תוספות יום טוב על בבא קמא ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על בבא קמא · ט · >>

משנה א[עריכה]

עצים ועשאן כלים. מסקינן בגמרא דלא בגזל עצים שהן משופים ומאי ניהו נסרים ועשה מהן כלים דשינוי דהדר לברייתו הוה. דאי בעי מנתק הנסרים זו מזו. והרי הן נסרים כבתחלה. אלא שגזל עצים שאינם משופים ועשאן כלים בוכאני. דהיינו שיפן דלא הדר לברייתו ונשתנה שמו שנקרא בוכאני. והיינו דתנן ועשאן כלים:

צמר ועשאן בגדים. לא דגזל צמר הטווי ועשה מהן בגדים שחוזר לברייתו. דאי בעי סתר להו והוו חוטין כדמעיקרא. אלא שגזל צמר שאינו טווי ועשה מהן לבדים שאינו חוזר לברייתו להיות כל נימא ונימא בפני עצמו. ונשתנה שמו שנקרא לבד והיינו דתנן ועשאן בגדים:

משלם כשעת הגזלה. כתב הר"ב ואין חייב להחזיר לו כלים וכו' כדאמרינן במרובה. [דף ס"ז] שינוי קונה דכתיב (ויקרא ה) והשיב את הגזילה מה תלמוד לומר אשר גזל. אם כעין שגזל יחזיר. ואם לאו דמי בעלמא בעי לשלומי. רש"י. ועיין ריש פרק דלקמן:

משלם דמי פרה העומדת לילד וכו'. לשון הר"ב והעודף ששוה יותר הולד והגיזה. שלו הוא דקננהו בשינוי. וכן לשון רש"י והעודף ששוה עכשיו וכו' ופירש נ"י דרוצה לומר דדוקא הולד והגיזה קונה בשינוי ומשלם מה שהיו דמיהם. והעודף ששוה עכשיו יותר הוא שלו. אבל פרה עצמה חוזרת בעינה. דלידה וגיזה לאו שינוי הוא בגוף הפרה. דמעיקרא גופא מליא והשתא גופא [סריקא] ולא הוי שינוי בגוף הבהמה. כמו דלא הוי שינוי אם הפילה גללים. עד כאן. אבל להרא"ש דמי פרה ממש. דלידה וגיזה הוי שינוי אף לפרה עצמה וקנאה בו:

דמי פרה העומדת לילד וכו'. כלומר לאפוקי שישומו כאילו ילדה דהא על ידי הלידה קנאה. וז"ל התוספות [דף צ"ה] וכל שבח שמשעת גזלה עד שתלד. לגזלן. ע"כ. וטעמא דלעולם משלם כשעת הגזילה כדכייל בסיפא וקאי אכולהו בבי דמתניתין. ולא אזלינן בתר שעת קנייה אלא משקנאה חזרה השומא לשעת הגזילה כך כתב הרא"ש. אלא שדקדק עוד וכתב והא דלא קאמר דמי פרה מעוברת דמי רחל טעונה משום דלפעמים אדם קונה פרה מעוברת לשחיטה בשביל השליל וכן רחל טעונה בשביל הגיזה שעליה. ואין דמיהם מרובים כדמי פרה שאדם קונה מעוברת לגדל הולד. וכן רחל לגדלה לגיזה. וזה הגזלן שהשהם אצלו עד שילדה. וגזז. צריך לשלם דמים מרובים ע"כ. וזה לפי שיטתו דסבירא ליה דפרה עצמה קנאה בשינוי זה. ועיין מ"ש לקמן:

גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה וכו'. ה"ה אפילו לא ילדה ואיידי דנסיב רישא ילדה. נסיב סיפא נמי וילדה. גמרא. וכתב הרא"ש דאע"ג דברישא נמי משלם כשעת הגזילה סיפא הא קמשמע לן דעבור וטעינה הוי שינוי כמו לידה. ע"כ. ונראה לי דלרש"י והר"ב כמו שפירש נמוקי יוסף. בסיפא נמי דינא דמחזיר הפרה דאם לא נעשה שינוי בלידת הולד. ה"ה נמי לא נעשה שינוי בעבור. דכך לי שינוי המלוי כמו שינוי הרקות. וקשיא לי דליתני ברישא נמי משלם כשעת הגזילה. דלדידהו ליכא לתרוצי כמ"ש הרא"ש דלאשמועינן דשמין פרה העומדת לגדל ולדות וכו'. דהא פרה חוזרת בעינה לדידהו. וצריך לי עיון:

זה הכלל וכו'. כתב הר"ב לאתויי גנב טלה וכו' וטבחו או מכרו פטור מתשלומי ארבעה וחמשה. . ולא אמרינן דעל כל פנים ישלם ארבעה וחמשה. אלא שלא ישלם כמות ששוה עכשיו שנעשה שור אלא כששוה בשעת הגזילה. קמשמע לן דלא. לפי דשלו הוא טובח וכו'. וממילא דמכל שכן שאינו משלם הכפל אלא כשעת הגזילה:

משנה ב[עריכה]

רבי מאיר אומר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך. כתב הר"ב והלכה כר"מ. הכי אמר רב בגמרא משום דאיפכא תני למתניתין. א"נ משום דאשכח תרתי ברייתות וחדא מתניתין מקמי תרתי ברייתות מפיך להו תני וחכ"א בעבדים וכו'. והכי קאמר למאי דאפכיתו ותניתו הלכה כר"מ:

פירות והרקיבו. כתב הר"ב כשהרקיבו מקצתן [אומר לו וכו'] גמרא. ופירש נ"י כיון דאורחייהו בהכי כהיזק שאינו ניכר חשבינן ליה ואומר לו הרי שלך לפניך. והוי כחמץ בפסח. אבל כשהרקיבו כולן שהוא היזק ניכר [ומתניתין דקתני משלם כשעת הגזילה כשהרקיבו כולן שהוא היזק ניכר] כיין והחמיץ [מיירי]. ע"כ:

יין והחמיץ. שנשתנה ריחו וטעמו ולא מצי א"ל הרי שלך לפניך. נ"י:

מטבע ונפסל. פירש הר"ב במדינה זו אבל יוצא במדינה אחרת שיכול לומר לו לך והוציאו שם. רש"י. ועיין לקמן:

תרומה ונטמאת חמץ וכו'. הטעם דאילו אף שנפסלו אצל הגזלן לגמרי. מ"מ תבואת תרומה ולחם חמץ לא נשתנה משאר תבואות ולחמין. והרי הן כמו שהיו בשעת הגזילה וכמו שהן עכשיו שאר תבואות ולחמין משום הכי מצי אמר לו הרי שלך לפניך. מה שאין כן בפסלתו מלכות כיון דצורת מטבע זו אינה יוצאת כלל בכל מדינות המלך ונטבעה צורה אחרת במקומה. הרי ניכר הפסידה. מהר"ר ואלק כהן בשלחן ערוך סימן שס"ג [והוא מפירוש רש"י שבגמרא [דף צ"ו]:

בהמה ונעבדה בה עבירה וכו'. בעד אחד שלא נסקלה. אבל פסולה לקרבן ) ועיין ריש פ"ח דזבחים. וטעמא דאמר ליה הרי שלך לפניך פירש רש"י דכל בהמות לאו למזבח קיימי:

או שהיתה יוצאה ליסקל. סבירא ליה להאי תנא דגומרין דינו של שור שלא בפניו ואין צריך להביאו לב"ד דאמר ליה מאי עבדי ליה. גמרא:

משנה ג[עריכה]

נתן לאומנין לתקן כו'. כתב הר"ב נתן להם עצים וכו' ולאחר שנעשה הכלי וכו' דאין אומן קונה בשבח כלי. גמרא. וכי תימא להא דכתבינן בריש פרקין דלעולם משלם כשעת הגזילה הכי נמי ישלם כשעה שבא לידו. לא קשיא דהכא לא כיון מעולם לגזול ולא זכה בה. ועיין לקמן בדרבי מאיר ורבי יהודה מ"ש שם:

שידה. כתב הר"ב עגלה כו'. וכפירש"י כאן ובריש פרק ג' דעירובין. ועיין במשנה ה' פרק ט"ז דשבת וריש פרק ח' דאהלות. ושם מפרש תיבה ומגדל [ועיין במשנה ב' פי"ח דכלים]:

ואם מחמת המכה חייב. שזה כזורק חץ והזיק בו הוא. רמב"ם פ"ו מהלכות חובל:

משנה ד[עריכה]

נותן לו דמי צמרו. ובהקדיחה בשעת נפילה שלא היה בו שבח מעולם לפיכך אין לו עליו אלא דמי צמרו אבל אם הקדיחו לאחר שקלט ונעשה שבח בצמר חייב ליתן לו גם דמי שבחו. כמו נתן לאומן לתקן דמתניתין דלעיל גמרא שם ריש דף צ"ט. ולא ידעתי למה לא התנו כן הפוסקים אלא העתיקו המשנה כלשונה:

אם השבח יתר על היציאה. לשון הרמב"ם ענין השבח והיציאה כמו שאומר לך על דרך משל אילו היה הבגד שוה דינר ואחר צביעתו שוה דינר וחצי. והוציא בו צבע רובע. לא יתן לו אלא רובע דינר. ואם הוציא עליו ג' רבעי דינר יתן החצי מאשר הותיר בדמיו ע"כ. ורש"י פירש בפ"ב דבבא מציעא דף קי"ז הוצאה דמי עצים וסמנין ושכר טרחו כשאר שכיר יום. ולא מה שפסק לו בקבלנות דהוי טפי:

נותן לו את היציאה. כתב הר"ב ולא שכר שלם. וכן לשון רש"י. ולקמן בדברי רבי יהודה בהוצאה יתירה על שבח פירשו שאם השכר פחות מן השבח שנותן לו את השכר. ומסתבר ודאי דהכא נמי אם השכר פחות מן היציאות דנותן לו:

לצבוע לו אדום וכו'. כתב הר"ב קנייה בשינוי. לר"מ לא יהיב אלא דמי צמרו. או זה יתן שכרו וכו'. וכן פירש רש"י. ומשמע דכי יהיב ליה אגרא מחייב למיתב ליה הצמר ולא אמרינן דקני ליה לגמרי שהרי לא נתכוין הצבע לזכות בו כלל. מה שאין כן בגזלן:

רבי יהודה וכו'. כתב הר"ב דקניס ליה להאי דשנה וכו'. וכפירש רש"י. ומשמע דדוקא לדשנה קנסינן. והלכך אם בעל הצמר אינו חפץ בצמרו אלא שיתן לו דמי צמרו הרשות בידו. כן כתב המגיד בפ"י מהלכות שכירות שמצא לרש"י ז"ל שפירש שביד בעל הצמר לתת לו הצמר. ופירש בדמיו. וכתב שצריך עיון לפי שאחר שהדין הוא לחשוב איזה הוא מועט אם ההוצאה אם השבח. ויתן המועט. ואם רצה צבע בזה. אין בעל הצמר יכול לעכב ודאי. וכדעת הרמב"ם שתקנה זו תקנה לכל אחד משניהם היא. ואין אחד מהם יכול לדחות השני ממנה. והראב"ד שאמר אין לזה טעם לא להשיג בא. אלא כונתו היתה לומר שדבר שאינו צריך לכתבו הוא. ע"כ דברי המגיד. ויותר נראה דהראב"ד להשיג הוא בא. לפי שסובר הראב"ד דטעמא דנותנין לו הפחות משום קנסא על ששינה. וכלשון רש"י והר"ב. ואי משום הכי. למה לא יכול לומר בעל הצמר איני רוצה בתקנה זו. כיון שזאת התקנה לקנוס את המשנה היא ולטובת בעל הצמר. כגון זו האומר אי אפשי בתקנה זו. שומעין לו:

אם השבח יתר וכו'. לפי שאין מתכוין לקנותו. הלכך לא דמי לגזלן דכולי שבחא דידיה היא כדתנן במתניתין דר"פ. הכי מסקי התוספות שם ד' צ"ה ע"ב:

משנה ה[עריכה]

שוה פרוטה. בסיפרא פרשת ויקרא לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה. ועיין במשנה ז' פ"ד דב"מ:

שוה פרוטה ונשבע לו. לדברי הר"ב בפירוש משנה ז' פ"ד דב"מ דעל כפירת פרוטה נשבעין אתי שפיר. אבל לפי דבריו בר"פ ו' דשבועות כמו שאכתוב שם בסייעתא דשמיא אין נשבעין על כפירה פחותה משתי כסף. פירשו התוספות דע"י ב"ד אין נשבעין. והכא בנשבע ע"י עצמו:

יוליכנו אחריו אפילו למדי. כתב הר"ב דגבי נשבע על שקר כתיב לאשר הוא לו יתננו. [ועיין בפירוש הר"ב במשנה ז' פ"ד דב"מ] ומסיים נ"י דכתיב ביום אשמתו דמשמע שנשבע לשקר ומביא אשמו. ע"כ. והרמב"ם בפ"ז מהלכות גזילה נתן טעם לדבר מפני שכבר נתייאשו מאחר שנשבע ואינן באין עוד לתובעו. [ע"כ]. ולדבריו באינו נשבע אפילו להודיע אין צריך. אבל הטור כתב סימן שס"ג שצריך שיודיענו לומר לו כך וכך גזלתיך בא וקח ממני:

לא יתן לא לבנו. פירש הר"ב של נגזל. ומסיים רש"י להוליכו שאם יאנסוהו חייב להחזיר ולא הוי השבה וכו':

ולא לשלוחו. עיין בפירוש הר"ב משנה ג' פ"חדב"מ. דפלוגתא דשליח שעשאו בעדים שייכא נמי הכא וכדאיתא בהדיא בגמרא:

אבל נותן לשליח ב"ד. כתב הר"ב תקנה הוא דעבוד רבנן מפני תקנת השבים וכו' [וכן פירש"י] וכתבו התוספות משמע מתוך פירושו דנותנו לשליח ב"ד והוא שומרו בידו עד שיבא הנגזל. ואין נראה דלישנא לא משמע הכי דאמאי נקט שליח ב"ד הוה ליה למימר אם יש ב"ד שם נותן לב"ד. ועוד הקשו ומסקי דנראה דמתניתין איירי לענין אחריות הדרך דמפטר כשיתן לשליח ב"ד ויש לו כפרה מיד וא"צ לו להמתין עד שיגיע ליד הנגזל. כיון שקבלו שליח ב"ד. אבל בתקנתא לא איירי מתניתין כלל ע"כ. וכדבריהם פירש הרמב"ם:

ואם מת יחזיר ליורשיו. נראה דאתא לאשמועינן דאפילו ליורשים יוליך למדי. אי נמי אתא למימר דאין חילוק בין שהנגזל הוא קיים. בין שהוא מת לענין קרן וחומש ואשם. כי היכי דיש חלוק [בגזלן] בין הוא לבניו. דבניו אין משלמין חומש על גזל אביהם [כגון שגזל אביו והבן יודע וכפר הבן ונשבע. ואח"כ הודה. ובשאין הגזילה קיימת כדאי' בגמרא] קמשמע לן דלענין נגזל אין חילוק. תוספות:

משנה ו[עריכה]

חוץ מפחות משוה פרוטה בקרן אינו צריך וכו'. כתבו התוספות [דף ק"ד ע"ב ד"ה חוץ] תימה אמאי איצטריך למיתני הא כיון דברישא תנן שוה פרוטה משמע אבל פחות לא. עכ"ל. ועיין במשנה ה' פ"ז. ואני למדתי תירוץ לתמיהתם מדברי הרמב"ם פ"ז מהלכות גזלה שמסיים בזה. אלא יבא הנגזל ויטול את השאר. והשתא משום דיוקא דא"צ להוליכה. הא לכשיבא מחויב לתת לו. משום הכי איצטריך למתני. וטעמא דמחוייב לתת לו דמ"מ גזל הוא בידו. וז"ל הרמב"ם ריש הלכות גזילה ואסור לגזול כל שהוא דין תורה. ע"כ:

משנה ז[עריכה]

נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש. הוא הדין אם לא נתן לו את הקרן ונשבע אתרויי' אקרן ואחומש היה מוסיף חומש על חומש. אלא אורחא דמלתא נקט דאקרן אין נשבעין שני פעמים והוא הדין אם נשבע על החומש דיוליכנו אחריו למדי כיון שנשבע עליו נעשה כגזלן. תוספות:

וכן בפקדון וכו' הרי זה משלם וכו'. וכן לענין דיני נשבע והודה וכן מפורש ברמב"ם ריש פ"ז מה' גזלה. ותנא דידן נקט בגזל משום דפרקין בדיני גזל איירי:

והעדים מעידין אותו שאכלו כו'. עי' מ"ש לקמן [ד"ה שגנבו]:

משנה ח[עריכה]

והעדים מעידין אותו שגנבו משלם תשלומי כפל. ובגמרא פ"ז דף ס"ג [ע"ב] יליף לה מדכתיב (שמות כב) אם לא ימצא הגנב. והכי משמע אם לא ימצא כמו שאמר אלא הוא גנבו. ישלם שנים. ובדנשבע. [איירי] דכתיב (שם) ונקרב בעל הבית אל האלהים לשבועה. ויליף לה משליחות יד דהכא ודבפרשה שנייה דכתיב בה (שם) שבועת ה' תהיה בין שניהם. ומדכתיב הגנב ממעטינן טענת אבד דמתניתין דלעיל:

שגנבו. לעיל נקט שאכלו לרבותא אע"פ שאבדו מן העולם פטור מן הכפל בטענת אבד. והכא נקט שגנבו לרבותא דאע"פ שהוא בעין. חייב כפל כיון שטוען טענת גנב. תוספות פ"ז דף ס"ג:

משלם תשלומי כפל. אבל תשלומי ארבעה וחמשה לא קתני ב) [דליתני טבח ומכר משלם ארבעה וחמשה] משום דבקרא לא כתיב ארבעה וחמשה אלא בגנב עצמו. תוספות פרק בתרא דשבועות דף מ"ט:

משנה ט[עריכה]

ונשבע לו. כתב ב"י סימן שס"ז משמע דאי לא נשבע לו לא היה צריך להוציא חלק הנוגע לירושתו מהגזילה. ואפשר דהוא הדין לא נשבע. ונשבע דקתני משום סיפא דלוה ובעלי חוב באין ונפרעין לאשמועינן דאע"ג דנשבע שרי בהכי. ע"כ. וכתב מהר"ר ואלק כהן דבעל דרכי משה הכריע דנשבע דוקא:

לבניו או לאחיו. לשון הר"ב אם אין לו בנים. [פשטא דמלתא משמע דלבניו דתנן היינו של עצמו. וכן פירשו התוספות וז"ל נראה לבניו של גזלן או לאחיו של גזלן כלומר בתחלה לבניו אם יש לו דהם קודמים לכל אדם בחלק המגיעו ונחשוב אותו כאילו מת הוא והרי בניו יורשים חלקו עם אחיו והם אין באין מכחו אלא מכח אבוה דאבא כדאמר בסוף מי שמת [דף קנ"ט] תחת אבותיך יהיו בניך. הלכך אע"פ שאין לאביהן בהן כלום. שהרי יש לו להחזיר הגזילה. אפילו הכי הם קודמין בחלקו מההוא טעמא דבבא בתרא. או לאחיו כשאין לו בנים. עכ"ל. אלא שנסתפקתי עדיין בלשון הר"ב ממ"ש אח"כ לוה מאחרים ומחזיר את הגזל לאחיו. והא מתניתין לבניו והדר לאחיו תנן. ואמאי נקט איהו לאחיו. ועוד דאי כדעת התוספות ה"ל לפרש ולא לסתום. למה קדמו בניו של עצמו לאחיו שהם לפי אמת יורשי אביו. והנה לשונו זה דנקט לאחיו לשון רש"י הוא. ולדידיה ניחא דמפרש לבניו של אביו או לאחיו של אביו אם אין לו בנים. ע"כ. וניחא דאחיו דנקט רש"י בלוה מאחרים כלומר אחי הגזלן. והיינו בניו דרישא שהן בני הנגזל ואחי הגזלן. אבל אי איתא דדעת הר"ב כן לא ה"ל לסתום הכא ברישא. אלא לפרש בניו של (הגזלן) [הנגזל] וכו' דפשטא לא משמע הכי. וחזרתי לומר דשמא דעת הר"ב כדעת הרמב"ם דמפרש גם כן בניו ואחי ר"ל דגזלן כפירש התוספות אלא דסבירא ליה דמתניתין לאו דוקא נקטא בניו ברישא דודאי לכל ימי חייו אין חלק לבניו בירושת אביו. ולפיכך נותן לאחיו ברישא. והשתא שפיר נקט הר"ב גבי ליה מאחרים וכו'. ונותן הגזילה לאחיו ולא נקט לבניו משום דלפי האמת אחיו קודמין. אלא דליכא למימר הכי שהרי הר"ב כתב או לאחיו אם אין לו בנים. משמע בהדיא דסבירא ליה דבניו קודמין. ולפיכך לא ידענא מה אדון בה בדעת הר"ב. ומה שכתב הר"ב בסוף המשנה ואם אין יורש לאביו אלא הוא. נותן הוא עצמו הגזילה וכו' לשון קצרה כתב שאין לך אדם מישראל שאין לו יורשים עד יעקב אבינו ע"ה. וז"ל הרמב"ם ואם לא היה אצלו אח מאביו. ולא בנים. או לא החזיר הוא את הגזילה לבניו יתן אותו בחובו וכו'. ומ"מ עירוב מפרשים אני רואה בכאן בדברי הר"ב. דזה הדין יצא לו להרמב"ם מלשון המשנה או שאין לו. שמפרש הוא ז"ל שאין לו אחים וכו'. והר"ב כבר פירש ואם אין לו שר"ל אין לו נכסים וכו'. וזוהי שיטת שאר המפרשים ולדידהו איכא למימר דמתניתין בניו ואחיו נקט דשכיחי. והוא הדין אם אין לו אחים שהירושה ממשמשת ועולה כדתנן בפרק יש נוחלין משנה ב' ואליהם הוא נותן. ומקיים בזה יותר מצות השבה. ומתוך לשון הרמב"ם שהעתקתי נראה לי דז"ש או לא החזיר וכו' היא פירושא דואם אינו רוצה וכו'. ונראה גם כן שגרסתו ואם אין לו או שאינו רוצה. שהרי הקדים פירוש אין לו. וגם בפירוש רש"י ודברי הר"ב הקדימו אין לו לאינו רוצה. ואם דברי הרמב"ם בחבורו [ריש] פרק ח' מהלכות גזילה שכתב ועושה עמהן חשבון [לומר שלעולם אין צריך אלא להוציא הגזילה עצמה מידו. אבל אח"כ מנכה בחשבונם כפי חלקו] יצא לו מלשון אם אינו רוצה דמתניתין כמ"ש המגיד [וע"ש בכ"מ]. צריך גם כן לומר שגירסא אחרת היתה לו בחבורו. וכגרסת ספרים שבידינו דגורס אם אינו רוצה קודם לאין לו אלא דגרסת הספר ואם בוי"ו ולא כן גרסתו. ומה שכתב הר"ב ובלבד שתהא הגזילה בעין דלא קנייה בשינוי. כך כתב הרמב"ם [שם] וטעמא דאי קנאה בשינוי אין עליו אלא לשלם דמי הגזילה ולא הוה בכלל והשיב את הגזילה דהא קרא קאמר אשר גזל. אם כעין שגזל יחזיר כמ"ש בריש פרקין. שמע מינה דקרא לא איירי אלא אם היא כעין שגזל שלא נשתנה. כך נראה לי:

ואם אינו רוצה וכו'. או שאין לו וכו'. הר"ב העתיק בהפך. וכן בפירוש רש"י. וניחא לפירושם דלגירסת הספר הוה זו ואין צריך לומר זו. ועיין מה שכתבתי לעיל לדעת הרמב"ם:

באים. ונפרעים. דמה שמחזיר להם לא חשיב כאילו נתן להם במתנה ושלא יוכלו בעלי חוב לטרוף דאין אחריות על המטלטלים [כדתנן במשנה ח' פרק קמא דקדושין] דאינו נותן להם לשם מתנה. אלא בסתמא בשתיקה מחזיר להם ואין דעתו אלא לקייים מלות השבה בעלמא. הלכך לא הויא מתנה ויכול בעל חוב לטרוף מהם. והוא ודאי אינו יכול לחזור וליקח מהן דאז לא היה מתקיים השבה כלל אם היה לוקח בעצמו מה שנתן. אבל מה שבעל חוב נוטל. מתקיים שפיר מצות השבה. כיון שבעצמו אין נוטל. תוספות. ומה שכתב הר"ב בזה הדבור ואם אין יורש וכו' הארכתי בזה לעיל:

משנה י[עריכה]

קונם אי אתה נהנה וכו'. כבר מפורש בריש נדרים שהאומר קונם תופס החפץ בקרבן שקונם כנוי לקרבן הוא. ויהיה פירוש הלשון קונם יהיה אם אתה נהנה וכו'. וטור יורה דעה סימן רט"ז העתיק קונם שאתה נהנה וכו' והוא נכון יותר. ועיין מ"ש בריש פרק א' דנדרים בדבור שאיני וכו':

אם מת יירשנו. שזה כאומר נכסי עליך אסורים [משנה ג' פרק ה' דנדרים] הרמב"ם פרק ה' מהלכות נדרים:

אם מת לא יירשנו. שזה כמו שאמר ליה נכסים אלו אסורין עליך. שם. וכתב הר"ן בפ"ה ממסכת נדרים דף מ"ז וז"ל לאו למימרא דכיון דנכסים אסורין לו בהנאה לא יזכה בהם דהא קתני סיפא ויתן לבניו ולאחיו ואם אין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעים ואם לא זכה בגוף הנכסים היאך נותנן לבניו או לאחיו. והיאך בעלי חוב באים ונפרעים. אלא ודאי נכסי דידיה] נינהו אלא שאינו רשאי [ליהנות מהם. ואיידי דתנא רישא יירשנו לומר שמותר] ליהנות מהם כשאר יורשין. תנא סיפא נמי לא יירשנו. ולאו דוקא. ע"כ:

ויחזיר לבניו וכו'. כך הגירסא בספרים ומשום דנכסי דידיה נינהו כמ"ש בשם הר"ן הלכך שייך למתני בלשון חזרה. אבל הר"ן העתיק בדבריו ויתן לבניו וכו'. וכן הוא בנוסח הירושלמי:

ויחזיר לבניו וכו'. כתב הר"ן בנדרים וז"ל וכי תימא היכי קתני נותנו לבניו או לאחיו. בשלמא לוה ובעלי חוב באים ונפרעים שפיר. דבעלי חוב לאו מדעתיה קא מפרעי אלא באים ונפרעים על ידי ב"ד שמגבין להם. ואע"ג דאיהו ממילא מתהני לא איכפת לן. אבל מדעתו ודאי אסור דהוי מוציאו מרשות לרשות ונמצא מועל [שכן הוא דין מעילה. וקונם קרבן עביד לנכסים] וכי נותן לבניו. או לאחיו. היכי שרי. והא מתהני מטובת הנאה דידהו ואסור. כדתנן במשנה ג' פ"ד דנדרים דתורם שלא מדעתו והיינו משל המודר אבל משלו על של המודר לא. משום דמהנהו בנתינת תרומה שבעל הפירות יכול לתתה למי שירצה [ועוד כתבתי במ"ג פי"א דנדרים דטובת הנאה אסורה]. וי"ל דלאו למימרא שיתנו להם ממש אלא שמראה להם מקום ואומר להם נכסי אלו אסר עלי אבא ואיני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם ועשו מהם מה שתרצו. וכהאי גוונא לאו מתנה הוא. אלא גונא דהפקר. וכך כתב הרמב"ם שצריך להודיעם אלו נכסי אבי שאסר עלי אבא. עשאה הרמב"ם כההיא דתני לעיל מינה הגוזל את אביו ומת וכו'. עכ"ל. והב"י בטור יורה דעה סימן רט"ז כתב על זה שנראה לו שאפילו ליתנם ממש מותר. דלא דמי לתורם משלו על של חבירו דהא מתהני מטובת הנאה. דשאני התם שהוא מהנה את חבירו מממונו המותר לו. ומפני כך יש בו טובת הנאה. אבל הכא שהוא מודיעם שממון זה אסור לו ומפני כן נותנו להם. והם ג"כ בניו ואחיו שיש להם שייכות בממון זה הלכך אין לו עליהם טובת הנאה. ומשום הכי שרי. עכ"ל. ולדבריו הא דתנן במ"ג פ' י"א דנדרים קונם כהנים ולוים וכו' יטלו על כרחו. הוא הדין דרשאי ליתנם להם אלא קאמר אורחא דמלתא דכיון שאמר קונם וכו' ודאי שאינו רוצה לתת להם. וכדרך שאכתוב בשם התוספות בדבור ובעלי חוב וכו' ולהכי קאמר דיבאו ויטלו בעל כרחו. אבל להר"ן נראה דדוקא תנן יטלו. דאילו לתת בידים לא:

ואם אין לו. פירש הר"ב ואם אין לו מה יאכל. וכן לשון רש"י. ואע"ג דמתניתין דלעיל פירשו ואם אין לו נכסים כל כך. שאני התם דלא קפיד קרא אלא אהשבה. אבל ממון עצמו אינו אסור עליו כלל. הלכך לא בעינן שלא יהיה לו מה יאכל אלא כשאינו בעל נכסים סגי. ועוד דהא לעיל תנן דאם אינו רוצה יכול לעשות [כן]. ואפילו יש לו נכסים. וכך כתבו התוספות דהא דלא תני הכא ואם אינו רוצה כדקתני רישא דשמא דוקא אין לו מה יאכל שרי כדקתני גבי המודר הנאה מחבירו [במ"ז פ"ד דנדרים] אבל אם יש לו מה יאכל אפילו [אינו] רוצה אין לו תקנה בכך. ע"כ. אבל תימה דבאותה משנה ז' פרק ד' דנדרים דמייתי להו התוספות דתנן אם אין לו מה יאכל. פירשו התם בתוספות דלאו דוקא אין לו מה יאכל אלא אורחא דמלתא נקט. וכן כתב שם הר"ב. ומיהו כתבו התוספות תירוץ אחר בקושיא דאמאי לא תנן אם אינו רוצה דמשום שהרי ודאי [אינו] רוצה. ע"כ. כלומר דבשלמא לעיל הוא דעליו מוטל להשיב הגזלה מתחת ידו לא הוי ודאי אינו רוצה. דשמא רוצה לעשות השבה מעליא. משא"כ הכא. שאביו אסרם עליו והוא לא מידי קא עביד. הלכך ודאי אינו רוצה. ולפ"ז ודאי דאין לו מה יאכל. לאו דוקא. וכדלעיל בנדרים. ולא תנן לה הכא אלא לאורחא דמלתא. א"נ דומיא דלעיל. ואין הכי נמי דמצינו לפרושי כדלעיל אם אין לו נכסים כ"כ. ועוד אפשר דלהכי מפרשינן אין לו מה יאכל דומיא דמתניתין דנדרים. וכי היכי דהתם לאו דוקא הכי נמי הכא לאו דוקא. גם הרמב"ם בפרק ה' מהלכות נדרים השמיט ואם אין לו וכו'. משמע דבכל ענין שרי. ואל תטעה בלשון כסף משנה שהעתיק בדברי הר"ן ואם אינו רוצה או שאין לו וכו'. ותהיה סבור שכן היא גירסת הר"ן. דליתא. דלשון הר"ן הוא כמו שהעתקתי בדבור אם מת לא יירשנו. ולא גרסינן אם אינו רוצה. וכן העתיקו בב"י יורה דעה סימן רט"ז:

ובעלי חוב באים ונפרעים. אחר מיתה ואפילו בחייו הוה שרי בכהאי גוונא כדתנן המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני וכו' [בפ"ד דנדרים משנה ז'] אלא לפי שזה אין רוצה שיהנה ממנו כלל בחייו ואין יכול לעשות תקנה אלא מדעתו. תוספות:

ונפרעים. כתב הר"ב דהא תנן בנדרים [פ"ד משנה ב'] המודר הנאה מחברו פורע לו חובו. ושם פירש הר"ב תרי אוקימתות. ואית דאוקמי דוקא בחוב שהתנה לוה עם המלוה שלא יפרענו. אלא כשירצה. ואפשר נמי לומר דהכא אין צריך שיתנה כן וכדרך שכתבו התוספות לתרץ לדברי ר"ת דמוקים התם דוקא במזונות אשתו. אבל שאר חובות אסור לפרוע דקא משתרשי ליה. והקשו דהכא נמי משתרשי ליה. ותירצו די"ל דלא דמי. דהתם כיון שנתחייב למי שיפרע בעבורו א"כ מהנהו ואסור. אבל הכא מה שבאים ב"ח ונפרעים מן הנכסים אין זה נהנה מן הנכסים:

משנה יא[עריכה]

להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן. ת"ר אשם זה קרן. המושב. זה חומש. כשהוא אומר מלבד איל הכפורים הוי אומר אשם זה קרן. ולמה קוריהו אשם שאם החזירו בלילה דלא יצא החזירו לחצאין לא יצא. ואין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר. כדין אשם. גמרא:

משנה יב[עריכה]

אין היורשים יכולים להוציא מידם. לשון הר"ב מאחר שזכו בהן כבר משמע דרוצה לומר טעמא שזכו במה שבידם כדין נכסי הגר שמת ואין לו יורשים שכל הקודם בהן זכה. ותמיהני דאי הכי קרא למאי איצטריך. ועוד שסברתו זו איכא למדחי ולמימר דלאו זכייה היא כלל. שהרי הגזלן כבר זכה וכו' וזה שנתנו לכהן לאו נתינה לשיזכה בה היא. דאדעתא שיתכפר בו נתנו לו. ובגמרא אמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה. דאי לא מכפר הו"א מהדר ליורשין מ"ט אדעתא דהכי [דלא תהוו ליה כפרה] לא יהיב ליה. וחטאת ואשם שמתו בעליה. דחטאת תמות. ואשם תרעה. ולא אמרינן אדעתא דהכי לא אפרשה. התם הלכתא גמירא ליה. ע"כ. הא קמן דלאו מטעם זכייה בנכסי הגר אין מוציאין מידם דאדרבה אי אפשר שיזכו בו. כיון דבטעות בא לידם מיד הגזלן שכבר זכה בה. אלא טעמא משום דכפר מחצה. ולהך סברא בעינן קרא דלא הוה ידעינן דכפר מחצה אלא הוה אמינא דאין כפרה כלל עד שיביא קרבן:

שהמביא גזלו עד שלא הביא אשמו יצא. גמרא. דאמר קרא האשם המושב לכהן. מלבד איל הכפורים אשר יכפר בלשון עתיד. ומשמע דכשהשיב לכהן את האשם דהיינו קרן הכסף. עדיין לא כפר:

אין החומש מעכב. גמרא דכתיב במעילה באיל האשם ונסלח לו איל ואשם [פירוש אשם. קרן כדלעיל] מעכבין. ואין חומש מעכב. וילמד הדיוט מהקדש. פירשו התוספות דהא השוה אותן הכתוב בדין אם הביא אשמו תחלה דבתרווייהו לא יצא. ע"כ:

אין החומש מעכב. לשון הר"ב מלהקריב את האשם אם לא נתן עדיין ולבסוף נתן. וכן לשון רש"י. ולשון ולבסוף נתן אינו מדוקדק דמשמע דאי לא נתן לבסוף עכב. וכבר פירש דעכבה היינו על ההקרבה. וכיון שכבר קרבה אין עוד עכבה ואפילו אם נדחק לומר דדעתם במ"ש מלהקריב כלומר ולעשות כפרתו. אכתי תקשה מנלן דהא אדרבא קרא קאמר באיל האשם ונסלח. משמע דאילו קרן עבדי הסליחה. והרמב"ם פרק שמיני מהלכות גזילה [הלכהי"ג] כתב וחייב ליתן את החומש אחר כפרה. יראה שדעתו לומר שאע"פ שכפרתו נגמרה מכל מקום חוב החומש עדיין עליו וחייב לשלם. ותדע שכן הוא דבפ"ק מהלכות מעילה לא כתב זה והיינו טעמא דכיון שאין החומש עליו אלא חוב בעלמא. כתב דינו בהלכות גזילה וסמך עליו בהלכות מעילה אף על פי שהלכות מעילה קודם בדרך חבורו. אפילו הכי סמך על המאוחר לפי ששם מקומו. ואולי שגם זו דעת רש"י והר"ב במ"ש ולבסוף נתן דלא תימא דאינו מעכב הכפרה. ובדיעבד סגי ליה ויפטור מן החומש. להכי קאמרי ולבסוף נתן כלומר שלבסוף יתן ולא יפטור בכך [וקרי ביה נותן בחול"ם וציר"י]: