בבא בתרא קעה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
הכא נמי אדם עשוי שלא להשביע את עצמו כי קאמר רב הונא התם דנקיט שטרא מכלל דרב ושמואל דלא נקיט שטרא אמר תנו נותנין מלוה על פה הוה ורב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות אלא אמר רב נחמן אידי ואידי דנקיט שטרא ולא קשיא אהא דמקויים הא דלא מקויים אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה אמר רבה שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומין פרענו נאמנין תנו מנה לפלוני ואמרו יתומין פרענו אין נאמנין כלפי לייא איפכא מסתברא אמר תנו מנה בכיון דפסקה אבוהון למילתא איכא למימר דפרעיה גמנה לפלוני בידי כיון דלא פסק אבוהון למילתא איכא למימר דלא פרעיה אלא אי איתמר הכי איתמר דשכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומין חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין מ"ט אדכורי מידכר התנו מנה לפלוני ואמרו יתומין חזר ואמר אבא פרעתי אין נאמנין דאם איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו בעי רבא שכיב מרע שהודה מהו צריך לומר אתם עדי או אין צריך לומר אתם עדי צריך שיאמר כתובו או אין צריך לומר כתובו אדם משטה בשעת מיתה או אין אדם משטה בשעת מיתה בתר דבעיא הדר פשטה ואין אדם משטה בשעת מיתה זודברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו:
מתני' חהמלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים טעל ידי עדים גובין מנכסים בני חורין
רשב"ם
[עריכה]הכא נמי - גבי הקדש איכא למימר לכך נתכוין ואמאי קאמר רב הונא נאמן ונותנין לו המנה:
כי קאמר רב הונא דנקיט שטרא - ההוא מלוה וזה הודה לו:
ופרכינן מכלל דרב ושמואל מיירי בדלא נקיט - והלכך אין נותנין לו כי לא אמר תנו אי הכי כי אמר תנו אמאי נותנין מלוה על פה היא כו ' ואי (לאו) מש ום טעמא דמצוה לקיים דברי המת לא היה להם ליתן בשביל דברי אביהם עד לאחר מותו:
אלא אמר רב נחמן - בין זה שאמר שכ"מ מנה לפלוני בידי והוא בא ליפרע מן ההקדש ובין זה הבא ליפרע מבניו כולהו שטרי נקיטי דמסקי ביה בהאי שכיב מרע מנה ולא קשיא:
הא - דהקדש במקויים דאיכא הנפק:
אמר תנו קיימיה לשטריה - ולא צריך מלוה לקיומיה:
לא אמר תנו - חיישינן דלמא משום שלא להשביע את בניו אמר הכי ולא גבי עד דמקיימי לשטריה:
דכיון דפסקה אבוהון - שגמר דבריו וצוום לפרוע:
מ"ט - [דלא] דלמא אידכורי מידכר והלכך לא רצה לומר עדיין תנו:
שכיב מרע שהודה - בעל חובו טוען לו מנה לי בידך ואמר לו הן דכה"ג אמרינן בסנהדרין בפ' זה בורר (ד' כט:) דצריך שיאמר אתם עדי ואי לא מצי א"ל משטה אני בך:
צריך שיאמר כתובו - דאמרי' בחזקת הבתים (לעיל מ.) הודאה בפני שנים צריך שיאמר כתובו:
ודברי שכ"מ ככתובין וכמסורין - וא"צ לומר כתובו:
מתני' המלוה את חברו בשטר - אפי' אין כתוב בו אחריות הא פסקינן הלכתא בשנים אוחזין (ב"מ טו:) דאחריות טעות סופר הוא וכמי שכתוב בו אחריות דמי:
משועבדים - מכורין:
תוספות
[עריכה]ורב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה וכו'. וא"ת והא דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו מאחר דאם כתבו ונתנו היו נותנים השתא אמאי אין נותנים כמחלק כל נכסיו וי"ל לא דמי דהיכא דנותן מטעם מתנה בודאי תקנו שיהיו ככתובין וכמסורין שמא תטרף דעתו עליו אבל מצוה להן ליתן מכח מלוה ולא מטעם אחר אין לו אלא מכח מלוה כאשר בתחלה והלכך אין נותנין:
הא דמקויים. וא"ת הא דנקט שטרא מקויים צריכין למימר דנאמן ועוד מה אנו צריכין לנאמנות ממילא גבי ע"י שטר שבידו ועוד למה לי הקדש ועוד מאי איריא שכ"מ דאין אדם חוטא ולא לו כדמפרש בפ' שום היתומים (ערכין דף כג. ושם) אפי'בריא נמי וי"ל דכולהו איצטריך לגבות בלא שבועה דאי לא הוה אלא שטרא הוה בעי שבועה כדתנן (כתובות דף פז.) הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ואפילו הקדש אי לא שכ"מ ואי לא נאמנותו הוה [בעי] שבועה דמה לי משתעבד לגבוה מה לי משתעבד להדיוט והכי מפרש בהדיא בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף מב:) על הא דקתני (ברייתא) אבל נשבעים לקטן ולהקדש ליפרע מנכסי הקדש (ופריך) תנינא (כו') מנכסים משועבדים כו' סד"א הנ"מ הדיוט אבל הקדש לא חיישינן לקנוניא קמ"ל ופריך והא א"ר הונא שכ"מ כו' ומשני דוקא שכ"מ דאין אדם חוטא ולא לו ומכאן נראה לרבי הא דמבעיא לן פ' הניזקין (גיטין דף נ:) גבי אין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש נכסים בני חורין אפילו הן זיבורית במתנה מאי בההיא דמנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה הוי ודאי ה"ה מתנה דנשבעין כשבאין ליפרע ממנו דפשיטא ליה נמי הכא דמה לי משתעבדי לגבוה מה לי משתעבדי להדיוט אלמא להדיוט בכה"ג בעי שבועה:
הא דלא מקויים. וא"ת כי היכי דאי לא מקויים [אמרינן] שהוא מזוייף והאב אמר שלא להשביע את בניו בהא נמי לימא שלא להשביע את בניו ופרוע הוא ומדברי האב אין ראיה ואין לומר דא"כ היו נותנים על ידי שבועה אם היה מקויים שא"צ אלא לישבע שלא נפרע וזה יכול הוא לעשות ולא שייך לומר אין נותנים אבל בלא מקויים דבעי קיום [קודם שיפרע] שייך לומר אין נותנים דהא גבי הקדש אמרו נאמן במקויים ולא טענינן ליה פרוע ויצטרך שבועה אלא נאמן בלא שבועה כדמוכח ההיא דשבועות (דף מב:) שהבאתי לעיל אלא נראה לרבי דהיכא דנקט ההוא מלוה שטרא ומקיים אין הלוה רגיל לעולם לומר שלא להשביע שחייב לו מנה כמו שכתב בשטר היכא דפרעיה שלא יהא סבורים העולם שלא פרעו:
אלא אי איתמר כו'. לא בעי למימר אלא איפכא איתמר דידע גמרא שאמר על מנה לפלוני בידי דנאמנים:
חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנים דלמא אדכורי מדכר. היינו פרעתי קודם לכן [כדקאמר דלמא] אדכורי מדכר [היינו] באותה שעה כדמוכח בסמוך [דקאמר] אי איתא דפרעיה כו' והכא נאמנים משום שהוא היה נאמן לומר פרעתי קודם לכן מגו דנאמן לומר פרעתי אחרי כן כדתנן מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי נתתיו לך פטור אלא דמשביעין אותו שבועת היסת מדרבנן ואף הם יכולים לומר פרענו אחרי כן והא דאמר אין נאמנים כיון דלא פסקה למילתיה היינו דטפי מסתבר לומר שם אין נאמנין מתנו מנה לפלוני ואומר רבי הא דאמר סוף פ"ק דגיטין (דף יד.) הנהו גנאי דעבוד חושבנא בהדי הדדי כו' לסוף לא פש גביה ולא מידי ומסיק דהאי דאקני למריה ארעא זוזי דפשו גביה קנין בטעות הוא וחוזר ומפרש ר"ת ורבינו חננאל שהיו הן מודים שטעו תחלה בחשבון שאם לא כן לא היה נאמן שא"כ אין לך קנין מועיל לעולם שיאמר טעיתי וגם יאמר היאך טעה הא לאו הוכחה היא דודאי הוא יכול להיות נאמן בכמה מקומות מגו דהוה מצי למימר פרעתי אחרי כן כדאשכחן הכא אלא נראה דלא מיבעיא שנאמן לומר שטעה כשאמר מנה לפלוני בידי אלא הוא נאמן לומר פרעתי כבר מגו דמצי למימר פרעתי אחרי כן ומ"מ יכול הוא להיות דהתם צריך שיהו מודים שטעה אחרי כן משום דקנין חשוב כתנו דהכא דאי פרעיה לא הוה אמר תנו ומה לי לשקר במקום עדים הוא ה"נ התם אי איתא דטעה דלא פש גביה מידי לא הוה מקני וי"מ דדוקא בשכ"מ שייך למימר אדכורי מדכר שאין דעתו מיושבת עליו אבל בריא לא:
ודברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו כו'. האי ככתובין לא הוי ככתובין דלעיל פ' מי שמת (דף קנא.) דהתם קאמר שהם ככתובים וכמסורין כבר דלא בעי קנין אבל הכא לא בעי למימר דדוקא ככתובין וכמסורין אלא אלימו טובא כדברים הכתובים הלכך הוי כאילו אמר כתבו והרבה יפוי כח עשו חכמים בשכיב מרע בלא ההוא דלעיל דלא בעי קנין כי ההיא דאמר בפרק קמא דגיטין (דף יד:) דהולך כזכי בשכיב מרע אפילו לא הוי בבריא כזכי: המלוה את חבירו בשטר כו' [על ידי] עדים גובה מנכסים בני חורין. הכא תנן בהדיא דמלוה על פה לא גבי ממשועבדים [מדרבנן] והא דפרש"י פרק הניזקין (גיטין דף נא. ושם) דמזון האשה והבנות גובין מנכסים בני חורין לפי שאין קצובים ' אבל היו קצובים היו גובין אע"פ שאין כתובים משום דהוה כמלוה ע"פ ליתא ואגב ריהטא לא עיין בה אלא טעמא דאכילת פירות למזון האשה והבנות דגבי אם היו קצובים אפילו אין כתובים משום דקלא אית להו והקשה ה"ר יעקב מקורבי"ל אם כן היאך נשבעין במודה מקצת הטענה והא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ואומר רבי כגון שמחל שעבודו א"נ בדליכא עדים דהא דשעבודא דאורייתא היינו על פי עדים אבל על פי עצמו לא ובפרק קמא דבבא מציעא (דף ד: ושם) הארכתי יותר מבכאן:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]קמג א מיי' פ"ז מהל' ערכין הלכה י"ט, סמג עשין קלא, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"נ סעיף ג':
קמד ב ג מיי' פ"י מהל' זכיה ומתנה הלכה י' ועי' בהשגות ובמגיד משנה, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ה סעיף ד':
קמה ד ה מיי' פ"י מהל' זכיה ומתנה הלכה ח' והלכה ט, טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ה סעיף ה':
קמו ו מיי' פ"ח מהל' זכיה ומתנה הלכה ד', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"א סעיף ב':
קמז ז מיי' פ"ח מהל' זכיה ומתנה הלכה ב', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"נ סעיף א':
קמח ח מיי' פי"א מהל' מלוה ולוה הלכה ד', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"ט סעיף א', וטור ושו"ע חו"מ סי' קי"א סעיף א':
קמט ט מיי' פי"א מהל' מלוה ולוה הלכה ד', וסמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"ט סעיף א':
ראשונים נוספים
הכא נמי. בשכיב מרע שהקדיש נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי כיון דלא אמר תנו לו איכא למימר אינו חייב לו ואלא להכי קאמר הכי דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו שאם יקום מחליו שלא יאמרו עליו בני אדם מזל גדול של עושר יש לפלוני שקיבץ ממון כל כך ואמאי אמר רב הונא נאמן:
כי קאמר. דנאמן כגון דנקיט האי בעל המנה שטר חוב על אותו שכיב מרע [שאמר] שיש לו מנה בידי. מכלל דרב ושמואל אע"ג דלא נקיט בעל המנה שטר: לא קשי' התם גבי הקדש נקיט בעל המנה[3] שטר ולא מקוים הלכך אי אמר תנו מנה לפלוני קיימי' שכיב מרע לשטריה בהאי דהודה דישר הוא ונותנין לו: דפסקה למילתי' דאמר תנו איכא למימר דפרעוה וקיימוה צואת אביהן:
מאי טעמא. נאמן כיון דלא אמר תנו משום דלא אדכר בדיוקא דחייב ובתר הכי אידכר דפרע ליה:[4] וצריך למימר שכיב מרע שמודה ליה לעדים אתם עדי או כתבו לו [כמו] בבריא איצטריך לומר כן ואי לא אמר כן (כבריא) יכול לומר משטה אני בך ה"נ אם לא אמר שכיב מרע אתם עדי מצי יתמי למימר משטה היה בו משחק היה בשעת מיתה ואי לא מצי למימר:
הא דאקשי (הא) אמר תנו נותנין מלוה על פה הוא. משום דהכא במודה עסקינן שאומר אני חייב לו מנה תטלו את שלו והוא כמוס' דבריו לעדים אבל מצוה ניתן ודאי נותנין דהיינו דקיי"ל מצוה לקיים דברי המת וכבר פרשתיה במסכת גיטין (יג,א).
לא אמר תנו וחזרו יתומים ואמרו חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין. וקשיא ליה לרבינו הגדול ז"ל טעמא דאמר דאמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו הא אי לאו הכי מיחייב למפרעיה. והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו לא אמר תנו אין נותנין כלל ותירץ דהתם דלא אמר בתורת הודאה גמורה שהוא כמערים והכא בשאמרו בתורת הודאה גמורה כדכתיב בהלכות.
ומ"ש הרב ז"ל דבהא דרב הונא נמי בשהקדיש כל נכסיו אי הוה בידיה שטרא דלא מקוים ואמר תנו נותנין יפה אמר דאע"ג דאמרינן בעלמ' מה לי משעבדי לגבות מה לי להדיוט הכא דמודה ואמר דשטר זה אמת הוא ויכול לקיימו בחותמיו ואין אדם עושה קנוני' על נכסי הקדש לפי שאין אדם חוטא ולא לו כי קאמר תנו נותנין דקיימיה לגמרי תדע דהא כי איכא בידיה שטר מקוים נמי לא גבי מהקדש אלא בשבועה והשתא דאמר תנו קיימיה לגמרי ושקיל בלא שבועה מה שאין כן גבי שאר לקוחות משום שאין אדם עושה קנוני' על נכסי הקדש כלל, וחד טעמא הוא.
אבל תמהני שאמר והוא הדין היכא דליכא שטרא בידיה ואמר תנו נותנין והא מלוה על פה היא ואינו גובה מן המשועבדין ונראה שכך הוא אומר דאע"ג דלא נקט שטרא בידיה אלא שכיב מרע הוא שצוה ואמר יש לו לפלוני עלי מנה בשטר תנו אותו לי נותנין דאיהו ודאי קושט' קאמר ולא משקר והרי הוא כמי שהוציא מלוה לפנינו שטר מקוים דהא אמרת שכיב מרע לא משק' א"נ במודה במנה פקדון או בקרקע, והמקום ידין אותנו לזכות.
הכא נמי אדם עשוי שלא להשביע את עצמו: ואם תאמר כיון שהקדיש כל נכסיו מאי שלא להשביע את עצמו איכא, פירש הראב"ד ז"ל, שלא בשאמר הריני מקדיש כל נכסי קאמר, אלא בשהקדיש כל הנכסים שיש לו הידועים לנו.
כי קאמר רב הונא דנקיט שטרא בידיה: ואם תאמר ועד השתא מי הוה סלקא דעתין דבדלא נקיט שטרא קאמר רב הונא, אם כן דעדיפא מינה הוה ליה לאקשויי ולימא והא מלוה על פה היא ומלוה על פה אינה גובה מן לקוחות, ומה לי משעבדי להדיוט ומה לי משעבדי לגבוה. וי"ל דמאן דתריץ השתא כי קאמר רב הונא בדנקט שטרא בידיה הוא דהוה סלקא דעתיה דמאן דמקשה מהא דרב ושמואל סבר דהא דרב הונא בדלא נקיט שטרא הוא, דאי בדנקיט שטרא ליכא לאקשויי הכין, ואמר ליה איהו דאין הכי נמי דרב הונא בדנקיט שטרא הוא, ואפילו הכי קא מקשה מהא דרב ושמואל, דהא דרב ושמואל נמי על כרחין בדנקיט שטרא הוא ואפילו הכי קאמרי דאין נותנין, משום דכל שלא אמר תנו שלא להשביע את בניו קאמר. ואי נמי י"ל, דמאן דמתרץ סבר דדוקא ללקוחות התקינו, דיהבי זוזי, ומשום פסידא דידהו, אבל הקדיש דלא יהיב מידי, ואי נמי מקבל מתנה דלאו מידי חסריה, אדינייהו קיימי ואפילו מלוה על פה גובה מהן. כנ"ל. ואין אנו צריכין לכל זה אלא למי שמפרש הא דרב הונא בשהקדיש מכבר בעודנו בריא, אבל למי שמפרש אותה בשהקדיש עכשו בעודנו שכיב מרע, אפילו בדלא נקיט שטרא הוה אפשר ליה למקשה לאוקמה.
ואוקי רב נחמן הא והא דנקיט שטרא ודרב הונא במקוים ודרב ושמואל בשאינו מקוים: ואם תאמר אי דרב הונא בדנקיט שטרא ומקוים, פשיטא, מה לנו ולנאמנותו. פירש הר"א אב בית דין ז"ל, דנפקא מינה לגבות מן ההקדש בלא שבועה ואף על פי שאמרו הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה.
מהא דאמרינן: אמר תנו נותנין קיימיה לשטריה: נראה לי, דכל שבעל חוב חתום עליו בחתם ידו ונתקיים חתם ידו קיימיה לשטרא אף על פי שלא מצאו לקיים כתב ידן של עדים החתומים בו, ועל כן נהגו להחתים החתן בשטר הכתובה, מפני שעומדת לארך זמן ושמא לא ימצאו קיום חתם ידן של עדים וימצאו לקיים חתם ידו של תתן, ובשנודע שחתם קודם שמכר. כנ"ל.
ואם תאמר לרב ושמואל דאמרו אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין, והא קיימא לן דמצוה לקיים דברי המת. י"ל דהתם בנותן, אבל הכא אינו אלא מודה שהוא חייב, וכל שלא אמר תנו אינו אלא שלא להשביע את עצמו. ויש מי שתירץ, דלא אמרו מצוה לקיים דברי המת אלא בשמשליש ביד אחרים, כאומר תנו שקל לבני בשבת ואם מתו יירשו אחרים תחתיהן ואאומר הילך מנה לפלוני ומת כדאיתא בשילהי פרק קמא דגיטין (יד, ב), וכן במשליש מעות לחתנו ליקח שדה לבתו, הא לאו הכי לא. ובגיטין כתבתי יותר מזה.
הא דאקשינן כלפי ליא ואמרינן אלא אי אתמר הכי איתמר שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמן: קשיא לי, דכיון דאמר כלפי ליא לא הוה ליה אלא לאפוכה ולמימר אלא אי איתמר איפכא איתמר שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים פרענו אין נאמנין תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים פרענו נאמנין. וניחא לי, משום דקים ליה דבין הכי ובין הכי נאמנין, דכל שאמר מנה לפלוני בידי ומת אם תמצי לומר שחייבין היורשין ליתן, אף הן נאמנין שנתנו, ואם תמצי לומר שין היורשין חייבין ליתן, שלא אמר אלא כדי שלא להשביע את עצמו, מאי אין נאמנין דקאמר, אלא על כרחין בין הכי ובין הכי נאמנין, ומאי דקאמר כלפי ליא, לאו בדוקא קאמר, אלא למאי דקאמר קא מותיב, אילו הוה לן למימר בכי הא נאמנין ואין נאמנין איפכא הוה לן למימר, אלא דבין הכי ובין הכי נאמנין ולאו הכי איתמר אלא הכי איתמר. ויש לנו כיוצא בזה בנדה פרק כל היד (טו, א) גמרא כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. כנ"ל.
אלא אי איתמר הכי איתמר שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין: הקשה הרב אלפסי ז"ל, טעמא דאמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי הוא דנאמנין ואין נותנין, הא לאו הכי נותנים ואף על גב דלא אמר תנו, והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו אמר תנו נותנין, לא אמר תנו אין נותנין. ותירץ הוא ז"ל, דהתם בשלא אמר בתורת הודאה גמורה, והא דרבא כשאמר בתורת הודאה גמורה, וכגון שתבעו והודה.
והר"ז הלוי ז"ל הקשה עליו, היכי מקשי מההיא דרב ושמואל עליה דרבא, דרב ושמואל ליתה, דאינהו אזדו לטעמייהו דאמרי מלה על פה אינה גובה מן היורשים, והילכך אמרי דאי לא אמר תנו וקיימיה לשטרא אין נותנין, ואף על פי שהודאה בחובו הודאה גמורה הויא לה מלוה על פה. וקושיא זו שהקשה הרב הלוי ז"ל תמוהה, דכי אקשינן מעיקרא אדרב הונא מרב ושמואל, לאו משום דסבירא לן דהלכה כוותייהו בעיקר דינם דמלוה על פה אינו גובה מן היורשים, אלא משום דקאמרי דכל היכא דלא אמר תנו חוששין שמא שלא להשביע את בניו קאמר, ולאו בהודאה גמורה קאמר, ואילו נקיט שטרא בידיה ולא [אמר תנו] אין נותנין, דחוששין שאינו חייב כלום ושלא להשביע את בניו קאמר, בהא ליכא מאן דפליג עליהו, ומינה אקשינן לרב הונא דכי אמר מנה לפלוני בידי קאמר למה נאמן, כלומר ונותנין, דאף על גב דנקיט שטרא בידיה כל דלא מקוים ולא אמר תנו ולא קיימיה לשטרא לאו הודאה גמורה היא וניחוש דשמא שלא להשביע את עצמו קאמר, דכדי לצאת מידי חששא זו חדא מן תרתי בעינן, או דנקיט שטרא בידיה דמקוים או דאמר תנו, ואנן קא סלקא דעתן דבדרב הונא ליכא חדא מינייהו, אלא דנקיט שטרא דלא מקוים ולא אמר תנו, ואוקים רב הונא במקוים ולא אהני נאמנותו אלא ליטול בלא שבועה, ודרב ושמואל בדלא מקויים ואמר תנו, ולעולם לכולי עלמא חוששין לשלא להשביע את עצמו. ונמצאו דברי הרב אלפסי ז"ל עיקר.
עוד כתב הרב אלפסי ז"ל על הא דרב הונא, דאי איכא בידיה שטרא דלא מקויים, אי אמר תנו קיימיה לשטריה ונותנין, לא אמר תנו אין נותנין, מאי טעם אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. והקשה עליו הר"ז הלוי ז"ל ואמר דנראה מדברי הרב שאם אמר בתורת הודאה גמורה אף על גב דלא אמר תנו נותנין, וחשב זה לטעות, דכל דלא אמר תנו ולא קיימיה לשטרא אין נותנין דבר ברור הוא, דהוה ליה כמלוה על פה דאינה גובה מן המשועבדין, ותמה על עצמך, אף בשאמר תנו היאך נותנין לגבות מן המשועבדין בלא שטר מקויים, אם אמרו ביורשין שהרשות בידו לצוות עליהם ולומר תנו, דהאי אי בעי יהיב ליה במתנה, יאמרו בנכסים משועבדים, בין להדיוט בין לגבוה, דלאו כל כמיניה למימר תנו. הילכך באומר תנו אין הדבר נראה לנו לגבות מן ההקדש בשטר שאינו מקויים. ומה שאמרו חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש, לא אמרו אלא בשטר מקוים ולגבות בלא שבועה. אלו דברי הרב הלוי ז"ל.
והרמב"ן תירץ, דכשם שנאמן לומר בשטר מקוים שאינו פרוע וליטול שלא בשבועה ואין חוששין לפרעון, כך נאמן בשטר שאינו מקויים לומר תנו ושלא לחוש לקנוניא, דמאי שנא, דתרווייהו משום התקנה הן הבא ליפרע מנכסים משעובדים לא יפרע אלא בשבועה ושלא ליפרע בשטר אלא במקוים, ואפילו בדלא נקיט שטרא בידיה כלל נאמן לומר מלוה יש לפלוני עלי מזמן פלוני וגובה מן ההקדש, כל שאמר בהודאה גמורה, לפי שאין (שכיב מרע שאין) אדם עושה קנוניא על ההקדש, וזו היא שנמצא בנוסחי הלכות, והוא הדין היכא דליכא שטרא בידיה ואמר תנו נותנין.
ואני תמה על דברי רבנו בדבר זה. דמלוה על פה שאינו גובה מן הלקוחות אינו משום חשש קנוניא, [א]לא משום דלת לה קלא, ואם כן כי לא נקיט שטרא כי אמר אפילו בהודאה גמורה ולא חיישינן לקנוניא מאי הוי, הא משעבדי נינהו, דמה לי משעבדי להדיוט מה לי משעבדי לגבוה.
ומיהו נראה שאין אנו צריכין לכך לדעת הרב אלפאסי ז"ל, כי מדברי הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל תלמידו שקבל ממנו נראה שהרב ז"ל פירשה זו דרב הונא בשעה שהקדיש, ובשעת הקדישו ממש קאמר מנה לפלוני בידי, דהשתא ודאי כל שאמר בהודאה גמורה נותנין ואפילו לא נקיט שטרא בידיה כלל, ועד כאן לא אוקמה רב נחמן לרב הונא בדנקיט שטרא בידיה ובמקוים אלא משום דלא אמר תנו, הא אמר תנו אף על גב דלא נקיט שטרא בידיה נמי נאמן ונותנין, דהוה סלקא דעתיה דרב הונא מעיקרא לאו בדנקיט שטרא כלל היא, מדפרקינן כי קאמר רב הונא התם דנקיט שטרא בידיה, דאלמא עד השתא הוה סלקא דעתיה דמקשה דבלא נקיט שטרא קאמר.
וזה לשון הרב הלוי ז"ל: נקטינן השתא לענין שכיב מרע ומשעה שהקדישן אמר מנה לפלוני בידי שאם אמר תנו ודאי נותנין בין נקיט ההוא פלוני שטרא בין לא נקיט, הואיל ובשעה שהקדישן קאמר. ואי לא אמר תנו נותנין אי נקיט שטרא ומקוים, ואי לא נקיט שטרא אי נמי נקיט שטרא ולא מקוים, כיון דלא אמר תנו אין נותנין. ודוקא בשאמר בשעה שהקדישן, אבל אי אמר לאחר שהקדישן, אף על גב דאמר תנו אין נותנין. עד כאן. ומדבריו למדנו לדברי הרב רבו ז"ל שהוא מפרשה באומר בשעת הקדשו. ומעתה אין אנו צריכין לכל מה שכתבנו להעמיד דברי הרב ז"ל.
אלא שיש עדיין מקום עיון בעיקר פירושו של הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, שאם בשעת הקדשו קאמר, מאי קנוניא דקאמרי שאין חוששין לה. והרמב"ן ז"ל ירש לפי פירוש זה, אין אדם עושה קנוניא לומר שום דבר שלא להשביע את עצמו, שהוא חס על נכסי ההקדש שלא יפסדו, דומיא דהא דמקשי עלה רב נחמן וכי אין אדם עושה קנוניא על בניו.
הא דבעי רבא שכיב מרע שהודה מהו: פירש הראב"ד ז"ל שהוא הודה בפני בעל דינו ועל ידי תביעה צריך לומר אתם עדי או לא, צריך לומר כתובו או לא. פירוש, הודאת שכיב מרע כמתנת בריא היא ואינו יכול לחזור בו, ממעשה דאיסור ורב מרי. וצריכה שטר לגבות ממשעבדי אי נמי לגבות מבני חורין, שלא יוכל היורש לטעון פרעתי כל זמן שהשטר יוצא מתחת ידי המקבל, שלא תהא כמלוה על פה, וצואת שכיב מרע אף על פי שכתבוה העדים מדעתם כמלוה על פה היא ויכול היורש לומר פרעתי, וכן הודאת שכיב מרע כל זמן שלא נכתבה, לפיכך הוצרכנו לדעת אם העדים רשאין לכתוב שלא במצותו. שאין אדם משטה בשעת מיתה, (וכן) [ואין] צריך לומר כתובו, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. ואף על פי שהודאת שכיב מרע כהודאת בריא לענין חזרה, לגבי כתיבת השטר מיהא כשכיב מרע הוא שאין צריך לומר כתובו, מאי טעמא משום דלא אטרוח רבנן לא להודאת בריא ולא לשום דבר מפני כבד חליו, שמא תטרף דעתו עליו.
וכן לענין גט אמרו שאם אמר כתבו גט לאשתי אף על פי שלא אמר תנו כותבין ונותנין, דאומדן דעתא הוא ומשום דטריחא ליה מילתא לא אמר תנו אצרכוה לומר כתבו, עד כאן לשון הרב ז"ל. למדנו מדבריו, דצואת שכיב מרע אף על פי שכתבוה העדים אין לה דין שטר, ויכולין היורשים לומר פרענו ונאמנין, ועיקר. והא דקאמר הכא דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, אין פירושו ככתובין וכמסורין דאמרינן לעיל (קנא, א) גבי מתנת שכיב מרע, דהתם פירושו קנה כמו שקונה במתנת בריא בשכתב ומסר, אבל כאן פירושו דברי שכיב מרע בהודאתו כאלו אמר כתבו ותנו לו. וכן פירשו בתוספות.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(יא) אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי אי קשיא כיון דאמרי' דאע"ג דלא אמר כתובו כאלו אמר כתובו דמי א"כ אמאי אמרי' לעיל לרב ושמואל דכי אמר תנו מלוה על פה היא ואינו גובה מן היורשין וכיון דדבריו ככתובין וכמסורין דמי אע"ג דלא אמר אלא תנו כאלו אמר כתבו דמי והויא לה מלוה בשטר תשובה דוקא כשאומר ומצוה בפני עדים שדה פלונית לפלוני תנו מנה לפלוני ואין בניו שם אמרינן כאלו אמר כתבו דמי ובין אם תבעו ההוא פלוני בפני עדים בין אם הוא אמר בפני עדים תנו לו מנה שאני חייב לו ומתכוין לצוות בפניהם כאלו אמר כתבו דמי והויא לה מלוה בשטר אבל כשמצוה לבניו אין רצונו שיעשה שטר בדבר זה שמה שטר הוא צריך אותו פלוני כיון שמצוה לבניו בפני עדים תנו מנה לפלוני שאני חייב לו הילכך הויא כמלוה על פה שאין [כאן] אלא הודאה בלבד אבל כשאין בניו שם ומצוה בפני עדים שהוא מתכוין שיעשו לו שטר שיראה ליתומים ויאמינו לו אע"ג דלא אמר כתובו ככתוב דמי:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק י (עריכה)
מתקיף לה ר"נ בר יצחק וכי אדם עושה קינוניא על בניו דרב ושמואל דאמרי תרויהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ומת אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין אלמא אע"ג דאין אדם עושה קינוניא על בניו כיון דלא אמר תנו אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו. ולאו להודאה גמורה איכון אלא שלא להחזיק בשבעים ועשירים בעיני בני אדם מפני הגזלנין והחמסנין, הכא נמי גבי הקדש נהי נמי דאין אדם עושה קנוניא על הקדש כיון דלא אמר תנו נימא אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ולאו להודאה גמורה איכון. דהשתא גבי דרב ושמואל דכי קאמר מנה לפלוני בידי אכתי כוליה ממונא דידיה הוא חיישינן דילמא לאו להודאה גמורה איכון, הכא גבי דרב הונא דכי קאמר מנה לפלוני בידי ממונא דהקדש הוא לא כל שכן, דקא ס"ד דתרויהי בדלא נקיט שטרא בידיה עסיקינן.
וכי תימא מי דמי, בשלמא התם כיון דממונא לבניו הוא דקא שביק ליה, אדם עשוי שלא להשביע את בניו, אלא הכא גבי הקדש כיון דכוליה ממוניה הוא דאקדיש, מאי נפקא ליה מיניה שלא להשביע את עצמו, אי אית ליה פורתא דהקדש הוי, אי אית ליה טובא דהקדש הוי.
וכי תימא לא קשיא דאפ"ה ניחא ליה שלא להשביע את עצמו, דכיון דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שדה שוה פרוטה מחול חישינן דילמא אכתי דעתיה עלויה למחליה אפחות משוויו א"נ איכא למימר דדעתיה עילויה דאי קאי ממרעיה הדר ביה. דכיון דאיבעיא לן בפרק מי שמת (לעיל בבא בתרא קמח,ב) ולא איפשיט על כרחיך מספיקא מצי הדר ביה דאוקי ממונא בחזקת מריה קמא כדברירנא התם. ואשתכח לכל חד מהני טעמי דניחא ליה שלא להשביע את בניו.
לא ס"ד, דמכדי לא שנא כותב כל נכסיו דפשיטא לן ולא שנא קדיש כל נכסיו דמיבעיא לן כי משוינן ליה מסתמא כמצוה מחמת מיתה דאם עמד חוזר משום דלא שייר מידי לנפשיה הוא, דאי הוה מסיק אדעתיה דחייש שיורי הוה משייר מידי לנפשיה, וכיון דלא מסיק אדעתיה דחיי אפי' לשיורי מידי לנפשיה לאיתזוני מיניה כ"ש דלא מסיק אדעתיה שלא להשביע את עצמו דלכי קאי לא להוי בחזקת עשיר ולא נמי לאחולי להקדש. אלא מסתברא דהאי שלא להשביע את עצמו דקאמרי' הכא כמה דמאריך במרעיה הוא, דאע"ג דלא מסיק אדעתיה דחיי חייש דילמא מוריך במרעיה וכמה דמוריך במרעיה ניחא ליה שלא להשביע את עצמו מפני הגזלנין. וא"כ כי אמר מנה לפלוני בידי נמי ליחוש דילמא שלא להשביע את עצמו קאמר ואמאי מהימן.
ופרקינן כי קאמר רב הונא, דאע"ג דלא אמר תנו נותנין, היכא דנקיט ההוא פלוני שטרא בידיה ומוכחא מילתא דלאו להשביע את עצמו איכון אלא לקושטא הוא דאיכון, ודרב ושמואל דלא נקיט שטרא בידיה, דכמה דלא אמר תנו איכא למיחש דילמא שלא להשביע את בניו הוא דאיכון. וכי תימא במאי אוקימתא לדרב הונא בדנקיט שטרא בידיה, אי הכי מאי אהני ליה למימר מנה לפלוני בידי. נפקא מינה למיתב ליה בלא שבועה, דאי לאו הכי בעי שבועה, דתנן בפ' שבועת הדיינין (שבועות לח,ב) אבל נשבעין לקטן ולהקדש, ואמר שמואל להקדש ליפרע מנכסי הקדש. ומדלא שאני לן להאי פירוקא דרב הונא לדרב ושמואל אלא דרב הונא בדנקיט שטרא בידיה ודרב ושמואל בדלא נקיט שטרא בידיה, וש"מ דגבי הקדש נמי היכא דלא נקיט שטרא בידיה כי הדר ואמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין דומיא דרב ושמואל. תדע מדרמינן לה אהדדי ופרקינן כי קאמר רב הונא היכא דנקיט שטרא בידיה, דש"מ דהיכא דלא נקיט שטרא בידיה אפי' גבי שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו כשמעתיהו דרב ושמואל דינינן ליה ואע"ג דמסקנא דהא שמעתא לאו הכין, מחוורתא דדינא אליבא דהלכתא הכי סליק כדבענן לברורי לקמן.
וכי תימא מי דאמי, גבי דרב ושמואל דקאמר בשעתא דכולהו נכסי דידיה נינהו, גבי דרב הונא דלבתר דהקדיש כל נכסיו קאמר, כיון דלאפסודיה להקדש קאתי אע"ג דאמר תנו נמי כי לא נקיט מלוה שטרא בידיה לא להימניה. אמרינן גבי מקדיש נמי כיון דאכתי אית ליה זכותא בגויה מטעמא דחילול או מטעמא דחזרה, כמ"ד בשעתא דהוו כולהו נכסי דידיה דמי, דאי משום דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כיון דאמר תנו ליכא למיחש, ואי משום דחיישינן לקינוניא כי היכי דאין אדם עושה קינוניא על בניו כך אין אדם עושה קנוניא על הקדש.
וכי תימא וכיון דברשותיה קימי בין למהדר ביה בין לאחוליה אשוה פרוטה, מאי איריא משום חזקה דאין אדם עושה קנוניא על הקדש, תפוק לי משום מגו דיכיל למיהדר ביה או לאחוליה אשוה פרוטה. ועוד מאי איריא גבי הקדש דאיכא חזקה, אפי' גבי הדיוט דליכא חזקה נמי להימניה משום מגו. ונפקא מינה לשכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר וחזר ואמר מנה לפלוני בידי דלהימניה מגו דיכיל למהדר ביה. מידי דהוה אההיא דגרסינן בפ' דיני ממונות בתרא.כעידרמה (סנהדרין ל,א) הרי שבא ואמר אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות ואמר של פלוני הם כל שאילו יכול ליטלן דבריו קימין, ואלו הכא לא מהימן ליה רב הונא אלא גבי הקדש דאיכא חזקה אבל גבי הדיוט דליכא חזקה אע"ג דבידו ליתנו למנה לאותו פלוני דנתינתו זו היא חזרתו לא מהימן ליה דחייש לקינוניא. ועוד גבי הקדש גופיה מאי אירייא שכיב מרע, אפי' בריא נמי להימניה מטעמא דחילול, ואלו רב הונא לא קאמר נאמן אלא בשכיב מרע דאין אדם חוטא ולא לו אבל בבריא לא דחייש לקינוניא כדאיתא בהדיא בהך סוגיא דפ' שבועת הדינין.
היינו טעמא דלא מהימנינן ליה הכא משום מגו, משום דריע האי מגו מכל מגו דעלמא, דכיון דקי"ל סתמיה דשכיב מרע מידק דאיק והדר יהיב, מדה"ל למימר בתפקידתיה קמייתא דהיינו שעת הקדש או שעת הקנאה דאקנינהו למקבל מנה לפלוני בידי ולא אמר אלא לאחר זמן איכא למיחש לקינוניא. הילכך גבי ש"מ שהקדיש כל נכסיו דאיכא חזקה דאין אדם חוטא לעשות קנוניא על הקדש לאחרים ולא לו מהימן, אבל היכא דליכא חזקה כגון הכותב להדיוט ואפי' בש"מ אי נמי בבריא ואפי' הקדיש לא מהימן דחיישינן לקנוניא. ולאו דפליג בההוא מנה בהדי ההוא פלוני, דכל היכא דאית ליה זכותא בגויה בחזרה או על ידי חלול לא עביד קנוניא אנפשיה למפלג בהדי אחר, אלא כגון דמתהני ליה מיניה במידי אחרינא דצריך ליה טפי אי בבריא לדידיה ואי בש"מ לבניו.
וכי תימא ומאי שנא מהמפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתים לך, ואע"ג דריע מגו דיליה דמצי א"ל שטרך בידי מאי בעי אמרינן מגו דמגו דאי בעי אמר ליה נאנסו מהימן כי אמר החזרתים לך נמי מהימן כדאיתא בפרק המוכר את הבית (לעיל בבא בתרא ע,א). לא דמיא ריעותא דהכא להך ריעותא דהתם, דאלו התם כיון דזימנין דמהימן ליה איניש לחבריה למפרעיה זוזי אדעתא דמיזל ומייתי ליה שטריה מגו ביתיה לאחר שעה או אדעתא דכתיב ליה תברא ומשקר ביה לא ריע מגו דיליה כולי האי, ואמטול הכי אמרי' מגו, אבל הכא דכיון דקי"ל דסתמיה דשכיב מרע מידק דאיק והדר יהיב ומימר הוה אמר ומדלא אמר שמע מינה לא הוה מיחייב ההיא שעתא מידי לההוא פלוני והאי דאמר בתר הכי לקינוניא קא מיכוין. הא לא דמיא אלא לההיא דאמרי' התם (לעיל שם ע"ב) גבי פלוגתא דשטר כיס היוצא על היתומים מר סבר אם איתה דפרעיה מימר הוה אמר ואידך אימור מלאך המות הוא דאנסיה, דשמע מינה לכולי עלמא דכל היכא דברירא מילתא דהוה יכיל למימר ולא אמר חיישינן. ואף הא נמי דכותה. ואמטול הכי לא מהימנינן ליה ולא גבי ש"מ שהקדיש כל נכסיו וכיוצא בו כגון שהקדיש, מחמת מיתה ואפי' מקצת ואע"ג דלא שייר שיעור לאשתלומי מיניה מנה דאודי לפלוני, דחד טעמא נינהו.
והדרינן לפרושי שמעתין. דאמרינן מכלל דרב ושמואל בדלא נקיט שטרא בידיה. כלומר במאי אוקימתא לדרב הונא, בדנקיט המלוה שטרא בידיה, מכלל דרב ושמואל דאמרי אי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין בדלא נקיט המלוה שטרא בידיה, ואי דלא נקיט שטרא בידיה כי אמר תנו אליבא דרב ושמואל אמאי נותנין. והא רב ושמואל דאמרי תרויהו מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. וכי תימא שאני הכא דהאמר תנו ולא יהא אלא דיהיב ליה מתנה מדידיה, דילמא שאני מתנה דלאקנויי ליה מדידיה קא מיכוון ולצוואת שכיב מרע קא נחית, אבל הכא דמחמת מנה דאית ליה גביה קאמר תנו לאו כמתנת ש"מ דמיא אלא כהודאה גרידתא דמיא, והודאת שכיב מרע לאו כמתנתו דמיא כדמיברר ממעשה דאיסור ורב מארי בריה, ואע"ג דאמר תנו נמי הויא לה כשאר מלוה על פה דלטעמיהו דרב ושמואל אינה גובה מן היורשין. וכי תימא הא קי"ל מצוה לקיים דברי המת, ומה לי אמר מחמת מתנה ומה לי מחמת הלואה דאית ליה גביה. ועוד קל וחומר הוא, ומה מתנה דאי בעי יהיב אי בעי לא יהיב מצוה לקיים את דבריו, היכא דפקיד לפרוע חובתו דלא להוי לוה רשע ולא ישלם לא כל שכן. מסתברא דרב ושמואל לית להו מצוה לקיים דברי המת, דהא פלוגתא דתנאי היא בפרק מציאת האשה (כתובות ע,א) ובסוף גמרא דהמביא גט קמא (גיטין יד,ב), ואיפשר דרב ושמואל ס"ל כמאן דלית ליה מצוה לקיים דברי המת. תדע דהא משכחינן ליה לשמואל בהדיא דלית ליה מצוה לקיים דברי המת מדפסיק הלכתא בפרק מציאת האשה (כתובות שם) גבי המשליש מעות לבתו כר' יוסי דאמר גבי גדולה מן האירוסין הרשות בידה ולא אמרינן מצוה לקיים דברי המת, ואיפשר דרב נמי הכין סבירא ליה. ואפי' תימא דרב לית ליה האי סברא, לשמואל מיהת קשיא.
ואסיקנא אלא א"ר נחמן אידי ואידי דרב הונא ודרב דשמואל דנקיט מלוה שטרא בידיה ולא קשיא הא דמקוים והא דלא מקוים אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה. כלומר, הא דרב הונא דאמר נאמן ואע"ג דלא אמר תנו דנקיט מלוה שטר מקוים בידיה, דכיון דבלאו הכי נמי גבי, וכי אצטריך להודאת לוה למפטריה למלוה משבועת הבא ליפרע מנכסי הקדש בלחוד הוא דאצטריך, נאמן, דאי משום שלא להשביע את עצמו כיון דנקיט מלוה שטר מקוים בידיה לא צריך. ואי משום קינוניא, אין אדם עושה קינוניא על הקדש כדברירנא לעיל. והא דרב ושמואל בדקא נקיט שטר שאינו מקוים בידיה. ואמטול הכי אם אמר תנו נותנין, דכיון דאמר הלוה תנו קימיה לשטריה, ולאו להשביע את עצמו קא מיכוון, ולקינוניא לא שייך למיחש דאין אדם עושה קינוניא על בניו. ואם לא אמר תנו, אע"ג דאמר מנה לפלוני בידי לא קימיה לשטריה, מאי טעמא, דכיון דכי לא נקיט שטרא אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את בניו ולאו להודאה גמורה קא מיכוון, השתא נמי דנקיט שטרא כיון דלא מיקיים כמאן דליתיה דאמי, והאי דאמר מנה לפלוני בידי שלא להשביע את בניו קא מיכון ולאו לקיומיה לשטריה. ולא דמי לדרב הונא, דהתם כיון דעיקר ממונא בשטרא דנקיט בידיה הוא דזאכי ביה, וכי אהנייא ליה הודאת לוה.דח למפטריה משבועה בלחוד הוא דאצטריך, מהימן למפטריה משבועה, אבל הכא דעיקר ממונא בהודאת לוה בלחוד הוא דקא זכי ביה, אם אמר תנו דליכא למימר שלא להשביע את בניו קא מיכוון נותנין, ואי לא אין נותנין, דאדם עשוי שלא להשביע את בניו.
ודוקא היכא דלא אמר לה קמי סהדי בתורת הודאה אלא כעין שיחה בעלמא, אבל היכא דאמר לה בתורת הודאה קמי סהדי, אע"ג דלא אמר תנו ולא אמר נמי אתם עדי הודאתו הודאה, דאין אדם משטה בשעת מיתה, כדקא פשיט רבא לקמן. הילכך לרב ושמואל [אי] נקיט שטרא בידיה אע"ג דאינו מקויים אהניא ליה הודאתו לקיומיה לשטריה ולמגבא מן היורשין, ואי לא נקיט שטרא בידיה הויא לה כמלוה ע"פ, ואע"ג דאמר תנו נמי אין נותנין, דלית להו מצוה לקיים דברי המת.
ולית הלכתא בהא כוותיהו, חדא דקי"ל דמלוה על פה היכא דאתברר דלא פרע גובה מן היורשין ואפי' מיתומים קטנים, כדרב הונא בריה דרב יהושע. ועוד דקי"ל מצוה לקיים דברי המת כדאסיקנא בהדיא בסוף פרק מציאת האשה (כתובות שם). מיהו הא דרב ושמואל דאמרי תרויהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין הילכתא היא, מיהו לא צריך לאוקומה כגון דנקיט שטרא בידיה, דכי אצטריך לאוקומה הכי לטעמייהו דרב ושמואל הוא דאצטריך דסבירא להו דמלוה על פה אינה גובה מן היורשין ולית להו נמי מצוה לקיים דברי המת, אבל אליבא דהילכתא אע"ג דלא נקיט שטרא בידיה נמי, אי אמר בתורת הודאת קמי סהדי, לא שנא אמר תנו ולא שנא לא אמר תנו ולא שנא אמר אתם עדי ולא שנא לא אמר אתם עדי, כיון דאמר מנה לפלוני בידי בתורת הודאה העדים כותבין ונותנין וגאבי ליה מן היורשין כדרב הונא בריה דרב יהושע דוקא במצוה מחמת מיתה דלא בעי אתם עדי. ואי לא אמר בתורת הודאה קמי סהדי אלא כעין שיחה בעלמא, ולא אמר נמי דרך השטה ושחוק אלא בדעת נכונה, אי אמר תנו נותנין דמצוה לקיים דברי המת, ואי לא אמר תנו אין נותנין דאדם עשוי שלא להשביע את בניו ולאו להודאה גמורה איכוון.
והני מילי בשלא הקדיש את נכסיו. אבל שכיב מרע שהקדיש את נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי, אי בתוך כדי דבור מדבור דהקדש קאמר, כמאן דאמר חוץ דמי ונאמן. ואי לאחר כדי דבור מדבור דהקדש קאמר, איכא לפלוגי. דאי נקיט ההוא פלוני שטר מקוים בידיה, כי אמר מנה לפלוני בידי אע"ג דלא אמר תנו נאמן למגבא מהקדש שלא בשבועה, דאי לשלא להשביע את עצמו כיון דנקיט שטר מקוים בידיה ליכא למיחש, ואי לקנוניא, חזקה דאין אדם עושה קנוניא על הקדש כדברירנא. ואי לא נקיט ההוא פלניא שטר מקויים בידיה, לא שנא אמר הכי בשעת הקדש אי נמי בתוך כדי דבור ולא שנא לאחר כדי דבור דהקדש, אי אמר תנו נותנין, דלא מבעיא בתוך כדי דבור דאכתי נכסי דידיה נינהו, אלא אפילו לאחר כדי דיבור כיון דמקדיש כל נכסיו הוא ויכיל למהדר ביה דבריו קיימין, ואי לא אמר תנו אע"ג דאמר מנה לפלוני בידי אין נותנין דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו, וכיון דמהאי חששא הוא אפי' בתוך כדי דבור נמי. [ו]הני מילי היכא דלא אמרה בדרך הודאה ולא נמי דרך השטה אלא כעין שיחה בעלמא בדעת נכונה, אבל אמרה בתורת הודאה אע"ג דלא אמר אתם עדי ולא אמר תנו ולא נקיט שטרא בידיה, אפילו לאחר כדי דבור דהקדש נמי נאמן, מידי דהוה אשכיב מרע דעלמא דלאו מקדיש דקימא לן דלא צריך למימר אתם עדי דאין אדם משטה בשעת מיתה ולא חיישינן לשלא להשביע את בניו, והוא הדין הכא דלא חיישינן דשלא להשביע את עצמו דהא אמרה בדרך הודאה, ולא לקנוניא דהא אין אדם עושה קנוניא על הקדש.
והני מילי במקדיש כל נכסיו דסתמיה מצוה מחמת מיתה הוא, והוא הדין במצוה מחמת מיתה ואע"ג דשייר, אבל סתם מתנת שכיב מרע היכא דשייר, כבריא דמי ולא מהימן, דהא בהדיא אסיקנא בפרק שבועת הדיינין (שבועות מב,ב) דכי אמר רב הונא חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש הני מילי בשכיב מרע דאין אדם חוטא ולא לו, אבל בריא חיישינן. ומתנת שכיב מרע במקצת כמתנת בריא דמיא, דאכתי סבר דחיי וכי קעביד קנוניא על הקדש לנפשיה קא עביד. ואמטול הכי אפילו נקיט מלוה שטר מקוים וקאמר לוה תנו לא מהימן אלא היכא דאמר בתוך כדי דבור, והוא דאמר תנו, אבל לאחר כדי דבור לא מהימן ולא גאבי מהקדש אלא בשבועה וכל שכן היכא דלא נקיט שטר מקוים דלא גאבי כלל.
והני מילי במקדיש, אבל בנותן להדיוט, לא שנא בריא ולא שנא שכיב מרע, לא שנא בכל נכסיו ולא שנא במקצת, כל היכא דאמר בתוך כדי דבור דההוא אנפא דאקני ביה, והוא הדין היכא דלא אקני אלא בקנין, כל זמן שעוסקין באותו ענין מהימן, (דנאמן) [דכמאן] דאמר חוץ דמי ולא בעי תנו. והוא דאמר ליה באנפא דהוי הודאה, בבריא כי דיניה ובשכיב מרע כי דיניה. ואי אמר לבתר כדי דבור דההוא אנפא דאקני ביה ובהקנאה לבתר דסליקו מענינא לענינא, לא מבעיא לבריא וכיוצא בה דאפילו היכא דנקיט שטר מקויים בידיה לא מהימן לאגבוייה בלא שבועה, וכל שכן היכא דלא נקיט שטר מקויים בידיה דלא מהימן לאגבוייה כלל, דכיון דלא יכיל למהדר ביה מקמא לאו כל כמיניה למימר מנה לפלוני בידי, אלא אפי' בשכיב מרע שכתב כל נכסיו וכיוצא בו דיכיל למהדר ביה אפי' היכא דנקיט שטר מקוים בידיה לאו מהימן לאגבוייה בלא שבועה. וכל שכן היכא דלא נקיט שטר מקויים בידיה דלא מהימן לאגבייה כלל, דמדהוה ליה למימר מעיקרא ולא אמר חיישינן לקנוניא, תדע דהא אוקימנא לדרב הונא הוא בדנקיט שטר מקויים בידיה, וטעמא דהקדש דאין אדם עושה קנוניא על הקדש, הא נתן להדיוט דאדם עושה קנוניא על הדיוט לא מהימן כדברירנא לעיל:
קמא. אמר רבא שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים פרענא [נאמנין תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים פרענא] אין נאמנין. ומתמהינן עלה.דח כלפי ליא אמר תנו כיון דפסקה אבוהון למלתיה איכא למימר דפרעיה, הילכך כי אמרי פרענו נאמנין, ואי לא אמר תנו אלא מנה לפלוני בידי כיון דלא פסקה אבוהון למילתיה איכא למימר דלא פרעי, וכי אמרי פרענא נאמנין. והלכתא כי האי קושיא. ודוקא דמסר מילי קמי סהדי בתורת הודאה, ואע"ג דלא אמר אתם עדי, אבל לא מסר מילי קמי סהדי בתורת הודאה, לא שנא אמרי פרענו ולא שנא לא אמרי פרענו, אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין, דאדם עשוי שלא להשביע את בניו כדאמרי' לעיל:
קמב. ואסיקנא אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רבא שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין. והוא דאמרי אמר לנו אבא פרעתי אחר הודאתי כדבעינן לברורי בשמעתין. אמר תנו מנה לפלוני שיש לו בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי אין נאמנין אם איתא דפרעיה לא הוה אמר מעיקרא תנו. כלומר אם איתא דפרעיה בתר הודאתו, אלמא לאו עליהו קא סמיך למפרעי, אלא דעתיה הוה מעיקרא למפרעיה מחיים, לא הוה אמר לדידהו מעיקרא תנו. אלא מדאמר להו תנו ש"מ מעיקרא עליהו קא סמיך למפרעי, והני דקאמרי חזר ואמר תנו לנו אבא פרעתי אחר הודאה אינהו הוא דקא משקרי. ודוקא דאמרי חזר ואמר לנו פרעתי אחר הודאה, אבל אמרי חזר ואמר לנו פרעתי קודם הודאתי והודאה בטעות הואי, אע"ג דלא אמר תנו נמי לא מהימני, דאיהו גופיה לא מהימן למיהדר ביה, ולא אמרי' מגו דאי בעי אמר פרעתי בתר הכי מהימן כי אמר הודאה בטעות הואי מהימן, דכיון דאודי אודי, דקי"ל הודאת בעל דין כמאה עדים ומה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן, ואע"ג דשכיב מרע הוא לא יכיל למהדר ביה מהודאתו, כדאיתא בהדיא בפ' מי שמת (לעיל בבא בתרא קמט,א) גבי מעשה דאיסור.
ומסתברא דהני מילי דאיכא סהדי דשמעוה לאבוהון דקאמר מנה לפלוני בידי, וליכא סהדי דחזר ואמר פרעתי אלא אינהו הוא דקאמרי חזר ואמר לנו אבא פרעתי, אבל היכא דליכא סהדי לא בקמיתא ולא בבתריתא אלא יתמי הוא דקאמרי אמר לנו אבא תנו מנה לפלוני שיש לו בידי וחזר ואמר לנו פרעתי, נאמנין, מגו דאי בעי אמרי לא אמר לן ולא מידי. ולא מבעיא היכא דאמרי אמר לנו חזרתי ופרעתי דנאמנין כדאמרן טעמא, אלא אפילו אמרי חזר ואמר לנו עיינית בחושבנאי ולא פש ליה גבאי ולא מידי מהימן, ומהימני אינהו עילויה. ואי משום מה לי לשקר במקום עדים, כיון דלא אודי קמי סהדי מעיקרא לאו מה לי לשקר במקום עדים הוא, דאימור מעיקרא לא דייק שפיר והדר רמא אנפשיה ואידכר. וכי אמרינן סתמיה דשכיב מרע מידק דייק והדר יהיב באנפי סהדי אבל בלא סהדי לא אמרינן.
ואי איכא סהדי דשמעוה דאמר מנה לפלוני בידי וחזר ואמר לפניהם פרעתי, מסתברא דאי הוה בין שעת הודאה קמיתא למימרא בתרא דאמר קמייהו פרעתי שהות כשיעור דהוה יכיל למפרעיה ולא הוו ידעי ביה הנהו סהדי, לא מבעיא היכא דאמר חזרתי ופרעתיו דמהימן דמלוה ע"פ היא, ואפילו המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים וכל שכן בהודאה גרידתא, אלא אפילו אמר פרעתי סתמא וליכא לברורי אי חזרתי ופרעתי קאמר ואי עיינת בחושבנאי ולא פש ליה גבאי ולא מידי קאמר וההיא הודאה דאודויי הודאה בטעות הואי, מהימן, דאימור חזרתי ופרעתיו אחר הודאה קאמר, דמספיקא אוקי ממונא בחזקת מריה. ואי אתברר דכי אמר פרעתי מעיקרא קאמר מחמת דעיינית בחושבנאי ולא פש ליה גבאי מקמי הודאה ולא מידי והודאה בטעות הואי, לא מהימן, דמה לי לשקר במקום עדים הוא. וכל שכן היכא דלא הוה בין הודאה קמיתא למימרא בתרא שהות כשיעור דהוה אפשר ליה למפרעיה בלא דעתא דסהדי קמאי, מיהו איכא סהדי אחריני דהוו בהדי מלוה או בהדי לוה כל ההוא זימנא דהוה בינתים ומסהדי דלא יהיב ליה מידי דליתיה למגו כלל, הילכך אפי' היכא דליתניהו לסהדי קמן לא בקמיתא ולא בבתרייתא אלא יתמי הוא דמודו דאודי אבוהון בקמיתא קמי סהדי ובתר הכי אמר קמיהו לאחר כדי דבור או קמי סהדי אחריני עיינתי בחושבתנאי ולא פש ליה גבאי ולא מידי, כיון דכי איתנהו לסהדי לא מהימן דמה לי לשקר במקום עדים הוא, כי אמרי לה אינהו משמיה כל שכן דלא מהימן. אבל ודאי היכא דאמרי אנן ידעינן דהכי הוה חושבנא ומעיקרא הודאה בטעות הואי מהימני משום מגו דאי בעו אמרי דמעיקרא לא אודי ולא מידי, דלגביהו מיהת כיון דליכא סהדי אהודאה דאבוהון לאו מה לי לשקר במקום עדים הוא:
קמג. בעי רבא שכיב מרע שהודה מהו. קא מיבעיא ליה כגון דמסר מילי קמי סהדי בתורת הודאה. צריך לומר אתם עדי או אין צריך לומר אתם עדי צריך לומר כתובו או אצ"ל כתובו אדם משטה בשעת מיתה או אין אדם משטה בשעת מיתה. וסדר הדין בעיא הכי פירושיה, צריך לומר אתם עדי ואי לא אמר אתם עדי מצי אמר ליה משטה היה בך, דאדם משטה אפי' בשעת מיתה, או אין צריך לומר אתם עדי דאין אדם משטה בשעת מיתה. ותו קא מבעיא ליה, אם תמצא לומר אין צריך לומר אתם עדי והודאה היא, צריך לומר כתובו או אין צריך לומר כתובו ואזלי סהדי וכתבי שטרא דאודי קמיהו ויהבי ליה למלוה והויא ליה למלוה בשטר לכל מילי. בתר דבעיא הדר פשטה אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. וממילא איפשיטן להי הני תרתי בעיי, דכיון דאין אדם משטה בשעת מיתה ממילא שמעת דלא צריך למימר אתם עדי, וכיון דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דאמו ממילא שמעת דאין צריך לומר כתובו. ודוקא דמסר מילי קמי סהדי בתורת הודאה, דאי לאו הכי אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את בניו כדאמרי' לעיל:
הכא נמי אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. האי דנקט את עצמה משום דבמילתיה דרב הונא לא אמר ומת. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון התוספות: וכי אדם עושה קנוניא על בניו. כלומר הרי בנים דאף על גב דלא שייכא בהו קנוניא אינו נאמן דאדם עשוי שלא להשביע את בניו הכי נמי גבי הקדש אדם עשוי שלא להשביע בניו. ואם תאמר והלא של הקדש הם ולא של בניו. ויש לומר הכי פירושו הכי נמי גלי דעתו (שהוא כדעתו) שהיה בדעתו לישאל עליו לחכם ולהיה שלו ואומר כן שלא להשביע בניו. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: אלא כי אמר רב הונא התם דנקט שטרא. ואפילו במלוה ולקמן מפרשא מילתא אלא דבעי לאקשויי מדרב ושמואל גופייהו מכלל דהא דרב ושמואל דלא נקיט שטרא ומשום הכי לא אמר תנו אין נותנין. והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו כו'. אם כן אפילו אמר תנו אין נותנין והא מלוה על פה היא והא ודאי משום מתנת שכיב מרע לא קני חדא דמתנה במקצת היא ובעיא קנין או על גבי קרקע שאין מטבע נקנה בחליפין ועוד שאין מתכוון זה לשום מתנה אלא לשום פרעון ולגבי יתמי ליכא חובת פרעון במלוה על פה. וקשיא לי תיפוק ליה משום דמצוה לקיים דברי המת. ולא היא שאין אומרים מצוה לקיים דברי המת אלא במוסר ליד שליח או במוסר לבית דיה תדע שהרי שנינו במסכת גיטין תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה ואקשינן עלה והא לא משך ואוקימנא בשכיב מרע אי נמי בבריא ובמעמד שלשתן ואם לאו הלה לא קני אה על גב דמית לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת שמע מינה. אי נמי איכא למימר דאף על גב דמית מקבל בחיי נותן דלא אמרינן בהא מצוה לקיים דברי המת הואיל וליתיה למקבל מתנה אפילו הכי אם אמר תנו נותנים ליורשים ולאו משום מצות המת אלא משום פריעת חוב ואי לא נקט שטרא הא ליכא עליה חובה. אלא אידי ואידי דנקט שטרא פירוש הא דרב הונא ודרב ושמואל דאמרי לא אמר תנו אין נותנין תרווייהו דנקט שטרא מיהו דרב ושמואל בשאינו מקוים אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה משום דאדם עשוי שלא להשביע את בניו והא דרב הונא במקוים. ואם תאמר כיון דאיכא שטר מקוים אפילו לא הודה נמי. איכא למימר למפטריה משבועה כו' וכיון שהודה שהוא חייב לו אף על גב דלעלמא לא מהניא ליה הודאתו משום דחיישינן לקנוניא הכא לגבי הקדש לא חיישינן. עד כאן.
איפכא מסתברא. והא יש לומר דהא קמשמע לן אמר תנו קיימיה לשטריה כדלעיל אלא דניחא ליה לאוקמיה אפילו במלוה על פה. הרא"ש ז"ל.
אלא אי איתמר הכי איתמר כו'. הכי נמי הוה מצי למימר דאיתמר איפכא אלא דקים ליה דהכי איתמר. הרא"ש ז"ל.
והרשב"א ז"ל האריך בזה עיין בה"ה ז"ל פרק י' מהלכות זכיה ומתנה אלא אי איתמר הכי איתמר כו'. ועיין במה שכתב הרשב"א ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ הערת המדפיס - צ"ל ולא קשיא התם גבי הקדש נקיט בעל המנה שטר מקויים אבל רב ושמואל מיירי בדנקיט שטרא ולא מקויים וכו':
- ^ הערת המדפיס - צ"ל צריך שכ"מ שהודה למימר לעדים אתם עדי וכו':
- ^ הערת המדפיס - צ"ל ולא קשיא התם גבי הקדש נקיט בעל המנה שטר מקויים אבל רב ושמואל מיירי בדנקיט שטרא ולא מקויים וכו':
- ^ הערת המדפיס - צ"ל צריך שכ"מ שהודה למימר לעדים אתם עדי וכו':