בבא בתרא מג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אמאי נוגעין בעדותן הן הכא במאי עסקינן דכתב ליה דין ודברים אין לי על שדה זו וכי כתב לו מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום אהכא במאי עסקינן כשקנו מידו וכי קנו מידו מאי הוי הרי מעמידה בפני בעל חובו דאמר רבין בר שמואל משמיה דשמואל בהמוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו הכא במאי עסקינן דקביל עליה אחריות אחריות דמאן אי נימא אחריות דעלמא כל שכן דניחא ליה גאלא אחריות דאתיא ליה מחמתיה וכי מסלק נפשיה מיניה מי מסתלק והתניא דבני עיר שנגנב ספר תורה שלהן אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ואם איתא ליסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו שאני ס"ת דלשמיעה קאי תא שמע האומר תנו מנה לבני עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר אמאי ליסלקו בי תרי נפשייהו ולידיינו הכא נמי בס"ת ת"ש ההאומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ותסברא עניים שקלי דייני מיפסלי אלא אימא אין דנין בדייני עניי אותה העיר ואין מביאין ראיה מעניי אותה העיר ואמאי לסתלקו בי תרי נפשייהו ולידיינו הכא נמי בספר תורה ואמאי קרי להו עניים דהכל אצל ספר תורה עניים הן ואיבעית אימא לעולם כדקתני עניים ממש וובעניי דראמו עלייהו והיכי דמי אי דקיץ להו ליתבו בי תרי מינייהו מאי דקיץ להו ולידיינו הכא במאי עסקינן דלא קיץ להו ואב"א זלעולם דקיץ להו וניחא להו דכיון דרווח רווח:
חונעשין שומרי שכר זה לזה
רשב"ם
[עריכה]אמאי - מעידין זה על זה:
נוגעין בעדותן הן - דכל זמן שלא חלקו לגמרי אם יטול שום מערער כלום מן השדה יפסידו שניהן ונמצא דלעצמו מעיד:
דכתב ליה - האי מעיד להאי מחזיק דין ודברים אין לי עמך בכל השדה ואפילו על חלקי שהכל שלך והכי משמע דין ודברים לא יהא לי על שדה זו ולשון חכמים הוא לומר אין לי במקום לא יהא לי והלכך כיון דנתן לו חלקו מעיד עליה דלא נוגע בעדות הוא והכי נמי הוה מצי לתרוצי כשהקנה לו חלקו אלא רבותא נקט לאשמועינן דבכי האי גוונא הוי לשון מתנה:
מאי הוי - הרי אינו לשון מתנה ואכתי נוגע בעדות הוא:
האומר לחבירו - שותף:
ואין לי עסק בה - כלומר לא יהא לי עסק בה ומכלל אתה שומע אלא הכל יהא שלך אלא שלא הוציא הדבר בפירוש מפיו:
וידי יהו מסולקות לא אמר כלום - דכיון דכבר יש לו חלק בשדה והוא אומר לא יהא לי חלק בו אין זה לשון מתנה לחבירו אלא לשון תפלה הוא הלואי שלא יהא לי חלק בשדה זו וכל זמן שלא אמר יהי נתון לך שדה זו לא יצא עדיין מרשותו ואין תופס לשון זה אלא בדבר שעדיין לא זכה בו והוא מתנה עליו שלא יהא שלו כשיבוא הזמן שעתיד לזכות באותו דבר דאין אדם זוכה בדבר בעל כרחו כדלקמן בפירקין (דף מט.) ובכתובו' (דף פג.) דנחלה הבאה לו לאדם לאחר מכן מתנה עליה שלא יירשנה אבל מכיון שכבר הדבר שלו הוא והוא אומר לא יהא שלי לא אמר כלום דבעל כרחו יהיה שלו כל זמן שלא יתננה לאחרים כן נראה בעיני ועיקר והכי מוכח לקמן בפירקין וי"מ דמשום הכי לא אמר כלום דקאמר אין לי דין ודברים ולא קאמר לא יהא ונמצא שהוא מכזב שהרי יש לו חלק בו והוא אומר אין לי ושבוש הוא דאין זה לשון הגמ' לומר בשום מקום לא יהא והכי מוכח לקמן דקמשני הכא במאי עסקינן בשקנו מידו ולא קא מתרץ באומר לא יהא:
כשקנו מידו - שותף חבירו קנה מידו בקנין סודר והשתא דאיכא קנין מועיל התנאי:
ובי קנו מידו מאי הוי - אכתי אמאי מעיד להעמיד השדה בידו הרי נוגע הוא בעדות זו דניחא ליה שיהיה השדה ביד השותף מפני שמעמידו האי נותן לפני בעל תובו שאם יש לו שום בע"ח שהלוהו מעות קודם שהקנה לחבירו חלקו שהיה לו בשדה יבא בעל חוב ויטרוף אותה שהרי חציה משועבדת לו ויפטר זה הנותן מבעל חובו ולא יהיה לוה רשע ולא ישלם כדלקמן בשמעתין שאילו יטרפוה מזה בעדים שיאמרו שלא היה לאלו שותפין חלק בה לא יוכל בעל חוב שלו לגבות הימנה והו"ל לוה רשע ולא ישלם:
שלא באחריות - וכל שכן באחריות:
אין מעיד לו עליה - אין מצטרף עם עד אחר להעמידה בידו ואע"ג דאי הוה מפסיד לוקח לא הדר עליה דמוכר:
מפני שמעמידה כו' - ובדלית ליה ארעא אחריתי מוקמינן לה לקמן בשמעתין דלא ניחא למיהוי לוה רשע ולא ישלם:
דקביל עליה אחריות - האי שותף לחבירו ממה שהקנה לו וכדמפרש ואזיל דהשתא אינו מעמידה לפני בעל חובו והלכך מעיד:
אחריות דעלמא - שלא בשביל חוב חבירו אלא מערער לומר שדה זו של אבותי או שלי היא:
כל שכן דאינו מעיד - דנוגע בעדות הוא כשמעיד להעמידו ביד זה דניחא ליה דתיהוי בידו משום דאי מפיק מיניה עליה הדר:
אלא אחריות דאתא ליה מחמתיה - אם יטרפוהו בשביל חובו שחייב לאחרים יחזיר לו הדמים הלכך מעיד עליה גבי ערער דעלמא להעמידה בידו שאינו מעמידו בפני בעל חובו דמה הנאה יש לו אם יטרפנה בעל חוב מיד זה ולא יהא כנגדו לוה רשע סוף סוף לוה רשע ולא ישלם הוא גבי חבירו שקיבל עליו אחריות וחייב לשלם ואין לו ונכנס בע"ח זה במקום בעל חוב ראשון וגם אם לא יעיד לו מה מפסיד הרי אחריות דעלמא לא קיבל וממ"נ בין יעיד בין לא יעיד בע"ח אחד הוא דיש לו דהוי כנגדו לוה רשע ולא ישלם ולקמן בשמעתין מוכח דמיקרי לוה רשע מוכר באחריות וטרפוה מן הלוקח ואינו משלם לו:
וכי מסלק - שום שותף נפשיה מחלקו:
מי מסתלק - בתמיה מי הוי סילוק גמור אפילו לגבי עדות דלא הוי נוגע בעדות כלל ויכול להעיד דאוקמת ליה בשקנו מידו:
והתניא כו' - וטעמא משום דאיכא למימר קנוניא הוא דעבוד כדי שיעיד לו עליה ויעמידנה בידו ואחר כך יחזור לשותפותו:
אין דנין - הגנב והוא טוען לקחתיו בדמים או שום טענה:
ראיה - עדים שראוהו שגנבו או שמעידין שזהו ס"ת של אותה העיר דכולן שותפין ונוגעין בעדותן:
ליסתלקו - יכתבו דין ודברים אין לי על ספר תורה זה ויקנו מידם:
דלשמיעה קאי - ואין יכול לסלק עצמו שלא יהא נוגע בעדות שהרי נהנה בו ויוצא בשמיעתו אלא אם כן ילך לו לדור בעיר אחרת שלא יהנה בקריאתו:
לבני עירי - לצרכי בני העיר לחומות העיר ולכל צרכי רבים:
וליסלקו בי תרי מינייהו - שלא יהנו בו כלל ויתנו מכיסם כנגד המנה של צבור:
הכא נמי בס"ת - שפירש תנו מנה לבני עירי לקנות בו ס"ת:
ותסברא עניים שקלי כו' - גמרא קא פריך עלה ומתרץ לה והדר מקשי מינה ושיטת הגמרא היא זו ועדיין לא סיים קושיא שלו למיפרך מינה עד לבסוף כלומר ותסברא דהכי קאמר דוקא שהדיינין יפסלו בשביל העניים והלא אין נוגעין בעדותן כלל:
דהכל אצל ספר תורה עניים הם - שכולן צריכים לו ודרך בני אדם לקרוא בני עירו עניים כשאין להם ס"ת דעניות גדול הוא זה:
ואי בעית אימא לעולם - כל הברייתא כדקתני דבעניים ממש מיירי ובדייני העיר שאינן עניים קאמר דמפסלי ודקא קשיא לך דיינין אמאי מפסלי הרי אין נוגעין בעדות:
בעניי דרמו עלייהו - על דייני העיר פירוש עשירי העיר וכדמפרש ואזיל דהשתא נוגעין בעדות הן:
אי דקיץ להו - דבר קצוב לבני העיר לכל אחד כמה יתן לעניי העיר משלו בכל שנה ושנה:
ומשני דלא קיץ להו - אלא הכל לפי הצורך ולפי מחסורן של עניים נותנין דכל זמן שיש מן המנה בעין לא יתנו הדיינין כלום:
לעולם דקיץ להו - ואפ"ה ניחא להו לדיינין שינתן המנה לעניים:
דכיון דרווח - שיש להם מעות רווח כלומר הרי יש להם מעות ולמה יתנו כלום כל זמן שאין צריכין:
תוספות
[עריכה]והכי קאמר שנוטל בשבח המגיע לכתפים כאריס שלא יסתלקו אותו כמו קבלן כמו שעושין לנוטע שלא ברשות שמסלקין אותו בכך אפי' משדה העשויה ליטע ובשדה שאין עשויה ליטע כו' פי' ועוד שגם בשדה שאין עשויה ליטע נוטל כמו בעשויה ליטע מה שאין כן בנוטע שלא ברשות:
אין לי עסק בה לא אמר כלום. וא"ת דבפרק השולח (גיטין דף מג: ושם) גבי מוכר עבדו לנכרי כו' אמר היכי דמי אונו דכתב ליה לכשתברח ממנו אין לי עסק בך אלמא אין לי עסק בך הוי לשון טוב ואור"י דאין לי עסק בך משמע אלא תהא לעצמך וגבי עבד דמהני הרי את לעצמך מהני נמי אין לי עסק בך אבל בשדה דלא שייך למימר הרי את לעצמך כי אמר נמי אין לי עסק בך לא אמר כלום דכיון דליכא לפרושי אין לי עסק בך אלא תהא לעצמך גבי שדה כמו גבי עבד לא משמע גבי שדה אין לי עסק בה אלא סילוק דין ודברים כדמוכח בכריתות (דף כד:):
מפני שמעמידה בפני בעל חובו. וא"ת מאי איריא מפני שמעמידה תיפוק ליה משום דלא ניחא ליה דתיהוי תרעומת עליו כדאמרי' בפ"ק דב"ק (דף ח:) ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ואתא בעל חובו וקטריף לה מיניה דינא הוא דאתי ראובן ומשתעי דינא בהדיה ולא מצי א"ל לאו בעל דברים דידי את דא"ל לא ניחא לי דתיהוי לשמעון תרעומת עילואי וי"ל דאין נפסל בשביל כך לעדות א"נ הכא מיירי אפילו במכיר בה שהיא שלו דליכא תרעומת:
וליסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו. וא"ת והא בעינן. תחילתו וסופו בכשרות והכא הוי תחילה בפסול והוי כמו קרוב ונתרחק ואור"י דלא שייך תחילתו בפסלות הכא כיון שאין פסלות תלוי בגוף אלא בממון.: ה"ג ותסברא עניים שקלי ודיינין מיפסלי [אלא] ה"נ בספר תורה ואמאי קרי להו עניים כו':
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]קל א מיי' פט"ו מהל' עדות הלכה ד', סמ"ג עשין קט, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"ז סעיף א':
קלא ב מיי' פט"ז מהל' עדות הלכה ג', סמ"ג עשין קט, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"ז סעיף ט"ו:
קלב ג טור ושו"ע חו"מ סי' ל"ז סעיף א':
קלג ד מיי' פט"ו מהל' עדות הלכה ב', סמ"ג עשין קט, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"ז סעיף י"ט, וטור ושו"ע חו"מ סי' ז' סעיף י"ב:
קלד ה ו ז מיי' פט"ו מהל' עדות הלכה ג', וסמ"ג עשין קט, טור ושו"ע חו"מ סי' ז' סעיף י"ב, וטור ושו"ע חו"מ סי' ל"ז סעיף כ':
קלה ח טור ושו"ע חו"מ סי' קע"ו סעיף ח', ועיין בש"ך:
ראשונים נוספים
הכא במאי עסקינן. דמצי מעיד לו:
דכתב ליה. כל חד לחבריה:
דין ודברים אין לי על שדה זו. של חבירי ואפי' מאבד אחד חלקו[2]:
והא לא אמר ולא כלום מי שאמר לחבירו דין ודברים אין לי בשדה זו דמש"ה לא מסתלק דהא קא חזינן דאית ליה. וכן הכי נמי להיכא דאמר ליה אין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה הא קא חזינן דאית ליה חלק בה ומש"ה לא אמר כלום דנוגע בעדות הוא:
בשקנו מידו. דלית ליה לחד על חבירו כלום מש"ה מעיד דלא נוגע בעדות:
וכי קנו מידו. מעיד לו והלא נוגע בעדותו הוא מפני שמעמידה זה המעיד בפני בעל חוב שלו. דהואיל דקנו זה מזה דומה כמכרו זה לזה וכמכר לשותפו לאחר שנתחייב ממון למלוה דמשועבד לו מה שמכר ומש"ה מסייע לשותפו כדי שיבא בעל חוב שלו ויטרפנה ממנו בשביל חובו כי היכי דלא מקרי לוה רשע ולא ישלם:
דאמר רבין כו'. והני שותפין נמי כמוכרין זה לזה שאם יאבד אחד מהם חלקו שיחזור על האחר:
הכא במאי עסקינן. דמצי מעיד דקביל עליה אחריות:
אחריות דמאן קבלו עליהן. אי דעלמא אחריות של כל אדם בעולם שאם יבא שום אדם ויערער עליו ויוציאה מידו שיחזור ויטול חצי מחלקו של חבירו: כל שכן וכל שכן דנוגע בעדות הוא דקסבר אם מאבד חבירו חלקו יחזור עלי:
אלא שקבל עליו בלבד אחריות דאתיא מחמתיה. דאי טרף לה בעל חוב דאיהו מפצי ליה וכיון דקבל לו אחריות בשביל עצמו וכל הבא מכחו לאו נוגע בעדות הוא למערער דעלמא שאין בא בשבילו ונאמן:
וכי מסלק נפשיה. מכל וכל מדבר של שותפו מי מסתלק ומצי מעיד:
אין דנין. הגנב: בדייני אותה העיר משום דנוגעין בדבר הן:
ואין מביאין ראיה. עדות:
ואם איתא. דשותף מצי מסלק:
לסתלקו תרי מאותה העיר מחלק של ספר תורה ולידייני. אלא ש"מ דלא מצו לסלוקי נפשייהו מספר תורה הואיל דשותפין אינון מש"ה אין דנין הכי נמי להיכא דאמר השותף אין לי עסק בה היכי מסתלק:
דלשמיעה קאי. ולא מצו לסלוקי נפשייהו דלא מצי לסתומי אודניהו שלא לשמוע מספר תורה אבל הכא גבי שדה מצו לסלוקי נפשייהו כדאמרן:
אין דנין. ליורשין:
הכא נמי בס"ת קאמר. תנו מנה לבני עירי לקנות ס"ת דלשמיעה קאי:
ותסברא. דמתרצתא היא דמצית לאקשויי ניהליה וכי עניים שקלי המנה ודייני העיר מיפסלי:
דהכל עניים אצל ס"ת. דכל אדם צריך לה:
ובעניים דרמו עלייהו. על אנשי העיר לפרנסן ומש"ה אין דנין בדייני העיר משום דכל זמן שמעות מנה הזה מתקיימין אין צריכין ליתן אחרים לעניים ונוגעין בדבר הן:
אי דקיץ להו. כמה נותן כל בעה"ב בחודש לעניים. ניתבו בי תרי מינייהו מאי דקיץ להו ובתר הכי נידיינו דהשתא לא נגעי:
אפ"ה ניחא להנהו דייני. דנרווחו עניי העיר ולא יצטרכו ליתן להם כל כך ומש"ה אין דנין:
דכתב לה דין ודברים אין לי על שדה זו וכי כתב ליה מאי הוי. תימה הוא אמאי לא אוקמה כגון דיהבה ניהליה במתנה גמורה בלשון מתנה ומיהו לקמן בפירקין נמי דאוקמ' כגון שכתב לה דין ודברים כשהיא ארוסה לא היה צריך לכך אלא יכול היה להעמידה שנתן לה בעלה מתנה שאין הבעל אוכל פירות או שהקנה לה אחר מנה על מנת שאין לבעלה רשות בה אלא דההיא לא קשיא כולי האי דחד מתרי טעמא נקט אלא שדרך התלמוד לומר שכתב דין ודברים בכל ענין השותפים כדי ללמדך דבקנין מהני ויגדיל תורה ויאדיר. וכן כתב הרב רבי שמואל ז"ל דרבותא נקט לאשמועינן דבכי האי גונא הוי לשון מתנה ולאו דשמואל אתא לאשמועינן הכי אלא גרמא נקט לה לרבותא.
ואמאי לסלקו בתרי מינייהו ולדיינוה. פירוש לעדות ולדיינוה על פיהם. וקשיא להו לרבוותא והא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ואפילו בדיני ממונות כדמוכח (בפרק יש נוחלין דף קכ"א א') בענין היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו או שהיה קרוב ונתרחק וניחא להו שאני נוגע בעדות מחמת ממון משאר פסולין דגבי ממון לא מקרי תחלתו בפסלות דכיון דמטי ליה הנאה מיניה לאו בר עדות הוא כלל והשתא הוא דחאיל עליה שם עד והוה ליה תחלתו וסופו בכשרות דההיא שעתא לאו עד הוא כלל דאין אדם מעיד לעצמו ודמיא לההוא דאמרינן (במסכת מכות ו' א') אלא מעתה רובע יציל נרבע יציל במקימי דבר הכתוב מדבר כלומר והני לאו עדים הם אבל בפסול אחר עדים פסולין מיקרו זהו תירוץ רבותי ויש לי לדקדק עליו לפיכך נראה לי שלא נאמר תחלתו בפסלות אלא במי שהיה קרוב ונתרחק או פסול הגוף אחר שהרי זה מעיד למי שהיה קרובו בשעת ראיה. אבל כאן שעכשיו נסתלק מממון זה אין זה מעיד לקרובו ולא למי שהיה קרובו בשעת ראיה שהרי ממון אחרים הוא ולא שלו ולאחרים הוא מעיד כללו של דבר אין אדם מעיד לאותו שהיה פסול לו בשעת ראיה אבל היה פסול לזה בשעת ראיה מעיד לאותו עדות לאחרים שהרי תחלתו כשר הוא אצלם וזה הטעם מספיק למי שהיה יודע עדות לקרובו ונסתלק אותו קרוב מאותו ממון שהוא כשר ואלו לטעם ראשון היה מן הדין שלא היה נאמן תו קשיא להא הא דאמרינן (במסכת קדושין דף מ"ג ב') גבי הן הן שלוחיו הן הן עידיו והשתא דתקון שבועת היסת משתבעי עדים כו'. ואמאי לסתלקו ולסהדו כלומר יפטרם לוה מכל דין ודברים שיש לו עליהם מעסק שבועה זו והם יעידו דהשתא לאו נוגעין בעדותן הן שהרי כבר פטר אותם הלווה וליסהדו דהא לאו תחלתן בפסלות הם ולאו מילתא היא דהתם כדי שיפטרם מעידין לו והוא פטרם לכך אבל הכא מעצמן הן מסתלקין מכאן לגמרי כדקאמרינן נמי בשמעתין ליתבו בתרי מנייהו מאי דקיץ להו ולא אמרינן דלימחול עניים לתרי מנייהו מאי דקיץ להו עלייהו ולהך סברא הא דאמרינן בשמעתין במכיר בה שהיא בת חמורו שהוא מעיד לו עליה דוקא שהכיר מתחלה והודה כן קודם שיצא ערער זה שאלו לאחר כן שמא כדי להכשירו לעדות שלא הוא פוטרו מתביעה שיש לו עליו.
הא דאקשינן (לעיל) ובהאי זכותא דקא מפיק לה מלוי ליפקה מיהודה. בעיא בעלמא היא כי היכי לפרושה דהא משכחת לה בכמה גוני וחדא מינייהו שאין לו לנגזל עדים שהיא של אבותיו ולא של שלש שני חזקה אבל אית ליה סהדי דמגזל גזלה מיניה הלכך מפיק לה מיניה ולא מצי לאפוקי מיהודה ותו איכא לאוקמה שהוא פוסל עדיו של יהודה ואלו לא פסלם לא היה יכול להוציאה מידו ותו כגון שהן עדיו קרובין ליהוד' ורחוקין מלוי ומשכחת בכמה אנפי ובגמרא חדא מתרי תלת וארבע טעמי נקיט חדא.
ודאמרינן דאמר השני נוחלו כו'. לאו בדקא ידעינן ניחותיה דלוי טפי מיהודה ודאי אלא אפילו משום חששא דלא מקבלינן עדות בעל דבר עד שיתברר ודאי דלית ליה הנאה בכלום בעולם והאי בעל קרקע הוא ואיהו קאמר דנגזל הוא ושמע מינה דכי האי גונא נמי חיישינן ורבינו חננאל זכרונו לברכה כתב ופרקינן כגון דיהודה גברא אלמא, ולאו דוקא.
הא דאקשינן מעידים זה על זה אמאי נוגעין בעדותן הן: קשיא לי לשון נוגעין בעדותן דקאמר, דהכא בעלי דבר הן ומעיד לעצמו הוא ואינו נוגע בעדות. ויש לי לומר דאורחא דתלמודא הוא דמרגיש בתירוץ שיכול לתרץ המתרץ דהיינו שמסתלק ממנה ונותנה לחבירו, ולפיכך מקשה ואזיל בלשון נוגע בעדות, וכדמקשה לבסוף והלא מעמידה בפני בעל חובו. כנ"ל.
הא במאי עסקינן דכתב ליה דין ודברים אין לי על שדה זו: והוה מצי למימר כגון שנתנה לו במתנה ממש, אלא להגדיל תורה ולהאדיר, ולאשמועינן דאפילו בכותב לו דין ודברים אין לי על שדה זו אי קנו מידו קנה, דלא מדין ודברים בלבד קנו מידו אלא מגופה של קרקע קנו מידו, וכדמפרש בהדיא בריש פרק הכותב.
אלא אחריות דנפשיה: כלומר, אחריות בעל חובו לבד. וקשה לי דאכתי נוגע בעדות הוא, דניחא ליה דתיקום בידיה דלגביה בעל חוב דידיה, כי היכי דלא ליקריוה לוה רשע ולא ישלם. ואי משום דקביל ליה נמי אחריות דנפשיה להאי, בהא דלא איכפת ליה, דאמר ליה ומאי איפסדתיך. וי"ל דכל שאינו יכול לשלם מה שקבל על עצמו רשע מיקרי, וכל שכן להכניס עצמו בזה לכתחלה. כנ"ל.
עוד קשה לי אכתי ניחוש לקנוניא, דהא בעלמא חיישינן שמא זה מסתלק כדי שיעיד, ויחזור ויחלוק עמו בקרקע או בכספים. ונראה דכל שאין לו בו עכשו כלום נסתלקה נגיעתו ואין אנו חוששין לו, שאם אתה אומר כן ניחוש לכל העדים שמא שכורין הן. ומכאן נראה לי גם כן כי מה שאמרו למטה במכיר בה שהיא בת חמורו, לאו דוקא במודה קודם לכן ובפני עדים שהוא מכיר שהיא בת חמורו, כמו שפירש רבינו ז"ל אלא אפילו במכיר בה עכשיו, שאין חוששין שהוא מודה לרמאות, אלא הודאתו הודאה גמורה היא, ואינו דומה לפוטרו עכשו מן האחריות כדי שיעיד לו, דהתם הרי אנו רואין שהוא פוטרו עכשו ממה שהיה חייב כדי שיעיד לו, אבל כאן אינו פוטרו, אלא מודה לו שלא נתחייב לו באחריות גזילה בזו מעולם. כנ"ל.
ואמאי ליסתלקו בי תרי מנייהו ולידייניהו: בעדותן, וכן נמי תלתא מנייהו, להיותן דיינין וכשאין להן נמי קרובין בעיר, דאם כן אכתי נוגעין בעדותן הן לקרוביהן. ואיכא למידק, וכי מסתלקין מאי הוי, והא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ואפילו בדיני ממונות, וכדאמרינן בפרק יש נוחלין (קכח, א) בהיה יודע לו בעדות עד שלא נעשה לו חתנו או שהיה קרוב ונתרחק.
וכתב הראב"ד ז"ל וז"ל: כי בעינן הכי, הני מילי בפסלות דגופא או בפסלות דקורבא, אבל הכא משום חשדא דנוגעין בעדותן, וכי תסלק חשדא כשרין בין לעדות בין לדין. עד כאן.
ולשון אחר פירשו, דגבי ממון לא מיקרי תחלתו בפסלות, דכיון דמטי ליה הנאה מיניה לאו בר עדות הוא כלל, והשתא הוא דאחיל עליה שם עד, והוה ליה תחלתו וסופו בכשרות, דההיא שעתא לאו עד הוא כלל, דאין אדם מעיד לעצמו, ודמיא לההיא דאמרינן במסכת מכות (ו, א) אלא מעתה רובע יציל הורג יציל במקימי דבר הכתוב מדבר והני לאו עדים נינהו, אבל בפסול אחר עדים פסולין מיקרו.
והרמב"ן ז"ל תירץ, שלא נאמר תחלתו בפסלות אלא במי שהיה קרוב ונתרחק או פסול הגוף אחר, שהרי זה מעיד למי שהיה קרובו בשעת ראיה, אבל כאן, שעכשו נסתלק מממון זה, אין זה מעיד לקרובו ולא למי שהיה קרובו בשעת ראיה, שהרי ממון אחרים הוא ולא שלו, ולאחרים הוא מעיד, כללו של דבר, אין אדם מעיד לאותו שהיה פסול לו בשעת ראיה, אבל היה פסול לזה בשעת ראיה, מעיד באותו עדות לאחרים, שהרי תחתיו כשר הוא אצלם, וזה הטעם מספיק למי שהיה יודע עדות לקרובו ונסתלק אותו קרוב מאותו ממון שהוא כשר. עד כאן.
וזה הלשון היה הגון לי יותר, משום דללשון ראשון קשיא לי דלממונו עד הוא, ואינו דומה לעדות שבגופו כרוצח ורובע, וכדמשמע מהא דאמרינן בפרק קמא דסנהדרין (ס, ב) אמר רב יוסף פלוני רבעו לאונסו הוא ואחר מצטרפין להורגו, לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע אל תשת להיות עד וכו', רבה אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים את עצמו רשע, בעי רבא פלוני רבע שורי מהו, מי אמרינן אדם קרוב אצל ממונו או לא, בתר דבעיא הדר פשטא אדם קרוב אצל עצמו אמרינן, אצל ממונו לא אמרינן, אלמא לגבי ממונו נמי עד הוא, והדרה קושיא לדוכתה. ועוד, למה אמר כאן ליסתלקו בתרי מנייהו ולידינוה, אפילו בלא סילוק נמי, דהא בפלוני רבעו לרצונו דלא חשבינן ליה כעד לגבי נפשיה הוא ואחר מצטרפין להרגו ומקיימין עיקר העדות לגבי האחר, והכא נמי אפילו בלא סילוק נקבל עדותן ונדון לאחרים ולא להן, ועוד אם היו להן קרובים לא יועיל סילוקן של הקרובים, שכבר נפלה עדותן בתחלתה, ובגרים עסקינן שאין להם שום פסול בעדות באותה העיר. אלא שזו אינה קושיא כל כך, דמשום דברייתא סתמא תניא וכללא קא כייל אין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר, קא פסיק ותני אין מביאין, ואמאי, זימנין דמשכחת לה בסילוק, וכשאין להם שום קרובים.
ודברי הרמב"ן ז"ל נוחין לי יותר, אלא שאף לפירושו קשה לי הא דגרסינן בירושלמי וכתבו הרב אלפסי ז"ל בהלכות בפרק ראשון של מסכת סוכות כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים כשרים לזה ופסולין לזה רבי יוחנן אמר פסול וריש לקיש אמר כשר, עד כאן, ואם איתא, למה פסול לשני, יסתלק הקרוב ולידיינוה לרחוק על פי אלו. ושמא אין הכי נמי, ולא עדות בטילה אמרו אלא פסול. ואף על פי שאמר שם אמר רבי אלעזר מתניתין מסייעא ליה לרבי יוחנן מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה אף שלשה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה, לאו לדמוינהו לגמרי קאמר, דהכא עדות בטלה לגמרי ואלו התם לא בטלה, אלא שכל שלא נסתלק הקרוב אין מעידין לרחוק, אלא דכי היכי דתניא כשנמצא אחד מהם קרוב עדותן בטלה אין אומרים נקיים העדות בכשרים, אף כאן אין אומרים נקיים עדותן לכשר. כנ"ל.
הא דאמרינן ליסתלקו בתרי מנייהו, פירושו, אם יסתלקו ומוחלין את חלקם אין לשאר בני עירם אלא כפי חלקם, וחלקן של אלו נמחל אצל היורשים. ואם מסתלקים ונותנים את חלקם לבני עירם, הכל לבני העיר, כענין שאמר בשותפין.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
הב"ע דכתב לי' דין ודברים אין לי על שדה זו פי' אחרי שיצא עלי' ערעור שהי' הוא נוגע בעדות כתב לי' הכי והאי אתא לאשמעי' דלא אמרי' קנוניא קא עביד בהדי חברי' ולעולם נוגע הוא:
(לט) ואם איתא לסלקו בי תרי נפשייהו ולדיינו קשיא לי אמאי לא אמר ולסהדי אלא אמר ולדיינו. ועלה בדעתי לומר דוקא לדון מועיל הסילוק אבל להעיד לא מפני שהדין הוא מיכן ולהבא אבל העדות הוא על מה שראה מקודם לכן שרוצים להעיד כי זה גנבו ובשעת הראיי' היו נוגעים בעדותם. מפני חלקם ואע"פ שבשעת ההגדה אינן נוגעין שסילקו עצמם אפ"ה בעי' ראייה והגדה בכשרות. וכיון שבעת הראיי' היו נוגעין בעדותן בטלה עדותן. ואין לומר והלא לבני העיר רחוקים הם ולמה היית פוסלם בעבור שהיו מעידים גם לעצמם והיו נוגעים בעדותן וכיון שסילקו עצמם ואינן נוגעין יהיו נאמנין לבני העיר הא לאו מילתא היא. שכיון שבעת ראייתם עדיין לא סילקו עצמם נמצא שהעדות שראו. ראו ביחד לקרובים ולרחוקים שאין לך קרוב יותר ממנו וכמו שבטלה עדותן אצל הקרובים כך היא בטלה אצל הרחוקים דהכי אמרי' בירושלמי בפ' כיצד העדים נעשין זוממין. כתב כל נכסיו לשני ב"א כאחד והיו העדים כשרים לזה ופסולין לזה. ר' לא אמר אתפלגון ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש חד אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה וחרנה אמר כשרים לזה ופסולין לזה. ר' מנא לא מפרש ר' אבין מפרש ר' יוחנן אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה. ר"ש בן לקיש אמר כשרים לזה ופסולין לזה. אמר ר' אלעזר מתני' מסייע לר' יוחנן מה השנים נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף השלשה נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ומנין אפי' מאה ת"ל עדים. רבי יעקב בר אחא אמר אתפלגין ר' חנינא חבריהון דרבנן ורבנן. חד אמר יאות אמר ר"א. וחרנה אמר לא אמר ר"א יאות מן דמר יאות אמר ר' אלעזר. נעשית כעדות אחת ובהתראה אחת וכל עדות שבטלה מקצתה בטלה כלה ומן דמר לא אמר ר' אלעזר יאות נעשית כשני כתי עדים כשרים לזה ופסולין לזה. למדנו מיכן דהויא פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש וקי"ל דהלכה כר' יוחנן. הילכך אין הסילוק מועיל אלא להיות דיינים לדון מיכן ואילך אבל להעיד על מה שראו קודם הסילוק לא מפני שבטלה אותה הראיי'. ומאי דאמרן דשותפין מעידין זע"ז ע"י סילוק כגון שמעידין על דבר שראו לאחר הסילוק אבל על מה שראו קודם הסילוק אינן נאמני'. אח"כ ראיתי שהתלמוד שלנו סובר כר"ש בן לקיש דאמרי בשילהי פ' כיצד העדים נעשין זוממין. אילפא וטובי' קריבי' דערבא הוי סבר רב פפא למימר גבי לוה ומלוה רחיקי נינהו אמר ליה רב הונא ברי' דרב יהושע לרב פפא ואי ליתי' ללוה לאו בתר ערבא אזלי. ויש לדקדק מיכן דוקא גבי לוה וערב אמרי' הכי דכיון (דאית) [דאי] לית לי' ללוה בתר ערבא אזיל פסול הוא. שמה שמחייב את הלוה כאלו הי' מחייב את הערב דומה והקרוב אינו נאמן לו לזכות ולא לחיוב. אבל אם העידו שראובן הלוה מנה לשמעון וללוי ועשו שטר אחד עליהן וחתמו בו והיו קרובים לשמעון ולא היו קרובים ללוי אע"פ ששמעון אינו משלם על פיהן החמשים שלו לוי משלם החמשים שלו על פיהן משום דלא שייך לוי בסהדותא דשמעון ולא שמעון בסהדותא דלוי. כללו וכך מצינו דרבא נמי ס"ל כריש לקיש דאמרי' בפ' קמא דסנהדרין אמר רבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להרגה. הנה אע"פ שבראיי' אחת ראה אשתו ואחר שניאפו לא אמרי' כמו שבטלה אצל אשתו כך תהי' בטלה אצל האחר אלא הוא נאמן להעיד עליו. ולא דמי הקרוב לעצמו שכשמעיד על הקרו' ועל האחר פלגי' דיבורו ועל קרובו אינו נאמן אבל על אחר נאמן אבל אם העיד על עצמו ועל אחר כגון השותפין שמעידין זה ע"ז כיון שהוא נוגע אצל עצמו גם על חבירו אינו נאמן כדאקשי' מעידין זה ע"ז אמאי נוגעין בעדותן הן. ומוקי לה כשסילק עצמו שלא יהא נוגע. וכיון שמצאנו דלא סירא להו לבני תלמודין כר' יוחנן אלא כריש לקיש גם להעיד נמי הן נאמנין ולא גרסי' ולדיינו אלא וליסהדי ודייקא נמי מדקאמ' תרי ולא אמר תלתא:
(מ) ת"ש האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראי' מאנשי אותה העיר. פי' אלמא גם בדבר של ממון אינו מועיל הסילוק. ה"ג ותיסברא עניי שקלי ודייני מיפסלי אלא ה"נ בס"ת ואמאי קרי להו עניים דכולן עניים הן אצל ס"ת. פי' המתרץ אומר לו כן שאין להעמיד ברייתא בממון ממש שלמה יחשדו הדיינים בעבור העניים. אלא בע"כ בס"ת מיירי כך נראית לי הגירסא יפה:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג (עריכה)
קל. הרי אמרו השותפין מעידין זה לזה אמאי נוגעין בעדותן הן הכא במאי עסקינן דכתב ליה דין ודברים אין לי על שדה זו וכי כתב ליה מאי הוי והא תניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום הכא במאי עסקינן בשקנו מידו וכי קנו מידו מאי הוי הרי מעמידה בפני בעל חובו. דאע"ג דקנו מיניה דאסתלק מינה נהי דפקעה זכותיה דבעל חוב דידיה מינה, דלא יהא אלא דזבנה לאחריני, מי לא טריף לה בעל חוב מלוקח, ואם כן אמאי מכשרינן ליה לאסהודי ליה לשותפי בגוה, כיון דברירא מילתא דהוה ליה לדידיה חולקא בגוה הוה ליה נוגע בעדותו, דניחא ליה דתיקום בידא דשותפיה, כי היכי דליתי בעל חוב דידיה ולטרפה מידא דשותפיה וליפטר בה מיניה דבעל חוב. ופריק הכא במאי עסיקינן דקביל עליה אחריות. לשותפיה, דסוף סוף מאי נפקא ליה מינה לאוקומה קמי בעל חובו, אי נמי פטר בה נפשיה מבעל חוב הוא בעי שלומי ליה לשותפי. ודייקינן אחריות דמאן אי דקביל עליה אחריות דאתי מעלמא כל שכן דניחא ליה דתיקום בידא דשותפיה, דאי מפקי לה מיניה הא בעי שלומי ליה, אלא אחריות דאתיא מחמתיה. דלאו נוגע בעדותו הוא, דאי משום דמעמידה בפני בעל חובו סוף סוף הא מחייב לשלומי ליה לשותפיה.
ושמעינן מיהא דכל היכא דהוי סהדא נוגע בעדותו ואפילו על דרך רחוקה ביותר דאתיא ליה הנאה מיניה פסיל לאסהודי בה, ואע"ג דלא ברירא מילתא דהאי אנפא דמטיא מינה הנאה איתיה גבי האי סהדא חיישינן ליה, דהא הכא דלא ידעינן אי איכא עליה בעל חוב ואי לא וקא פסלינן ליה מספיקא.
ושמעינן נמי דשותפין לא מצו לאסהודי להדדי אלא במידי דמסתלק מיניה וקנו מידו, וקביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה ולא קביל עליה אחריות דאתיא מעלמא. ודוקא היכא דהויא תחילתו וסופו בכשרות, כגון דזבנוה תרוייהו לההוא מידעם מאיניש מעלמא ונפק מערער עילויה דההוא מידעם דדידיה הוא, דלא ליזיל האי שותף וליסהיד ליה לשותפיה דהאי מידעם דהאי מוכר הוה דהוה ליה נוגע בעדותו, אלא היכא דמסתלק מיניה הוה ליה תחילתו וסופו בכשרות, דהא מעיקרא בשעת ידיעה כי אתידעא ליה האי סהדותא לית ליה להאי סהדא זכותא בגויה כלל דאכתי ברשות מוכר הוה קאי, והשתא נמי בשעת הגדה כיון דאסתלק מיניה לאו נוגע בעדותו הוא, הלכך הוה ליה תחילתו וסופו בכשרות וכשר. אבל היכא דהויא תחילתו בפסלות, כגון דאתי לאסהודי ליה לשותפיה דמזבן זבנה, דכי זבנה שותפיה לתרויהו זבנה, ואשתכח דבשעת ידיעה בפסלות הוה, אע"ג דסופו בכשרות פסול, כדמיברר בפרק יש נוחלין (לקמן בבא בתרא קכח,א) גבי פיסול קרובין, ופיסול נוגע בעדותו נמי כפיסול קרובין דמי דקי"ל אדם קרוב אצל עצמו, וכל שכן דהתם סתמא קאמרינן עד שתהא תחילתו וסופו בכשרות ומשמע דהכין דינא בכולהו אנפי דפסולי עדות.
תדע דהא טעמא דמילתא משום דבעינן עד או ראה או ידע אם לא יגיד, שיהא ראוי לעדות בין בשעת ידיעה וראיה בין בשעת הגדה, והאי טעמא כי היכי דשייך בשאר פיסולי הכי נמי שייך בפיסול נוגע בעדותו. וראיה ברורה מההיא דגרסינן בפרק האיש מקדש (קידושין מג,ב) גבי הן הן שלוחיו הן הן עידיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות, ודייקינן עלה מאי קסבר אי קסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים הני נוגעין בעדותן הן דאי אמרי לא פרעניה אמר להו (פרעון) [פרעוני], אלא לעולם קא סבר המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ומיגו דיכלי למימר אהדריה ללוה יכלין למימר פרעניה למלוה, ואסיקנא והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי הני עדים דיהיבנא ליה ומשתבע מלוה דלא שקל ופרע ליה לוה למלוה. דש"מ דכיון דתקון רבנן שבועת היסת איעקר ליה מיגו מהכא, דהא אי אמרי אהדרניה ללוה מיחייבי לאשתבועי ליה שבועת היסת, כי אמרי פרעניה למלוה נוגעין בעדותן נינהו דקא פטרי נפשייהו משבועת היסת ואמטול הכי לא מהימנו. ואי ס"ד דגבי פסולא דנוגע בעדותו כי הוי סופו בכשרות אע"ג דתחילתו בפסלות נמי כשר, הכא כיון דאשתבעו ליה ללוה איפטרו להו מיניה לגמרי, ומהשתא לסהדו ליה למיפטריה ממלוה דלאו נוגעין בעדותן נינהו. אלא לאו ש"מ דכיון דתחילתן בפסלות אע"ג דסופן בכשרות פסילי.
תדע נמי דהא כי מקשינן עליה מתניתא דבני העיר שנגנב ספר תורה שלהן, דתני עלה אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר, וקא מקשינן מינה עליה דשמואל אמאי ליסלקו נפשייהו בתרי מיניהו ולידון להו, ומדלא קא מקשינן עליה מדקתני אין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ליסלקו נפשייהו בתרי מינייהו ולסהדו, ש"מ דגבי עדים מודי שמואל דכי הויא תחלתן בפסלות אע"ג דסופן בכשרות פסולין, דאי לא תימא הכי אדאקשי ליה דיינין דלא איירי בהו שמואל, מעדים דאיירי בהו שמואל הוה עדיף ליה לאקשויי, אלא משום דגבי עדים מודי שמואל דתחלתו וסופו בכשרות בעינן, והכא גבי בני העיר שנגנב ספר תורה שלהן כיון דבעינן סהדי דמסהדי דהאי גברא גנביה הויא לה תחלתו בפסלות, דההיא שעתא דאיתידע ליה לסהדא דהאי גברא גנביה אכתי לא איסתלק מיניה והוה אית ליה חולקא בגויה, ואע"ג דאסתלק מיניה בתר הכי והוה ליה סופו בכשרות פסול:
קלא. ושמעינן נמי דהא דתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה לא אמר כלום, דוקא בשלא קנו מידו, אבל קנו מידו מסתלק. ואי קביל עליה אחריות, לא שנא קביל עליה אחריות דאתי מעלמא ולא שנא דאתי מחמתיה משתעבד, דאי לא תימא הכי, גבי שותפין דקאמר שמואל מעידין זה על זה במידי דמסתלק מיניה וקביל עליה אחריות, אי אמרת לא משתעבד הדר קושיין לדוכתיה אמאי מעידין זה לזה:
קלב. ושמעינן נמי דהא דאמר רבין בר שמואל משמא דשמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו, לא תימא הני מילי היכא דבריר לן דאיכא בעל חוב, אלא אפילו היכא דלא בריר לן דאיכא עליה בעל חוב אין מעיד לו עליה, דמסתמא נמי חיישינן. ודייקינן לה להא מילתא מדקא פסיק ואמר המוכר סתמא ולא אשמעינן דיש עליו בעל חוב, ש"מ דמסתמא נמי חיישינן. ותו מדמקשינן מינה לשמואל דמיירי בסתמא, ש"מ דאפילו בסתמא נמי חיישינן, דאי לא תימא הכי מאי קושיין, אטו מי קאמר שמואל דאע"ג דאיתברר דאיכא עליה דהאי סהדא בע"ח ליזיל ולסהיד ליה לשותפיה, ועוד אמאי איצטריך גמרא לאוקומה לדשמואל גבי שותפין בדקביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה, לוקמה בסתמא דהויא מילי דשכיחא טפי, אלא משום דס"ל דמסתמא נמי חיישינן:
קלג. ושמעינן נמי גבי המוכר שדה לחבירו שלא באחריות, דכי אמרינן אין מעיד לו עליה, היכא דפריש עליה דלא קביל עליה אחריות ללוקח כלל מפני שמעמידה בפני בעל חובו ולא מיחייב לשלומי ליה ללוקח, וכ"ש היכא דמיחייב ליה ללוקח באחריות דאתיא מעלמא, אפילו היכא דלא פריש ליה דלא קביל עליה אחריות, דמסתמא קביל עליה אחריות דאתיא מעלמא וניחא ליה דתיקום בידא דלוקח, וא"צ לומר היכא דקביל עליה אחריות בפירוש. אבל היכא דפריש ליה דלא קביל עליה אחריות דאתיא מעלמא ולא פריש ליה דלא קביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה, ואין צ"ל היכא דפריש ליה דקביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה בלחוד, מעיד לו עליה, דלאו נוגע בעדותו הוא, דאי משום אחריות דעלמא הא פריש ליה דלא מקביל לה עילויה, מאי אמרת הרי מעמידה לפני ב"ח, כיון דקביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה סוף סוף שלומי בעי ולאו נוגע בעדות הוא:
קלד. ודייקינן וכי מסליק סהדא נפשיה מי מסתלק והא תניא בני העיר שנגנב ספר תורה שלהן אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ואמאי ליסלקו נפשייהו ביתרי מינייהו ולידיינו. ופרקינן שאני ספר תורה דלהשמיע קאי. ואע"ג דמסלקי נפשייהו נמי פסילי למידן, דספר תורה להשמיע קאי, וכיון דלא סגיא דלא שמעי על כרחין אכתי נוגעין בעדותן הן. ושמעינן מינה דמידי אחרינא דלאו ספר תורה מסלקי נפשיהו ודייני, דגבי דייני לא צריך תחילתן וסופן בכשרות אלא נחתי לדינא עד דגמר דינא, וכיון דסליקו נפשייהו מקמי דנחתי לדינא אשתכח דתחילתן וסופן בכשרות הוא. והני מילי גבי דיינין, אבל גבי עדים כיון דקא בעו לאסהודי דהאי גברא גנביה לא מהני להו לאסתלוקי, דבשעת ראיה פסולין הוו והוו להו תחילן בפסלות ופסולים כדברירנא לעיל (סי' קל). וה"נ מסתברא, דאלת"ה אדקשיא ליה דיינין תיקשי ליה עדים דאיירי בהו עד השתא.
מיהו ודאי הא דמקשינן ליסלקו נפשיהו ביתרי מינייהו ולידיינו, ליכא למילף מינה דשנים שדנו דיניהן דין, דכי מקשינן הכי לטעמיה דשמואל קא מקשינן, דמכדי מאן שמעת ליה דאמר השותפין מעידין זה לזה, שמואל, האמר שמואל שנים שדנו דיניהן דין. ואף על גב דשמואל שדנו קאמר, הני מילי היכא דאפשר אבל היכא דלא איפשר כגון דליכא תלתא דבעו אסתלוקי אפילו לכתחילה נמי. ולית הלכתא בהא כשמואל, דקימא לן כרבי אבהו דאמר אין דיניהן דין, כדברירנא בכתובות ובסנהדרין (ג,א ד"ה ומקשינן):
קלה. ת"ש האומר תנו מנה לבני עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר. ואסיקנא הכא נמי בס"ת. כגון דאמר תנו מנה לבני עירי לקנות בו ס"ת לבהכ"נ, ובשכיב מרע קאי דמקני באמירה בעלמא:
קלו. ת"ש האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר. ומקמי דמותבינן תיובתא מינה מתמהינן עלה לתרוצה. ותסברה דכפשטה מיתוקמא, עניים שקלי ודייני מיפסלי. דקא ס"ד דלאו בעניי דרמו עלייהו עסקינן, אלא מאן דיהיב להו יהיב ומאן דלא יהיב להו לא כייפי ליה, הא לאו נוגעין בעדותן הן, אלא אימא אין דנין בדייני עניי אותה העיר, כגון דהני דייני גופייהו עניי נינהו, ואין מביאין ראיה מעניי אותה העיר ואמאי ליסלקו נפשיהו ביתרי מינייהו ולידון להו. ומשנינן הכא נמי בספר תורה ואמאי קרי להו עניים דהכל אצל ספר תורה עניים הן. שצריכין לתורה כעניים לפרנסה. ואיבעי תימא בעניים ממש ובעניי דרמו עליהו. היכי דמי אי דקיץ להו ליתיבו ביתרי מינייהו מאי דקיץ להו ולידיינו. ואסיקנא לעולם דקיץ להו וניחא להו דכיון דרוח רווח לקמיה. נקיטינן השתא, לא מיבעיא היכא דלא קיץ להו דליכא תקנתא לאכשירינהו, אלא אפי' היכא דקיץ להו נמי, אף על גב דיהבי מאי דקיץ להו נמי נוגעין בעדותן, דניחא להו דלמטי להו השתא האי מנה לעניי, דכיון דרווח השתא רווח לקמיה:
דכתב לה דין ודברים הא דלא נקט לה בלשון הקנאה משום דמחזי כשקרא: והא דלא אוקמוה כגון דאודי ליה לחבריה משום דאכתי מעמידה בפני בעל חובו לפי שאינו נאמן בהודאתו לגבי בעל חובו כיון שחייב לאחרים ואף על גב דכל שאינו יכול להוציאו בדיינים הקדישו אינו מוקדש אפילו במקרקעי והוא הדין שאין בידו להקנותו הכא עם ההקנאה יכול הקונה להוציא בדיינין דהא אית ליה סהדי עליה בתר הכי כן נראה לי. עליות הר"י ז"ל.
וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: אמאי נוגעים בעדותם הן. קסלקא דעתך דבמידי דאית ליה שותפות עד השתא עסקינן ועלה קא מקשינן בגמרא ואמאי נוגעים בעדותם הן. ומהדרינן הכא במאי עסקינן דכתב לה דין ודברים כו' דלית ליה בה השתא מידי ואקשינן וכי כתב לה הכי מאי הוי והא תניא האומר לחברו כו' כלומר האומר לחברו בשטר דין ודברים כו' לא אמר כלום פירוש משום דלא כתב ליה בלשון הקנאה ואוקימנא בדקנו מידו דכיון דקנו מידו איגלאי מילתא דלאקנויי ממש קא מכוון משום דקנין אלים כחיה כדגרסינן בפרק הכותב איבעיא להו קנו מידו מאי אמר רבה כו' ואקשינן וכי קנו מידו מאי הוי הרי מעמידה כו' כלומר נהי דאסתלק מיניה מששא מיהא איכא דהא נוגע בעדותו הוא דניחא ליה דתיקום ארעא בידיה דהאי דאתי מחמתיה כי היכי דאי איכא עליה חוב ולא משכח גביה מאי דשקיל אתי וטריף לה מיניה ומסתלק מיניה דההוא חוב וזה דטרפי לה מיניה לית ליה למהדר עליה בדמי דילה דהא לאו בתורת מכירה כתבה ניהליה כי היכי דנהדר עליה באחריות אלא סלוקי הוא דסליק ידיה מיניה. ואוקימנא בדקביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה ולא קביל עליה אחריות דאתי מעלמא דכיון דלא קביל עליה אחריות דאתי מעלמא לאו נוגע בעדותו הוא מאי אמרת אכתי ניחא ליה דתיקום בידיה דהאי כי היכי דלטרפה בעל חוב דידיה כיון דאטריף לה מיניה הדר האיך עליה והוי בעל חוב דידיה מאי נפקא ליה מיניה הילכך לאו נוגע בעדותו הוא. אשתכח השתא דהיכא דקביל עליה אחריות דאתיא מעלמא לאו דינא ולאו דיינא דנוגע בעדותו הוא ואין מעיד לו עליה. ואי לא קביל עליה אחריות כלל לא דאתי מעלמא ולא דאתי מחמתיה הא נמי אין מעיד לו עליה ואף על גב דלית ליה אחריות אפילו הכי נוגע בעדותו אכתי ניחא ליה דתיקום האי ארעא בידיה כי היכי דאי אתי בעל חוב דידיה ולא משכח גביה ארעא אחריתי מאי דשקיל מיניה בחובו הדר וטריף לה מיניה והאי לית ליה למהדר עליה דהא לית עליה אחריות והיינו דאמר רבין בר שמואל המוכר שדה לחברו שלא באחריות אין מעיד כו'. וליכא לפלוגי הכא בין אית ליה ארעא אחריתי בין לית ליה משום דאכתי איכא למיחש דילמא ההוא הוי חוב דאיכא עליה טפי ממאי דשויא ההיא ארעא אחריתי דאית ליה. והא דאמרינן לקמן בגמרא אהאי דרבין בר שמואל היכי דמי אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה הדר ואוקימנא בדלית ליה ארעא אחריתי. לאו למימרא דאי אית ליה ארעא אחריתי מעיד לו עליה אלא לאודועי חששא דחיישינן הוא דאמרינן הכי אבל לעולם כיון דאתברר ליה דכי לית ליה ארעא אחריתי נוגע בעדות הוא כי אית ליה נמי אין מעיד לו משום דלא ידעינן כמה חובות איכא עליה ואכתי חיישינן דילמא הוו טפי ממה דשויא האי ארעא אחריתי דאית ליה דאשתכח דלגבי האי טופיינא הא ליה ליה ארעא אחריתי. והיכא דלא קביל עליה אחריות דאתי מעלמא אבל קביל עליה אחריות דאתי מחמתיה הא ודאי מעיד לו כו'. עד כאן לשונו.
אלא אחריות דנפשיה: כלומר אחריות דבעל חובו לבד. וקשה לי דאכתי נוגע בעדות הוא דניחא ליה דתיקום בידיה דלגבי בעל חובו דידיה כי היכי דלא לקרויה לוה רשע ולא ישלם ואי משום דקביל נמי אחריות דנפשיה להאי בהא לא איכפת ליה דאמר ליה מאי אפסדתיך. ויש לומר דכל שאינו יכול לשלם מה שקבל על עצמו רשע מקרי וכל שכן להכניס עצמו בזה לכתחלה כן נראה לי. עוד קשיא לי אכתי ניחוש לקנוניא דהא בעלמא חיישינן שמא זה מסתלק כדי שיעיד ויחזור ויחלוק עמו בקרקע או בכספים ונראה דכל שאין לו בו עכשיו כלום נסתלקה נגיעתו ואין אנו חוששים לו שאם אתה אומר כן ניחוש לכל העדים שמא שכורים הם. ומכאן נראה לי גם כן כי מה שאמרו למטה במכיר בה שהיא בת חמורו לאו דוקא מודה קודם לכן ובפני עדים שהוא מכיר שהיא בת חמורו כמו שפירשו רבותינו ז"ל אלא אפילו במכיר בה עכשיו שאין חוששים שהוא מודה לרמאות אלא הודאתו הודאה גמורה היא ואינו דומה לפוטרו עכשיו מן האחריות כדי שיעיד לו דהתם הרי אנו רואים דפוטרו עכשיו הוא ממה שהיה חייב כדי שיעיד לו אבל כאן אינו פוטרו אלא מודה לו שלא נתחייב באחריות גזלה בזו לעולם. כן נראה לי.
ואמאי לסתלקו בי תרי מינייהו ולדיינוהו בעדותם: וכן נמי תלתא מינייהו להיותם דיינים וכשאין להם נמי קרובים בעיר דאם כן אכתי נוגעים בעדותם הן לקרוביהם. ואיכא למידק וכי מסתלקים מאי הוי והא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ואפילו בדיני ממונות וכדאמרינן בפרק יש נוחלין בהיה יודע לו בעדות עד שלא נעשה לו חתנו או שהיה קרוב ונתרחק. וכתב הראב"ד ז"ל כי בעינן הכי הני מילי בפסלות דגופא או בפסלות דקורבא אבל הכא משום חשדא דנוגעים בעדותם וכי תסלק חשדא כשרים בין לדין בין לעדות עד כאן. ולשון אחר פירשו דגבי ממון לא מקרי תחלתו בפסלות דכיון דמטי ליה הנאה מיניה לאו בר עדות הוא כלל והשתא הוא דאחיל עליה שם עד והוה ליה תחלתו וסופו בכשרות וההיא שעתא לאו עד הוא כלל דאין אדם מעיד לעצמו ודמיא לההיא דאמרינן במסכת מכות אלא מעתה רובע יציל הורג יציל במקיימי דבר הכתוב מדבר והני לאו עדים נינהו אבל בפסול אחר עדים פסולים מקרי. והרמב"ן ז"ל תירץ שלא נאמר תחלתו בפטלות אלא במי שהיה קרוב ונתרחק או פסול הגוף אחר שהרי זה מעיד למי שהיה קרובו בשעת ראיה ולאחרים הוא מעיד שהרי ממון אחרים הוא ולא שלו. כללו של דבר אין אדם מעיד לאותו שהיה פסול לו בשעת ראיה אבל היה פסול לזה בשעת ראיה מעיד באותו עדות לאחרים שהרי תחלתו כשר הוא אצלם וזה הטעם מספיק למי שהיה יודע עדות לקרובו ונסתלק אותו קרוב מאותו ממון שהוא כשר. עד כאן. וזה הלשון הגון לי יותר משום דללשון ראשון קשה לי דלממונו עד הוא. ואינו דומה לעדות שבגופו דרוצח ורובע וכדמשמע מהא דאמרינן בפרק קמא דסנהדרין אמר רבה פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפים להורגו לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע להיות עד כו'. רבה אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים את עצמו רשע. בעי רבה פלוני רבע שורי מהו מי אמרינן אדם קרוב אצל ממונו או לא בתר דבעיא הדר פשטה אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל ממונו לא אמרינן אלמא לגבי ממונו נמי עד הוא והדרא קושיין לדוכתיה ועוד למה אמרו כאן לסתלקו תרי מינייהו ולדיינוהו אפילו בלא סילוק נמי דהא בפלוני רבעני לאונסי דלא חשבינן ליה בעד לגבי נפשיה והוא ואחר מצטרפים להורגו ומקיימים עיקר העדות לגבי האחר והכי נמי אפילו בלא סלוק נקבל עדותם ונדון לאחרים ולא להם. ועוד אם היו להם קרובים לא יועיל סלוקם ולא סלוקם אצל הקרובים שכבר נפסלה עדותם בתחלתה ובגרים עסקינן שאין להם שום פסול לעדות באותה העיר. אלא שזו אינה קושיא כל כך דמשום דברייתא סתמא תניא וכללא קא כייל אין מביאין ראיה מאנשי העיר קא פסיק ותני אין מביאין ואמאי זימנין דמשכחת לה בסילוק וכשאין להם שם קרובים. ודברי הרמב"ן ז"ל נוחים לי יותר אלא שאף לפירושו קשה לי הא דגרסינן בירושלמי וכתבו הרי"ף ז"ל בהלכות בפרק א' של מסכת מכות כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים כשרים לזה ופסולים לזה ר' יוחנן אמר פסול וריש לקיש אמר כשר עד כאן. ואם איתא למה פסול השני יסתלק הקרוב ולדיינוהו הרחוק על פי אלו. ושמא אין הכי נמי ולא עדות בטלה אמרו אלא פסול ואף על פי שאמרו שם אמר רבי אלעזר מתניתין מסייע ליה לרבי מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה אף שלשה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה לא לדמויינהו לגמרי קאמר דהכא עדות בטלה לגמרי ואלו התם לא בטלה אלא שכל שלא נסתלק לקרוב אין מעידים לרחוק אבל דכי היכי דתניא בשנמצא אחד מהם קרוב עדותם בטלה ואין אומרים נקיים העדים בכשרים אף כאן אין אומרים נקיים עדותם לכשר. כן נראה לי. הא דאמרינן לסתלק בתרי מינייהו פירושו אם יסתלקו ומוחלים את חלקם אין לשאר בני עירו אלא כפי חלקם וחלקם של אלו נמחל אצל היורשים ואם מסתלקים ונותנים את חלקם לבני עירם הכל לבני העיר כענין שאמרו בשותפים. הרשב"א ז"ל.
וכי מסלק נפשיה מי מסתלק: כלומר וכי מסלק נפשיה השתא מי מסתלק וחזינן כמאן דלא אית ליה בה מעיקרא מידי ומקבלי סהדותא והא תניא בני העיר שנגנבה כו' ואם איתא לסלקו כו' אלא לאו שמע מינה דכיון דמסלקי דהשתא הוא ובעידנא דאגנבה ספר תורה עדיין לא אסתליק כי מסתלקי השתא לא מהני לקבולי סהדותייהו אף על גב דקא מסתלק האי שותף מהאי שדה כיון דהשתא הוא דמסתלק להו להני לקבולי סהדותיה לא מהני. ומהדרינן שאני ספר תורה כו'. תא שמע האומר תנו מנה לבני עירי כו' ואוקימנא נמי בספר תורה. תא שמע האומר תנו מנה לעניי עירי כו' והכא ליכא למימר דבספר תורה הוא דהא לעניי קתני ומהדרינן ותסברא. פירוש קסלקא דעתך דהני עניים לא רמו עלייהו ומשום הכי קאמר ותסברא כלומר ותסברא דעניים ממש נינהו אי עניים ממש אמאי מפסלי בני אותה העיר ודייני אותה העיר והא לא רמו עלייהו אלא האי עניות עניות דספר תורה הוא דכולהו בני העיר ודייניהם עניים הם אצלה דהא כולהו צריכי לה. והא דקתני אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאים ראיה כו' דמשמע מינה דאינהו גופייהו לאו עניים נינהו הכי קתני אין דנים בדייני עניי אותה העיר ואין מביאים ראיה מעניי אותה העיר כלומר שכולם עניים הם אצל הדבר ואינן ראוין לא להעיד ולא לדון בו והכא נמי בספר תורה. והני נוסחי דאית בהו הכא נמי בספר תורה בלא וא"ו שיבושא הוא וגירסא דייקי הכי הוא אלא אימא אין דנים בדייני אותה העיר ואין מביאים ראיה מעניי אותה העיר והכא נמי בספר תורה. הר"י ן' מיגש.
ואמאי קרי להו עניים דהכל אצל ספר תורה עניים הם: והא דלא תני תנו מנה לבני עירי נראה לי שבא ללמד דדוקא היכא דלית להו ספר תורה אחריתי ומשום הכי לא מצי לאסתלוקי מיניה כיון דלשמיעה קאי וצריכים לצאת בה אבל אית להו ספר תורה אחריתי כיון דמסתלק מזו ואין להם חלק בה שוב אינם נוגעים בדבר מחמת השמיעה כיון שאין צריכים לה וגם ר"ש ז"ל כן כתב דקרי להו עניים לפי שאין להם ספר תורה לקרות בה. עליות.
ואיבעית אימא לעולם עניים ממש בעניים דרמו עלייהו: וליכא לאקשויי ותסברא עניים שקלי דייני מפסלי דהא כיון דרמו עלייהו הא ודאי נוגעים בעדותם הן. וליכא לאקשויי נמי ולסלקו בי תרי מינייהו כו' דכיון דרמו עלייהו לא מצי לסלוקי נפשייהו. עד כאן לשון הרא"ש ז"ל בחדושים.
ובתשובת שאלה כתב וזה לשונו: והאי רמו עלייהו דאמרינן דוקא היכא דקבלי אנפשייהו למיזן ולפרנס עניים דידהו אי נמי היכא דנהגי למיכף על הצדקה ואף על גב דלא קבילו אנפשייהו למיזן ולפרנסי עניים דידהו אבל היכא דלא קבילו אנפשייהו למיזן ולפרנסי להו ולא כייפי אצדקה כלל ולא ברירא מילתא דאינהו הוא דקיימי במזונותייהו וכסותייהו ומאן דיהיב להו מידי בדרך צדקה בעלמא הוא דיהיב ואי בעי למיתן פורתא אי נמי לא למיתן כלל לא כייפינן ליה הני ודאי לאו נוגעים בעדותם הן ומקבלים סהדותייהו דהא לא רמו עלילה ודייקינן היכי דמי אל דקיץ להו ליהבו תרי מינייהו מאי דקיץ להו ולדייני. ומהדרינן דלא קיץ להו אלא כפי מאי דמצטרכי עניים יהבי להו בעידנא דמצרכי לטפויי מטפיין ובעידנא דלא מצטרכי מפחתי דהוו להו נוגעים בעדותם. ואיבעית אימא לעולם דקיץ להו ואי נמי יהבי בי תרי מינייהו מאי דקיץ להו אכתי ניחא לארווחי עליה דעניים דכיון דרווח פורתא למשקל צדקה כלל לאו פורתא ולאו טובא הילכך אכתי נוגעים בעדותם נינהו. עד כאן לשונו בתשובה.
עוד כתב בחדושיו וזה לשונו: נקטינן השתא דהיכא דלא קבלו עלייהו למיזן ולפרנס ולא כייפי אצדקה ולא ברירא מילתא דאינהו הוא דקיימי במזונותייהו ולפרנסתייהו לעולם מקבלים סהדותייהו דלאו נוגעים בעדותם נינהו. והיכא דקבילו עלייהו למיזן ולפרנס אי נמי לזה קבילו עלייהו ואינהו הוא דקא זייני להו בדרך נדבה ומאן דאמיד כייפי ליה אצדקה אם כן ברירא מילתא דאינהו קיימי במזונותייהו ופרנסתייהו הא ודאי נוגעים בעדותן נינהו ולא מקבלים סהדותייהו. ולענין סלוקי נפשייהו בין קיץ להו בין לא קיץ להו לית להו תקנתא למידן ולאסהודי בהא מילתא כלל משום דניחא להו כיון דרווח רווח אבל בשאר צרכי צבור אי הויא מילתא דאפשר בה לסלוקי נפשייהו מסלקי ומסהדי דהא אוקימנא להא דתניא תנו מנה לבני עירי אין דנים בדייני אותה העיר בספר תורה דלשמיעה קאי דלא מצי לסלוקי נפשייהו הא מידי דמצי מסלקי נפשייהו אף על גב דהשתא לא מסלקי נפשייהו מסהדי. הר"י ן' מיגש ז"ל.
ונעשים שומרי שכר זה לזה: פירוש במטלטלים שהם שותפים להם דאלו קרקעות אין השומרים חייבים עליהם כדתנן שומר חנם אינו נשבע שומר שכר אינו משלם. אמר רב פמא דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר. והא דאצטריכא ליה לאשמועינן בשותפים טפי משאר בני אדם דסלקא דעתך אמינא בשכל אחד שומר אינו שומר מחמת חלק חברו אלא מחמת חלק עצמו ולא אמרינן בשכר שישמור חברו למחר שומר הוא היום ושומר חנם הוי קמשמע לן שכל אחד נעשה לחברו שומר שכר כדתניא שמור לי ואשמור לך פירוש ולא משכחת לה אלא כגון שאמר שמור לי היום ואני אשמור לך למחר אלמא בכי האי גוונא לא הויא שמירה בבעלים. אי נמי הא דאצטריך ליה למימר כדתניא לא מפני שאין הדבר פשוט שאין זו שמירה בבעלים אלא הכי קאמר כמו שאתה צריך לתרץ הברייתא דשמור לי היום ואני אשמור לך למחר קאמר כך אני מתרץ בדברי שמואל. השאילוני ואשמור לך שמור לי ואשאילך בהני אין צריך לפרש ואשמור לך למחר שהרי השואל הוא השומר ואין חברו שומר עמו כולן נעשים שומרי שכר זה לזה שהשמירה בשכר השאלה ואינו שומר חנם וגם כשואל אינו אלא שומר שכר ולא קיימא לן כי הא דתנן מתנה שומר חנם להיות כשואל דקאמר השאילוני אף על פי שנותן שכר מצד אחר כיון שנותן שכר על השאלה דהיינו טורח שמירת הכל על האחד לאו שואל הוא אלא שומר שכר. עליות.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה