בבא בתרא לח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתקיף לה רבא אולימא לי' כורכמא דרישקא זביני לך עקור כורכמא דרישקא וזיל אלא אמר רבא בבבא מחמת טענה אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי ואי כורכמא דרישקא זבין ליה מאי ה"ל למעבד גאיבעי ליה למחויי דאי לא תימא הכי הני משכנתא דסורא דכתב בה הכי במישלם שניא אלין תיפוק ארעא דא בלא כסף אי כביש ליה לשטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן מיתקני רבנן מילתא דאתי בה לידי פסידא אלא איבעי ליה למחויי הכא נמי איבעי ליה למחויי:
מתני' שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל היה ביהודה והחזיק בגליל בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה אחת אמר רבי יהודה לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיא ויחזיק שנה ילכו ויודיעוהו שנה ויבא לשנה אחרת:
גמ' מאי קסבר ת"ק אי קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה אפי' יהודה וגליל נמי אי קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה אפילו יהודה ויהודה נמי לא א"ר אבא בר ממל אמר רב לעולם קסבר דמחאה שלא בפניו הויא מחאה ומשנתינו הבשעת חירום שנו ומ"ש יהודה וגליל דנקיט הא קא משמע לן
רשב"ם
[עריכה]מתקיף לה רבא - אמאי קנה קרקע דכנגד האילן מאחר דתנן לא קנה קרקע כלל לא קנה ודקשיא לכו דכיון דלהתקיים בקרקע זו קנאו נמצא שקנה יניקת הקרקע גם ליטע אחר במקומו של זה אחר שייבש או יקצץ:
לימא ליה - מוכר:
כורכמא דרישקא זביני לך - קרוג אוריינטי"ל ורגילים למכרו בקרקע ומניחו עד שיגמור פריו ועוקרו אף האילן שמכרתי לך לפירותיו הקרקע לא מכרתי לך אלא להניח אילנך בקרקע שלי כל ימי שצריך לקרקע עד שייבש היינו דומיא דכרכום ומאחר שיבש לא תהני לו הקרקע עוד:
עקור כורכמא דרישקא וזיל - כמו שעוקרים את הכרכום אחר שנתבשל ואינו יכול ליטע כרכום אחר במקומו גם אתה לא תטע אילן אחר במקומו:
אלא אמר רבא - הכא הוא דקני לקרקע שתחת האילן בבא מחמת הטענה שטוען למוכר בפירוש מכרת לי האילן והקרקע שתחתיו ליטע אחר במקומו ובשטר ואכלתיה שני חזקה ולא נזהרתי בשטרי יותר משלש שנים דהשתא לא דמי לכורכמא דרישקא:
א"ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי - מאחר שהקונה דקל יחידי נאמן בטענה זו ויטע אחר במקומו אי כורכמא דרישקא זבין ליה אם מכר לו סתם דקל לפירותיו ולא פירש לו קרקע דקיימא לן אין לו קרקע דאם יבש או נעקר לא יטע אחר במקומו:
מאי הוה ליה - למוכר למעבד שלא יהא זה בא מחמת טענה ויטע אחר במקומו דכל אדם יטעון אחר שלש שנים שפירש לו קרקע מאחר שהוא נאמן בטענתו:
איבעי ליה למחויי - בתוך כל שלש להודיע שלא מכר לו קרקע אלא כי כורכמא דרישקא ושוב לא יכול לטעון אחר שלש שטר היה לי ואבד דכיון דמיחה בו זה היה לו להזהר בשטרו:
דאי לא תימא הכי - דמחאה כי האי גוונא לא הויא מחאה מאחר שמודה בו שאוכל עכשיו מן הקרקע מן הדין דלא הויא מחאה אלא בטוען פלניא גזלנא הוא כדלקמן: מתני' אמרינן בגמרת ארץ ישראל א"ר אלעזר אפי' שתי אכסניות כגון שלומי ונבורו והירדן מפסיק בינתים ועומד ורואה אחד מחזיק בשדה שלו אינה חזקה עד שיהא עמו באותה העיר ובאותה מדינה רב אמר עיקר חזקה הכנסת פירות דאפי' ראהו חורש וקוצר ומעמר ודש וזורה ובורר ולא ראהו מכניס פירות אינה חזקה עד שיראהו מכניס פירות:
מתני' שלש ארצות - בארץ ישראל:
לחזקה - חלוקות זו מזו לענין חזקת שלש שנים כדמפרש ואזיל:
היה - בעל הקרקע ביהודה והחזיק בגליל שהיה הקרקע בגליל והחזיק בה אדם שלש שנים בלא מחאה אינה חזקה כדמפרש טעמא בגמרא דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי שאין שיירות מצויות מזו לזו ולא הויא מחאת בעל הקרקע מחאה שהרי אין מי שיגיד לו למחזיק שמיחה זה ויזהר בשטרו דהא אין שיירות מצויות הלכך כיון דאינו יכול למחות אע"ג דלא מיחה לא הפסיד בשתיקתו והיה לו לזה המחזיק ליזהר בשטרו שהרי יודע שאין בעל הקרקע יכול למחות:
עד שיהא עמו במדינה - כגון שהיה ביהודה בעיר אחת והחזיק ביהודה בעיר אחרת דכיון דשיירות מצויות הוה ליה למחויי ומדלא מיחה הפסיד:
א"ר יהודה לא אמרו שלש שנים כו' - לחלוק בא ולומר דאינן חלוקות לחזקה דהיה בגליל והחזיק ביהודה הויא חזקה ואפילו היה באספמיא שהוא רחוק מהלך שנה מארץ ישראל והחזיק בארץ ישראל הויא חזקה שהרי לכך האריכו שני חזקה זמן מרובה של שלש שנים כדי שיעור שאם היה באספמיא ואם יחזיק זה בקרקע שלו שנה ובתוך שנה ראשונה יצא הקול ילכו בשנה שניה ויודיעוהו לבעל הקרקע ולשנה שלישית יבא וימחה ובגמרא מפרש אי בעי ר' יהודה מחאה בפניו או לא ויותר ממהלך שנה אין דרך אדם להרחיק מביתו ולפי ההוה תקנו וטעמא דר' יהודה לא משום דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה אלא כדמפרש כדי שיהא כו' וטעמא דחזקה לדידיה דלא שביק איניש דאכלוה לארעיה בלא רשותיה ואפילו שעה אחת ושתיק אלא לכך האריכו שלש שנים שפעמים היה המערער רחוק אבל אי הוי המערער בעיר הוי חזקה מיד כדאמרי' לקמן בפירקין:
גמ' מאי קסבר תנא קמא - דר' יהודה:
אי קסבר מחאה - שמוחה בעל הקרקע במחזיק אפי' שלא בפניו כגון ששניהם דרין בעיר אחת ומיחה בפני שנים מן השוק שלא בפניו של מחזיק אפי' הכי הויא מחאה דחברך חברא אית ליה ושמע המחזיק בדבר זה והיה לו להזהר בשטרו ומדלא נזהר הפסיד והלכך קתני עד שיהא עמו במדינה אחת דכיון ששניהם במדינה אחת הויא מחאה אע"פ שאינם בעיר אחת:
אפי' יהודה וגליל נמי - היה ביהודה והחזיק בגליל תיהוי מחאה:
ואי קסבר לא הויא מחאה - כדקתני דהיה ביהודה והחזיק בגליל אינה חזקה:
אפי' היה ביהודה והחזיק ביהודה - בעיר אחרת נמי לא תיהוי מחאה ואמאי קתני עד שיהא עמו במדינה:
לעולם קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה - ומשום הכי קתני עד שיהא עמו במדינה ודקשיא לך אפילו יהודה וגליל נמי תיהוי מחאה מתני' בשעת חירום תיגרות יש בין יהודה וגליל ואין שיירות מצויות מזו לזו ואם ימחה לא יבא הדבר לאזניו של מחזיק שיזהר בשטרו והלכך לא הויא מחאה וכיון דלא הויא מחאתו של מערער מחאה חזקתו של זה נמי לא הוי חזקה דטעמא דחזקה ג' שנים קונה משום דמצי טעין ליה מחזיק אמאי לא מחית בתוך שלש ואילו הכא לא מצי למטען הכי דהא לא יכול למחות דהא אינה מחאה:
ומ"ש יהודה וגליל דנקט - דכיון דבשעת חירום מיירי הוא הדין לכל המלכיות שיש חירום בין זו לזו והכי הוה ליה למיתני כל הארצות חלוקות לחזקה בשעת חירום ואית דמפרשי מ"ש יהודה וגליל דנקט כיון דבשעת חירום מוקמת לה מ"ש יהודה וגליל דלא הויא חזקה אפילו יהודה ויהודה לא תיהוי חזקה ואין נראה בעיני דאם כן הוה ליה למימר כדלעיל אי הכי אפילו יהודה ויהודה נמי לא ועוד דהכי מתרץ ר' אבא בשעת חירום שנו שיש תגרה בין המלכיות אבל עיירות של מדינה ומדינה אין בינותם תגרה:
תוספות
[עריכה]קני ליה משיפוליה ועד תהומא. פירש הקונטרס שאם מת יטע אחר במקומו וקשיא לר"י דבהדיא קתני בהמוכר את הספינה (לקמן דף פא.) גבי קנה ב' אילנות דאם מתו אין לו קרקע ונראה לר"י דלא קני מקום האילן אלא לענין שלא יוכל לחפור זה חלל תחתיו דקני ליה עד תהומא ואכתי קשיא לרשב"א מהא דתניא בהמוכר את הבית (לקמן דף עב.) כשהקדיש ג' אילנות בזה אחר זה פודה את האילנות בשווייהן ואם היה מקום האילן קדוש כלל היה לו לפדות לפי חשבון בית זרע חומר שעורים בחמשים שקלים כסף דכן הוא הדין כשמקדיש אפי' משהו קרקע עם האילן ואומר ר"י דבלאו הכי דחי רבא מילתייהו דנהרדעי שפיר ולרשב"א נראה דהתם כמ"ד בעין רעה מוכר לפיכך אין קדוש אפי' מקום האילן אבל נהרדעי סברי מוכר בעין יפה הוא מוכר:
ואי כורכמא דרישקא. לכך נקט כורכמא דרישקא שמתקיים בקרקע ג' שנים דהיינו שני. חזקה ודרך להשהותו בקרקע כמו שיכול להתקיים:
אלא כדי שיהא באספמיא. דעד שם יש מהלך שנה ויותר מכאן אין דרך להרחיק יותר מקרקעו ואם הרחיק יותר לא פלוג:
מחאה שלא בפניו כו'. תימה דבכל דוכתי נקט מחאה ואמאי לא נקט חזקה שלא בפניו הויא חזקה ויש לומר לפי שהטעם תלוי במחאה ולא בחזקה שאדם המחזיק בקרקעותיו של חבירו אית ליה קלא שהוא חוקר ושואל על נכסיו אבל המחאה אין לה קול כל כך שאין המחזיק מחזר אם מוחה לו בעל קרקע לפיכך אין חזקתו חזקה כשאין יכול לשמוע מחאתו דמה יועיל שמיחה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]פא א מיי' פכ"ד מהל' מכירה הלכה ו', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רט"ז סעיף ט':
פב ב ג מיי' פי"ב מהל' טוען ונטען הלכה י"ח, סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"א סעיף כ':
פג ד מיי' פי"א מהל' טוען ונטען הלכה ה', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ו סעיף א':
פד ה מיי' פי"א מהל' טוען ונטען הלכה ב', וסמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ג סעיף א':
ראשונים נוספים
מתקיף לה רבא אמאי קנה מקום האילן. לימא ליה. מוכר ללוקח לכורכמא דרישקא זבינא לך. דומיא הוא כעין שמוכר אדם לחבירו ירקות של צבע כורכמא דרישקא מעולה שקורין אריינט"ל שלא מכר לו כי אם הצבע עצמה ולא מקום הכורכמא הכי נמי מצי למימר ליה כי יבש האילן אנא הדקל זבינא לך שקול אילנך ועקיר וזיל. אלא אמר רבא. משום הכי קני ליה משיפוליה ועד תהומא בבא הלוקח מחמת טענה שטוען ואמר אילן ומקומו מכר לי והחזקתי בו שני חזקה ולא מיחה במקומו אדם:
אי לכורכמא דרישקא. כלומר האילן לבדו כל זמן שלא יתייבש מאי הוה ליה למיעבד מה מועיל לו מחאתו והא כששלמו שני חזקה עדיין לא הגיע זמן לקצור הכורכמא ועדיין ברשותו עומדת הקרקע שתחת הכורכמא וכן נמי האילן ומשום הכי לא מיחה ואמאי כשטוען הלוקח טענת חזקה אמאי הויא חזקה ומשני ודאי הויא חזקה הואיל ולא מיחה דאע"ג דעדיין היה לו לתפוש הקרקע לאחר ג' אפילו הכי איבעי ליה למוכר למחויי בתוך ג' שנים דלא מכר לו כי אם האילן לבדו והיכא דלא מיחה איהו דאפסיד אנפשיה:
פיסקא שלש ארצות לחזקה שצריך שיהיו המחזיק והמערער במלכות אחת של הללו ג'. אבל היה העורר ביהודה והמחזיק בגליל אינה חזקה משום דאין שיירות מצויות דליזלו ולימדו ליה דהאי אחזיק בשדהו כדי שיבוא וימחה:
עד שיהא עמו במדינה. באותו מלכות כמו ביהודה ויהודה דשיירות מצויות ומצי למימחי ולמשלח ליה על ידייהו דהני שיירות ואי לא מיחה הוי חזקה[2] אי לא מיחה הואיל דמחאה שלא בפניו הויא מחאה:
אפי' יהודה וגליל נמי (לא) הויא חזקה ואמאי קתני מתני' עד שיהא עמו במדינה. ומשני האי דקתני יהודה וגליל לא הויא מחאה משום דבשעת חירום הדרכים שנו ומשום הכי לא הויא חזקה דאי טעין ליה מחזיק אלמלא היית מוחה בתוך ג' הייתי מזהר בשטרא דלא מירכס מצי למימר ליה המערער משום דחרם הדרכים הוא לא הוו שיירות מצויות דאזלי ולימחו לך ולהכי לא מחיתי. ומקשה אי הכי מאי שנא יהודה וגליל דנקיט דלא הויא חזקה אפי' יהודה ויהודה נמי לא הויא חזקה הואיל דבשעת חירום הוא ומשני משום הכי נקט [יהודה וגליל] דכשעת חירום דמי דלאו שיירות מצויות:
בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה: פירוש, בסוף השלש, אבל היה עמו במדינה בתחלת השלש ולא בסוף השלש, לא עלתה לו חזקה, משום דתחלת שלש אינה עושה חזקה אלא סוף שלש, ובסופן לא היה זה במדינה שימחה, ואוקימנא בגמרא דדוקא בשעת חרום, ואי נממי בסתם יהודה וגליל דכשעת חרום דאמי, הא בזמן ששירות מצויות אפילו יהודה וגליל כארץ אחד ועלתה לו חזקה.
אמר רב יהודה לא אמרו שלש שנים וכו': כלומר וחכמים הלכו אחר המרחק הבינוני, שאדם מתרחק מביתו מהלך שנה לפעמים. ושמעינן מדרבי יהודה תרתי, חדא דבפניו לאלתר הויא חזקה, דלא אמרו שלש אל למי שאינו עמו בעיר. ועוד דאפילו בשעת חרום ואפילו היה במקום רחוק אי אפשר שלא שמע, והיה לו למחות, דאף המחאה אי אפשר שלא תשמע בשנה, ומכל מקום אין הלכה כרבי יהודה אלא כתנא קמא.
הא קא משמע לן דסתם יהודה וגליל כשעת חרום דמי: ואיכא למדיק, דהא תנינן (בגיטוין ב', א) המביא גט בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובני נחתם, ואוקיחמנא טעם התם (ד, ב) משום דמצויין לקיימו דשכיחי שיירתא. וי"ל התם בזמן שהיו השיירות מצויות ושהיו ישראל שרויין על אדמתם, והכא לאחר מיכן שנמתקלקלו המקומות, והיינו דקאמר הכא סתם יהודה וגליל כשעת חרום דמי, דאלמא משמע דיש זמנים שידוע שאין שם חרום כלל ויש שלום ואז השיירות מצויות. ואינו מחוור בעיני, דמשנת המביא ומשנתינו זו בזמן אחד נשנו והיאך שנאן ראבי סתם זו בזמן אחר וזו בזמדן אחר.
וי"מ דלגבי גיחטוין כל מאן דאית לה גיטא לבי דינא א אזלא לקיומיה, ואינהו דקו במילתא ומשכחי, דשכיחי שיירתא קצת, עד שמצויים לקיימו על ידי חקירת בית דין. אבל לגביכ חזקה כל מאן דאית ליה קרקע במקום אחד דלא אזיל לבי דינא לחקור אם בא אדם להודיעו מי עומד בקרקעו, וגם המחזיק אינו חוקר אם יש מגיד שערער עליו אדם.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(כ) פיסקא שלש ארצות לחזקה כו' עד אמר ר' יהודא לא אמרן שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיא כו' נ' ר' יצחק זצוק"ל דלר' יהודא ס"ל בפניו לאלתר הויא חזקה מיהא היכא דליכא לפניו אפילו מהלך יום א' ג' שנים בעי' דאי לא"ה נתת דבריך לשיעורין. אבל השתא אין כאן לשיעורין היכא דבפניו תחלת חזקה דלאלתר הויא חזקה והיכא דתחלת חזקה שלא בפניו צריך ג' שנים בין שהוא במקום קרוב בין שהוא במקום רחוק. ואפי' יבא בתוך ג' שנים מאחר שהתחילה חזקה שלא בפניו צריך ג' שנים. ואז אין דברי' לשיעורין. ואינו נ"ל מה שאמר שאם התחילה החזקה שלא בפניו אע"ג דבבא בתוך ג' לא הויא חזקה שמי דוחק אתנו לומר כן. אם מפני שלא יבואו דבריו לשיעורין. כך ראוי לומר כל זמן שהחזיק שלא בפניו בעי' ג' שנים בין הי' במקום רחוק בין הי' במקום קרוב כדי שלא יתן דבריו לשיעורין. וכ"ז שהחזיק בפניו הויא חזקה לאלתר בין בתחלת ג' שנים בין באמצעיתן כגון שהתחיל להחזיק שלא בפניו ובא בתוך שלש והי' מחזיק בפניו ולא מיחה לאלתר הויא חזקה. דלא בעי' שלש שנים אלא כשהי' כולן שלש בפניו:
(כא) ואי קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה. אפי' יהודא ויהודא נמי לא. פי' ולא אמרי' הי' לו לבא בכאן ולמחות מפני שהוא עסוק שם בעסקיו ואינו יכול להניחם ולשלוח לו ע"י שליחו ולמחות בו. אינו סומך עלי' דשמא לא יעשה שלוח שליחותו. ואע"ג דאמר רב יהודא ויבא יש לומר דבהא נמי פליגי דר"י מזקיקו לבא. ות"ק אינו מזקיקו לבא. אי נמי כדאמרי' לקמן דגם ר' יהודא אינו מזקיקו לבא אלא עצה טובה קמשמע לן ולא פליגי אלא בחדא ממדינה למדינה. והאי דנקט מחאה שלא בפניו ולא נקט חזקה שלא בפניו משום דבמחאה מסתפקינא אי אמרי' חברך חברא אית לי' אבל חזקה מידע ידיע. משום דהוי ג' שנים וכ"ע חזו לי' אבל מחאה דלא הויא אלא לשעתה ולאו כ"ע שמעו לה. איכא למימר דלא ידע בה מחזיק דליזדהר בשטרי':
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג (עריכה)
פט. אמרי נהרדעי האי מאן דזבין ליה דיקלא לחבריה קני ליה מבי שיפוליה ועד תהומא מתקיף לה רבא ולימא ליה כורכמא דרישקא זביני לך עקור כורכמא דרישקא וזיל אלא אמר רבא בבא מחמת טענה. כגון שאכלה שלש שנים וקא טעין דמזבין זבינתיה מיניה מבי שיפוליה ועד תהומא בפירוש, דטענתיה טענתא ולא מצי מוכר למימר ליה כורכמא דרישקא זבין לך. אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי אי כורכמא דרישקא זבין ליה מאי הוה ליה למיעבד אמר ליה איבעי [ליה] למחויי דאי לא תימא הכי הני משכנתא דסורא דכתב בהו במשלם שניא אילין תפוק ארעא דא בלא כסף אי כביש ליה לשטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן ולית ליה תקנתא מעיקרא, מי מתקני רבנן מילתא דאתי בה לידי פסידא אלא איבעי ליה למחויי הכא נמי איבעי ליה למחויי. ואי לא מחי איהו דאפסיד אנפשיה, ולא מצי אמר ליה כורכמא דרישקא זביני לך. ודוקא בחזקה שיש עמה טענה, אבל היכא דלא אתי בחזקה שיש עמה טענה, אלא שיש עדים שלקחו סתם והוא טוען שקנה מקומו, אין בדבריו כלום, דקרקע בחזקת בעליה קיימת, ומצי מוכר למימר ליה כורכמא דרישקא זביני לך עקור כורכמך דרישקא וזיל והמוציא מחבירו עליו הראיה. ודוקא לאחר מיתת הדקל, שאילן מת אין לו קרקע, אבל כל זמן שהוא קיים אין המוכר רשאי לעקרו, מידי דהוה אקונה שני אילנות בתוך של חבירו דאע"ג דאין להן קרקע אין המוכר רשאי לעקרן כל זמן שהן קיימין, כדבעינן לברורי בפרק המוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא פא,א סי' ז):
צ. ושמעינן מינה דכל היכא דידיעא מילתא דבמשכנתא נחית לה לא קיימא ליה חזקה, דדייקינן טעמא דכביש ליה לשטר משכנתא, הא לאו הכי לא קימא ליה חזקה:
צא. ושמעת מינה כללא דלא תקינו רבנן מילתא דאתי בה איניש לידי פסידא. למאי נפקא מינה, למאן דאורכיה לחבריה והדר בטלה לאורכתיה ואזל מארי אורכתא ואפיק מיניה דנתבע בדין, לא מצי מלוה למהדר עליה דלוה זימנא אחריתי. וכן בזמן שמת המלוה בינתים והלך המורשה והוציא מן הלוה בחזקת שהמלוה קיים, אין היתומים יכולין להוציא מן הלוה פעם אחרת, דמאי הוה ליה למעבד. ואי אמרת יכלי לאפוקי מיניה, היכי תקינו רבנן אורכתא, והא אתי בה נתבע לידי פסידא. והני מילי באורכתא דיכיל לאפוקי בה בדינא, אבל בשליחותא גרידתא דלא יכיל שליח לאפוקי בה בדינא מיניה דנתבע בעל כרחיה, אי בטלה מלוה לשליחותיה ואזל שליח ויהיב ליה לוה זוזי בשליחותיה דמלוה, הכא נמי מלוה הוא דאפסיד אנפשיה, דלא הוה ליה לשווייה שליח מעיקרא, ומצי לוה למימר ליה אנא שליחותך עבדי, אבל ודאי אם מת המלוה בנתים ובא השליח ונטל מן הלוה בחזקת שהמלוה קיים הרי הלוה חייב לשלם ליתומים והשליח משלם ללוה, דמאי הוה להו ליתמי למעבד, לוה הוא דאפסיד אנפשיה דיהיב ליה לשליח בשליחותא גרידתא. והיינו דאמרי' בבבא קמא בפרק הגוזל (בבא קמא קד,ב) דילמא אדהכי והכי נח נפשיה דרבי אבא ונפלי זוזי קמי יתמי והתקבלתי דרבי אבא ולא כלום הוא:
ג. שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן וגליל כיצד היה עומד ביהודה והחזיק בגליל בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה א"ר יהודה לא אמרו ג' שנים אלא כדי שיהא באספמיא יחזיק שנה ילך ויודיעו שנה ויבא לשנה אחרת. מאי ג' ארצות לחזקה, שלש ארצות חלוקות לחזקה, שאין מחזיקין מזו לזו. כיצד, היה בעל הקרקע ביהודה והחזיק זה עליו בגליל, או שהיה בגליל והחזיק זה עליו ביהודה, אינה חזקה עד שיהא עמו (בהד') [במדינה], כלומר שיהא עמו יום אחד מאותן ג' שנים שחזקה עולה בהן באותו (דרך) [כרך] עצמו שהקרקע שהחזיק בה המחזיק בתוכו, כדי שידע זה [שירד זה] לתוך שלו וימחה. דאי באותה מלכות, מכדי בשלש ארצות איירינן, האי עד שיהא עמו במדינה, באותה הארץ מיבעי ליה, כדקתני התם (כתובות קי,א) גבי נשואין. אלא מדפתח בארץ וסיים במדינה ש"מ באותה מדינה ממש קאמר, דבעינן דלהוי בעל הקרקע בהדי האי מחזיק בההיא מתא חד יומא מהנך שני דקימא ליה חזקה בגויהו.
מיהו כי בעי תנא עד שיהא עמו באותה מדינה, היכא דהוי עיקר דירתו של בעל הקרקע [ביהודה] והחזיק עליו המחזיק בגליל ולא בא בעל הקרקע בתוך שני חזקה לגליל לדור שם אלא לעשות צרכיו ולחזור ליהודה, דכי האי גוונא לא סגיא ליה למחזיק בביאת בעל הקרקע לגליל, דכיון דלאו לעיוני במילי דאית ליה באותה מדינה אתא, דהא לא מטא להתם אלא לעיוני בשאר עיסקי דעלמא אתא, בעיסקיה טריד ולא ידע דהאי נחית לגו ארעיה דנימחי, ואמטול הכי לא קיימא ליה חזקה למחזיק עד שיהא עמו באותה מדינה יום אחד מאותן ג' שנים והוא דלא הוה טריד בשוקיה, דאם כן אפילו בתלתין יומין לא סגיא ליה כדמיברר לקמן (לעיל ל,א). אבל אם היתה מקצת (דידהו) [דירתו] של בעל הקרקע באותן שלש שנים ביהודה ומקצתן בגליל, אע"פ שלא היה עמו באותה מדינה באותן שלש שנים כלל קיימא ליה חזקה, דכיון דדייר באותה הארץ אפילו במתא אחריתי עיוני מעיין במילי דאית ליה בשאר מאתי דאותה הארץ ומשייל ומודעו ליה מאן נחית לגו ארעיה, דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה והוה ליה למחויי ואי לא מחי איהו דאפסיד אנפשיה.
תדע מדקתני רישא היה ביהודה והחזיק בגליל, טעמא דהיה ביהודה והחזיק בגליל בגליל והחזיק ביהודה, הא ביהודה והחזיק ביהודה בגליל והחזיק בגליל אע"פ שלא היה עמו באותה מדינה שהחזיק בה ה"ז חזקה. וההיא דגרסינן בירושלמי (כאן ה"ג) א"ר אלעזר אפילו שתי אכסניאות כגון שלומי ונמוכי וירדן מפסיק בינתים ועומד ורואה אחר מחזיק בשדה שלו אינה חזקה עד שיהא עמו באותה העיר ובאותה מדינה, טעמא אחרינא הוא, דאע"ג דעומד ורואה כיון דאי נמי מחי לא מטיא ליה מילתא למחזיק דהא לא שכיחי אינשי דאזלי מהכא להתם ומהתם להכא, אע"ג דלא מחי נמי לא קיימא ליה חזקה למחזיק, דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דהאי דלא מחי ביה משום דידע דלא מטיא ליה מילתא למחזיק הוא ואיבעי ליה לאזדהורי בשטריה. ואיתא להא ואיתא להא, דעל כרחיך תרוייהו בעינן, חדא דלהוי בעל הקרקע בדוכתא דאפשר דידע דנחית האיך לגו ארעיה דלימחי, והוא דאי מחי נמי אפשר דמטיא ליה מילתא למחזיק, דכיון דמוכחא מילתא דהוה ידע והוה יכיל למחויי מחאה דמטיא ליה למחזיק איבעי ליה למחויי, ואי לא מחי קיימא ליה חזקה למחזיק, דאמר ליה אי מחית בי הוה מזדהרנא בשטרי כדבעינן למימר קמן (לעיל בבא בתרא כט,א).
והני מילי בשעת חירום שאין בני אדם מצויין ללכת מזו לזו ולהגיד, והוא הדין נמי בשאר ארצות בשעת חירום, אבל שלא בשעת חירום אפילו מיהודה לגליל ומגליל ליהודה חזקה, דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה, ולא סגיא דלא שמע האי בחזקה דהאי והאי במחאה דהאי ואיבעי ליה למחויי. ומאי שנא יהודה וגליל דנקט, דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמו כדבעינן למימר קמן.
ורבי יהודה ורבנן בתרתי פליגי, פליגי בפניו ופליגי שלא בפניו. פליגי בפניו, דרבנן סברי אפילו בפניו בעינן שלש שנים מטעמא דעד תלת שני מזדהר איניש בשטריה, דלא סמכה דעתיה דלא תבע ליה איניש עד תלת שנים בשופי. תדע מדקתני גבי שעת חירום אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה יום אחד, ואפילו הכי בעינן שלש שנים, דהא אחזקה דאיירי בה בריש פרקין קאי. ורבי יהודה סבר כל לפניו לאלתר הוי חזקה, דלא חזי איניש דאכלי ליה לארעיה ושתיק. ולאו משום דלית ליה לר' יהודה טעמא דעד תלת שני מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר, דאם כן למאן דמסיק ליה בגמרא דמודי רבי יהודה דמחאה שלא בפניו הויא מחאה, כי הוי באספמיא נמי תסגי ליה בתרתי שני, דכיון דבתרתי שני מידע ידיע דנחית לה מחזיק לגו ארעיה איבעי ליה למחויי ואי לא מחי בסוף תרתי תיקום ליה חזקה למחזיק. אלא משום דכי אית ליה לרבי יהודה האי שיעורא שלא בפניו, אבל בפניו לאלתר הוי חזקה, דמחזיק גופיה מכי ידע דחזי ליה מרי ארעא ושתיק סמכה דעתיה דתו לא תבע ליה ולא מזדהר בשטריה. ופליגי שלא בפניו, דרבנן סברי כל בשעת חירום כגון יהודה ועבר הירדן וגליל, כיון דלא שכיחן שיירתא אפילו בשני חזקה טובא לא קיימא ליה חזקה, משום דלא מצי למחויי מחאה דמטיא ליה למחזיק כדברירנא טעמא לעיל. ורבי יהודה סבר אע"ג דלא שכיחא שיירתא לא סגיא דלא מיקרי איניש דאתי על ידי הדחק ומודע ליה למחזיק, וכיון דיכיל למחויי מחאה דאפשר דמטיא ליה למחזיק איבעי ליה למחויי.
והיינו דקאמר ליה ר' יהודה לתנא קמא לא אמרו ג' שנים כו', כלומר דקאמרת דבשעת חירום אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה יום אחד ואפילו הכי בעינן שלש שנים, לא אמרו שלש שנים אלא בשלא בפניו ומשום סירכא דרחוק מקום מהלך שנה כדי שיהא לדבר שהות להודיעו וכדי שימחה מחאה הראויה לבוא וליפול באזני המחזיק בתוך שלש או שיבוא ויתבע את שלו כדמפרש ואזיל. ודקאמרת דבשעת חירום לא קיימא ליה חזקה מטעמא דלא מצי למחויי מחאה דמטיא ליה למחזיק בתוך שלש, כיון דשכיח דאתי על ידי הדחק הויא חזקה, דאיבעי ליה למחויי, שלא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא בעל הקרקע באספמיא, דהיינו ספרד, ויחזיק המחזיק עליו בארץ ישראל שנה, וילך המגיד מהלך שנה ויודיעו שירד זה לתוך שלו, ויבא בעל הקרקע לשנה אחרת לתבוע את שלו, ואם לא רצה לבא הרי יכול למחות באספמיא בסוף שתים מחאה הראוייה להגיע למחזיק בסוף שלש. דשמעת מינה דאפילו מארץ ישראל לאספמיא דאיכא מהלך שנה מחזיקין, וכל שכן מגליל ליהודה דמיקרבי טפי, דאע"ג דלא שכיחן שיירתא לא סגיא דלא מיקרי איניש ואזיל.
ובדין הוא דהיכא דמיקרבי טפי לא ליבעי כולי האי, אלא [ד]אם כן נתת דבריך לשיעורין, דזימנין דההוא דמיקרב טפי לא שכיח דאתי מיניה טפי מההוא דוכתא דמרחק טפי. ובדין הוא דהיכא דמרחק טפי מחדא שתא דליבעי טפי, אלא משום דלא עביד איניש דמתרחק מביתיה טפי מסוגיא דחדא שתא, ולא דיברה מדת הדין אלא כנגד ההוה. ומאי שנא כדי שיחזיק שנה, דבבציר מהכי לא נפיק עלה קלא דנחית לה איניש אחרינא דלאו מרא קמא כי היכי דלשמע האי דאיתרמי ליה למיזל לאספמיא ולודעינהו לבעלים. וקיימא לן כתנא קמא בתרווייהו, חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דבהדיא אפיקנא לדרבי יהודה בפירקין (לקמן בבא בתרא מא,א) מהלכתא:
צב. והא דתנן שלש ארצות לחזקה יאודה ועבר הירדן וגליל, דייקינן עלה מאי קסבר אי קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה דחברך חברא אית ליה ולא סגיא דלא מטיא מלתא למחזיק אפילו יהודה וגליל נמי תהוי חזקה, דאיבעי ליה למחויי, ואי קא סבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, דלא אמרינן חברך חברא אית ליה ומצי אמר אי הוה מחית בי הוה מזדהרנא בשטרי, אפילו יהודה ויהודה נמי לא תהוי חזקה, דהא לא מצי למחויי שלא בפניו, ואטרוחי נמי למיתי ולמחויי בפניו לא מטרחינן. והיינו טעמא דלא קשיא ליה אחזקה שלא בפניו דהא איפשיטא לן דהויא חזקה, דבשלמא גבי מחאה שלא בפניו אם תמצא לומר דלא הויא מחאה משום דיכיל מערער מיתי ולמחויי בפניו ואי לא אתי איהו דאפסיד אנפשיה אלא מחזיק אי אחזיק בהאי מתא בעידנא דהוה מערער במאתא אחריתי מאי הוה ליה למעבד, מי מצי לאיתויי למערער להכא. אלא על כרחיך הויא חזקה. וטעמא דיהודה וגליל דלא הויא חזקה משום סירכא דמוחה דלא מצי למחויי מחאה דמטיא ליה למחזיק. וכי תימא אי הכי אפילו יהודה ויהודה נמי, היינו קושיין. ואמר רבי אבא בר ממל אמר רב לעולם קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ומשנתנו בשעת חירום שנו. כלומר בשעת מלחמה שאין אדם רשאי לעבור ממלכות זו למלכות זו ואין בני אדם מצויין להגיד מחאתו של תובע למחזיק כדי שיזהר בשטרא. וכיון דלא אפשר ליה למחויי מחאה דלשמע בה מחזיק לא מצי מחזיק למטען אי הוה מחית בי הות מזדהרנא בשטרי, דאי נמי הוה מחי ביה לא הוה מטיא ליה מילתא לדיליה, ומסתמא הוה ליה למיחש לנפשיה דילמא אכתי לא אסח האי תובע דעתיה מיניה, והאי דלא מחי ביה משום דידע דלא מטיא ליה מילתא למחזיק, ואיבעי ליה לאזדהוריה בשטריה. ואיכא לפרושי נמי דשעת חירום משום דלא ידע מערער דנחית האי מחזיק לגו ארעיה הוא כי היכי דלימחי כדמיברר לקמן (לעיל ל,א וסי' לב) ממעשה דשוקי בראי. והני תרי פרושי תרויהו לענין דינא אליבא דהילכתא סלקי, דכל היכא דאיכא למימר דלא שמע ביה מערער דהאי נחית לגו ארעיה, אע"ג דהוה יכיל למחויי ביה בפני בני אדם שיכולין לומר לו, כי מעשה דשוקי בראי, אי נמי דלא אפשר ליה למחויי באנפא דמטיא ליה מילתא למחזיק, אע"ג דאתברר בתר הכי דשמע מערער דהאי נחית לגו ארעיה, לא קימא ליה חזקה למחזיק, מטעמא דאיבעי ליה לאזדהורי בשטריה.
מתקיף לה רבא אמאי כיון דמד אילנא הוא ודאי לית ליה קרקע וכיון דלית ליה קרקע לימא ליה עקור אילנך שקול וזיל. אלא אמר רבא בבא מחמת טענה כלומר האי דאמרי נהרדעי דיקנה הקרקע כשטוען ואמר לקחתי ממך אילן זה וקרקע בפירוש והא קמשמע לן דכיון דמדינא הוה אית ליה למימר עקור אילנך שקול וזיל משום דחד אילנא הוא ולא אמר ליה מידי כי טעין האי דזבינתיה לקרקע דאילן ניהליה בהדי אילן בפירוש מהימן משום דהא אחזיק בה ובעל הקרקע הוא דאפסיד אנפשיה דאיבעל ליה למחויי ולימא האי דשבקתיה להאי אילן בארעאי לא בזבינא שבקתיה אלא מחילה בעלמא בדלא קפידנא ולא מצטרכנא לה לארעא וכי מצטרכנא אמינא ליה עקור אילנך שקול וזיל דאי לא תימא הכי כו'. עד כאן לשונו.
מתניתין: בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה: פירוש בסוף השלש אבל היה עמו במדינה בתחלת השלש ולא בסוף השלש לא עלתה לו חזקה משום דתחלת שלש אינו עושה חזקה אלא סוף שלש ובסופן לא היה זה במדינה שיממה ואוקימנא בגמרא דדוקא בשעת חירום ואי נמי בסתם יהודה וגליל דכשעת חירום דמי הא בזמן שיירות מצויות אפילו ביהודה וגליל כארץ אחת ועלתה לו חזקה. הרשב"א ז"ל.
אמר רבי יהודה לא אמרו שלש שנים כו': רבי יהודה בא לחלוק על מה שאמר תנא קמא דהיה ביהודה והחזיק בגליל אינה חזקה וקאמר רבי יהודה והלא כל עיקר אותם שלש שנים שקבעו לחזקה לא קבעוה אלא בשביל שאם היה באספמיא והחזיק בארץ ישראל תעלה לו לחזקה בשלש שנים וכל שכן דהיכא דהיה ביהודה והחזיק בגליל דהויא חזקה וכדי שלא נחלוק השוו חכמים כל זמן שני חזקה בין שהלך בעל הקרקע למקום רחוק בין שהלך למקום קרוב שלא לחלק בשיעורייהו. וגמרינן בגמרא לקמן דרבי יהודה ורבי ישמעאל סברי כל שבפניו לאלתר הויא חזקה והא דאמרינן רבי יהודה ממתניתין נפקא דקאמר לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיא שנה כו' משמע שלא אמרו זה השיעור אלא כדי שתעלה חזקה כשילך בעל הקרקע בארץ רחוקה אבל בפניו לאלתר הויא חזקה. ואם תאמר דלמא לא פלוג רבנן בחזקה בין בפניו בין שלא בפניו כמו שלא חלקו בין הלך בעל הקרקע בדרך רחוקה בין שהלך יום או יומים. יש לומר בכל שלא בפניו לא חלקו אבל ודאי יש לחלק בין בפניו בין שלא בפניו. ועוד נראה לי כי היה ידוע להם דסבירא ליה לרבי יהודה הכי מתוך הברייתא דבתוספתא תניא. עד כאן מעליות הר"י ז"ל.
גמרא : מאי קסבר אי קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה כו': הא דלא שקלינן וטרינן אחזקה ולא אמרינן אי קסבר חזקה שלא בפניו הויא חזקה לפי שבעל הקרקע שואל וחוקר על קרקעותיו ביד מי הן אבל במחאה יש לדון אי הויא מחאה שלא בפניו מחאה או לא שאין מחזיק שואל וחוקר אם מוחה על חזקה שלו ועוד שאין המחאה מפורסמת כמו החזקה. עליות הר"י ז"ל.
וזה לשון תוספות הרא"ש ז"ל. תימה דבכל דוכתא דנקט מחאה כו' ככתוב בתוספות. ויש לומר לפי שבמחאה הטעם תלוי ולא בחזקה דחזקה ודאי נשמעת למרחוק דהמחזיק בקרקעות של חברו מלתא דתמיהא היא ואית לה קלא וגם כל אדם חוקר על קרקעו אבל מחאה אין לו קול וגם אין המחזיק מחזר אם מיחה ולפי שאין המחאה יכולה לישמע באזני המחזיק לא הפסיד המערער בשתיקתו ואין החזקה חזקה דמה יועיל שימחה מאחר שלא ישמע לאזני המחזיק. עד כאן לשונו.
מאי שנא יהודה וגליל דנקט: על מה שפירש רשב"ם ז"ל אפילו שאר מלכיות נמי ומשני סתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי אבל שאר מדינות סתמא לא הוי כשעת חירום הקשה ר"י ז"ל דבסוף פרק קמא דגיטין אמרינן איפכא דאף על גב דממדינה למדינה בחוץ לארץ אינן מצויין לקיימו ממדינה למדינה בארץ ישראל כגון יהודה וגליל מצויין לקיימו אלמא דשכיחי שיירתא טפי מיהודה לגליל משאר מלכיות ובפרק ב' דכתובות לא פירש רש"י ז"ל כן אלא מאי יהודה וגליל דנקט אפילו שאר מדינות נמי. ומה שהקשה ר"ש ז"ל אם כן לימא אפילו יהודה ויהודה הא לא קשיא דסוגית התלמוד כך היא דמעיקרא דייקי אי אמרת להאי גיסא איכא קשיא ואי להאי גיסא איכא קשיא ומשני לעולם כדאמרת והדר פריך אכתי תקשי מאי שנא ולא הדר מפרש בדפריש מעיקרא ולפירושו שפירש אפילו שאר מלכיות נמי הוה ליה לפרושי טפי דהא לא פרכיה לעיל. תוספות הרא"ש ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה