תוספות רי"ד על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: תוספות |
רש"י | רשב"ם |
רי"ף |
רא"ש |
מאירי |
מרדכי |
רמב"ן |
רשב"א |
ריטב"א |
תוספות רי"ד |
יד רמ"ה |
ר' גרשום |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מהדורות תליתאה ורביעאה
[עריכה]
אכלה תלתא פירא לתלתא יומי אכלה תלתא פירי לתלתא ירחי כו' נ"ל דכל הני לא מקשה אלא לר"מ דמחייב בקירוב נגיחותיו. אבל לר' יודא דבעי שלשה ימים לק"מ דלכל יום בעי' שנה גבי חזקה. וכולהו קיימי. אמאי דקאמר לעיל ולר"מ דאמר ריחק נגיחותיו כו'. וכי קאמר לקמן לרבנן מאי אי הוי בעי הוה אמר רבנן כר' יהודא ס"ל אלא דר' ישמעאל ור' עקיבא בלחוד ס"ל דיש חזקה בפחות מג"ש מיום ליום אבל ר"מ לא סבירא לי' כוותייהו דא"כ ליתני נמי גם דברי ר"מ א"ו יחידאי נינהו ושום תנא לא סבר כוותיהו. מש"ה מהדר לאשכוחי טעמא דליתי נמי כר' מאיר:
(א) הני נוגעין בעדותן הן. דאי לא אמרי' להו הבו לי' אגר ביתא להאי. פי' אם לא יאמרו כי שלש שנים השכיר לנו ופרענוהו אלא יאמרו פחות משלש שנים הי' יאמרו להן ב"ד הדר ביתא והדרי פירא דהיינו השכירות היא של בעה"ב המערער ומה שפרעו לאותו שהשכירו שלא כדין פרעו וחייבין עכשיו לפרוע לזה המערער הילכך נוגעין הן במה שאומרין ג' שנים והאיך נחזיק הבית לזה שהוא לוקח על פיהם:
(ב) אמר מר זוטרא ואי טען ואמר ליתי סהדי דדר בי' תלת שנין ביממא ובלילא טענתי' טענה פי' נראה לי דלאו אמילתא דאביי ורבא קאי דאינן מצרכי שיבבי או אינשי דדרו בי' אבל סהדי דמסהדי סתם לא הויא חזקה ואתא מר זוטרא ואמר דאע"ג דמסהדי סתם. כל זמן שהמערער לא טען דליסהדי דדר' ביממא ובלילא. הויא חזקה דא"כ הו"ל למימר ואי לא טען ליתי שהדי כו' לא טענינין לי' השתא דאמר ואי טען טענתי' טענה נ"ל דאמתני' קאי וה"ק מאי דתנן חזקת הבתים דמשמע שאם העידו העדים שדר בו ג"ש דהויא חזקה אי טעין שאני רוצה שיעידו על הלילות כבימים הוי אטענה ולא אמרי' מסתמא כיון שהעידו שראהו דר ביום גם בלילות דר. ואין אנו צריכים לראות העדים בלילות ואחרי שהשלים התלמוד מה שהקשו לרב הונא ממתני' ומה שתירצו אביי ורבא חיבר שמועתו של מר זוטרא ולעולם לאו אמילתייהו קאי. וכ' רבי' יצחק זצוק"ל תימה לי מפי' הקונטרס אי דינא הוא כשהוא טוען שיעידו בפירוש על הלילות ועל הימים אפי' לא יטעון נמי כשיעידו סתם נשאל מהם שמא אינם יודעים על הלילות ונמצא מוציא על פיהם שלא כדין. דבכל עדיות אנו דורשים וחוקרין את העדות יפה יפה. ובכאן מספיקא למה לא נחקור אותן. ונ"ל דלא קשיא ולא מידי אלא אע"ג דלא ידעי עדים מאי עבד בלילות כיון שמעידים על הימים שראו מסתמא אנו אמרי' כיון שדר בימים גם בלילות דר ואין אנו מצריכים אותם שיראו גם בלילות שאנו אומרי' אלו כן שבלילות הי' יוצא מן הבית היאך לא הי' זה מערער וטוען עליו כן מפני פחדי הי' יוצא בכל לילה מן הבית אלא שותק מדשתק ש"מ גם בלילות דר שם. אבל ודאי אי טעין כי מחמת פחדי הי' מסתלק בכל לילה מן הבית אז ודאי מצריכין אותו להביא עדים שדר שם גם בלילות. ואם הי' המערער רוכל המחזר בעיירות אע"ג דלא טעון טענינן לי' ואין סומכין על שתיקתו שמפני שלא ידע שתק אבל אם הי' קבוע בעיר הי' יודע אם הי' מסתלק בלילות. והילכך כשותק ואינו מערער אנו סומכין שבודאי גם בלילות דר ובעדים המעידים על הימים בלבד הויא חזקה:
(ג) אבל כתבו עיטרא כל עיטרא קלא אית לי' כתב רבינו שמואל זצוק"ל קלא אית לי' והו"ל למיחש מיד ולאלתר הויא חזקה דכמי שמכרה להן בפנינו דמי שהרי הניחן להביא עדים ולכתוב עלי' שטר חלוקה ושתק. ואינו נראה לי דהא לקמן בה' כל חזקה שאין עמה טענת אמרי' שלשה לקוחות מצטרפין אמר רב וכולן בשטר. אלמא אע"ג דמכר לוקח ראשון ללוקח שני וגם השני לשלישי והשטרות קיימין דאית להו קלא בעי' ג' שנים ולא אמרי' דהוי מיד חזקה. וה"נ בעי' ג' שנים עוד כתב רבינו שמואל א"נ כיון דאיכא תרתי שני חזקה מפוזרות ועיטרא איכא קלא. וכחזקה גמורה דמי והי' לו למחות ולא מיחה. ומדקאמר שני חזקה מפוזרות משמע דבשש שנים קאמר דאיכא לכל חד שני חזקה מפוזרות. ואינו נראה לי אלא בתלת שני קמייתא הויא חזקה דומיא דשלשה לקוחות דכיון דבשטר הוי מצטרפין וה"נ כיון דבשטר חלקו מצטרפין:
(ד) אנא בשכונא גואי הואי כו' לפי פת' רבי' שמואל זצוק"ל נראה לי לומר כגון שיש עדים לזה המערער שהי' דר באותן חדרים הפנימים שאלולי כן לא הי' אומר רב נחמן זיל ברור אכילתך שכיון שיש עדים לזה המחזיק שדר בו שלש שנים לא כל הימנו של מערער לומר גם אני הייתי דר עמך או נכנס ויוצא עליך עד שיביא ראי' שא"כ בכל חזקה שבעולם יטעון כך ויופסדו כל החזקות א"ו כל זמן שמביא המחזיק עדי חזקה דאכלה תלת שנין זכה ואין המערער יכול לטעון עליו כלום כי אם בעדים. והכא כגון דאית לי' למערער סהדי דדר באותן החדרים אבל אנו צריכים לפרש שאותן החדרים הפנימיים היתה להן יציאה וביאה ברה"ר בלא שיעברו על זה החיצון וגם הי' להם פתח עם זה החיצון שהי' יכולין לצאת ולבא דרך עליו שאם לא הי' להן פתח פתוח לרשה"ר לא הי' אומר רבא המוצא מחבירו עליו הראי' שכיון שיש לו עדים שדר בחדרים הפנימיים הדבר ידוע שהי' נכנס ויוצא דרך עליו א"ו שהי' להן פתח לרה"ר ופתח על החיצון ומש"ה אמר לי' רב נחמן זיל ברור אכילתך שלא הי' נכנס ויוצא עליך כיון שיש לו עדים שהי' דר בחדרים הפנימיים ורבא הי' אומר כיון שיש למחזיק עדי חזקה והמערע' שד' בחדרי' הפנימיי' הי' לו פתח לרה"ר עליו להבי' ראי' שע' המחזי' הי' יוצ' ונכנ' מפני שהו' המוצי' מחבירו ור' יצח' מפא' זצוק"ל כת' דשכוני גואי הוא שם מקום. ופי' כך אמר לי' מערער למחזיק היכי זבנתה מינאי ואנא בשכוני גואי הוואי ולא הוינא בהדך במתא בההוא עידן דאת טעין דזבינתי' מינאי ואמר לי' ר"נ זיל ברור אכילתך כלומר אייתי סהדי דקיימת את והאי מוכר במתא אפילו חד יומא כי היכי דתיהוי אכילתך אכילה. דאמרי' אפשר דזבינתי' מיני' בההוא יומא. ואי לא הויא לה חזקה שלך כחזקה שאין עמה טענה. א"ל רבא דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראי' דסבר תובע הוא דבעי אתויי סהדי דלא הוי במתא בההוא יומא דטעין האי דזבני מיני'. וגם זה הפירוש נכון. אבל נראה לי שהמערער צריך להביא עדים דהוי בשכוני גוואי דכיון שיש עדים לזה שהחזיק ואמר מינך זבינתי' בזמן פלוני דהוה לה חזקה וטענה אינו נאמן המערער לומר שבאותו הזמן לא הייתי בעיר עד שיביא עדים שאם כן יופסדו כל החזקות. ואי אמרת כיון שיש למערער עדים שהי' בשכוני גוואי [סבר] רבא. המוציא מחבירו עליו הראי' מה ראי' צריך עוד. אנו צריכים לפרש כגון שלא היו העדים מעידים בכיון שבאותו יום שזה טוען דזבנה מיני' הוה המוכר בשכוני גואי אלא מעידים היו שבאותה שנה או באותו חדש הי' המוכר הזה בשכוני גואי ויתכן להיות שבא בעירו ונמצא שם באותו היום ועוד חזר. דרב נחמן סבר כיון שיש למערער עדים שבאותו הפרק הי' בשכוני גואי צריך המחזיק לברר אכילתו להביא עדים שראוהו באותו היום במקומו ותהי' טענתו טענה ותתקיים חזקתו ואם לא יברר זה בעדים הו"ל חזקה שאין עמה טענה ואינה מועל' אכילתו כלום. ורבא סבר כיון שיש לו עדי חזקה אע"פ שיש עדים לזה שבאותו הפרק הי' בשכוני גואי יתכן שבא בעירו וחזר שם והילכך צריך להביא ראי' ברורה שבאותו היום לא הי' שם כיון שהוא מוציא מחבירו:
(ה) א"ל ולא מודית לי דארעא דידי הוא ואת מינאי לא זבינתי' כו' רבי' שמואל זצוק"ל פירש ששטר מכירה שלו עודנו בידו. וקשיא לי טובא בהאי פירושא. דמדקאמר ולאו את מודית לי ולא אמר ולאו את ידעת דארעא דידי ש"מ דלא הוי ידע האי מחזיק דארעא דמערער הות אלא משום דא"ל מפלניא זבנתה דאמר לי' דזבנה מינך. טעין האי מערער דאת אודית לי דארעא דידי הוא שהרי אותו פלוני שאתה בא מכחו מודה דדידי היא. וכיון שהמחזיק אינו מכיר בה שהיא של מערער וגם המערער אין לו עדים שהיא שלו למה יפסיד המחזיק בהודאתו של מוכר שמכרה לו א"כ אין לדבר סוף. שכל מי שמוכר שדה לחבירו יעשה קנוניא היום ומחר עם אינש דעלמא ויאמר שדה שמכרתי לפלוני לא שלי היתה אלא של פלוני דזבנה ניהלי או אפילו אם ירצה יאמר שגזלתי' ממנו ויבא פלוני ויוציאנה מיד הלוקח ויחלוק אותה עם המוכר. א"ו כיון שיש שטר ביד הלוקח או לעדים המעידים שמכרה לו המוכר בפניהם כל מה שיאמר המוכר לאחר מיכן כי של פלוני הייתה אינו נאמן ואין אותו פלוני יכול להוציאה מיד הלוקח בהודאתו של מוכר עד שיביא עדים שהיתה שלו. ומפני קושיא זו נראה לי לפרש שאין לזה המחזיק לא שטר ולא עדים. היאך קנאה מההיא פלניא והילכך בין אם לא אכלה שני חזקה בין אם אכלה שני חזקה. מוציאין אותה מידו. דהויא לה חזקה שאין עמה טענה וגם אין לו עדים שעמדה ביד המוכר שמכרה לו יום א' שיטענו ב"ד בעבורו. והילכך אע"פ שאין המערער מבי' עדי' שהי' שלו לוקחה מידו בהודאת פיו. אבל אין לו מעמד לפתרון זה. דאם איתא דאי אית לי' סהדי דההוא פלוני זבני' ניהלי' אינו מפסיד בהודאת פיו. השת' נמי דלית לי' סהדי אלא איהו הוא דקטעין דפלוני זבנה ניהלי' יהא נאמן ע"י מיגו. דאי בעי אמר דידי הוא ואמר מפלניא זבנתה יהא נאמן. אלא לאו ש"מ אע"ג דמייתי סהדי דזבנה ניהלי ומפיק שטרא כיון דאמר דאיהו אמר לי דזבנה מינך מפסידה בהודאתו כדפריש רבי' שמואל. ומאי דקשיא לי דא"כ אין לדבר סוף שכל מוכר יעשה קנוניא על הלוקח ויפסידנו לא קשיא ולא מידי דודאי כשמוכר לו שדהו בסתם ולא אמר שקניתיו מפלוני והלוקח שקונה ממנו סובר כי הוא נחלת אבותיו אם היום ומחר יאמר המוכר כי של פלוני הית' אין משגיחין בו אלא אם יודיענו בעת שמכר לו כי מפלוני קניתיו נאמן הוא והלוקח פשע לעצמו שכיון שאמר לו מפלוני קניתיו יאמר א"כ תן לי השטר האיך מכרו לך ואם יאמר אבדתיו יאמר לו הבא לי עדי חזקה שאם יערער עלי אותו פלוני שאנצל מידו ואם לא עשה לא זה ולא זה איהו הוא דאפסיד אנפשי' ואם יבא אותו פלוני ויערער עליו אע"פ שאין לו עדים. כי הוא שלו לבד שמביא עדים כי אותו שמכרו לו אמר לו שממנו קנא' מוציאה מידו והשתא דלית ליה שהדי כיון שהוא הודה לו לקחה מידו ואע"ג דהאי מערער אלו אשכח להאי ארעא בידא דההו' דזבנה להאי וא"ל מאי בעית בהאי ארעא. וא"ל איהו מינך זבינתי' הוה מהימנינן לי' ע"י מיגו דאי בעי אמר דידי הוא ולאו דידך כיון דלי' לי' סהדי להאי מערער והוה מוקמינן לי' בידא דהיאך האי מחזיק דאתי מחמתי' וטעין הכי דאיהו אמר לי דזבנה מינך לא מוקמינן לי' בידי' משום דא"ל מערער את הוא דאמרת דאמר לך הכי דילמא לא אמר לך הכי ואפי' אי אמר לך הכי לדידי לא הוי אמר הכי שלא הי' יכול להעיז פניו כנגדי בדבר שהוא יודע שהוא שלי הילכך מהדרינן לה למערער. אבל ודאי אי אתי האי דזבנה ניהלי' ואמר לי' למערער דאנא דזבינתה ניהלי' זבינתה מינך בודאי דמהימן ע"י מיגו ומוקמי' לי' בידא דהאי דמחזיק בה דזבנה מיני' ולא אמר רבא דינא קאמר לי' אלא כד ליתי' להאי מוכר גבן כגון דמית או דאזיל לי' למדינת הים. וזה הפת' אינו נראה לי כלל דודאי אי הוות ארעא בידא דמוכר ואתא האי מערער עילוי' והאי טעין לי' דמינך זבינת' הוה נאמן ע"י מיגו דאי בעי אמר דידי הוא כיון דלית לי' להאי סהדי וא"ל דידך הות וזבנתה מינך אבל כיון, דנפיק מתות' ידי' וקאי ברשות לוקח כיון דדינא לאו עלי' הוי אלא עלי דלוקח לא מהני מיגו דידי' ללוקח ואע"ג דזבנה ניהלי' באחריו' דאי מפסיד לה לוקח לא מצי למיהדר על המוכר משום דא"ל אנא מיניה זבינתי' וזבינתי' ניהלך אם זה טורפה ממך מפני שלא ידעת לטעון מה אעשה לך הו"ל למימר למה לי למימר לך מידי כיון דלית לך מידי כיון דלית לך סהדי דדידך הות אי נמי איבעיא לך למימר מפלניא זבנתיה בלחוד למה לך למימר דזבנה מינך הילכך א"י הלוקח לחזור ולתבוע המוכר וכיון שא"י לחזור ולתובעו אינו מהני במיגו של מוכר ללוקח ורבי' שמואל זצוק"ל כתב שהלוקח יחזירנה למערער והוא יגבה מעותיו מן המוכרה לו ואינו נראה לי שאם הוא לא ידע לטעון למה יחזיר לו המוכר מעותיו יאמר לו המוכר אמת ודאי כי ממנו קניתיו אבל עדים אין לי ואת' לא הצרכתני להביא לך עדים כשמכרתי' לך וגם הוא אינו מביא עדים שהיתה שלו שאהי' צריך אני להביא עדים שמכרה לי הילכך מפסיד הלוקח ואין המוכר מחזיר לו כלום:
(ו) אמר לי' פלניא גזלנא הוא. מ"ש במה"ק ויש לפר' שהיו לו עדים למחזיק שדר בי' ההוא פלוני וזה התובע הביא עדים שגזלה ממנו דלא מצינין השתא למיטען לי' דילמא האי פלוני זבנה מיני'. אינו נראה לי דאע"ג דאית לי' למערער עדים שגזל' ממנו אי הוי טעין האי מפלניא זבנתה דזבנה מינך קמאי הוה נאמן על ידי מיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה ואע"ג דזה מביא עדים שאותו פלוני גזלה ממנו י"ל שמא אח"כ נתרצה לו ומכרה לו והוה נאמן. עכשיו נמי שלא טען כיון שמביא עדים שעמדה בידו אפי' יום א' ב"ד טוענין בעבורו. ואין לפרשה אלא כגון שאין למחזיק עדים שעמדה בידו דלא טעני ב"ד בעבורו והמערער שאמר פלניא גזלנא הוא אע"פ שלא הביא עדים שומעין לו כיון שאין לזה עדים. והו"ל חזקה שאין עמה טענה ולא היא דלקמן בה' האומנין אמרי' דהבא מחמת גזלן אי טעין דההי' גזלנא זבנה מינך (רמאי) [קמאי] הוה מהימן ע"י מיגו. אבל אי איהו לא טען הכי לא טעני לי' ב"ד שאין ב"ד טוענין לגזלן:
(ז) שתי כתי עדים המכחישות זא"ז אמר ר"ה זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפני עצמ' ומעיד' כ' רבי' יצחק זצוק"ל ואין לתמוה היאך יתכן זה אם תבא כת אחת מאלו ותעיד פלוני קידש אשה פלונית וכת שניי' תעיד שאיש א' בא עלי' והרי רב הונא אמר ששתיהן עדותן קיימת והורגין אותו ע"פ עדותן שבא על אשת איש. אע"פ שאחת מהן היא פסולה בודאי דהא דמי לשני שבילין א' טמא וא' טהור והלך אחד באחד מהן ועשה טהרות ובא אחר והלך בשני ועשה טהרות דאמרי' אם בא כל א' ושאל בפנינו בפני עצמו שניהן טהורין. ואע"פ שא' מהן בשביל טמא הלך אלא ה"ט משום דכל חד מינייהו מוקמינן אחזקי' והרי הוא בחזקת טהור כמו כן בכאן ואינו נרא' לי כל מה שאמר כלל דאילו כן הות עובדא דכת אחת העידה על הקידושין. וכת אחת על הבעילה כיון דממ"נ חדא מהני כיתין פסולה ואנו צריכין לעדות שתיהן שלא נוכל להורגו אלא ע"פ עדות שתיהן לא אמר בזה ר"ה דמקבלין עדות שתיהן שהרי האחת בטילה ממ"נ ואין הבועל נהרג דשמא פנוי' היתה או שמא לא בעל ולא אמר רב הונא דמקבלין עדות שתיהן אלא כגון שהאחת העידה שראובן הלוה לשמעון מנה והאחת העידה שלוי הלוה ליהודא מנה שמחייבין שמעון לשלם עפ"י הכת האחת וגם מחייבין את יהודא עפ"י הכת השנייה ואע"פ שאחת מן הכתות פסולה כיון שאין אנו מכירין אותה שתיהן בחזקת כשרות קיימי אבל מיהו אין שמעון צריך לעדות הכת של יהודא ולא יהודא צריך לכת של שמעון אבל הכא שהבוע' צריך לשתי הכתין לכת הקידושין ולכת הבעילה היאך נוכל להורגו שהאח' מהן בטלה והראי' שהביא משני שבילין שאם ישאלו זה בלא זה. ששניהן טהורין והטהרות שיגע בהן זה הן טהרות וגם הטהרות שיגע בהן השני הן טהרות. אין זו ראיה של כלום דהתם אין הטהרות של ראשון צריכות לשני ולא הטהרות של שני צריכות לראשון אבל אם נגעו שניהן בדבר א' ה"נ דהוה טמא בודאי שלא טיהרנו אותם אלא כשנגעו זה בלא זה שכל א' הוא ספק אבל זה שנגעו בו שניהן הרי ממ"נ טמא הוא וכן נמי טהרו' שנגע זה וטהרות אחרות שנגע זה שטיהרנו שתיהן הנ"מ אם אכל אדם א' או אילו או אילו שהוא טהור אבל אם אכל את שתיהן הוא טמא ממ"נ כך הסברא נותנת ואינך צריך לראיה ואם אתה רוצה ראיה עיין בקונטרסי בפ' דמקוואות תמצא ברייתא אחת דומה לענין זה וזה דומה למה שפירשתי בפ' גיד הנשה שאם נתערבה חתיכה אחת של חלב בשתים של שומן היא בטלה ברוב ומותר לו לאדם ליקח את אחת מהן ולאוכלה דבתר רובא אזלי' ושלשה ב"א נמי מותר ליכל שלשתן ואין אשם תלוי נוהג אלא בשתי חתיכו' דליכא רובא דהיתירא ואע"פ ששלשה ב"א מותרין ליכל שלשתן אם אדם א' אכל שלשתן מביא חטאת שהרי בבירור אכל חתיכה של חלב:
(ח) אליבא דרב חסדא כ"ע ל"פ פי' דחד מינייהו לא ס"ל לדרב חסדא ר"נ לא ס"ל כוותיה דהא אפי' באותה עדות שהוכחש הוה אמר נהי דאיתכחיש באכילתא באבהתא מי איתכחש וכ"ש בעדות אחרת דהוי מהימן להו ורבא נמי לא ס"ל כוותי' דהכי אמרי' בפרק מרובה בה' גנב על פי שנים איתמר עד (חמס) [זומם] אביי אמר למפרע הוא נפסל ורבא אמר מיכן ולהבא הוא נפסל אביי אמר למפרע הוא נפסל מההיא שעתא דאסהיד הו"ל רשע והתורה אמרה אל תשית רשע עד ורבא אמר מיכן ולהבא הוא נפסל אמר לך עד זומם חידוש הוא דהא תרי ותרי נינהו ומאי חזית דצייתת להני ציית להני הילכך אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך א"א בשלמא רבא כרבינא ס"ל היינו דקאמר חידוש הוא דדל חידוש מהכא הו"ל מכחישין אלו את אלו ולא נדע למי נאמין מי הם הכשרים ומי הם הפסולין ומספקא היו כשרים להעיד במקום אחר אע"פ שהוכחשו כרב הונא והתורה שהאמינה האחרוני' ופסלה את הראשונים חידוש הוא והילכך אין לך בו אלא משעת חידושו אלא אי סבר לה כרב חסדא דל חידוש מהכא מי לא הוי מוכחשין ואכתי יהיו פסולין משעה שהעידו שקר והוחזקו בפסולין. א"ו כר"ה ס"ל ראיתי שהקשה רבי' יצחק הלבן זצוק"ל דרבא אדרבא ממאי דאמרי' התם במרובה לימא כתנאי היו שנים מעידים אותו שגנב והן מעידין אותו שטבח כו' עד מאי לאו בהא קמיפלגי דרבנן סברי מיכן ולהבא הוא נפסל ואטביחה דקמיתזמי איתזום אגניבה דלא קא מיתזמי לא איתזום והתם מסי' דרבא סבר מיכן ולהבא הוא נפסל א"כ אמאי לא אמרי' התם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כדהכא וכ"ש דהתם ע"י הזמה הוא והקושיא היא יפה אבל מה שאמר והתם מסיק דרבא סבר מיכן ולהבא הוא נפסל אינו נ"ל דאפי' אי הוה אמר רבא התם למפרע הוא נפסל ואפי' אביי דאמר התם למפרע הוא נפסל הנ"מ גבי עד זומם דהוא פסול בודאי אבל עד מוכחש דהוא ספק פסול הא ס"ל לרבא כר"ה דאמר שהוא כשר להעיד מיכן ואילך ואביי נמי מצינן למימר דס"ל כר"ה דמספיקא לא פסלי' גברא וכשר להעיד מכאן ואילך דמוקמי' לי' אחזקי' וכיון שהוברר דעד מוכחש כשר להעיד מיכן ואילך אמאי לא אמר רבא הכא אאכילה דאתיכחיש איתכחיש אאבהתא דלא איתכחיש לא איתכחיש כדאמרי רבנן התם אטביחה דאיתזום איתזום אגניבה דלא איתזום לא איתזום וטעמא משום דסברי מיכן ולהבא הוא נפסל ותירץ רבי' יצחק דהכא מיירי שתחלה העידו על החזקה ואח"כ על האבות דהו"ל על האבות עדות המוכחשת כבר דהא הוכחשו כבר על החזקה ואח"כ העידו על האבות וא"ת רב נחמן מ"ט הא אפילו אי ס"ל מיכן ולהבא הוא נפסל לא יהו נאמנים על האבות הואיל וכבר הוכחש על החזקה. וי"ל דלר"נ הוי חילוק בין הכחשה להזמה. דבהכחשה מאי דאיתכחיש איתכחיש. ומאי דלא איתכחיש לא איתכחיש. אבל גבי הזמה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ואינו נ"ל תירוץ זה כלל. ורבי' יצחק הלך אחר סברתו שסבר דמשום דאמר רבא התם מיכן ולהבא הוא נפסל הויא תיובתא וחזר לתרץ שתהי' ההכחשה מוקדמת ולא מיכן ולהבא וכל לבו נטה אחר סברא זאת. ולא שם לבו לראות שאם כך הי' שהעידו על האכילה תחלה והוכחש עלי' ואח"כ העידו על האבהתא. הי' מודה רבא לר"נ דעדותן קיימת על אבהתא משום דתרווייהו ס"ל כרב הונא דאמר זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה. וע"כ לא פליג רבא עלי' דר"נ אלא כשהעידו בבת אחת על האכילה ועל הטביחה והוזמו על האכילה דקסבר כיון דבדיבור א' העידו עליהן והוכחשו על האכילה גם על אבהתא חשבי' להו מוכחשין דלא פלגי' דיבורי' אבל אם היו שתי עדיות זא"ז והוכחשו על הראשונה מודה הוא רבא דכשרין על האחרונה כרב הונא וזה מה שאומר בהלכה בפי'. ורבא אמר לך אנא דאמרי אפי' כר"ה ע"כ לא אמר ר"ה התם אלא לעדות אחרת אבל לאותה עדות לא. ולא דמיא הכחשה להזמה דודאי בהזמה מכי איתזמי תו לא חזי לאסהודי דהוי פסול בודאי אבל בהכחשה דהוי פסול בספק הוי פלוגתא דרב חסדא ור"ה. והא אמרי' דרבא ור"נ תרווייהו ס"ל כר"ה. ומאוד אני נפלא על אדם גדול כמותו איך עלתה לו שגגה זו ולפי גדולתו היא שגגתו. ואמנם כי הקושיא היא חזקה. אבל כך נ"ל לתרץ התם בגניבה וטביחה אע"פ שבב"א העידו עליהם הן שתי עדיות שעל הגניבה משלם כפל ועל הטביחה שלשה אחרים ומש"ה פלגי' סהדותייהו ואמרי' אטביחה דאיתזום איתזום אגניבה דלא איתזום לא איתזום מפני שהן שתי עדיות. אבל הכא דאסהוד אאבהתא ואאכילה ביחד הן עדות אחת שכל זה הן אומרים להעמיד שדה בידו וס"ל דבעדות אחת לא פלגינן דיבורא אלא כמו שהוכחשו על מקצת העדות כך הוכחשו על כולה ור"נ ס"ל דגם בעדות אחת פלגי' דיבורא. ורבא נמי אע"ג דבעלמא סבר דפלגי' דיבורא אפי' בחד סהדות' הנ"מ כדהוי גברא כשר וקרוב לזה ורחוק לזה. אבל האי דאיתכחיש ס"ל דלכל סהדותא איתכחיש ולא פלגי' דיבורא כדכתבית במהדורא תליתא'. ואי קשיא נקשה מרבנן לרב חסדא דהא אמרי רבנן מיכן ולהבא הוא נפסל ואי אסהיד בניסן ולא איתזום עד אייר כל סהדותא דאסהיד מניסן ועד אייר כשרו' דהא אע"ג דאמרי' עד זומם חידו' הוא דלחידו' מהכא הו"ל מוכחשין ואמאי כשרין אלא לאו משום דס"ל עד מוכחש כשר ואפי' ר' יוסי דפסל לא פסל אלא בעד זומם דפסול בודאי אבל בעד מוכחש דהוא ספק דילמ' הוה מכשיר. יש לתרץ אמר לך רב חסדא טעמא דרבנן דמכשרי לאו משום דחידוש הוא אלא כי טעמא בתרא דרבא אמר התם משום פסיד' דלקוחות אי נמי כדאמרי' התם אמרי לא אי תוך כ"ד כדיבור דמי דכ"ע למפרע הוא נפסל. הכא בתוך כ"ד קמיפלגי דרבנן סברי תכ"ד לאו כדיבור דמי ור' יוסי סבר כדיבור דמי אבל לעולם אימא לך עד שהוכחש בדיבורו פסול משעה שהעיד לכל עדיות שבעולם:
(ט) ורבא אמר לך ע"כ לא אמר ר"ה התם אלא לעדות אחרת אבל לאותה עדות לא אי קשיא והא רבא סבר פלגי' דיבור' דגרסי' בפ"ק דסנהדרין אמר רבא פלוני בא על אשתו הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להורגה ומייתינן לה לקמן בפ' יש נוחלין בהאומר גירשתי את אשתי שאינן נאמן על שלמפרע. ואית דאמר מאמינין אותו להבא דפלגי' דיבורא וה"נ ניפלוג דיבורא ויהיו מוכחשים באכילה ועל אבהתא יהו נאמנין תשובה התם גברא לא איתכחיש אלא העיד בבת אחת על אשתו שהיא קרובתו ועל הבועל שהיא נכרי דאמרי' אע"ג דעל אשתו בטל' דעדותו אצל הנכרי לא בטלה דפלגי' דיבורא ובעל נמי שאמר גירשתי את אשתי אע"פ שלשעבר לא מהימנינן לי' דליכא מיגו להבא דאיכא מיגו מהימנינן לי' ופלגי' דיבור' אבל הכא דחזי' דהוכחש כל מאי דאמר בהאי זימני' בחזק' מוכחש קאי וכן דקאי בחזקת מוכחש היכי מצינן למפלג דיבורי' ולהימוני בשום מידי דקאמר:
(י) ההוא ערבא דא"ל ללוה הב לי מאה זוז דפרעתינהו למלוה עילוך והא שטרא נראה לי דאע"ג דלא מסרי' ניהלי' מלוה לערב בכתיבה דילמא לי' קני לך האי שטרא וכל שיעבודא דאית בי' מצי ערב למיתבעי' ללוה דכיון דערבא שוי' אדעתא דהכי שוי' דאי פרע ערב למלוה דאיהו לפרע לערב וכי היכי דמשועבד לוה למלוה ה"נ משועבד לערב אי פרע למלוה בעבורי' ואי אמרת מנא לן דפרע ערב למלוה שטרא דנפיק מתותי ידי' דערב מוכח דפרעי' למלוה דאי לא פרעי' לא הוה יהיב לי' מלוה שטרא עיין לקמן בגט פשוט שפירשתי דלא גבי ערב מן הלוה עד דכתיב לי' התקבלתי ממך חוב במהדורא תנינא:
(יא) הא אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה נרא' לי דלא הו"ל לרבה בר שרשא שטרא על הני זוזי דאי הוה לי' שטרא הוה משתבע בקושטא ושקיל. ולא הוה עביד כולי האי אלא מלוה ע"פ. הו"ל עילוי' דלא הוי מצי לאפוקי מנייהו דחיישי' דילמא פרעיה אבוהון וכיון דאלו הוה אבוהון קיים והוה טעין פרעתיך הוה נאמן דקי"ל המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים השתא דמית ב"ד טוענין בעבור היתומים כל מה שהיה יכול אבוהון למיטען והאי דמייתי לא יפרע אלא בשבועה שהיא מלוה בשטר משום דמינה ילפינן דכל מה דהוה מצי אבוהון למיטען טוענין בית דין בעבור היתומים. ובמלוה בשטר אי טעין ואמר פרעתיך דינא הוא דמשתבע מלוה דלא פרעי' ושקיל. ואי לא טעין לא טענינן לי' כדאמר ר"פ בשבועות. אבל גבי יתמי ב"ד טוענין בעבורם כל מה שהי' אבוהון יכול למיעטן ומשבעי' לי' וה"ה למלוה ע"פ ב"ד טוענין בעבורם דילמא פרעי' אבוהון ופטרי' להו לגמרי:
(יב) וכי גדלי יתמי תא ואישתעי דינא בהדייהו. כתב ר' שמואל זצוק"ל. ואי נמי מלוה ע"פ הוא כי גדלי יתמי וישתעי דינא בהדיהו וישבע ויטול. כדאמר ר"פ בשמעתא בתרייתא דמכילתין. הילכת' מלוה ע"פ גובה מן היורשין. והנ"מ שיש עדים שהלוהו ונשבע שלא פרעו ויטול. ואינו נראה לי דלא פסק רב פפא דגובה מן היורשין אלא היכא דליכא למיחש לפרעון. כגון שהודה. או דשמתי' ומית בשמתי' או שלא השלים זמנו ליפרע דלא עביד אינש דפרע בגו זימני':
(יג) פיסקא אמר רב חסדא מה לי לשקר. קשיא לי מאי ילפינן מהא עובדא והא כבר אייתינן לה לעיל בפלוגתא דרבה ואביי דרבה אמר מה לי לשקר. ואביי אמר מה לי לשקר במקום עדים לא אמרי'. ואי משום דאוסיף הכא רב חסדא דסבר כרבא ורבא כאביי לימא התם רב חסדא ס"ל כרבה ורבא כאביי. ונראה לי לומר דלהכי אתיי' להאי עובדא משום דהתם לא קם דינא הכי דהדר ואמר אין דאבהתך היא וזבינתה מנך והכא קם דינא הכי וה"א ליפתח לי' פיתחא. דילמא הכי קאמרת קמ"ל דקם דינא הכי כיון דאיהו לא טעין ולא אמרי' כגון זה פתח פיך לאלם הוא. עיין בפ' שבועות במהדורא תנינא מה שהקשתי על רבה ורב חסדא. ועיין מה שכתבתי במהדורא תליתאה:
(יד) מהימן דלא חציף איניש כו' פי' לא מחזקי' לי' מסתמא בגזלנא משום דלית לי' סהדי דלימחי בידי' ואי אתי נמי אידך ותבע לי' דליפוק מיני' ולא תיהני לי' חזקה אלא מהימן למימר לקוח היא בידי:
(טו) לישתבע הא אמר מחטיף חטפי' פירוש והוא מודה לדברי העד והיאך ישבע ע"א מחייבו שבועה כשמכחיש את דבריו אבל זה מודה לו והיאך נוכל להשביעו כתוב בגמרות וכיון דאמר חטפי הו"ל כגזלן. וגירסא יתירא הוא בלי צורך אלא זהו טעם הדבר כיון שמודה לדברי העד שוב אינו יכול לישבע ולא מפני שהוא חשוד:
הכא חד סהדי לסיועי' קאתי וכו'. פי' וכיון דלסיועא קאתי ולאו לחיובי' ליכא למימר דהו"ל מחויב שבועה אלא הדין נותן שיפטר מן הפירות שעדים אין כאן ובהודאת פיו לא נוכל לחייבו. דאיהו אמר אין אכלי ודידי אכלה דזבנתה לי. ושבועה אינו חייב דליהוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע הילכך ליכא לחיובי':
(יו) א"ל רב אשי לרב כהנא ואי לפירא אחתי' מה הו"ל למיעבד. פי' סבר רב אשי השתא שיהא נאמן לומר לפירות הורדתיו. אפי' לאחר שלש ומתני' כגון דטעין גזלנא הוא מש"ה לא הויא טענ' חזקה. אבל אי טעין לפירות הורדתיו ה"נ דהוי טענה:
(יז) אי כביש לשטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי נאמן פי' אם ישכח הדבר שבתורת משכנתא בא לידו. אבל אם יודעין העולם שבתורת משכנתא בא לידו אינו נאמן לומר לקוחה היא בידי. דהא ידעי שבתורת משכנתא בא לידו:
(יח) והכא פירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו. פי' ר' ישמעאל דוקא פירא רבא דהיינו תבואה הוי חזקה. אבל פירא זוטא כגון אספסתא דהיא מאכל בהמה וגדילה ונגמרת בחדש אחד לא הוי חזקה. ומש"ה בעי שלשה חדשים שיש תבואה שהיא נזרעת ונקצרה לשלשה חדשים. ור' עקיבא סבר אפי' פירא זוטא דהיינו אספסתא שנגמרת לחדש אחד הויא חזקה. ואי קשיא אי הכי מאי בעי ר' עקיבא י"ד חדש בשלשה חדשים ליהוי חזקה כדאמרן בריש פירקן אכלה תלתא פירא בתלתא ירחא כגון אספסתא ליהוי חזקה. ואיהו אהדר לי' אה"נ. וא"כ אמאי בעי ר"ע י"ד חדשים. וכן נמי לר' ישמעאל בט' חדשים ליהוי חזקה שיכול ליתן פרי שלשה חדשים ואמאי בעי י"ח חדש. תשובה פשטא דמתני' הכי משמע דכל דבר שעושה פירות תדיר בעינן ג' שנים מיום ליום. וליכא מאן דפליג. אבל שדה הבעל שאינה עושה פירות תדיר הוה אמר ר' ישמעאל דבעי' ג' שנים אבל לא מיום ליום וסגי לן בי"ח חדש ור"ע אמר לן דסגי לן בי"ד חדש. ומיהו בין למר בין למר ג' שנים בעינן אבל לא מיום ליום. והילכך ג' חדשים לר"ע בשנה אחת וכן תשעה חדשים לר' ישמעאל בשנה אחת לא הוי חזקה דבעי' ג' שנים. ולא אמר ר' ישמעאל דשלש אכילת הויין חזקה אפי' בשנה אחת אלא בשדה האילן ולא בשדה הלבן כדתנן אמר ר"י בד"א בשדה הלבן אבל בשדה האילן כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייציו הרי אלו ג' שנים פי' אנה אנו רוצים שלש שנים בשדה הלבן אבל בשדה האילן לא בעי' ג"ש אלא ג' אכילות ואפי' בשנה אחת. וזה הוא טעם הדבר שדה הלבן שהיא נזרעת ע"י אדם ואם לא יזרענה אינה מצמחת בעי' שלש אכילות בשלש שנים. אבל שלש אכילות בשנה אחת כגון אספסתא לר"ע או תבוא' לר"י לא הוי חזק' דסתמ' דמילת' אין אדם זורע שדהו כ"א לשנה אחת. ואע"פ שזה זרעה ג"פ בשנה יכול בעל הקרקע לומר אני לא סברתי שיזרענה אלא פעם אחת כדרך כל בני העולם ובעבור זה לא מחיתי. אבל שדה האילן שהפירות גדילין מהן ואינו נוטען הוא. ואינו זורען אלא מאליהן גדילים ידוע הוא לבעל השדה שיגדלו שם ענבים וזתים ותאנים ולמה הניחו ליכל ולא מיחה הילכך בשלש אכילות הויא חזקה. ואפילו בשנה אחת משא"כ באספסתא ותבואה הנזרעין כדפרישית ובריש פרקין אקשי' לר"מ דאמר ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לכ"ש ה"נ אמאי בעי' שלש אכילות לשלש שנים אפילו בשנה אחת תיהוי חזקה. ואהדר לי' אין ודאי דהויא לר' ישמעאל חזקה. כדתנן בשדה האילן דבשלש אכילות הואי חזקה. אבל מיהו דוקא בשדה האילן אבל לא בשדה הלבן. כדמפרש במתני' ומחלק בין שדה אילן לשדה לבן. וטעמא כדפרישית. ולא השגיח להאריך שם דברים לחלק ביניהם שכבר הוא מפורש ומבואר במתני'. ולא אמר אה"נ על האספסתא שהיא נזרעת ודמיא לשדה הלבן אלא על אכילות דשדה האילן הגדילות מאליהן ולא חש לחלק לו בין אכילות דשדה אילן לאכילת דשדה הלבן דמתני' היא כדפרישית ולעולם תלתא אספסתא לתלתא ירחי לא הויא חזקה לר"ע ולא שלש תבואות לתשעה חדשים לרבנן דבעי' שלש שנים אבל לא מיום ליום:
(יט) א"ר ישמעאל כו' לימ' בעל הקרקע [לבעל האילנות] עקור אילנך שקול וזיל. רבי שמואל זצוק"ל פי' ולא תטע אחר במקומו אבל כ"ז שהוא טוען פירות אינו יכול לומר לו כן כו' ואינו נראה לי כלל. דא"כ מאי האי דמתקיף ל' רב פפא א"כ [אין] לו לבעל האילנות בקרקע כלום. והוא סבר לעקור דברי' מפני סברא זו והא רב זביד נמי ה"ק לי' ומאיזה טעם הוא סותר דברי' אם רוצה לחלוק עליו יחלוק אבל קושיא אין יכול לעשות לו הילכך נ"ל לפרש דהכי מקשה לי' לדבריך שאתה אומר אין לו לבעל האילנות בקרקע כלום ומשום זה הטעם דכשם שאין לבעל הקרקע באילנות כלום כך אין לבעל האילנות בקרקע כלום ואפילו הן שלשה א"כ מפני טעם זה יאמר לו עקור אילנך מיד ואין לך אלא עצים בלבד שאין הקרקע שלי משועבד לאילנותיך כמו שאין אילנותיך משועבדים לקרקע אלא מאי אית לך למימר דמסתמא כך קנאם שיהא הקרקע משועבד להן עד שיחי' ולא דמי קנין אילנות לקנין קרקע. הילכך כיון דאמרת דמסתמא קנה שיעבוד הקרקע ה"נ אמינא דמסתמא קנה כל קרקע הצריך לאילנות. ולא תימא כי היכי דאין לבעל הקרקע באילנות הם ה"נ אין לבעל האילנות בקרקע. וכך מצאתי שכתב רבי' יצחק זצוק"ל:
(כ) פיסקא שלש ארצות לחזקה כו' עד אמר ר' יהודא לא אמרן שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיא כו' נ' ר' יצחק זצוק"ל דלר' יהודא ס"ל בפניו לאלתר הויא חזקה מיהא היכא דליכא לפניו אפילו מהלך יום א' ג' שנים בעי' דאי לא"ה נתת דבריך לשיעורין. אבל השתא אין כאן לשיעורין היכא דבפניו תחלת חזקה דלאלתר הויא חזקה והיכא דתחלת חזקה שלא בפניו צריך ג' שנים בין שהוא במקום קרוב בין שהוא במקום רחוק. ואפי' יבא בתוך ג' שנים מאחר שהתחילה חזקה שלא בפניו צריך ג' שנים. ואז אין דברי' לשיעורין. ואינו נ"ל מה שאמר שאם התחילה החזקה שלא בפניו אע"ג דבבא בתוך ג' לא הויא חזקה שמי דוחק אתנו לומר כן. אם מפני שלא יבואו דבריו לשיעורין. כך ראוי לומר כל זמן שהחזיק שלא בפניו בעי' ג' שנים בין הי' במקום רחוק בין הי' במקום קרוב כדי שלא יתן דבריו לשיעורין. וכ"ז שהחזיק בפניו הויא חזקה לאלתר בין בתחלת ג' שנים בין באמצעיתן כגון שהתחיל להחזיק שלא בפניו ובא בתוך שלש והי' מחזיק בפניו ולא מיחה לאלתר הויא חזקה. דלא בעי' שלש שנים אלא כשהי' כולן שלש בפניו:
(כא) ואי קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה. אפי' יהודא ויהודא נמי לא. פי' ולא אמרי' הי' לו לבא בכאן ולמחות מפני שהוא עסוק שם בעסקיו ואינו יכול להניחם ולשלוח לו ע"י שליחו ולמחות בו. אינו סומך עלי' דשמא לא יעשה שלוח שליחותו. ואע"ג דאמר רב יהודא ויבא יש לומר דבהא נמי פליגי דר"י מזקיקו לבא. ות"ק אינו מזקיקו לבא. אי נמי כדאמרי' לקמן דגם ר' יהודא אינו מזקיקו לבא אלא עצה טובה קמשמע לן ולא פליגי אלא בחדא ממדינה למדינה. והאי דנקט מחאה שלא בפניו ולא נקט חזקה שלא בפניו משום דבמחאה מסתפקינא אי אמרי' חברך חברא אית לי' אבל חזקה מידע ידיע. משום דהוי ג' שנים וכ"ע חזו לי' אבל מחאה דלא הויא אלא לשעתה ולאו כ"ע שמעו לה. איכא למימר דלא ידע בה מחזיק דליזדהר בשטרי':
(כב) מר סבר סהדותא בעינן ומ"ס גילוי מילתא בעינן. פי' בין למר בין למר ס"ל דלא הוי גילוי מילתא דמצי למימטי באודני' דמחזיק בבציר מג' והאי דאמר בפני שנים סבר טעמא דחזקה הוא מפני שני ענינין אחד. דעד תלת שנין מיזדהר בשטרי' טפי לא מיזדהר. ואחד שאל"כ כדברי המחזיק הי' לו לזה למחות והשתיקה שעשה נותנת אמתלא לדברי המחזיק דודאי מכר לי' ושטרא הו"ל ואירכס ומפני שני ענינין הללו זוכה המחזיק בשדה אבל אם חסר א' מהם כגון שלא החזיק ג' שנים אע"פ שזה שתק אינה חזקה או שהחזיק ג' שנים וזה לא שתק אלא מיחה בפני עדים אע"פ שלא ידע המחזיק במחאתו אינה חזקה שאין כאן אמתלא לטענתו. הילכך אם מיחה בפני שנים הויא מחאה. ואע"פ שלא הגיע באזני המחזיק דלא בעי' אלא סהדותא בעלמא דמיחה כדי לסלק מעליו התואנה למה שתקת ששתיקתך נותנת אמתלא לטענתו של מחזיק והנה מביא עדים שלא שתק וכיון שאין אמתלא לטענתו אינה חזקה ומ"ס טעמא דחזקה אינו אלא מפני דבר אחד דעד תלת שנין מיזדהר בשטרא. וכל זמן שדבר זה ימצא אע"פ שאין אמתלא לטענתו מהימנינן לי' הילכך המחאה שמשבר' החזק' בעינן שתה' גילוי מילתא שתוכל להגיע באזני המחזי' ואין גילוי מילת' בבצי' מג' הילכך אם מיח' בפני ג' שהגיע הדבר באזניו הויא מחאה דאמרי' לי' איבעי לך לאיזדהורי בשטרך וכיון שלא נזהרתה לא הויא חזקה. אבל אם מיחה בפני שנים שזה לא ידע בה ולא הו"ל לאיזדהורי בשטרי' הואי חזקה וטענתו טענה. אע"פ שאין לנו אמתלא בשתיקתו של זה. ורבי' שמואל זצוק"ל תלה טעם האומר סהדותא בעינן משום דמחאה לא הויא לישנא בישא ואזלי ואמרי לי' ואינו נ"ל זה הפתרון דא"כ כך הי"ל לומר דמר סבר היכא בעינן תלתא היכא דאיכא לישנא בישא. אבל מחאה דלא הוי לישנא בישא לא. אלא לאו ש"מ כל גילוי מילתא בכל מידי לא הוי בבציר מג' והכי אזלי כל סוגיא דשמעתא. ומה שפירשתי הוא העיקר:
(כג) הודאה בפני שנים וצ"ל כתובו. כתב הנה ר' שמואל זצוק"ל. אפי' הוציא המלוה ללוה כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין ואינו נאמן לומר פרעתי. ונראין לי דבריו. אבל ר' יצחק מפאס זצוק"ל כתב בשלהי מסכתין כיון דכמלוה ע"פ דמיא אי טעין ואמר פרעתי נאמן. ואינו נראה לי דנהי דלא גביא ממשעבדי. משום דלית לה קלא אבל לא שני משטרא מעליא דחתימת ידו כמאה עדים דמיא וכי היכי דבשטר דאיכא סהדי לא מהימן לומר פרעתי הם ה"נ בכתב ידו:
(כד) קנין בפני שנים. כ' רבי יצחק זצוק"ל דאין קנין סודר מתקיים בלא שני עדים. ואפי' שניהם מודים. והרבה בזה דברים שנראו לי הכל הבל. דלא נקט קנין בפני שנים אלא מפני שצריך לומר ואצ"ל כתובו. שאם אומר לעדים כתבו לי הקנין שראיתם אע"פ שלא אמר כתובו כותבין לו שמא יכפור לו היום ומחר. והעדים לא ימצאו שילכו למדינת הים או ימותו. אבל ההודאה אע"פ שהודה לו בפני עדים וירא שמא יכפור לו אין כותבין לו עד שיאמר להן כתובו. אבל אם הן מודים בין בהודאה בין בקנין מה אנו צריכים לעדים. לא איברו סהדי אלא לשקרא. עיין בתשובות ל':
(כה) מודעא דמאי. אילימא מודעא דגיטא ודמתנה גילוי מילתא בעלמא הוא. פי' אע"פ שלא ראו את אונסו לבד שמודיע להם כי גט זה שאני נותן לאשתי או מתנה זו שאני נותן לפלוני או ע"י שטר או ע"י קנין לא בכל לב אני עושה אלא מפני כך וכך. די לו שאין הגט והמתנה ניקנין אלא בכל לב. וכיון שהודה לעדים שלא בכל לב הוא עושה די לו. ולא דמי לזביני שאינו מוכר אלא מפני דוחק המעות. ולא בכל לב ואפ"ה הוי זבוני' זיבונא. ומשום הכי צריך להכיר העדים אונסו שאותו האונס יבטל המכר אבל הגט והמתנה שאין שם מתן מעות אם לא יהיו בכל לב לא קנו הילכך הודאתו לעדים שלא בכל לב הוא עושה די לו שאינו אלא [כמפליגה] בדברים ואע"פ שלא הי' לו שום אונס בטלים הם ורצה לצחק בם. ורבי' שמואל שפירש דודאי הי' שם אונס אינו נראה לי אלא בלי שום אונס הם בטלים וכך כתב גם רבי יצחק זצוק"ל כדברי אלא שרבי יצחק הביא ראי' ממאי דאמרי' בפ' השולח גט בטל הוא אי אשפי בו דברי' קיימין. אלמא בדיבור בעלמא אדם מבטלו. ואינה נראית לי ראי' דהתם ביטלו קודם שנתנו לה השליח וביטל שליחות השליח. אבל הכא בבעל גופי' הוא דיהבי' ניהלי' ואפ"ה אמרי' דבטל מפני שהודיע לעדים שלא בכל לב הוא נותנו לה. ואינו אלא כמפליגה בדברים. עוד הביא ראי' ממאי דאמרי' לקמן על מתנה טמירת' והוי' מודעא לחבירתה אע"ג דלא אניס אלא משום דגלי דעתי' דלא ניחא לי' בההיא מתנה דבתרייתא. ואינו נראה לי דהא מסקי' לקמן דלא הויא מודעא לחבירתה אלא מר קמא לא ניחא לי' דליקני ומר בתרא ניחא לי' דליקני וטעמא משום דלא אמר בפירוש דלא ניחא לי' במתנה בתרייתא ואין להוכיח שום ראי' בזה אלא סברא היא מפני שאין שם מתן מעות וצריכין להיות בכל לב כדפרישית:
(כו) והאמר רבא לא כתבי' מודעא אזביני'. פי' דסבירא לי' אגב אונסי' ואגב זוזי דשקיל ואמר רוצה אני בכל לב קא זבין. ואע"ג דחזי' לאונסי' זבוני' זביני. והילכך לא מהניא לי' מסירת מודעא מקודם לכן. ופליג בהא מילתא רבא עם רבינא דאמר לקמן במעשה דטבי דתלא לפפי אכינרא וזבין והתם רבה בר ר"ה אמודעא ואאשקלתא. ואמר ר"ה התם דאתיא מודעא דמסר קמי שהדי דהאי רוצה אני דקבעינא למימר לאו בכל לב קאמינא לי' ומרעא לאשקלת' וכך פי' גם ר' שמואל זצוק"ל אבל רבי' יצחק מפאס זצוק"ל כתב לקמן בההוא עובדא ואי מסר מודעא לא הוה זבוני' זביני ואמרי' נמי ברישא דהדין פירקא ואלא מודעא דזבונא והאמר רבא לא כתבי' מודע' אזביני ופרקינן מודה רבא היכא דאניס כגון מעשה דפרדיסא. משמע מדבריו כי רבא ור"ה חדא מילתא קאמרי ולא היא. דפלוגתא איכא בינייהו דר"ה סבר אע"ג דתלוי' עד דאמר רוצה אני וזבין זביני' זביני היכא דמסר מודעא מקמי' הכי דהאי דבעינא למימר רוצה אני לאו בכל לב קאמינ' לי' אלא מחמת אונסי' דקא עביד לי' ולמחר נקיטנא לי' בדינא מודעי' מודעא. ומבטלי לזביני. ורבא סבר דלא הויא מודעא. והא אנן חזינן לי' לאונסי ואמרי' דהוי זבוני' זביני משום דגמר ומחל בכל לב וה"ה למודעא דלא מרעא להו עד דאנוס כי ההוא מעשה דפרדיסא. ואע"ג דמקשינן השתא לנהרדעאי מדברי רבא וקי"ל אין מקשין מהלכה פסוקה כרב הונא קי"ל דכתבי' מודעא אזבוני ואפי' בתלוי' וזבין והאי דמקשי' מרבא משום דבעינן לאוקמי מילתא דנהרדעאי אפילו כרבא ולאו משום דהלכה כוותי':
(כז) מודה רבא היכא דאניס כי ההוא דפרדיסא. מה שהקשה הנה רבי' שמואל משם רבינו חננאל זצוק"ל. ופירש שהמכירה עשה לו שלא בפניו כדתנן כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו. אינו נראה לי אלא אע"ג שעשה לו המכירה בפניו ובפני אותם העדים ששמעו מפיו כשהי' אומר לו לקוחה היא בידי אם לא מסר מודעא מקודם לכן המכירה היא קיימת שאם יאמר לו כיון שהיתה טוען כי לקיחה היא בידך ואכלתה אותה שני חזקה למה חזרת וקנית אותה ממני זה ישיב לו כדאמרן לעיל עביד איניש דזבין דיני' כי יראתי שמא תחזור היום ומחר ותביא לי עדי שקר שמחיתה בפניהם בתוך שלש שנים ותבטל חזקתי לכך חזרתי וקניתי' ממך כדי לקיים מקחי בידי. ואע"פ שמסר מודעא בפני העדים כי זה המכירה שאני עושה לו עכשיו אינה כלום שמחמת שהוא טוען לו כי לקוחה היא בידי כאשר שמעתם מפיו אני עושה אותה לו ומחר תבענא לי' בדינא אם זה יהא חריף לטעון לו כי לקוחה היתה בידי מקודם לכן ושטרא הוי לי ואירכס ומפני פחד המחא' עוד חזרתי וקניתי' ממך כאשר שטר זה מוכיח אין המודעא מועלת לו כלום אלא בכה"ג תועיל לו המודעא כי שמא היא יבטח על מכירה זו כי לא ידע המודעא שמסר עלי' ולמחר כשיתבענו בדין יטען זה כי אתה מכרתה לי והנה השטר ולא יאמר השקר שהי' אומר מקודם לכן כי היתה לקיחה בידי וזה יוציא המודעא ויבטל זו המכירה ושוב לא יוכל לטעון כי מקודם לכן לקוחה היתה בידי כיון שלא טען טענה זה מתחלה ורוצ' לטוענה עכשיו כשמתבטלת מכירתו משום דהו"ל חוזר וטוען וסותר טענה הראשונה:
(כח) איכא דאמרי אמר רב יוסף דאמר להו לא תיתבו בשוקא ובבריאתא ותכתבו לי'. כך מצאתי כתוב בספרי' ישנים וכך פי' גם רבי' חננאל זצוק"ל. ורבי' שמואל זצוק"ל גורס דלא א"ל תיבו בשוקא ובבריאתא ותכתבו לי' ואמר אי אפשר לומר כר' חננאל דלשתי לשונות דרב יוסף משמע סתמא בשדה. ונ"ל שגירסת ר' חננאל היא עיקר שאדם שנותן מתנה לחבירו בפני עדים מה צורך לומר לו כתבוה וחתמוה בשוקא אטו אינשי דינא ידעי דצריכין למימר לי' כתבוה בשוקא וגם הדין יתן שתהי' בשדה כיון שבסתם נתנה לו ולא ראו שום עול במתנתו למה נרצה לדונה כי בעול ובמרמה נעשית ולא גמר להקנות בכל לב במקום שלא ראינו שום אמתלא בדבר הילכך אין לפרש דהוי מתנה טמירתא והיא בטלה אלא כשפורש היא זילו איטמרו וכתבו לי' או שפירש להם לא תיתבו בשוקא ובבריאתא ותכתבו לי' דודאי מדפי' להן א' משתי לשונות הללו ש"מ לא נתכוון להקנותו אלא הברחה בעלמ' הוא עושה. ואע"פ שלא כתבו זה הלשון בשטר אלא כתבו השטר סתם ומעידין בפה כי כך צוה לנו הויא טמירתא ובטלה. ואיכא בינייהו סתמא אין פירושו שלא אמר להן דבר שאם לא אמר להן דבר אין לך מתנה כשרה ממנה כדפרישית. אלא הכין פירושי'. כל המקומות שאינן לא מקום סתר ולא רחובות ושוקים קורא סתמא וזה יש בין שתי הלשונות למ"ד זילו איטמרו וכתובו לי' סבר דוקא כי אמר להו איטמרו הויא מתנה טמירתא אבל אם אמר להן כתבה בתוך ביתכם או לפני פתח ביתכם ואל תכתבוה בשוקא אין זו טמירתא שאע"פ שמנעם מן השווקים לא מנעם מפתח ביתם או בסימטא או בצדי רה"ר ויש לומר לא רצה זה האדם לפרסם ברבים שהוא עשיר ונותן מתנות אבל מ"מ לא בעבור עול ומרמה ובהברחה הוא עושה שא"כ לא מרשה אותם לעשות לפני פתח ביתם שיכולין ב"א לראותו אלא הי' אומר להם לעשות במחבא. ולישנא בתרא סבר כיון שאמר להן לא תיתבו בשוקא ובבריאתא אע"פ שהרשה אותם לפני ביתם יש לומר שלהבריח נכסיו מתכוין ולא גמר להקנותו בכל לב. אבל אם לא אמר להן לא איטמרו ולא תיתבו בשוקא אין לך מתנה טובה הימנה:
(כט) איבעיא להו סתמא מהו. רבי' שמואל זצוק"ל פירש דאסתמא דלעיל דאיכא בין תרי לישנא דרב יוסף קא מבעיא להו. ואינו נ"ל שאלו כן הי"ל לומר מה הוה עלה דסתמא. השתא דקאמר סתמא מאי משמע דאכתי לא איירי בי'. כך הקשה גם ר' יצחק זצוק"ל והעמידה בגמרא. ונ"ל דה"פ כגון שיצא שטר מתנה לפנינו כתב סתם שאין בו לא כתבוה וחתמוה בשוקא ולא איטמרו וכתובו לי' והעדים אינן לפנינו שנשאל אותם היאך הי' המעשה כגון שמתו או שהלכו למדינת הים. רבינא אמר לא חיישי' למתנה טמירתא ואע"פ שאם הנותן צוה להם בסתם לכתוב לו שטר מתנה כיון שלא א"ל אחד מאותן שתי הלשונות הויא מתנה גמורה כדפרישית והסופר שהיא מלומד בשטרות יש לו לכתוב ואמר לנא כתבוה וחתמוה בשוקא ואע"ג דלא א"ל הכי כיון שלא ראו שום עול במתנתו. יש לו לכתוב השטר כתיקנו בכל שופרא דשטרא. ואע"פ שאין הנותן יודע לבאר לו כל כך. והכא מדלא כתב בי' הכי יש לומר דמתנה טמירתא הות אפ"ה לא חיישי' אלא אמרי' טעה הסופר ולא כתבו. ולא בכוונה עשה כדי להראות שהיא טמירתא. ודמי נמי למאי דאמרי' אחריות ט"ס היא. ורב אשי סבר כיון שבכל שטר מתנה דרכן של סופרים לכתוב כתבוה וחתמוה בשוקא והכא לא כתב' הכי יש לומר משום דראו דהוה מתנה טמירתא הוא דכתבי' לה בסתמא כי היכי דלא ליקני בה ולא דמיא לאחריות דאמרי' ט"ס היא דהתם משום דאמרי' לא יהיב איניש זוזי בכדי אבל הכא דלא יהיב זוזי חיישי':
(ל) פיסקא כל חזקה שאין עמה טענה כו' כגון זה פתח פיך לאלם הוא קמ"ל. נ"ל שאם אמר תחלה שלא אמר לי אדם דבר וכשראה שהי' מתחייב בדין אמר אתה מכרתה לי ושטרא הוה לי ואירכס נאמן הוא. דדוקא אנן לא פתחינן לי' אבל אי טעין איהו נאמן ולא אמרי' שלא יהא נאמן מפני שלא טען כך מתחלה שהוא הי' סבור לנצח בכך וכשראה שהוא מתחייב חזר וטען אותה ולא יקרא זה חוזר וטוען שהרי אינו מכחיש טענתו הראשונה ואינה צריך אפילו ליתן בה אמתלא. אבל ודאי אם יצא מב"ד וחזר וטען כך אינו נאמן דאימור טענתא אלפוה. ורבי' יצחק זצוק"ל כ' שכיון שלא טען כך מתחלה א"י לחזור עכשיו ולטעון אותה ואינו נראה לי:
(לא) לא נחלקו ב"ש וב"ה על ב' כתי עדי' פי' שאף רב חסד' דאמר בשתי כתי עדים המכחישות זא"ז בהדי סהדי שקרי למה לי מודה בהא דאימת לא מהימנא כשמעידות זו בפ"ע וזו בפ"ע אבל אם העידו שתי הכתות על אדם אחד כגון שכת אחת אמרה בפנינו הלוה ראובן לשמעון מנה בא' בניסן ואחת אומרת בפנינו הלוה לו מנה בשני בניסן בכדי שלא יהא נמצא אחד מהן קרוב או פסול ועדותן בטלה. או שאמרה כת שניי' בפנינו הודה לו באותו מנה מוציאין מנה על פיהם דממ"נ כת אחת כשרה היא. ועל מה נחלקו על כת אחת. פי' יש לומר דב"ש מודים באחד אומר מנה שחור. וא' אמר מנה לבן או אחר אומר בדייטי העליונה. ואחד אומר בדייטי התחתונה אע"פ ששניהן מכחישין זא"ז עדותן קיימת כדאמרי' בפ' דיני ממונות בתרא. שאע"פ שבדיני נפשות בטלה שאם אמר אחד בסייף הרגו וא' אומר בארורין הרגו עדותן בטלה בדיני ממונות קיימת כדאמרי' עדות מוכחשת בדיני נפשות כשרה בדיני ממונות אבל הכא אמרו ב"ש נחלקו עדותן משום דדמי לאחד אומר חבית של של יין הפקיד ראובן אצל שמעון ואחד אומר חבית של שמן הוות דאמרי' בפ' דיני ממונות בתרא דעדותן בטלה וטעמא דמילתא משום דבמנה שחור למנה לבן או דייטי עליונה ותחתונה אין ב"ד חוקרין אותן על כך דכיון שמעידין שראובן הלוה לשמעון מנה עדותן קיימת ואין לב"ד לחקור אם הי' שחור או לבן או בדייטי עליונה או בתחתונה. הילכך אע"פ שהכחישו עצמן בדבר זה לא קריני' לי' עד חמס דאמרי' חד מנייהו לא כיון יפה בראייתו. ונראה לו כך ולא הי' כך. ומחזיקין שניהם בכשרין כיון שהעדות לא היתה תלוי' באותה הראי'. ולא דמי לעדות נפשות שבית דין חוקרין אותן על כך. כדתנן כל המרבה בבדיקות ה"ז משתבח והילכך יש להם לכוון ראייתם בכל דבר שיהיו שניהם שוין מפני שב"ד עתידין לחוקרן על כך. והילכך אם הכחישו זא"ז אפילו בבדיקות עדותן בטלה. אבל בחבית צריכין הן להעיד ממה היתה מלאה שאם יעידו כי ראובן הפקיד חבית מלאה ביד שמעון אין זה עדות מפני שבית דין חוקרין אותן ממה היתה מלאה והן צריכין לומר או יין או שמן והילכך אם זה אומר יין וזה אומר שמן נחלקה עדותן כיון שלא כיוונו ראייתם בדבר שעיקר העדות תלוי' בו ולא אמרי' שישלם לו חבית של יין מתוך של שמן. וה"נ אם יעידו שראובן הלוה לשמעון בפנינו אינו כלום עד שיעידו כמה הלוה לו. והילכך אם זה אומר מנה וזה אומר מאתים כיון שבעיקר ראיית העדות מכחישין זא"ז נחלקה עדותן. וב"ה סברי לא דמי לחבית של יין ושל שמן דהתם ליכא למימר שניהן מודים ביין שמי שאומר שמן אינו מודה ביין. אבל הכא מי שאומר מאתים מודה במנה והילכך כיון ששניהם מודים המנה עדותן קיימת באותן מנה. ורבי' יצחק זצוק"ל כתב ותימא לי היכי מצינן למימר בכת אחת אחד אומר מנה ואחד אומר מאתים שיש בכלל מנה מאתים. והא ממ"נ מכחישין זא"ז במנה. והיאך מצטרפין במנה אחר להוציאו על פיהן והלא אחד מהן פסול. שהעיד שקר והו"ל כב' כתי עדים המכחישות זא"ז ובא אחד מכת זו ואחד מכת זו שאין מצטרפין לדברי הכל. אלא נ"ל משום דלא חשבי' הכחשה בע"א דכשם שאין תורת הזמה בכך. כך אין תורת הכחשה בכך דכיון דאין כאן עדות שלימה. כאלו לא העיד כלום דמי וכן עיקר. ואינו נראה לי תירוצו כלל שכיון ששניהן הכחישו זא"ז בפני ב"ד וב"ד רואין בבירור שאחד מהן עדות שקר העיד ועבר על לא תענה ברעך עד שקר. והו"ל רשע האיך יקבלו עדותן בעדות אחרת. אלו באו שני עדים והעידו על אחד כי הוא רשע או גזלן או חשוד על השבועה או חשוד להעיד עדות שקר. אין מקבלין עדותו והכא שרואין ב"ד בבירור כי אחד מהן העיד עדות שקר יקבלו עדותן לא תהא שמיעה גדולה מראיי'. א"ו הדבר ברור כשמש שכמו שבשתי כתי עדים המכחישות זא"ז אינן מצטרפין אחד מכת זו ואחד מכת זו להעיד מיכן ולהבא מפני שאחד מהן פסול. כך אלה השנים שהכחישו זא"ז פסולין להעיד מיכן ולהבא מפני שאחד פסול בבירור ולהצטרף אחד מהן עם אחד בעדות אחרת הויא פלוגתא דרב חסדא ורב הונא מפני שבעדות זו יש כאן ספק פסול עדות. ורב הונא דמכשר בב' כתי עדים מכשר נמי בהא. ורב חסדא דפסל התם פסיל נמי בהא דמה לי ספק שניהם פסולין מה לי ספק אחד מהן פסול. ומאי דקשיא לי' למר כיון שפסולין לעדות אחרת אמאי כשרין באותה עדות. התירוץ הוא כפי מה שתירצתי במה"ק שחילוק יש בין מיכן ולהבא ובין באותה העדות. ועיין שם. ואי קשיא היכי מצינן למימר בעדות אחת שנתפוש מקצת עדות הנאמנת ומניחין מקצת המוכחשת. וא"כ נקשה מינ' לרבא דפליג לעיל על רב נחמן ואמר הנ"מ לעדות אחרת אבל לאותה עדות לא. אלמא כיון דהוכחשו באכילה הוכחשו נמי על אבהתא. ורב נחמן סבר מניחין מקצת עדות המוכחשת ותופשין את מקצת עדות הנאמנת. והכא נמי מניחין את המנה המוכחש ומאמינין אותו במנה האחר שלא הוכחש תשובה גם רבא מודה בזה דהתם אין אחר שיעזרנו באבהתא הילכך אמרי' כיון דאיתכחיש באכילה בטלה נמי גם באבהתא. אבל הכא דמי שמכחישו במנה אחד עוזרו במנה שני עדותו קיימת באותו מנה שני כיון דאית עליה תרי סהדי וכן נמי בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אילו אייתי ראובן חד סהדי דאסהיד דאבהתי' היא ואכלה שני חזקה. וחד סהדא דאסהיד אין דאבהתא היא אבל לא אכלה איהו שני חזקה כ"א שמעון הות קיימא ארעא לראובן דאית לי' תרי סהדי דאבהתיה היא. ואע"ג דחד איתכחיש באכילה. כיון שמודה לו באבהתא הוא עדותן קיימת:
(לב) א"ל אית לך סהדי דדר בי' ההוא גברא אפי' חד יומא. אי קשיא ומאי צריכינן לסהדי ליהוי מהימן איהו למימר דדר בי' חד יומא ע"י מיגו דאיבעי אמר מינך זבנתי' ואכלתיה שני חזקה תשובה אי הוה סגי לי' בההוא בלחוד הוה אמרי' מיגו אלא אכתי צריך לטענת ב"ד שרוצים לטעון דודאי ההיא פלוני זבנה מיני' ואין ב"ד טוענין אלא בדבר ברור ולא בדבר הבא ע"י מיגו ותרי לא עבדי' לי' מיגו וטענת ב"ד הילכך אי אית לי' סהדי דדר בי' אפי' חד יומא טעני' לי' ואי לא לא טעני' לי'. וה"ה נמי אם יש לו שטר היאך קנאה מההיא פלו' אין אנו צריכין לעדים דדר בי' חד יומא שכיון שברורין שזה לקחה מאותו פלוני טוענין בעבורו דההיא פלוני זבנה מההיא מערער:
(לג) הא רב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה ע"פ אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחו' כתב ר' יצחק זצוק"ל אינהו לא אמור אלא מדאורייתא. אבל מדרבנן גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין דהא מתני' היא ע"י עדים גוב' מנכסים בני חורין ונפלאתי מאוד על דבריו אטו מתני' מיתמי קתני לעולם אינה גובה אלא מני' אבל מיתמי לא:
(לד) אכלה בפני האב שנה ובפני הבן שתים. קשיא לי טובא דמהכא מוכח דמחזיקין בנכסי קטן ואינו יכול לומר כשיגדיל מפני שהייתי קטן ולא הייתי יודע בעניני אבא לא מחיתי והכי משמע נמי ממתני' דלקמן דתני האפוטרופסין אין להן חזקה דמשמע דוקא אפוטרופסין אין להם חזקה בנכסי היתומים משום דידיעה מילת' דבאפוטר' אתי לידי' הא אחר דלא ידיע מילתא דבאפוטרופסי אתי לידי' אית לי' חזקה בנכסי יתומים. ובפ' המפקיד אמרי' ש"מ מדרב הונא דאמר אין מורידין קרוב בנכסי קטן דמשמע הא רחוק מורידין. אין מחזיקין בנכסי קטן אפי' הגדיל והכא היכי אמרין דמחזיקין ואין לחלק ולומר דוקא בשהתחיל להחזיק בעודו קטן לא הויא חזקה אבל אם התחיל להחזיק בפני האב וגמר בחיי הבן הויא חזקה שאין טעם לדברים הללו. שהאב לא הי' למחות מפני שלא החזיק שלש שנים בפניו והבן מפני שלא ידע א"כ למה תהי' חזקה ונראה לי לתרץ דלעולם אין מחזיקין בנכסי קטן. והאי דאמרי' הכא בפני הבן שתים כגון שהי' הבן גדול ואע"ג דאמרי' בפ' שבועות הדיינין ובפ"ב דכתובות כל גדול במילי דאביו קטן הוא. הנ"מ בטענת דעלמא כגון שטעון מנה לאבא בידך אבל שהניח לו אביו יודע הוא יפה כיון שהוא גדול שא"כ אין לך חזקה בעולם שסת' הקרקעו' ירושה הן לו ולא מקנת כספו. ומתני' דתני האפוטרופסין דמשמע הא אחר יש לו חזקה עלה בדעתי דל"ג לי' דבגמרא לא מפרש בה מידי והוה ליה לתלמודא למיהוי עלה פשיטא כדדיק בכולהו וכדשני נמי לא מפרשי לה. אלא משום דכתוב בכולהו סיפרי אית לן לפרושי דלאו בניכסי יתומים קאמר אלא כגון שהלך ראובן למדינת הים ומינה שמעון אפיטרופא על כל נכסיו דהאי נמי מיקרי אפיטרופוס כדתנן בנדרים האומר לאפוטרופוס כל נדרים שתדור אשתי מיכן ועד שאבא ממקום פלוני הפר לה כו' ואי קשיא אמאי מידחקי' למשמע מרב הונא דאין מחזיקין בנכסי קטן אטו לא ידעי' מכמה מתני' ומכמה מתניית' דמוקמי' אפיטרופא ליתמי ואי אמרת ההוא אפיטרופוס איכא לאוקמי כגון שמינהו אבי יתומים אבל בית דין לא שמענו שמורידין אפורטרופא על היתומים אי לאו רב הונא דשמעי' לה מיני'. והא תנן בגיטין. אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע. מינוהו בית דין לא ישבע. תשובה אי לאו רב הונא הוה אמרי' דמורידין אפוטרופוס על היתומים בין קרוב בין רחוק ולא חיישי' שמא יחזיק מפני שהדבר ידוע שבאפוטרופסית באו לידו ולא חיישי' שמא ישכח הדבר ולעולם מחזיקין בנכסי קטן אבל השתא דאמר רב הונא דאין מורידין קרוב דחיישי' שמא ישכח הדבר. ויחזיק בהן מחמת ירושה. ולרחוק לא חייש ש"מ דאין מחזיקין בנכסי קטן ואע"פ שאין ידוע שבאפטרופסו' באו לידו:
(לה) כי תניא ההיא במוכר שדותיו סתם. מה שכתבתי במה"ק שאם הי' רוצה הי' מתרץ לו כי תניא ההוא בלוקח בלא שטר דלית לי' קלא אינו נראה לי דשאני דין לוקח דיהיב זוזי מבעל הקרקע דודאי גבי בעל הקרקע אמרי' וכולן בשטר אבל בעדים לא מפני שהוא בעל הקרקע והוא בוטח על שלו וסומך בלבו שבכל שעה שארצה אתבענו בדין ויתנו לי הקרקע והפירות ואינו חוקר אצל ב"א שאכלו שדותיו הילכך בשטר דאית לי' קלא הויא חזקה ובעדים לא. אבל לוקח דיהיב זוזי דרכו לחקור כדאמר רב במוכר שדהו בעדים. והאי נמי לוקח הוא והילכך אם בעל הקרקע מכרו בעדים אין לך מחאה גדולה מזו והי' לו לחקור ולידע ולהיזהר בשטרו ואם לא חקר איהו הוא דאפסיד אנפשי':
(לו) ע"ב פיסקא אבוה דשמואל תני שותף אין לו חזקה וכ"ש אומן. פי' שותף דלא הוה שייך בפלגא והשתא מחזיק בכולי' אמרי' דלא הויא חזקה משום דהוה שייך בפלגא. אומן דשייך בכולי' דהא כל הכלי נתנו לו לתקנו ולא כ"ש דלא הויא חזקה כיון שבאומנו' בא לידו:
(לז) השותפין כו' לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשוי' ליטע כשדה העשוי' ליטע. פי' להכי קרי לי' כיורד ברשות שאילו הי' כיורד שלא ברשות אע"פ שהיא שדה העשוי' ליטע אין לו חלק בפירות אלא אומר כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה ואי אמר נוטע נמתין עד שיגמר הפרי ונחלוק הפירות אין בעל השדה שומע לו אלא נותן לו כפי מה שהי' נותן לשאר פועלין ומסלקו. והכא שקול מיני' פלגא בפרי ואינו יכול לסלקו בדמים דהו"ל כדין אריס שיורד ברשות וחולק עמו בפירות. והפירות הגמורין הוא קורא שבח המגיע לכתפים ועוד לכך קורא אותו כיורד ברשות כדי שלא לחלק בין שדה שאינה עשוי' ליטע לשדה העשוי' ליטע. שהיורד ברשות דינו שוה בכל שדה בין עשוי' ליטע בין אין עשוי' ליטע לחלוק עמו הפירות כיון שברשות הורידו:
(לח) השותפין מחזיקין זה לזה. פי' כשני נכריים חשבי' להו והילכך מחזיקין זה על זה. ומעידין זע"ז פי' באותה עדות מיירי שמגיע הנאה לו ולחבירו. כגון שיצא עלי' ערער כי ממנה נגזלה או מכרתם אותה לי ומביא עדים בדבר וראובן השותף מעיד הוא ואחד על אותם העדים כי הם גזלנין ופסולין לעדות ומבטל עדותם. וקאמר שמואל דאע"ג דלעצמו אינו נאמן על חבירו נאמן והוא מפסיד חלקו בעדותם וחברו אינו מפסיד דלגבי חבירו הן פסולין. דלגבי דידי' הן כשרין שלא כל הימנו לפוסלם ואקשי' לי' ואמאי נוגעין בעדותן הן אע"ג דלגבי קרוב פלגי סהדותא ואמרי' אע"ג דלגבי קרוב לא מהימנינן לגבי רחוק מהימן לגבי דידי' דהוא נוגע בעדות ומכוון להנאתו כי היכי דלדידי' לא מהימנינן לי' לחברי' נמי לא מהימני' דכל מאי דמסהיד להנאתו מכוין. כגון שמעון אחיו של ראובן שקנה שדה בשותפות עם לוי אינש דעלמא ובא יהודא ומערער ומביא שני עדים ששמעון ולוי מכרו לו זה השדה ובא ראובן ואחר והעידו על עדי יהודא כי הם גזלנים ועדותן בטלה על שמעון אחיו אינו נאמן להעיד ומקבלין עדי' אבל על לוי נאמן ופלגי' סהדותי' דלראובן ומהימנינן לי' על לוי אע"ג דלא מהימנינן לי' על שמעון הת' משו' דל' הוי נוגע של' יקרא נוג' אלא כשמתכוין להנאתו אבל בעבור קרובו גזירת מלך היא שלא נאמיננו ואנו מאמינין אותו על הרחו' אבל כשמעי' על עצמו ועל אחר כמו שלעצמו אינו נאמן גם על האחר אינו נאמן שכל מה שאמ' מפני שמתכוין להנאתו ואין אנו מאמינין אותו אף על הרחוק ודוקא כשמגיע לו הנאה אינו נאמן. שיצא הערער על כל השדה אבל אם המערער אומר כי שמעון שותפו מכר לו חלקו או בעל חובו יבא לטרוף חלקו בחובו ומעיד ראובן לפסול עדיו נאמן הוא שכיון שאינו נפסד הוא בערעורו של זה לא הוי נוגע ולא אמרי' כיון דשותפי' הוה דילמא שום דינא אית לי' עילוי' ומש"ה בעי דתיקום ארעא קמי' דליגבי מינה דלכולי האי לא חיישי'. ונעשין שומרי שכר זה לזה כשני נכרין דעלמא דאמרי חד לחברי' שמור לי היום ואני אשמור לך למחר ולא אמרי' כיון דשותפות נינהו אגב דינטר דידי' נטר נמי דחברי' ואין דעתו בעבור שכר שאף אם לא ישמור חבירו למחר הוא ישמור מפני שיש לו חלק בו ונמצא שאין שמירתו בשכר אלא בנדיבות לב כשומר חנם ולא יתחייב בגנבה ואבידה קמ"ל:
הב"ע דכתב לי' דין ודברים אין לי על שדה זו פי' אחרי שיצא עלי' ערעור שהי' הוא נוגע בעדות כתב לי' הכי והאי אתא לאשמעי' דלא אמרי' קנוניא קא עביד בהדי חברי' ולעולם נוגע הוא:
(לט) ואם איתא לסלקו בי תרי נפשייהו ולדיינו קשיא לי אמאי לא אמר ולסהדי אלא אמר ולדיינו. ועלה בדעתי לומר דוקא לדון מועיל הסילוק אבל להעיד לא מפני שהדין הוא מיכן ולהבא אבל העדות הוא על מה שראה מקודם לכן שרוצים להעיד כי זה גנבו ובשעת הראיי' היו נוגעים בעדותם. מפני חלקם ואע"פ שבשעת ההגדה אינן נוגעין שסילקו עצמם אפ"ה בעי' ראייה והגדה בכשרות. וכיון שבעת הראיי' היו נוגעין בעדותן בטלה עדותן. ואין לומר והלא לבני העיר רחוקים הם ולמה היית פוסלם בעבור שהיו מעידים גם לעצמם והיו נוגעים בעדותן וכיון שסילקו עצמם ואינן נוגעין יהיו נאמנין לבני העיר הא לאו מילתא היא. שכיון שבעת ראייתם עדיין לא סילקו עצמם נמצא שהעדות שראו. ראו ביחד לקרובים ולרחוקים שאין לך קרוב יותר ממנו וכמו שבטלה עדותן אצל הקרובים כך היא בטלה אצל הרחוקים דהכי אמרי' בירושלמי בפ' כיצד העדים נעשין זוממין. כתב כל נכסיו לשני ב"א כאחד והיו העדים כשרים לזה ופסולין לזה. ר' לא אמר אתפלגון ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש חד אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה וחרנה אמר כשרים לזה ופסולין לזה. ר' מנא לא מפרש ר' אבין מפרש ר' יוחנן אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה. ר"ש בן לקיש אמר כשרים לזה ופסולין לזה. אמר ר' אלעזר מתני' מסייע לר' יוחנן מה השנים נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף השלשה נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ומנין אפי' מאה ת"ל עדים. רבי יעקב בר אחא אמר אתפלגין ר' חנינא חבריהון דרבנן ורבנן. חד אמר יאות אמר ר"א. וחרנה אמר לא אמר ר"א יאות מן דמר יאות אמר ר' אלעזר. נעשית כעדות אחת ובהתראה אחת וכל עדות שבטלה מקצתה בטלה כלה ומן דמר לא אמר ר' אלעזר יאות נעשית כשני כתי עדים כשרים לזה ופסולין לזה. למדנו מיכן דהויא פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש וקי"ל דהלכה כר' יוחנן. הילכך אין הסילוק מועיל אלא להיות דיינים לדון מיכן ואילך אבל להעיד על מה שראו קודם הסילוק לא מפני שבטלה אותה הראיי'. ומאי דאמרן דשותפין מעידין זע"ז ע"י סילוק כגון שמעידין על דבר שראו לאחר הסילוק אבל על מה שראו קודם הסילוק אינן נאמני'. אח"כ ראיתי שהתלמוד שלנו סובר כר"ש בן לקיש דאמרי בשילהי פ' כיצד העדים נעשין זוממין. אילפא וטובי' קריבי' דערבא הוי סבר רב פפא למימר גבי לוה ומלוה רחיקי נינהו אמר ליה רב הונא ברי' דרב יהושע לרב פפא ואי ליתי' ללוה לאו בתר ערבא אזלי. ויש לדקדק מיכן דוקא גבי לוה וערב אמרי' הכי דכיון (דאית) [דאי] לית לי' ללוה בתר ערבא אזיל פסול הוא. שמה שמחייב את הלוה כאלו הי' מחייב את הערב דומה והקרוב אינו נאמן לו לזכות ולא לחיוב. אבל אם העידו שראובן הלוה מנה לשמעון וללוי ועשו שטר אחד עליהן וחתמו בו והיו קרובים לשמעון ולא היו קרובים ללוי אע"פ ששמעון אינו משלם על פיהן החמשים שלו לוי משלם החמשים שלו על פיהן משום דלא שייך לוי בסהדותא דשמעון ולא שמעון בסהדותא דלוי. כללו וכך מצינו דרבא נמי ס"ל כריש לקיש דאמרי' בפ' קמא דסנהדרין אמר רבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להרגה. הנה אע"פ שבראיי' אחת ראה אשתו ואחר שניאפו לא אמרי' כמו שבטלה אצל אשתו כך תהי' בטלה אצל האחר אלא הוא נאמן להעיד עליו. ולא דמי הקרוב לעצמו שכשמעיד על הקרו' ועל האחר פלגי' דיבורו ועל קרובו אינו נאמן אבל על אחר נאמן אבל אם העיד על עצמו ועל אחר כגון השותפין שמעידין זה ע"ז כיון שהוא נוגע אצל עצמו גם על חבירו אינו נאמן כדאקשי' מעידין זה ע"ז אמאי נוגעין בעדותן הן. ומוקי לה כשסילק עצמו שלא יהא נוגע. וכיון שמצאנו דלא סירא להו לבני תלמודין כר' יוחנן אלא כריש לקיש גם להעיד נמי הן נאמנין ולא גרסי' ולדיינו אלא וליסהדי ודייקא נמי מדקאמ' תרי ולא אמר תלתא:
(מ) ת"ש האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראי' מאנשי אותה העיר. פי' אלמא גם בדבר של ממון אינו מועיל הסילוק. ה"ג ותיסברא עניי שקלי ודייני מיפסלי אלא ה"נ בס"ת ואמאי קרי להו עניים דכולן עניים הן אצל ס"ת. פי' המתרץ אומר לו כן שאין להעמיד ברייתא בממון ממש שלמה יחשדו הדיינים בעבור העניים. אלא בע"כ בס"ת מיירי כך נראית לי הגירסא יפה:
(מא) ודלמא דאי קני אמר לי' עיין בקונטרסי בפ' מי שמת בה' נפל הבית עליו ועל אביו:
(מב) לא צריכא דאמרי עדים ידעי' בי' בפלניא דלא הו"ל ארעא מעלמא. מיכן וממאי דאמרי' בהלכה קמייתא דפ' הזהב וניקנינהו ניהלי' אגב ארעא. ומהדר דליכא ארעא מוכיח שמה שאנו כותבין בשטרות לכל אדם אגב ארבע [אמות] ומפרשי להו שאין לך אדם בישראל שאין לו ד"א בא"י או בארבע אמות של קבר אינו כלום. ושופרא דשטרא בעלמא הוא. אבל אם הי' דבר הצריך לקנותו אגב קרקע הי' קנינו בטל:
(מג) פיסקא אומן אין לו חזקה. אמר רבה לא שנו אלא שמסר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו להד"מ כי אמר לקוח הוא בידי מהימן. פי' לקמן בגמרא מוכיח דלרבה לא שני לי' בין ראה ללא ראה. אלא בין מסר לו בעדים בין מסר לו שלא בעדים. וטעמי' דרבה דקסבר מאי דתנן אומן אין לו חזקה כגון דידיע מילת' שבעסק אומנות בא לידו זה הכלי אז אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי אבל אם אינו ידוע לעולם שבעסק אומנות בא לידו אע"פ שהיא אומן לתקן כלים הו"ל באותה כלי כשאר כל אדם ונאמן לומר לקוח היא בידי. וקא דייק רבה הא מילתא מדתני האומנין והשותפין והאריסין כדפריש רבי' יוסף בן מיג"ש זצוק"ל מה שותפין ואריסין דידוע מילתא דבהאי ארעא הוא שותף וארוס בהדי' אף אומן נמי דידוע מילתא דבההיא כלי הוא אומן הילכך אם מסר לו הכלי בפני עדים לתקנו לא מבעי' אם ראה עכשיו הכלי בידו בעדים המכירים כי הוא שלו שנותנו לו. וא"י לטעון לקוח היא בידי שהרי יש עדים שע"י אומנות בא לידו אלא אפי' לא ראה הכלי בידו חייב להחזירו לו ואינו נאמן לומר לקוח הוא בידי ולא החזרתי לך דכיון שמסר לו בעדים. ואע"ג דאיכא מיגו דנאנסו דקסבר רבה המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. וכאלו התנה עמו מתחלה שלא יוכל לכפור לו את שלו לא בטענת החזרתיו לך ולא בטענת לקוח היא בידי כ"א בטענת נאנסו שהאמינתו תורה כדפרישית במה"ק אבל אם מסרו לו שלא בעדים. לא מבעיא אם לא ראה הכלי בידו שיכול לטעון לו כל טענה שהוא רוצה בין לקוח היא בידי בין אין לך בידי כלום בין החזרתי לך. אלא אפי' ראה הכלי בידו בעדים המכירים אותו שהוא שלו שבטלו שתי הטענות אפ"ה יכול הוא לטעון לקוח הוא בידי כדין כל אדם ולא אמרי' שבתורת אומנות בא לידו כיון שהוא אומן לתקן כלים אלא כיון שלא הוחזק אומן באותה כלי דינו כשאר כל אדם זו היא סברתו של רבה. ונראה לי דל"ג מתוך שיכול לומר להד"מ שזה הלשון לא יפול אלא היכא דלא ראה הכלי בידו ולקמן מוכח דרבה אמר אע"ג דראה הכלי בידו שאינו יכול לכופרו ואפ"ה הוא נאמן לומר לקוח הוא בידי כדין כל אדם. אלא ה"ג בלחוד אבל מסר לו שלא בעדים כי אמר לקוח הוא בידי מהימן. ומשום דבאתקפתא דאביי גרסי' מתוך אישתביש וכתבי לי' נמי במילתי' דרבה ור"י בן מיג"ש גריס לי' ומפרש הכי מתוך שיכול לומר להד"ם כלומר לא נתת לי כלום בדלא ראה אי נמי לא לקחתיו ממך לעולם בתורת אומנות אלא בתורת לקוחה בדראה כשטוען עכשיו ואמר לקחתיו ממך בתחלה בתורת אומנות ואח"כ מכרתו לי נאמן. ואינו נראה לי פת' זה כלל שמי הביא להודות לי שכאומנות בא לידו מתחלה ויצטרך למיגו ולא יאמר כי מתחלה בא לידי בתורת מקח ולא בעסק אומנות. ורבי' שמואל זצוק"ל כתב מתוך שיכול לומר להד"מ שלא מסרתו לי אלא אחר מסרו לי שמכרתו והיא מסר לי כי אמר לי' נמי אתה מסרתו לי ומכרתו לי נאמן בהאי מיגו. וגם זה אין בו מתום דאי הוה טעין שאחר מסרו לי אמאי הוה נאמן טפי מאתה מסרתו לי אין טעם הדבר אלא משום דכיון דמסר לו שלא בעדים כאחר דמי ואחר הוא נאמן בלא מיגו והנכון בעיני דל"ג לי' ואביי ל"ש לי' בין מסר לו בעדים ובין מסר לו שלא בעדים אלא בין ראה ללא ראה שאם ראה אע"פ שאין לו עדים שמסר לו בענין אומנות אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי ואע"פ שכל אדם נאמן זה אינו נאמן שכיון שהוא ידוע לעולם שהוא אומן לתקן כלים אמרי' בתורת אומנות בא לידו ולא בתורת מקח ולא בעי' שיהא ידוע אומן באותו כלי דומיא דאריסין ושותפין כדבעי רבה. ואם לא ראה הכלי בידו אעפ"י שיש לו עדים שמסרו לו בתורת אומנות נאמן לומר לקוח הוא בידי מתוך שיכול לומר החזרתיו לך שהמפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים נמצא דפליגי רבה ואביי בלא ראה ואיכא עדי מסירה דלרבה לא מהימן דליכא מיגו דקסבר צריך להחזיר לו בעדים ולאביי נאמן דאיכא מיגו ואותבי' אביי לרבה ואמר לי' הדרי בי שאין צריך לפורעו בעדים. והושוו שניהם לומר שהוא נאמן בין בהחזרתיו לך בין בלקוח היא בידי נשאר' חלוקת' ברא' וליכ' עדי מסיר' דלאביי לא מהימן ולרבה מהימן ואותבי' ר"נ לרב' מדיוק' דמתני' ואיתוק' בתיובתא ובטלו שני דברי רבה ונתקיימו דברי אביי בתרווייהו. כ' רבי' יצחק מפאס זצוק"ל והאי דאמרי' דלית לי' חזקה בין אומן בין אחר בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר הנ"מ היכי דראה אותם בידו. כדתניא ראה עבדו ביד אומן וטליתו ביד כובס. אמר לו מה טיבו אצלך אמר לו אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה לא אמר כלום. אבל אי לא ראה אע"ג דמסרי' ניהלי' בסהדי מיגו דאי בעי למימ' אהדרתי' ניהלך מהימן כי אמר זבינתי' ניהלי מהימן כו' וכתב הדין סברא דרבואתא ואני קשיא לן האי סברא דהא רבה דאית לי' מיגו דאיתותב וסלק לי' בתיובתא ושמעת מינה דהאי דינא דאומן לא אמרי' בי מיגו הילכך בין ראה בין לא ראה אע"ג דיכול למימר לא היו דברים מעולם היכי דליכא סהדי אי נמי החזרתיו לך בדאיכא סהדי כי אמר זבינתי' ניהלי לא מהימן והאי דאמרי' ראה תניא לאו למימר דאי לא ראה ואמר זבינתי' ניהלי מהימן אלא דאי אמר לא מפקינא לי' לא אמרי' לי' אפקי' דלחזיוה. ולהכי תניא ראה. וסברת רבואתא היא אורה ושמחה וששון ויקר. והיא ההלכ' והמשפט הנוהג' בישראל. וסברת רבי' יצחק כחומץ לשינים וכעשן לעינים והעושה כדבריו בענין זה כעושה כדברי ב"ש וחייב מיתה דלא איתותב רבה אלא היכא דליכא עדים דוקא והוא דראה דליכא שום מיגו אבל היכא דלא ראה דאיכא מיגו. ליכא מאן דאמר דלא מהימן ואע"ג דאיכא עדים. ברם רבה הוה אמר דלא מהימן משום דסבר דלית שם מיגו דצריך להחזיר לו בעדים והדר בי' ואמר דאינו צריך להחזיר לו בעדים וכיון דאיכא מיגו נאמן:
(מד) פיסקא במכיר בה שהיא בת חמורו. פי' ואפי' באחריות אם מכרה מעיד לו עלי' ומדסיפא במכיר בה. רישא נמי במכיר בה שהיא שלו. וליכא לאוקומה באחריות דא"כ לא הוי נוגע. דכיון דמכיר בה שהיא שלו. תו לא מצי מיהדר עילוי' ולפני בעל חובו נמי אינו מעמידה כיון דמכרה לו באחריות ומוקי לה שמכרה לו שלא באחריות. ואז יש לחוש שמעמידה בפני בעל חובו. ושמואל דאמר המוכר שדה לחבירו שלא באחריות דוקא קאמר ולא משום רבותא נקטי' ודוקא בערער דגזלנותא אינו מעיד אבל ערעור דמכירה או דבעל חוב מעיד דהא מצי בעל חובו למיטרף מינייהו:
אפקוה דלחזיוה אמר לא מפקינא לי'. פי' זה רוצה שיוציאנה ורוצה להעמיד עליו עדים המכירין אותה שהיא שלו ששוב לא יכול לכופרה ואחרי כן אם תהי' שום טענה ביניהן על הקיצותא לא יהא נאמן הוא במיגו שהי' יכול לכופרה יכול לטעון עד כדי דמיה. וזה אמר לא מפקינא לה עד שתפרעני כל מה שאני תובע ממך שאם תטענני בדין אז אוציאנה ואהי' נאמן במה שאני תובעך ע"י מיגו. ומיכן מוכיח שאם הי' מוציאנו והי' מעמיד עליו עדים ואח"כ באים לטעון על הקיצותא אין לו מיגו לומר מה לי לשקר אם הי' רוצה לא הי' מוציאה והי' יכול לכופרה עכשיו שהוציאה ואמר כך וכך אתה חייב לי בה יהא נאמן ע"י מיגו. שאין מיגו אלא כשטוענין בב"ד אם אז יכול לכופרה ומודה בה ואמר כך וכך אתה חייב לי בההיא נאמן ע"י מיגו. אבל אם הראה לו בפני עדים קודם לבית דין וכשבא לבית דין טוען כך אתה חייב לי בה שוב אין לו מיגו דצריך להביא ראי' לדבריו. אבל אם הודה לו קודם בואו לב"ד עדיין יש לו מיגו שאם רוצה יכול הוא לומר לו השטיתי בך ואין לך בידי כלום אך אם אמר לעדים אתה עדי:
(מה) (עדים) [ארוס] אין לו חזקה. ת"ר ערב מעיד ללוה והוא דאית לי' ארעא אחריתי מלוה מעיד ללוה והיא דאית לי' ארעא אחריתי. פי' אי אית לי' ארעא אחריתי כשיעור חובו לא הוי נוגע. ולא חיישי' דילמא נפקי עלי' בעלי חובות אחריני דמספיקא לא מרע נפשי'. ואי קשיא כיון דאמרי' דמספיקא לא מרע נפשי' א"כ לוקח ראשון כשמעיד ללוקח שני אמאי בעינן והוא דאית לי' ארעא אחריתי בלא ארעא אחריתי יהא נאמן דהא לא ידע דליתו בעל חוב דמוכר וליטרפו לדילי' ומספיקא לא מרע נפשי'. תשובה לא דמי לוקח למלוה וערב דמלוה וערב כל עיקר שיעבודייהו לא הוי אלא כנגד מעותיהן. והילכך אי אית לי' ארעא אחריתי כשיעור מעותיהן מעידין. ומספקי דילמא איכא עלי' חובות אחריני לא מרעו נפשייהו. אבל לוקח מכי זבנא לארעא מני אדעתא דהאי ארעא דזבין ללוקח שני זבנה ועלה הוה סמוך דאי נפקי עלי' בעלי חובין שיאמר להן הנחתי לך מקום לגבות או אם תימצא שאינה שלו שיחזור ויטרוף אותה וכיון שכל הסמך והבטחון שלו היא עלי' אם יראה שיקחו אותה מיד לוקח שני נוגע בעדותו הוא. ואפילו מספיקא מרע נפשי' כיון שרואה שבטחונו אבד הילכך בעינן דתיהוי לי' ארעא אחריתי שיכול לבטוח עלי':
(מו) דניחא לי' דליהוי תרווייהו כי היכי דלכי אתי בעל חוב ממאן דבעי מני' שקיל. מה שפיר' רבינו שמואל זצוק"ל דהויין חדא זיבורא וחדא בינונית. וגבי בע"ח ממאן דבעי. וכן כ' גם רבינו יצחק זצוק"ל בתוספותיו גבי מלוה מעיד ללוה והוא דאית לי' ארעא אחריתי אפי' היא זיבורית ומה שמעיד עלי' היא בינונית לא אמרי' נוגע בעדות הוא כי היכי דליגבי מבינונית דמשום האי לא נחשדו ישראל להעיד עדות שקר. ואינו נראה לי כלל. דאי אית לי' בינונית וזיבורית ללוה לא מצי בעל חוב למיגבי אלא מזיבורית ולא מבינונית דהכי אמרי' בפ"ק דב"ק בעא מני' רב שמואל בר אבא מאקרוקניא מר' אבא כשהן שמין בשלו הן שמין כו'. ופשט לי' ר' אבא רחמנא אמר מיטב שדהו ואת אמרת בשל עולם הן שמין. ואותבי' רב שמואל לר' אבא ממאי דתניא אין לו אלא עידית כולן גובין מן העידית כו' עד בינונית וזיבורית נזקין ובעל חוב בבינונית. וכתובת אשה בזיבורית. ואי אמרת בשלו הן שמין תעשה בינונית שלו עידית וידחה בעל חוב אצל זיבורית. ואהדר לי' ר' אבא הב"ע כגון שהיתה לו עידית בשעה הלוואה ומכרה וכן אמר רב חסדא כגון שהיתה לו עידית ומכרה. ומסיק תלמודא ה"נ מסתברא מדתניא אחריתי בינונית וזיבורית נזקין בבינונית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית קשיין אהדד' אלא לאו ש"מ כאן שהיתה לו עידית ומכרה וכאן שלא היתה לו עידית ומכרה וכיון דר' אבא פשט לי' הכי וליכא מאן דפליג עלי' ורב חסדא נמי ס"ל הכי ש"מ דהכי הויא הלכתא. ואע"ג דדחינן לבסוף לא אידי ואידי לא היתה לו עידית ומכרה כו' וגם רבינא אמר בדעולא קמיפלגי דאמר עולא דבר תורה בעל חוב דינו בזיבורית שנאמר בחוץ תעמוד מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים אלא מה טעם אמרו בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לווין מר אית לי' תקנא דעולא ומר לית לי' תקנתא דעולא. ופתרון דברי רבינא הוי הכי דלכ"ע בשל עולם הן שמין ומאן דאמר בבינונית אית לי' תקנתא דעולא והילכך שקול בינונית. ואע"ג דלגבי דידי' הויא עידית משום דבשל עולם הן שמין. ומאן דאמר בזיבורית לית לי' תקנתא דעולא אלא גבי מזיבורית כדין תורה ולאו משום דנעשית בינונית אצלו עידית ואתא השתא רבינא דפליג על ר' אבא ועל רב חסדא לאו למימר דלמיפלג עלייהו קא אתי אלא אתא לדחויי להאי ה"נ מסתברא דבעי' לדיוקי דמפלוגתא דהנך מתנייתא ולמיפשט מנייהו דבשלו הן שמין ואתא רבינא לדחויי דמהכא לא מצית למיפשט הכי דאיכא לאוקומינהו דס"ל בשל עולם הן שמין. אבל לעולם לא פליג עלייהו דא"כ הוה לתלמודא לסדורי פלוגתא דרבינא גבי מילתא דר' אבא ולמימר ורבינא אמר בשל עולם הן שמין. אלא לאו ש"מ ליכא מאן דפליג על ר' אבא. ורב חסדא נמי מסייע לי' והכי אזיל סוגיא דתלמודא בכל דוכתא דלא שיימי' אלא בדידי' ולאו בדעלמא. ולפיכך הרחבתי כל אלה הדברים מפני שראיתי שרבינו יצחק מפאס זצוק"ל הביא שתי הברייתות בפסק שלו ותירצם בתירוצו של רבינא למימר דהכי היא הילכתא. ולא היא דאין הלכה אלא כר' אבא ורב חסדא כדפרישית. הילכך הני תרווייהו דקאמרי' הכי לאו בינונית וזיבורית נינהו אלא שתיהן שוות והא דאמר ממאן דבעי מני' שקיל מפני שיש לומר שאם לא תיטב בעיניו אותה של לוה מפני שהיא רחוקה משדותיו יקח אותה של קבלן שהיא קרובה לשדותיו יותר להכי ניחא ליה לקבלן שיהו שתי שדות ללוה שאם לא תיטב האחת בעיניו יגבה מן האחרת ולא יגבה משדותיו. וגם לשון התלמוד מוכיח בדשוין שא"כ הי' לו לפרש בינונית וזיבורית. השתא דקאמר תרווייהו בדשוין משמע. ואי קשיא וגבי מלוה ולוה אמאי לא אמרי' הכי דניחא לי' דליהוי תרווייהו דלישקול ממאי דבעי כי היכי דאמרי' גבי קבלן. תשובה מלוה כבר אוזפי' מעותיו מפני חיבה שהיתה ביניהן. ואינו רוצה אלא שיבטח ויסמך מאין יגבה מעותיו. והילכך אי אית לי' ארעא אחריתי שיוכל לגבות משם מעיד דלא מרע נפשי' משום דלישקול ממאי דבעי אבל קבלן עדיין לא הוציא מעות מכיסו ואע"פ שנעשה לו קבלן היא בוטח שהלוה יפרענו ולא יצטרף המלוה לבא עלי' הילכך כל טצדקי דמצי למיעבד דלא ליתי מלוה היום ומחר עילוי' עביד ומש"ה פליגי גבי קבלן דאיכא מאן דאמר דינו כמלוה ואיכא מאן דאמר אין דינו כמלוה שעצב הוא מאוד אם יוציא מעות מכיסו ויצטרך אחרי כן לגבותם מן הלוה:
(מז) היכי דמי אי דאתי בטענתא דאבוהון אפילו הנך נמי. פי' אפילו בן אומן ובן (עדים) [ארוס] אין להן חזקה. פי' שאע"פ שהחזיק בן (עדים) [ארוס] שלש שנים כשטוען ואומר מחמת אבי שהורישני אני מוחזק בה ואינו יודע לומר דזבינתה ניהלי' קמאי הו"ל חזקה שאין עמה טענה. והוא הדין לוקח מארוס שהחזיק בה שלש שנים וטוען ואומר כי הארוס מכרה לו ואינו יודע לטעון דזבינת' ניהלי' קמאי הויא לה חזקה שאין עמה טענה דאע"ג דקי"ל טוענין ליורש וללוקח הנ"מ כי אתי מכח אינש דעלמא (לא) [דלא] הוה (עדים) [ארוס] דאמרי ב"ד דילמא ההיא תובע זבנה להיאך דקאתי הני מחמתי' אבל (עדים) [ארוס] דסתמא דמילתא באריסות אתא לידי' כאילו אנן סהדי דבארוסות אתית לידי' והיכי מצי למיטען דבזיבונא אתית לידי' הילכך אע"פ שיש להן שני חזקה וגם יש להן עדים שעמדה ביד האנוס [או ביד] אומן יום א' הו"ל חזקה שאין עמה טענה. וה"ה לבן האומן:
(מח) הא איתמר עלה אמר רב משרשי' כו' אע"ג דבשילהי מסכת גיטין אמרי' והא דרב משרשי' בדותא הוא. האי דמסתייע מינה לפום מאי דסבר השתא דאגב הכלי בידו בעדים המכירים שהוא שלו שלא יוכל לכפור אין לך בידי כלום אונסי' גמר ומקני הוא דמסתייע מינה. אבל לסוף דמסקי מודה שמואל היכא דיהיב זוזי ואיהו נמי בזוזי קאמר בודאי דרב משרשי' בדותא היא. דלא אמרי' אגב אנסי' גמר ומקני אלא היכי דאיכא מתן זוזי או כפרה או מצוה אבל באונסא בלחוד כגון תלויה ויהיב מתנה או גט מעושה בגוים לא אמרי' דגמר ומקני:
(מט) פיסקא אין לאיש חזקה בניכסי אשתו. האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו כו'. עיין כל זה השיטה בכתובות בפ' הכותב לאשתו במה"ק:
(נ) וכדרבא כו' פי' רבי' שמואל זצוק"ל כלומר באיזה נחלה מועיל התנאי בנחלה הבאה לו בתקנת חכמים כדרבא אבל בנחלה דאורייתא כגון דין ודברים אין לי בירושת אבי כשימות לא יועיל התנאי דבע"כ שלו יהיה אא"כ יתננה לאחרים בלשון מתנה. ואינו נ"ל שאפי' אם יתננה לאחר בלשון מתנה לא עשה דקי"ל מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום שאין אדם מקנה לחבירו מה שעדיין לא בא לידו ומה לי מכור לך לא אמר מה לי נתון לך:
(נא) הא איתמר עלה אמר רבה בר רב הונא באותן שלש שדות. רבי' שמואל זצוק"ל גורס לא נצרכה אלא באותן שלש שדות. ונ"ל דל"ג לא נצרכה וברוב ספרים ישנים אינו כתוב. וטעות הוא לגורסו דאי גרסי' לא נצרכה משמע הכי לא נצרכה מתני' דתני מקחו בטל בשאר נכסים דבעל. אלא אפילו באותן שלש שדות הוי בטל וכ"ש בשאר נכסים וא"כ מאי תו דהדר ואמר למעוטי מאי אי למעוטי שאר נכסים כו' הוא אמר לא נצרכה דמשמע לא מבעי' שאר נכסים והדר ואמר אי למעוטי שאר נכסים. אלא ודאי ל"ג לי' אלא הכי גרסי' אמר רבה בר רב הונא באותן שלש שדות פי' מתני' דתני מקחו בטל. דמשמע בטל לגמרי ואפי' מקח האיש כדפריש המורה וכדכתבית בפ' האשה שנפלו לה נכסים ובפ' מי שהי' נשוי במהדורא תליתאה דוקא באותן שלש שדות אבל בשאר נכסי הבעל יכול הוא הבעל למכור בחייו ואין האשה יכולה לעכב על ידו ומיהו אם תתאלמן או תתגרש ולא מוציא בני חורי טרפא מינייהו כדין בעל חוב דלעלמא אבל אותן שלש הן לה כמו שדה העשוי' אפותיקי לבעל חוב שאם רוצה למכור האפותיקי בע"ח מעכב על ידו. ואע"פ שיש ללוה כמה קרקעות אחרות. והשתא קס"ד דלא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי אלא באותן שלש שדות דהכי איתוקמא מתני' ומש"ה קאמר למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים כ"ש דהו"ל איבה כו' פי' ולעולם גם בשאר נכסים נמי מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי אבל מיהו האי כי דיני' והאי כי דיני' באותן שלש מבטלת אפילו מקח האיש. ובשאר נכסים אינה מבטלת כ"א מקחה ולא מקח האיש:
(נב) אין לאיש חזקה בנכסי אשתו. ראשון ישנו בדין יום או יומים כו' עיין כל זו השטה בפ' החובל במהדורא תליתאה:
(נג) פיסקא והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין חזקה לנזקין. פי' שאף על פי שהחזיק אדם בדבר המזיק לחבירו ג' שנים לא הויא חזקה למימר מדשתק מחל. דאנן סהדי שאין אדם מתפייס ומוחל בדבר המזיקו אלא זה שעד עכשיו לא תבעו שמא לא ראה לו שעה לתובעו או מפני עסקי' או ששעתו של זה עומדת לו ומצפה שעה לתובעו בדין:
אימא אין דין חזקה פי' דלא בעי שלש שנים אלא לאלתר הויא חזקה איבעית אימא האי דקאמר רב נחמן אין חזקה לנזקין בג' שנים קאמר כדקס"ד אבל מיהו לאו בכל ניזקין קאמר אלא בקוטרא ובית הכסא. אבל לעולם בשאר נזקין מהניא חזקה כך נ"ל הפת' ופת' רבינו שמואל זצוק"ל לא נראה לי:
(נד) רב יוסף אמר לעולם באחר וכגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש שנים לאחר מיתת הבעל. פי' והיינו דקאמר אשת איש צריכה למחות אע"פ שהחזיק בעודה אשת איש ובא מכח טענת בעלה אלא שאומר את זבינתה ניהלי' קמאי ואיהו זבנה לי דמיג' דאי בעי אמר לה אנא זבנתה מינך אחר מות בעליך או בחיי בעליך בטובת הנאה והוה נאמן כי אמר לה אנא מבעליך זבנתה אבל מיהו את זבנתה ניהלי' קמאי מהימן. ודוקא אי טעין איהו אבל אנן לא טענינן לי' ואע"ג דטוענין לוקח כיון דאתי מכח בעל דאנן סהדי לפירות אתא לידי' והיכ' מצינן למימר דבזביני אתא לידי' הילכך לא טענינן לי' כדפרישית לעיל בבן ארוס:
(נה) אמר ליה ודל זוזי מהכא ותיקני בשטר. פי' יש לומר דהכי קסבר נהי דבמתן זוזי לא קניא משום דלא קבלם הבעל בחזקת קנין בשטרא מיהת תיקני שבהגעת השטר לידי תקנה השדה דאע"ג דאמר האי שטרא לא יהבית לה דתיקני אלא לגלויי זוזי דאית לה עבדית לי' מכל מקום הא יהבית ומסרי' בידה ומכי מטי שטרא לידה קנתה. והיכי מצי למימר לא בעינא דתיקני. שבע"כ קנתה. כיון שהגיע שטר לידה זה דומה לאדם שכתב גט לאשתו ונתנו לה ואומר לעדים דעו לכם כי זה שאני רוצה ליתן גט לאשתי אני משחק בה ואין בלבי וגרשה ונתנו לה ואמר לה ה"ז גיטין שהיא מגורשת וכל שאמר לעדים אינו כלום כיון שהוא מרצונו נותנו לה ואומר לה ה"ז גיטין וה"נ הכא כל מאי דטעין שלא על דעת לקנות שדי נתתיו לה אלא הטעיתיה כדי לגלות זוזה אינה כלום כיון שמסר השטר בידה וקרקע נקנה בשטר. כך נ"ל הפת' ורבי' שמואל זצוק"ל שפירש דכולי האי לא מסיק אינש אדעתי'. אינו נ"ל שאם יתכן שבטענה זו משבר השטר אמאי לא מסקי אדעתיה הא קא חזינן דכל מה דקא עביד לגלוי זוזי הוא דקעביד א"ו צריכין אנו לומר דאע"ג דלגלוי זוזה קא עביד כ"ש שהשטר יקנה שהרי נתקיימה מחשבתו ובשום ענין לא יוכל לבטלו כיון שהוא מסרו לה ודין הקרקע להיות נקנה בכסף:
(נו) כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו ש"פ שדי מכורה לך שדי נתונה לך ה"ז מכורה ונתונה. שמעתי שמקשים כאן ממאי דאמרי' בפ' האשה שנתארמלה ב' זה אומר זה כתב ידי אמר אביי כתוב הך חתימות ידי' אחספי' כו' עד ודוקא אחספא אבל אמגילתא לא כו'. דאלמא שטרא דכתיב אחספא לית בי' ממשא ולא מגבינן בי' מפני שיכול להזדייף והכא היכי הוי שטרא וקני ביה האי שדה בהך שטרא נ"ל לתרץ דודאי שטרא דלגוביינא קאי בעינן כתב שאינו יכול להזדייף דילמא מזייף וכתוב בי' מאי דבעי' וכדמוכח בגט פשוט דבכל מידי דאיכא למיחש לזיופי לא גבינן בההוא שטרא ובההוא שטרא ליכא מאן דפליג דההוא שטרא לאו למקנא הוי אלא לראי' דאוזפי' ראובן לשמעון מנה ומה שחותמין בשטר הוה כאלו מעידין לב"ד כדאמרי' עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכיון דראובן יכול לזייף באותו השטר הוא פסול. ולהכי נמי הוי אחספא פסול. דמצי למימחק מנה דאית בי' ולמיכתב מאתים. אבל שטרא דהוי למקניא בי' כגון גט אשה שהאשה ניקנית לעצמה בו או שטר קדושין שהאשה נקנית לבעל' בו או שטר מכירה ונתינה שהשדה נקנה בו או עבד כנעני בההיא שטרא הוי פלוגתא דר' אליעזר ור' מאיר דר' אלעזר מכשיר אפילו בכתב שהוא יכול להזדייף ור' מאיר פוסל דתנן בפ' המביא גט תניין ר' יהודא בן בתירא אומ' אין כותבין לא על הניי' המחוק ולא על הדפתרא מפני שיכול להזדייף וחכמים מכשירין ואמרי' בגמרא מאן חכמים אמר ר"א ר' אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי פי' כיון דבעי עדי מסירה ליכא למיחש דילמא תנאה הוי בי' וזייפתי'. דהא עדי מסירה חזיוה מה הוה כתיב בי' אבל ריב"ב ס"ל כר"מ דלא בעי עדי מסירה אלא עדי חתימה וכיון דליכא עדי מסירה זימנא דעדי חתימה אזלי להו ומקיימו חתימות ידייהו בכתב ידן יוצא ממקום אחר או בעדים המכירים חתימתם ואי הוי כתיב בי' תנאה מצי לזיופי. ורישא נמי דתני על העלה של זית ועל היד של עבד ועל הקרן של פרה אוקמה תלמודא בההיא הילכתא כר"א דאמר עדי מסירה כרתי וה"ה האי דמכשיר האי תנא שטר מכירה ונתונה על החרס כר"א היא דאמר ע"מ כרתי וליכא למיחש לזיופא. אבל לר"מ דפסל בגט ה"נ הוה פסול בהאי שטרא עיין בפ"ק דקידושין במהדור' תליתאה שפירשתי דאתיא אפי' כר' מאיר:
(נז) ורב בובי משמא דרב נחמן מסיים בה במתנה ביקש ליתן לה ולמה כתב לה לשון [מכירה] כדי ליפות את כחה כ"כ בספרים. וכך נ"ל לפרש דקאי אמאי דקאמר רב נחמן לעיל המוכר שדה לחבירו קנתה ולא אמרי' לגלוי זוזי היא דבעי. ורב זביד מסיים בה משמא דר"נ כו' כלומר אילו הי' מכר בזוזים כגון דקא מסהדי סהדי בשטרא שבפנינו מנתה לו הזוזים לא קנתה דאמרי' לגלוי זוזי הוא דבעי אלא האי דאמר ר"נ בכה"ג קאמר שלא הי' כתב בשטר נתינת זוזים ואע"פ שכתב בו פלוני מכר לו לאשתו שדה פלוני במנה אמרי' במתנה ביקש לה דסתם אשה אין לה זוזים בלא ידיעת בעלה ולא נתכוון למכור לה אלא ליתן לה במתנה והאי דכתב לה לשון מכירה כדי ליפות כחה להתחייב באחריותו ומש"ה קנתה. אבל לעולם אם העידו בפי' בתוך השטר או שמעידים בפה כך לא קנתה דלגלוי זוזי הוא דבעי. ומיתיבי קאי אלישנא קמא. וה"נ אמרי' לקמן שלח רב הונא בר אבין המוכר שדה לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות. ברם ר' אבהו וכל גדולי הדור אמרו במתנה ביקש ליתן לה ולמה כתב לה לשון מכר כדי ליפות את כחה ובתר הכי אמרי' מיתבי' וקאי אמילתא דרב הונא בר אבין ולאו אמילתא דרב אבהו ה"נ האי מיתיבי לא קאי אמילתא דרב ביבי אלא אמילתא קמייתא דרב נחמן:
(נח) קיבל מן העבד יחזור לעבד ואם מת יחזור לרבו. פי' ואם נשתחרר העבד והניח בנים יחזור ליורשיו שהרי אם הי' העבד קיים הי' מחזור לו עכשיו שמת יחזור ליורשיו וכן באשה אם נתגרשה יחזור ליורשיה ולא כרבי' שמואל זצוק"ל שחילק בין עבד לאשה:
(נט) איכא דאמרי יעשה פירוש לפירושן. כך כתיב בספרים וכך עיקר וכך פירושו לשנא קמא אמרי' יעשה כפירושן דמשמע שלא ישנה בשום ענין ממה שאמרו הן ואיכא דאמרי יעשה פירוש לפרושן. כלומר אם הוא רואה ומאמין להם שאמת אמרו יעשה כפירושן. ואם הוא רואה בלבו שלא אמרו אמת אלא מחמת בושה שלא רצו להודות כי ממנו לקחה אמרו כן יעשה פירוש לפירושן ויעכבם לעצמו:
(ס) כלום טענינן להו ליתמי מידי דלא מצי טעין אבוהון כו'. אי קשיא והא אמרן בפירקן דלעיל גבי שובך ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו משום דטוענין ליורש וללוקח ואע"ג דהוא בתוך ג' שנים דאי הוה אבוה לא הוה מצי טעין עד דמייתי סהדי טוענין ליורש דילמא נתפייס בהדי' בסהדי ויורש הוא דלא ידע בהו לאייתוינהו. תשובה בודאי במילתא דידוע דהוא דיתמי כגון השובך שהיא (באה) [בנוי] בתוך שלו והשכנים באים לסלקו אי נמי בממון שהורישו אביו ויוצאה עליו מלוה ע"פ לגבות מאותם הנכסים התם טענינן להו ליתמי מאי דלא הוה מצי אבוהון למיטען אבל כד בעי יתמי לאחזוקי במילתא דידיעא דהות דאחריני כגון גדול האחין שכל נכסיו שהניח הן בחזקת כל האחין אע"פ שהיו אונות ושטרות יוצאין על שמו וכן בכלים העשוין להשאיל ולהשכיר שהעדים מכירים שהיו של פלוני אין טוענין ליתומים מאי דלא הוה מצי למיטען אבוהון אא"כ היתה להם טענה שאם הי' אביה' אמרה הי' נוצח אע"פ שאין היתומים ידעין לאמרה ב"ד טוענין בעבורם. אבל במאי דלא הוה אבוהון מצי למיטען עד דהוה מייתי סהדי לא טענינן להו ליתמי למימר דילמא אלו הוה אבוהון הוה טעין הכי והוה מייתי סהדי:
(סא) אבל חלוקין בעיסתן. פי' כדתנן לקמן בפ' מי שמת הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסי' ע"י הקטנים ולא הקטנים ניזונין ע"י הקטנים אלא חולקין בשוה:
(סב) (ולא לאב בנכסי הבן). ראיה במאי רבה אמר ראי' בעדים. ורב ששת אמר בקיום השטר. מאי דפריש רבי' שמואל זצוק"ל דתרווייהו פליגי אליבא דרב אינו נראה לי כלל. דאטו שמואל דפליג עלוי' דרב ואמר על האחין להביא ראי' בדלא מיקיימי אונות ושטרות קאמר. ואי לא מיקיימי מאי מהני לי'. איכא למיחש דילמ' זייף וכתב מאי דבעי אלא לאו כגון דמיקיימי ומש"ה קאמר על האחין להביא ראי' ורב פליג עלי' ואמר אע"ג דמיקיימי עליו להביא ראיה. והנכון בעיני לומר דרבה ס"ל כרב ורב ששת ס"ל כשמואל. ורבה ורב ששת סברא דנפשייהו קאמרי ולאו אמילתי' דרב קיימי אלא בבית המדר' שאלו מה ראי' צריך אותו שאונות ושטרות יוצאין על שמו. ואמר רבה ראיי' בעדים כרב ורב ששת אמר ראי' בקיום השטר כשמואל. והתלמו' חובר חלוקתם אחר חלוקת רב ושמואל לומר שגם אלה חלקו בחלוקתם וכך אמר ר' אבא לר"נ הא רב ושמואל שהיו ראשונים והא רבה ורב ששת שהן אחרונים חלקו בדבר זה מר כמאן ס"ל. וחיפשתי בפירוש. רבי' שלמה בן היתום זצוק"ל ומצאתי משם גאון אחד שפירש כדברי. גם במילתא דשמואל דאמר ומודה לי אבא שאם מת על האחין להבי' ראי' ואיתוקם בקשיא. ראיתי שם חלוקת בין הגאונים אם הלכה כשמואל אם לאו:
(סג) פיסקא מר ר' יוחנן שתי שדות ומצר ביניהן החזיק באחת מהן לקנותה קנה. פי' נראה לי שאם היתה שדה (המצויומת) [המצוינת] במצריה וכל המצרים שלה כשהחזיק בשדה קנה גם המצרי' וא"ל להחזיק עוד במצרים ואם קדם אחר והחזיק בהם לא קנאו' שהמצרי' נקנים עם השדה ואם היו שתי שדות ומצר ביניהן כשהחזיק בשדה קנה השדה עם חצי המצר ואם הי' מחזיק חבירו גם בשדה האחר יהי' קונ' אותה השדה עם חצי המצר והי' המצר קנוי לשניהן שלעולם המצר נקנה עם השדה אם כולו לשדה זו נקנה כולו. ואם הוא בין שני שדות נקנה חציו:
בעי ר' זירא החזיק באחת מהן לקנותה ואת המצר ואת חברתה מהו פי' בודאי כשאמר אותה ואת חברתה לא קנה חברתה מפני שחצי המצר שבצד חברתה לא קנה כשנתכוין לקנות אותה והילכך אותו חצי המצר הוי הפסקה שאע"פ שאמר ואת חברתה לא קנה מפני אותו חצי המצר המפסיק ביניהן ואין חזקת שדה זו מועלת לשדה אחרת אבל כשהזכיר בפירוש אותה ואת כל המצר ואת חברת' מהו, מי אמרי' מצר דהאי ארעא ודהאי ארעא הוא וקני. פי' המצר בטל חציו לשדה זו וחציו לשדה זו וכיון שפירש לקנות הכל הו"ל כשדה אחת פשוטה וקנה הכל או דילמא הא חזינן דהאי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי וכיון שאנו רואים ששתיהם חלוקות זו מזו בשום טצדקי שבעולם אינה מועלת חזקת שדה זו לחברתה ולא קנה אלא שדה האחת שהחזיק בה עם חצי המצר:
בעי ר' אלעזר החזיק במצר לקנות את שתיהן מהו מי אמרי' מצר אפסרא דארעא הוא וקני או דילמא האי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי פי' בעי דר"א באנפי נפשה היא ולאו באם תימצי לומר שבשני הפנים יש לשאול אם תימצי לומר בבעי דר' זירא דלא קנה משום דלא החזיק במצר כלל. ואע"ג דקני חציו עם השדה שהחזיק בה חציו האחר הוי הפסקה הכא דהחזיק במצר ממש על דעת לקנות את שתיהן יש לומר דקנה שתיהן ואע"פ שלא החזיק בהם כלל שדי להם חזקת המצר מפני שהמצר היא לשדה כמו האפסיר לבהמה ובהמה גסה הניקנית במסירה כיון שמסר האפסר בידו קנה כל הבהמה והאפסר. וה"נ קנה המצר ושתי השדות שהוא אפסר לשתיהן או דילמא אין המצר דומה לאפסר שהבהמ' היא נמשכת באפסר והילכך כשמסר לו האפסר קנה כל הבהמה. אבל המצר לחודי' קאי והשדה לחודי' קאי והילכך אין חזקת המצר מועלת לשדות ואפילו אם תימצי לומר כדר' זירא דקנה הכל מפני שהחזקה היתה בשדה והמצר נכלל עם השדה וטפל לו. וכיון שפירש שיקנה כל המצר וגם חברתה קנה הכל אבל הכא שלא החזיק אלא במצר אין השדה טפילה למצר ולא קנה אחת מהן וגם לא את המצר כיון שהחזיק על דעת לקנות את השדות עד שיפרש לקנות המצר והשדות או קנה המצר. והשדות לא קנה כך נראה לי בעיני פת' שיטה זו ופת' רבי' שמואל זצוק"ל וגם מה שכתבתי במה"ק אינו נ"ל:
(סד) מ"ט קמא ליבני בעלמא הוא דאפוך. פי' אין הקרקע נקנה בבנין אלא אם כן גדרו סביב שלא יכנוס בו שום אדם בגד גבוה עשרה טפחים והילכך זה שבנה ולא נעל לא קנה וזה שבא וקנה וינעל קנה והאבנים והעצים בין אם היו משלו ובין אם היו נכסי הגר כבר קנאום בהגבהה וזה חייב ליתנם לו. וכיון שהראשון לא קנה את הקרקע הו"ל כיורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשו' דהויא פלוגתא דרב נחמן ורב ששת בפ' השואל ה' המוכר זיתיו לעצים שאם אמר עצי ואבני אני נוטל לר"נ דאמר שומעין לו נוטל עציו ואבניו או יתן לו עצים ואבנים כיוצא בהם והקרקע ישאר לזה השני ולרב ששת דאמר אין שומעין לו נותן לו דמי עציו ואבניו ושכר פעולתו:
(סה) המציע מצעות בנכסי הגר דוקא מצעות שהוא דרך הנאה אבל שכב ע"ג קרקע כיון דלא נהנה כדאמרי' אל תשכב בטחב לא קנה:
(סו) או שהוליך כליו אחריו לבית המרחץ. פי' נ"ל דוקא אחריו דהוי תשמיש לגופו של אדון שהי' צריך להוליכם הוא שהרי היה הול' למרחץ והוליכם עבדו אבל אם שלח כלים על ידו למרחץ או אם אמר לו תחמם לי את המרחץ כשאר מלאכות דעלמא דמיין שאינו תשמיש גופו ולא הויא חזקה:
(סז) הכי קאמר הגביהו לרבו קנאו הגביהו רבו [לו] לא קנאו אמר ר' שמעון כ' ה"ג רבי' שמואל ואמר ת"ק סבר אין עבד כנעני נקנה בהגבהה מפני שאין דרכו בכך ואינו נ"ל דאיכא מאן דפליג בהגבהה דלא ליקני שהרי פיל נקנה בהגבהה ע"י חבילי זמורות כדאמרי' בקידושין וכ"ש עבד ובכל הספרים כתוב כך הגביהו רבו אמר ר' שמעון כו' ות"ק לא איירי בהגבהה כלל כ"א בחזקה ור"ש אתי למימר דחזקה קונה וכ"ש הגבהה ות"ק לא פליג עילוי':
(סח) האי מאן דשדא ליפתא בי פילי דארעא לא קנה רבי' שמואל זצוק"ל תלה טעם הדבר מפני שלא כיסה הזרע ואינו נראה לי דא"כ אמאי נקט בפילי אפי' בשדה (גר) אם זרע ולא כיסה לא תהוי חזקה ונ"ל דטעמא דמילתא הוי מפני שהזורע במקום שאינו חרוש לאיבוד הולך ומפני שהקרקע קשה ואפילו אם יחפה בעפר אינו מצליח אבל אם הי' חרוש אע"פ שזרע ולא כיסה הויא חזקה דמצליח בלא כיסוי ואת"ל אינו מצליח יחזור ויכסה מ"מ הזריעה יפה נעשית כדרך כל הזורעים והויא חזקה ואנן בחזקה בעינן עבודת קרקע כדרך שהעולם עושין שתתייפה הקרקע בכך:
(סט) אדעתא דדיקלא קני נ"ל דקנה כל השדה דמה לי אם עשה עבודה בגוף השדה מה לי אם עשה באילן כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואם גמר מקצת כרמו לא קנה כל הכרם ואע"פ שלא עשה עבודה בגוף הקרקע והה"נ הכא:
(ע) אתא לקמי' דר"נ אוקמי' בידי' פי' דסבר ר"נ האי דעבדי גוים שטרא לאו דינא דמלכותא הוא דליהוי דינא אלא הן הרגילו מעצמו לעשותו הילכך בדין תורה דיינין להו דמכי שקיל דמי מסתלק:
(עא) ודרך הרבים ודרך היחיד. פי' אגב סיפא דתני הכל מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן אלא גדר נקט לי' דאפילו דרך הרבים אינו מפסיק לאילן ולא תימא לא זו אף זו קתני כדפריש רבי' שמואל:
ר"א מטהר וחכמים מטמאין מה שפי' רבי' שמואל זצוק"ל דספק ביאה הוי ס"ס אינו נראה לי דהכי תנן בטהרות בפ' ששי כל שאת יכול לרבות ספיקות וס"ס ברשה"י טמא וברה"ר טהור. כיצד נכנס למבוי וטומא' בחצר ס' נכנס ס' לא נכנס טומאה בבית ס' נכנס ס' לא נכנס ואפילו נכנס ספק היתה שם וספק לא היתה שם ואפילו היתה שם ספק יש בה כשיעו' וספק אין בה כשיעור ואפי' יש בה ספק טמאה ספק טהורה ואפי' טמא' ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא ר' אלעזר אומר ספק ביאה טהור. ספק מגע טומאה טמא אלמא אפי' ספק ספיקא ברה"י ספיקו טמא וטעמ' דר"א בספק ביאה זה הוא שכ"ז שלא הוחזק שנכנס במקום הטומא' אע"ג דלית התם אלא חד ספיקא כגון דהות קיימא טומאה סמוך לפתח דקי"ל שא"א ליכנ' אא"כ יגע מטהר לי' ר' אלעזר אבל היכא דודאי נכנס ואיכא ספק מגע אע"ג דאיכא כל הני ספיקא דתנן ספיקו טמא כיון שנכנס ועמד בחזקת הטומאה ורבנן ל"ש ס' ביאה מס' מגע אלא בכולהו ספיקן טמא:
(עב) נעל גדר פרץ כל שהוא ה"ז חזקה. שהי' ר"ג אומר ספק ביאה טהור. פי' דהו"ל ספק ספיקא ורבנן דמטמו ס"ל הכל חד ספיקא הוי ספק נגע בטומאה ספק לא נגע שהמצר לא מעלה ולא מוריד כיון שאינו יודע אנה (המלך) [הלך] ור"א סבר כיון שיש מצר ביניהם וכן שתי שדות כס"ס דמי:
(עג) אין שם לא מצר ולא חוב מאי פירש ר' מרינוס משמו. כל שהוא נקראת על שמו. פי' אניכסי הגר קאי. ואי קשיא והאמר רב פפא לעיל כדאזיל תיירי דתורא והדר. יש לומר אותו השיעור ניתן בשדה הבעל שאין דרך להשקותה וזה השיעור ניתן בבית השלחין. ומפני קושיא זו ראיתי שפירשו אותה על ספק טומאה ואליבא דר"א דאמר ספק ביאה טהור. ואינו נראה לי כלל. דאי מספקא לי' אם (הולך) [הלך] שם מה יעשה לי אם הוא יותר מבי גרגותא כיון שאין הפסק מצר ביניהן למה יהי' טהור ואי קום לי' דלא אזיל להתם למה יהי' טמא. הילכך אין נראה לי לפרשו אלא אניכסי הגר:
(עד) הר שעיר עמון ומואב עיין מ"ש בספר הלקט. בה' י"ב:
(עה) שנים מעידין אותו שאכלה שלש שנים ונמצא זוממין משלמין לו את הכל. פי' אע"פ שלא נמצאו זוממין בכל. השנים אלא באחת מהן או בשלישית או בשניי' או בראשונה משלמין לו כל דמי השדה. שכיון שהעידו ביחד על שלש שנים להחזיק השדה בידו באו ואם תובע בעל השדה למחזיק הפירות שאכל אינו דין שישלם לו שהרי אין לו עדים שאכלה שעדות אלו בטלה ואם תאמר בהודאת פיו הוא הא איהו אמר אין אכלי ודידי אכלי ולא מיבעיא אם הוזמו בכל השנים אלא אפילו אם הוזמו באחת מהן כיון שביחד העידו על כולן והוזמו בטלה כל עדותן מפני שהוא עדות אחת שלהחזיק השדה באו ואפילו ר"נ דפליג על רבא בעדות אחת ואמר דפלגי' דיבורי' הנ"מ גבי הכחשה דס"ל כר"ה. דמכשיר מיכן ולהבא אבל בהזמה קיי"ל כאביי דאמר למפרע הוא נפסל והילכך כל עדותן בטלה. אבל ודאי לרבא דאמר מיכן ולהבא הוא נפסל אי הוה סבר ר"נ כוותי' אי איתזום אשתא חדא הוי מהימני אתרתי שני והוה משלם פירי אפומייהו:
(עו) הזיז עד טפח יש לו חזקה וצריך למחות. פי' פשיטא ודאי דיכול למחות שאם לא ימחה בו זה יחזיק שכל טעם החזקה זה הוא ששתק ולא מיחה אלא משום דבעי למיתני סיפא אינו יכול למחות שהוא חידוש דבכל הני דתנן במתני' דאין לו חזקה כגון סולם מצרי וחלון (צרי) [מצרי] ומטה מד"א וכל הני דתנן באילו דברים שאין להם חזקה יכול למחות בהן ואני מניחו להשתמש חוץ מזה. וחלון מצרי למעלה מד"א:
(עז) אמר רב הונא לא שנו אלא בעל הגג בבעל החצר. פי' ורישא נמי דתני יכול למחות ה"פ דיכול למחות בעל הגג בבעל חצר ולומר לו אל תשמיש בזיזי:
(עח) לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין פי' אע"פ שיש לו בית פתוח שם ונכנס ויוצא ומשתמש בחצר אינו רשאי לעשות חלון שהוא בגובה הכותל כדמפרש טעמא בגמרא שעד עכשיו לא הי' יכול להביט בתוך ביתו ועכשיו דרך החלון יביט והאי חלון לאו בעליי' קאמר אלא בבית בגובה הכותל שהרי אפילו עליי' בלא חלון אסור לו לעשות כדבעי' למימר לקמן כ"ש שלא יפתח בה חלון וא"ת והא מדתני סיפא לא יפתח אדם לחצר השותפין חלון כנגד חלון משמע הא חלון שלא כנגד חלון מצי למיעבד לא סיפא מיירי כגון שניאותו בין שניהן לבנות עליות ולעשות בהן חלונות או בבתיהן בגובה הכותל וקדם האחד ועשה ורוצה עכשיו גם השני לעשות אל יעשה כנגדו אלא מן הצד. אבל לעולם אם האחד לא עשה אין חברו יכול לעשות לא חלון ולא עליי' אלא אומר נדור בה כמו שהורישונו אבותינו או כמו שקנינו אותה מאחרים:
לקח בית לחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין. פי' אין לפרש שלא יפתח לו פתח בחצר דהא ודאי פשיטא דהא לבית דידי' תני בסיפא אחד לא יעשנו שנים כ"ש בבית אחר שלא הי' לו חלק בחצר ועכשיו קנאו שלא יעשה שם פתח בחצר ותו דאי כך הוה משמע פי' דמתני' הוה קשיא מאי דאקשיתי במה"ק ולית לי' פירוקא א"ו ה"פ דמתני' לקח בית בחצר אחרת שהי' בצדו לא יפתחנו לחצר השותפין שתהיה יציאתו וביאתו של אותו הבית בחצר השותפין ואף על פי שלא יעשה לו פתח בחצר אלא דרך פתח ביתו שהוא פותח פתח בין ביתו לבית שקנה והדר באותו בית נכנס ויצא דרך פתח ביתו לחצר וכן נמי בנה עליי' על גבי ביתו אע"פ שלא עשה לה חלונות בחצ' אלא היא פתוח' לתוך ביתו שעול' ויור' בביתו ודרך פתח ביתו יוצא בחצר אפ"ה אינו רשאי מפני שהיום ומחר ישכור אותם לאנשי' ונמצא מרבה עליו את הדרך ודייקא נמי דבלא פתח וחלונות בחצר מיירי דאילו כן הו"ל למיתני גבי בית לא יפתח לו פתח בחצר ולגבי עליי' לא יפתח לו חלונות בחצר השתא דתני לא יפתחנו לחצר השותפין ה"פ שלא יפתחנו שתהא לו יציאה וביאה בחצר ואפילו דרך פתחו ואין טעמו משום היזק ראי' אלא משום שמרבי' עליהן את הדרך:
(עט) דאמר ליה סוף סוף הא בעית איצטנועי מבני רה"ר פי' ודוקא בחלון שלא הי' גבוה כ"כ שרוכבי סוסים וגמלים יכולים להביט בו אבל חלון העליות שהיא גבוה ולא מצי בני רה"ר למחזיי' ה"נ דמעכב על ידו. והכי אמרן בפ"ק אמר אביי שני גגין בשני צדי רה"ר זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף וטעמא דמילתא משום דהתם לא חזי לי' בני רשה"ר ובעי צניעותא מה לי גג מה לי חלון גבוה:
(פ) לקח חצר ובה זוזין וגזוזטראות ה"ז בחזקתה. הכא נמי טענינן ליי' מאי דלא הוה מצי מוכר למיטען עד דהוה מייתי ראי' וטעמא דמילתא כדכתבי' לעיל גבי גדול האחין שהיו אונות ושטרות יוצאין על שמו כיון דבשלו הן בנויין ובני הרבים רוצים למונעם מפני שמזיקם טענינן להו דאימור כונס לתוך שלו הוה: