו ושבר התינוק את הצלוחית ואבד את האיסר שבידו החנוני חייב על השמן ועל האיסר שלא שלחו בעל הבית אלא להודיעו שהוא צריך שמן ושישלח לו ביד אחר השמן והאיסר ואין החנוני חייב על הצלוחית לפי שהיא אבדה מדעת ואינו מתחייב בנטילתה מדין השבת אבדה לפיכך כיון שהחזירה למקום שנטל פטור. נטל החנוני אח הצלוחית למוד בה לאחרים ואחר כך נתנה ביד התינוק חייב גם על הצלוחית לפי ששואל שלא מדעת גזלן הוא וחייב בהשבה ונתינה הצלוחיח ביד תינוק אינה השבה. היה בעל הבית מוכר צלוחיות ודמי הצלוחיות קצובין ונטל החנוני הצלוחית על מנת לבקרה והדבר ידוע שבעל הבית רוצה שיקחנה כל הרוצה ליקח בדמים הקצובין ולאחר שבקרה החנוני לא חפץ בה והחזירה ליד התינוק הרי החנוני חייב על הצלוחית לפי שנעשה לוקח עליה ונתחייב באחריותה לפיכך אינו פטור בהשבתה ליד התינוק. הגביה חתיכת בשר מבית הטבח לקנותה ודמיה קצובים בזמן שצריך לקנות את כולה נעשה עליה לוקח וחייב באונסיה אינו צריך אלא למקצת לא נעשה עליה לוקח. במה דברים אמורים כשהגביה לראות ולהמלך אם טוב בעיניו לקנותה שהמוכר אינו יכול לחזור בו כיון שהניח לו להגביה והלוקח יכול לחזור בו אבל אם נתרצה כבר לקנות חצי החתיכה או שלישיתה כיון שהגביהה קנה בה כפי אותו השיעור שנתרצה לקנות וכדתנן משך ולא מדד קנה. הרי שהיו לפניו כלים למכור ודמיהן קצובין ובא אחד והגביה אחד מהם והקדישו המוכר אינו קדוש לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל אם אין דמיהן קצובין והקדישו המוכר הרי הוא קדוש ואף על פי שאינו ברשותו לפי שהוא כפקדון ביד זה שהרי לא נתכוון לגזלו אלא להקנותו לרצונו של זה ופקדון הרי הוא ברשות בעליו להקדישו ולמוכרו. גזל ולא נתיאשו הבעלים אין שניהם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. הלוקח ירק בירר והניח אפילו כל היום כולו לא קנה. וירא שמים והוא השלם במדרגת הקדושה שהיא מביאה לידי יראת חטא כיון שגמר בלבו לקנות אינו חוזר בו שנאמר ודובר אמת בלבבו. עליות.
משום דגמר בלבו לקנות קנה ונתחייב במעשר. פירוש דלא אמרינן דקנה לוקח אלא לענין אתנוסי בלמוד דהיכא דאיתניס מיחייב ביה אבל לענין מקניא ללוקח כי היכי דלא מצי אהדורי למוכר אכתי לא קנייה ומצי לאהדורי דהא לאו בתורת מיקנא ליה אגבהיה כדאמרינן לעיל. הרא"ם ז"ל.
הא דאמרינן כיצד הוא עושה מעשרו ונותן לו דמי מעשר מסתברא דוקא בשנתרצה לו המוכר לקבלו ממנו הא לאו הכי אסור להחזירו ואף על פי שנותן לו דמי מעשר דכיון דירא שמים הוא קנייה לגמרי כאלו גמר בלבו והוציא בשפתיו. הרשב"א ז"ל.
מתניתין: הסיטון מקנח את מדותיו כו'. פירוש בעל הבית הוא בעל האוצר שאינו מוכר אלא הרבה במקום אחד והסיטון הוא שקונה מבעל האוצר ומוכר לחנוני הרבה במקום אחד והחנוני הוא בעל החנות שמוכר לכל אדם מעט מעט לצורך אכילתו ולפי שבעל האוצר אינו מוכר מעט אלא שבפעם אחת מוכר הרבה ואינו מוכר בכל עת ועת לא הצריכוהו לקנח מדותיו אלא פעם אחת בשנה והסיטון שהוא מוכר יותר ממנו לפי שהוא מוכר לחנוני בכל עת שצריך צריך לקנח מדותיו אחת לשלשים יום והחנוני שהוא מוכר בכל יום ובכל שעה לכל עובר ושב מעט מעט כדי צורך אכילתו צריך לקנח פעמים בשבת. פירוש גירומין תוספת. הרא"ם ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה