טור חושן משפט שנט
<< | טור · חושן משפט · סימן שנט (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
הלכות גזילה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]אסור לגזול אפי' כל שהוא לא שנא מישראל ול"ש מעכו"ם שגזל העכו"ם אסור: וכל הגוזל את חבירו אפילו שוה פרוטה כאילו נוטל נפשו:
ואסור לגזול אפילו ע"מ לשלם וכתב א"א ז"ל דווקא שאין התשלומין בעין כההיא דמייתי עלה שרצו אנשי דוד ליקח גדיש של שעורים ולתת במקומו של עדשים ועדיין לא היו בידם העדשים אלא רצו ליקח גדיש של שעורים של ישראל ולכשיזדמן להם גדישי עדשים של פלשתים יתנו לישראל במקום גדיש השעורים אבל אם היו מזומנים העדשים אפילו אין בעלי גדיש שעורים לפנינו מותר לזכות להם גדישי עדשים [ע"י אחר] דעדיפי מהשעורים וזכין לאדם שלא בפניו ודוקא שידוע שזכות הוא לו כגון בדבר העומד לימכר אבל מחפצי ביתו לא: ואפילו אם הוא בסכנת מות ובא לגזול את חבירו ולהציל את נפשו אסור לו לגזול אם לא על דעת לשלם דודאי אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש לכך הוא רשאי ליטלו ולהציל נפשו אבל לא יקחנו אלא על דעת לשלם: ואפילו הלוקח מחבירו בתורת שאלה אם אינה מדעת הבעלים נקרא גזלן:
וכתב הרמב"ם אפילו החוטף משכון מיד חבירו למשכנו שלא ברשות ב"ד נקרא גזלן ואצ"ל אם נכנס לביתו למשכנו והראב"ד השיג עליו וכתב שאינו נקרא גזלן בכך:
וכשם שאסור לגזול כך אסור לעשוק: ואיזהו גזל ואיזהו עושק גזל זה הלוקח של חבירו בחזקה כגון שחוטף מה שבידו או נכנס לביתו שלא ברשותו ונוטל משלו או תוקף בעבדיו ומשתמש בהם או נכנס לתוך שדהו ואוכל פירותיו ועושק זה שבא ממון חבירו לידו ברצון חבירו כגון בהלואה או בפקדון או שכירות וכשבא לתבעו אינו מחזירו ומחזיק בו בחזקה: ואפילו אם כופהו שמוכר לו משלו ומקבל דמיו אם הוא שלא מרצונו אסור אבל אין לו דין גזלן ליפסל מדאורייתא אלא מדרבנן כתב הרמב"ם ז"ל כל החומד עבדו או ביתו של חבירו או כל דבר שאפשר שיקחנה ממנו והרבה עליו רעים והפציר בו עד שלקחו ה"ז עובר בלא תחמוד ואינו עובר בלאו עד שיקנה החפץ שחומד:
כל המתאוה ביתו או את אשתו או כליו או שדהו של חבירו וכיוצא בהם משאר דברים שאי אפשר לו לקנותו ממנו כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה עובר בלא תתאוה שאין תאוה אלא בלב בלבד התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל שאם לא ירצה הבעל למכרו לו בדמים יבוא לידי גזל והגזל מביא לידי שפיכת דמים כי כשהבעל ירצה להציל ממונו מן הגזלן יבוא לידי שפיכת דמים צא ולמד ממעשה דאחאב ונבות הא למדת שהמתאוה עובר בלאו א' והקונה דבר שמתאוה בו בהפצר שמפציר בבעלים או בבקשה מהם עובר בשני לאוין לכך נאמר לא תחמוד ולא תתאוה ואם גזל עובר בשלשה לאוין:
בית יוסף
[עריכה]אסור לגזול אפי' כל שהוא כן כתב הרמב"ם בתחלת הלכות גזילה אסור לגזול כל שהוא דין תורה וכתב ה"ה זה מתבאר בסוגיא דפרק ד' מיתות מיהו כתבו קצת מהמפרשים דוקא כשיעור מאי דקפדי ביה קצת מן האנשים אבל ליטול מן החבילה או מן הגדר לחצות בו שיניו דליכא איניש דקפיד בכי הא שרי ואף זה אסרו בירושלמי ממדת חסידות עכ"ל וטעם הירושלמי מפני שאילו היה עושה כן כל אחד ואחד נמצאת החבילה כולה כלה וכן הגדר נהרס:ומ"ש לא שנא מישראל ל"ש מעכו"ם שגזל העכו"ם אסור בפרק הגוזל ומאכל (קיג.) אמרי' הכי ופסקו כן הרי"ף והרא"ש וכן פסק הרמב"ם ז"ל בתחלת הלכות גזילה:
ומ"ש וכל הגוזל את חבירו אפילו שוה פרוטה כאילו נוטל נפשו בפ' הגוזל ומאכיל (קיט.) ומייתי לה מקראי:
ומ"ש ואסור לגזול אפילו על מנת לשלם בר"פ איזהו נשך (סא:) דריש לא תגנוב ע"מ לשלם ובפרק הכונס (ס:) דריש קרא דויתאו דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער וכו' דגדישים דשעורים דישראל הוי וגדישים דעדשים דפלשתים וקא מיבעיא ליה מהו ליטול גדישין שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו ע"מ לשלם גדישים של עדשים של פלשתים שלחו ליה חבול ישיב גזילה ישלם אע"פ שגזילה משלם רשע הוא אבל אתה מלך אתה ופורץ לעשות לך דרך ואין מוחין בידך:ומ"ש רבינו בשם הרא"ש דוקא שאין התשלומין בעין כההיא דמייתי עלה שרצו אנשי דוד ליקח גדיש של שעורים ולתת במקומו גדיש של עדשים ועדיין לא היו בידם העדשים וכו' כ"כ שם הרא"ש וז"ל יראה דמיירי שעדיין לא היו מזומנין אלא רצו ליקח גדישין של שעורים דישראל וכשיזדמן להם גדישין דעדשים דפלשתים יחזירו להם אבל אם היו גדישים דעדשים מזומנים אפי' אין בעלי גדישי שעורים לפנינו מותר לזכות להם גדישין של עדשים ע"י אחר וליקח גדישים של שעורים דזכות היה לו דעדשים עדיפי טפי וכן משמע לישנא דקרא חבול ישיב רשע גזילה ישלם דמשלם אחר שכבר גזלו עכ"ל ופשט דבריו הם שמסברא אומר שהתשלומין לא היו בעין דאל"כ זכות הוא להם וזכין לאדם שלא בפניו וא"כ אין דברי רבי' מדוקדקים שכ' דוקא שאין התשלומין בעין כההיא דמייתי עלה וכו' דמשמע דההוא דמייתי עלה מבואר בה דלא היו התשלומין בעין והא ליתא דלא מפרש בה הכי אלא מכח זכין לאדם שלא בפניו שמעינן לה והכי הול"ל ודוקא שאין התשלומין בעין אבל אם הם בעין ועדיפי מהדבר שנוטל מותר לזכות לו בתשלומין דזכין לאדם שלא בפניו ומיהו אפשר שסמך רבינו על מה שכתב הרא"ש וכן משמע לישנא דקרא חבול ישיב רשע גזילה ישלם שנראה דמקרא דמייתי גבי האי עובדא יליף לה:
ומ"ש ואפי' אם הוא בסכנת מות ובא לגזול את חבירו וכו' בפרק הכונס (שם) אקרא דבסמוך רב הונא אמר גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מיטמרי פלשתים בהו וקא מיבעיא ליה מהו להציל עצמו בממון חבירו אבל אתה מלך אתה ופורץ לעשות דרך ואין מוחין בידך וכתב הרא"ש גדישין דישראל הוו ופלשתים טמונים בהם ומיבעיא ליה מהו למיקליי הא לא מיבעיא ליה אי שרי למיקלינהו להצלת ישראל דמילתא דפשיטא היא ואין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא הכי מיבעיא ליה מהו למיקלינהו אדעתא דליפטר מתשלומין וא"ל אסור להציל עצמו בממון חבירו דליפטר אלא יציל עצמו וישלם ומ"ש ודוקא שידוע שזכות הוא לו כגון בדבר העומד לימכר אבל מחפצי ביתו לא:
ומ"ש ואפי' הלוקח מחבירו בתורת שאלה אם אינו מדעת הבעלים נקרא גזלן בפרק המפקיד (מז:) גבי מתניתין דחבית אמר רב ששת הב"ע כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות וקא סבר שואל שלא מדעת גזלן הוי ודין זה דהשואל שלא מדעת הוי גזלן כתב הרמב"ם בספ"ג מהלכות גזילה וכתב ה"ה עיקר המחלוקת בפרק הספינה (פח.) דר"י וחכמים ופסק כחכמים וכ"כ הרב ז"ל בהלכות שם ובפרק המפקיד עכ"ל:
וכתב הרמב"ם אפי' החוטף משכון מיד חבירו למשכנו שלא ברשות ב"ד נקרא גזלן וא"צ לומר אם נכנס לביתו למשכנו בספ"ג מהלכות גזילה וכתב ה"ה יצא לו לרב מהמשנה שבפרק הנשבעין (מד:) דקתני הנגזל כיצד נכנס למשכנו שלא ברשות וכו' והר"א העמידה בדאשתכח דלא הו"ל כלום ואין נראה כן מלשון המשנה דאמר שלא ברשות וכן נראה מדברי הרב ן' מיגא"ש ז"ל שפירש שם שלא ברשות בעלים ושלא ברשות ב"ד עכ"ל. דין סלע חסרה אימתי אסור לקיימה כדי שלא יבוא לרמות בה בסי' רנ"ז. בן האוכל אצל אביו ועבד האוכל אצל רבו אם יכול ליתן פרוסה לבנו של אוהבו בטור יורה דעה סימן רמ"ח:
(ח) וכשם שאסור לגזול כך אסור לעשוק ואיזהו גזל ואיזהו עושק גזל זה הלוקח של חבירו בחזקה וכו' ועושק זה שבא ממון חבירו לידו ברצון חבירו וכו' וכשבא לתבעו אינו מחזירו ומחזיק בו בחזקה כל זה דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות גזילה וכתב ה"ה לפי דעת הרב הסוגיא שבפרק המקבל (קיא.) דמסקינן התם זהו גזל וזהו עושק ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין פירוש בעושק וגזל האמורים גבי שכירות דלעיל מינה אמר כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות משום בל תגזול ומשום בל תעשוק וגבי שכירות א"א לגזול כעין ויגזול את החנית בשום צד אבל באמת לא נתחוור לי ענין זה לפי פשט הסוגיות שהרי בכתוב לא מצינו כי אם פסוק אחד מלא תגזול ואוקימנא פרק איזהו נשך (סא:) בכובש שכר שכיר דגזל גמור במיבעיא דרבית ואונאה אתיא ואם כן היאך נעשות מצות חלוקות וצ"ע והרב סמך על הסוגיא דפרק מרובה (עט:) דאמר ה"ד גזלן כעין ויגזול את החנית וכו' ואינה מכרחת עד כאן לשונו: (ב"ה) ודע שכתב הרמב"ם בפרק הנזכר דגם הכותי אסור לעשקו וכתב איזהו עושק כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או שכירות וכו' ויש לתמוה על זה מפרק הגוזל (קיג.):
(י) ואפי' אם כופהו שמוכר לו שלו ומקבל דמיו אם הוא שלא מרצונו אסור בפרק הכונס (סב.) ובפרק הגוזל בתרא (שם):ומ"ש אבל אין לו דין גזלן ליפסל מדאורייתא הכי משמע בריש מציעא (ה:) אהא דקאמר לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו: ומה שאמר שהוא נפסל מדרבנן בפ' זה בורר (כה:) הוסיפו עליהם החמסנים: כתב הרמב"ם כל החומד עבדו או ביתו של חבירו וכו' ה"ז עובר בלא תחמוד וכו' עד סוף הסי' הכל בפ"א מהלכות גזילה וכתב ה"ה כל החומד וכו' זה מבואר במכילתא ואמרינן בפ"ק דמציעא (שם). מורי ואמר דמי יהיבנא והא קסבר בלא חחמוד וכתב עליו הר"א ולא אמר רוצה אני דעתו ז"ל מפני שאם אמר רוצה אני מקחו קיים ולא גרע מתליוהו וזבין דאסיקנא בפ' חזקת הבתים (מח:) דזביניה זבינא וכיון שכן אין בו לאו ולא כן דעת הרב ז"ל אלא מקחו קיים ואע"פ שעבר. וכתב עוד כל המתאוה וכו' מבואר במכילתא לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החימוד בפני עצמו ונראה לו שדעת הר"א שחיוב התאוה זו היא שיתאוה לקנות בדמים שלא ברצון הבעלים. וכתב עוד התאוה מביאה לידי חימוד וכו' שם במכילתא עכ"ל. עיין בתשובת הרא"ש שכתב רבינו בסימן שע"א:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]אסור לגזול אפילו כל שהוא וכו'. עיין תחלת סימן שמ"ח מ"ש בזה בס"ד:
ואסור לגזול אפי' ע"מ לשלם. ה"א פרק הכונס (סוף דף ס') ויתאו דוד ויאמר מי ישקני מים וכו' רבנן אמרו קא מיבעיא ליה מהו ליטול גדישין של שעורים של ישראל ליתן לפני בהמתו על מנת לשלם גדישין של עדשים דפלשתים שלחו ליה חבול ישיב רשע גזלה ישלם אע"פ שגזלה משלם רשע הוא וכו': ומ"ש בשם הרא"ש. שם בפסקיו: ומ"ש ודוקא שידוע וכו'. זהו מדברי רבינו דמפרש דאין אומרים זכין אדם שלא בפניו אלא דוקא בידוע שזכות הוא לו דאם אינו ידוע שמא חוב הוא לו ואין חבין לאדם שלא בפניו ואין להקשות דבגנבה אסור ע"מ לשלם אפי' זכות הוא לו כגון על מנת לשלם תשלומי כפל כדאיתא ר"פ א"נ רבינו ריש סי' שמ"ח כתב סתם דאסור דהתם ה"ט כדי שלא ירגיל עצמו בכך כדכתב הרמב"ם ריש הלכות גנבה וכ"כ רבינו לעיל סי' שמ"ח וטעם זה לא שייך אלא בגנבה שהיא בסתר ושכיחא ליה טובא משא"כ בגזלה בפרהסיא דלא שכיחא:
ומ"ש ואפי' הוא בסכנת מות וכו'. שם רב הונא אמר גדישים דשעורים דישראל הוו ומיטמרי פלשתים בהו וקא מיבעיא ליה מהו להציל עצמו בממון חבירו שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חבירו ופירשו התוספות והרא"ש דאיבעיא ליה מהו למיקלייה דאע"ג דמילתא דפשיטא היא דשרי למיקלייה להצלת ישראל דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ג' עבירות קמיבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פיקוח נפש ופשטו ליה דאסור להציל עצמו אדעתא דליפטר אלא יציל עצמו וישלם:
ואפילו הלוקח מחבירו בתורת שאלה וכו'. ע"ל בריש סי' רצ"ב.
וכתב הרמב"ם אפי' החוטף וכו'. בספ"ג מגזילה כתב כך ה"ז גזלן אע"פ שהוא חייב לו וכדאיתא סוף שבועות הנגזל כיצד נכנס למשכנו שלא ברשות וכו' והראב"ד שם בהשגותיו אמר התם הוא דאשתכח דלא הוי חייב אבל היכא דיכול לברר דחייב לו אין זה גזלן אם משכנו שלא ברשות:
ואפילו אם כופהו וכו' אם הוא שלא מרצונו אסור. פי' דאמר בפי' שמוכר שלא מרצונו אלא מחמת אונס אבל בדשתק וקיבל דמים רוצה אני קרינן ביה כדלעיל ריש סי' ר"ה ע"ש: כתב הרמב"ם כל החומד וכו' במכילתא לא תחמוד יכול בדברים ת"ל לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך עד שיעשה מעשה ומכאן למד הרמב"ם דבלא תחמוד דוקא דגלי לן קרא דעד שיעשה מעשה מכלל דבלא תתאוה דלא גלי לן קרא אפילו במתאוה בלב בלחוד בלא מעשה נמי עובר בלאו והסמ"ג בסי' קנ"ח בלאוין השיג עליו ואמר ולא יתכן לומר כן כי כתוב בדברות לא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך ולפי דבריו החמיר בבית מבאשת איש אלא החימוד והתאוה הכל אחד ואינו עובר אלא עד שיעשה מעשה ואפשר דהרמב"ם ז"ל כדי ליישב קושיית הסמ"ג דקדק וכתב תחלה כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו וכו' כלומר קרא דבדברות הראשונות דכתיב לא תחמוד אשת רעך ועבדו וגו' אתא לאורויי דאף בבית ועבד ואמה דאפשר לו שיקנהו ממנו וכו' כלומר שיקנהו ממנו בהיתר על ידי הפצרת רעים שיכבידו עליו אפ"ה עובר בלא תחמוד כשקנה החפץ שחמד כל שכן אשתו שאי אפשר שיקחנה לרשותו אלא באיסור ואח"כ כתב כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכן כל כיוצא בהן משאר דברים שאי אפשר לו לקנותן ממני כיון שחשב בלבו וכו' כלומר קרא דבדברות האחרונות שכתוב בו ולא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך מיירי בחמדת הלב ומיירי אפי' דומיא דאשתו שאי אפשר שיקחנה ממנו אלא באיסור וכך הם שאר דברים היכא דאי אפשר אלא באיסור ואפילו הכי עובר בחמדת הלב וכ"ש היכא דאפשר בהיתר מפני שיגיע מזה בקרוב דיבוא מן תאות הלב לידי חימוד במעשה. ובמקצת ספרי רבינו כתוב משאר דברים שאפשר לו לקנותו וכך הוא בספרי הרמב"ם שבידינו ולפי זה רצונו לומר דקרא דקאמר לא תתאוה בית רעך הוא לפי שדבר זה הווה תמיד שאדם יעלה על לבו לקנות דבר שאפשר לקנותו ולעולם ה"ה דבר שאי אפשר לקנותו כגון אשתו נמי קא עביר על לא תתאוה כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה וכו'. ואין חילוק בדין בין הנוסחאות: