משנה בבא קמא ט ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק ט · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

[עריכה]

הנותן צמר לצבע, והקדיחתו יורה, נותן לו דמי צמרוטז.

צבעו כאור, אם השבח יותר על היציאהיז, נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח, נותן לו את השבח.

לצבוע לו אדום, וצבעו שחור, שחור, וצבעו אדום, רבי מאיר אומר, נותן לו דמי צמרו.

רבי יהודה אומר, אם השבח יתר על היציאה, נותן לו את היציאהכא, ואם היציאה יתירה על השבח, נותן לו את השבח.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַנּוֹתֵן צֶמֶר לְצַבָּע,

וְהִקְדִּיחַתּוּ יוֹרָה,
נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ.
צְבָעוֹ כָּאוּר,
אִם הַשֶּׁבַח יוֹתֵר עַל הַיְּצִיאָה,
נוֹתֵן לוֹ אֶת הַיְּצִיאָה;
וְאִם הַיְצִיאָה יְתֵרָה עַל הַשֶּׁבַח,
נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח.
לִצְבֹּעַ לוֹ אָדֹם, וּצְבָעוֹ שָׁחֹר,
שָׁחֹר, וּצְבָעוֹ אָדֹם,
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַיְּצִיאָה,
נוֹתֵן לוֹ אֶת הַיְּצִיאָה;
וְאִם הַיְּצִיאָה יְתֵרָה עַל הַשֶּׁבַח,
נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח:

נוסח הרמב"ם

הנותן צמר לצבע והקדיחתו יורה נותן לו דמי צמרו צבעו כעור אם השבח יתר על היציאה נותן לו את ההוצאה ואם ההוצאה יתרה על השבח נותן לו את השבח לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום רבי מאיר אומר נותן לו דמי צמרו רבי יהודה אומר אם השבח יתרה על ההוצאה נותן לו את ההוצאה ואם ההוצאה יתרה על השבח נותן לו את השבח.

פירוש הרמב"ם

הנותן צמר לצבע והקדיחו יורה כו': כעור שמראהו רע והוא שנאמר על דרך משל זה צבעו אדום אבל הוא עין רע לא יכשר למה שרצה אותו. וענין שבח והוצאה כמו שאומר לך על דרך משל אילו היה הבגד שוה דינר ואחר צביעתו שוה דינר וחצי והוציא בו הצבע רובע לא יתן לו אלא רובע דינר. ואם הוציא עליו שלש רביעי דינר יתן החצי מאשר הותיר בדמיו. וכל זה אינו תלוי ברצון בעל הבגד אלא אפי' אמר לו בעל הבגד כיון שעברת על מאמרי תן לי מה שהיה שוה בגדי בתחלה וטול לך הבגד לא יוכל לומר זה. לפי שאמרנו אם השבח יתר על ההוצאה ואם ההוצאה יתרה על השבח היא תקנה לכל אחד משניהם. והלכה כר' יהודה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

והקדיחתו יורה - ששרפתו יורה. שהרתיחו יותר מדאי:

נותן לו דמי צמרו - והכא ליכא שבחא כלל, שהרי נשרף לגמרי, וליכא למימר אם השבח יתר:

צבעו כאור - כמו כעור. שצבעו בפסולת של צבע. ומזיק בכונה הוא, לפיכך ידו על התחתונה לדברי הכל:

ואם השבח - שהשביח הצמר:

יתר על היציאה - של צבע. נותן לו לצבע את היציאה ולא שכר שלם יח, ומקבל צמרו. ודמי צמרו לא אמרינן דניתיב ליה דנקני איהו שבחא דצמר, דהא בצבע שהתנה עמו צבע וליכא שינויא דנקני:

לצבוע לו אדום וכו' - קנייה בשינוי. לרבי מאיר לא יהיב אלא דמי צמרו, או זה יתן שכרו משלם ויקח הצמר יט:

רבי יהודה אומר וכו' - דקניס ליה להאי דשינה כ, להיות ידו על התחתונה ולא נתהני משבחא, ואגרא נמי לא נשקול אלא יציאה. ואם יציאה יתירה על השבח, יתן לו השבח שהשביח. ואם ירצה לתת את שברו משלם, ששבח יותר על השכר, יתן שכרו. והלכה כרבי יהודה:

פירוש תוספות יום טוב

נותן לו דמי צמרו. ובהקדיחה בשעת נפילה שלא היה בו שבח מעולם לפיכך אין לו עליו אלא דמי צמרו אבל אם הקדיחו לאחר שקלט ונעשה שבח בצמר חייב ליתן לו גם דמי שבחו. כמו נתן לאומן לתקן דמתניתין דלעיל גמרא שם ריש דף צ"ט. ולא ידעתי למה לא התנו כן הפוסקים אלא העתיקו המשנה כלשונה:

אם השבח יתר על היציאה. לשון הרמב"ם ענין השבח והיציאה כמו שאומר לך על דרך משל אילו היה הבגד שוה דינר ואחר צביעתו שוה דינר וחצי. והוציא בו צבע רובע. לא יתן לו אלא רובע דינר. ואם הוציא עליו ג' רבעי דינר יתן החצי מאשר הותיר בדמיו ע"כ. ורש"י פירש בפ"ב דבבא מציעא דף קי"ז הוצאה דמי עצים וסמנין ושכר טרחו כשאר שכיר יום. ולא מה שפסק לו בקבלנות דהוי טפי:

נותן לו את היציאה. כתב הר"ב ולא שכר שלם. וכן לשון רש"י. ולקמן בדברי רבי יהודה בהוצאה יתירה על שבח פירשו שאם השכר פחות מן השבח שנותן לו את השכר. ומסתבר ודאי דהכא נמי אם השכר פחות מן היציאות דנותן לו:

לצבוע לו אדום וכו'. כתב הר"ב קנייה בשינוי. לר"מ לא יהיב אלא דמי צמרו. או זה יתן שכרו וכו'. וכן פירש רש"י. ומשמע דכי יהיב ליה אגרא מחייב למיתב ליה הצמר ולא אמרינן דקני ליה לגמרי שהרי לא נתכוין הצבע לזכות בו כלל. מה שאין כן בגזלן:

רבי יהודה וכו'. כתב הר"ב דקניס ליה להאי דשנה וכו'. וכפירש רש"י. ומשמע דדוקא לדשנה קנסינן. והלכך אם בעל הצמר אינו חפץ בצמרו אלא שיתן לו דמי צמרו הרשות בידו. כן כתב המגיד בפ"י מהלכות שכירות שמצא לרש"י ז"ל שפירש שביד בעל הצמר לתת לו הצמר. ופירש בדמיו. וכתב שצריך עיון לפי שאחר שהדין הוא לחשוב איזה הוא מועט אם ההוצאה אם השבח. ויתן המועט. ואם רצה צבע בזה. אין בעל הצמר יכול לעכב ודאי. וכדעת הרמב"ם שתקנה זו תקנה לכל אחד משניהם היא. ואין אחד מהם יכול לדחות השני ממנה. והראב"ד שאמר אין לזה טעם לא להשיג בא. אלא כונתו היתה לומר שדבר שאינו צריך לכתבו הוא. ע"כ דברי המגיד. ויותר נראה דהראב"ד להשיג הוא בא. לפי שסובר הראב"ד דטעמא דנותנין לו הפחות משום קנסא על ששינה. וכלשון רש"י והר"ב. ואי משום הכי. למה לא יכול לומר בעל הצמר איני רוצה בתקנה זו. כיון שזאת התקנה לקנוס את המשנה היא ולטובת בעל הצמר. כגון זו האומר אי אפשי בתקנה זו. שומעין לו:

אם השבח יתר וכו'. לפי שאין מתכוין לקנותו. הלכך לא דמי לגזלן דכולי שבחא דידיה היא כדתנן במתניתין דר"פ. הכי מסקי התוספות שם ד' צ"ה ע"ב:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(טז) (על המשנה) דמי כו'. ובהקדיחה בשעת נפילה שלא היה בו שבח מעולם אבל אם הקדיחה לאחר שקלט ונעשה שבח בצמר, חייב ליתן לו גם דמי שבחו. כמו נתן לאומן לתקן במתניתין דלעיל. גמרא. ולא ידעתי למה לא העתיקום הפוסקים:

(יז) (על המשנה) היציאה. פירש הר"מ מה שהוציא מדמיו. ורש"י הוסיף שכר טרחו כשאר שכיר יום:

(יח) (על הברטנורא) רש"י. ולקמן בדר"י בהוצאה יתירה על שבח, פירשו שאם השכר פחות מן השבח שנותן לו את השכר ומסתבר ודאי דה"נ אם השכר פחות מן היציאות דנותן לו:

(יט) (על הברטנורא) ומשמע דכי יהיב ליה אגרא מחייב למיתב הצמר ולא אמרינן דקני ליה לגמרי שהרי לא נתכוין הצובע לזכות בו כלל. משא"ב בגזלן:

(כ) (על הברטנורא) רש"י. ומשמע דוקא לדשינה קנסינן. והלכך אם בעל הצמר אינו חפץ בצמר אלא שיתן לו דמי צמרו הרשות בידו. ועתוי"ט:

(כא) (על המשנה) את היציאה. לפי שאין מתכוין לקנותו. הלכך לא דמי לגזלן דכולא שבחא דידיה היא כדתנן ריש פרקין. תוספ':

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

הנותן צמר לצבע וכו':    בפירקי' דף צ"ט ע"א מוקי לה שמואל כגון שהקדיחו בשעת נפילה דליכא שבחא:

צבעו כעור אם השבח וכו':    פי' הרא"ה ז"ל דנותן לו שכרו כפועל בטל ומקבל צמרו ודמי צמרו לא אמרי' דניתיב וניקני ליה איהו שבחא דצמר דהא הצמר כצבע שהתנה עמו צבעו וליכא שינויא דליקני ע"כ:

ר' יהודה אומר וכו':    תוס' ס"פ המפקיד תרצו דלא תקשי דר' יהודה אדר' יהודה ודר"מ אדר"מ מההיא ברייתא דהתם. דהתם בברייתא דמיירי גבי גזלה סבר ר"מ שנוי אינו קונה משום דקנסא קניס במזיד אבל בלצבוע לו אדום דשוגג לא קניס ור' יהודה דסבר התם דשנוי קונה היינו משום דמתכוין לקנות בשנוי אבל צבעו שחור אין מתכוין לקנותו בכך ע"כ. בפי' רעז"ל צ"ל כך לצבוע לו אדום וכו' קנייה בשנוי לר"מ לא יהיב אלא דמי צמרו וכו':

צַמְרוֹ:    בנקודת פתח בצדי וכדכתי' בס' הושע סי' ב' צמרי ופשתי אכן הר"ר יהוסף ז"ל נקד הצדי בסגול וא"כ לפי דבריו ז"ל היה לו לנקד בפ' ר' ישמעאל דמנחות סי' ד' ונתן שַמְנוֹ השין בסגול כדכתי' שמן ולפ"ד גם שם בפתח שַמְנוֹ וכדכתי' נמי בקרא שם בהושע שמני ושקויי דוק:

ואם ההוצאה יתירה על השבח:    יתן לו השבח שהשביח הצמר אם ירצה או אם השבח שהתנה יותר מעט יתן לו שכרו כן פי' רש"י ז"ל. ושם פ' הבית והעליה דף קי"ז פירש הוא ז"ל הוצאה דמי עצים וסמנים ושכר טרחו כשאר שכיר ולא מה שפסקו לו בקבלנות דהוי טפי ע"כ. והרא"ש ז"ל הביא מה שמפרש בירוש' בשבח יתר על ההוצאה שנראה מתוך הירושלמי שמה שהיה הצמר עתיד להשביח את צבעו אם היה עושה כאשר אמר לו הוא בכלל הקרן של בעל המת ואין הפועל נוטל יציאתו אלא מה שהוא יתר על השבח שהיה הצמר ראוי להשביח ומשום קנסא והרא"ה ז"ל כתב שבח דקאמר בשבח שיש בו עכשיו שמין אבל לא שבח שהיה משביח אילו צבעו כעין מה שאמר לו בעל הבית ובירושל' אמרי' בענין אחר וצ"ע עכ"ל ז"ל נמקי יוסף ז"ל. וז"ל הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה וענין שבח והוצאה כמו שאמר לו על ד"מ אילו היה הבגד שוה דינר ואחר צביעתו שוה דינר וחצי והוציא בו בצבע רובע דינר לא יתן לו אלא רובע דינר ואם הוציא עליו שלש רביעי דינר יתן החצי אשר הותיר בדמיו ע"כ וכתב בית יוסף בח"מ סי' ש"ו וזה כפי פי' רש"י ז"ל אלא שהרמב"ם ז"ל אינו מחשב שכר טורחו ע"כ. וגם הרא"ש ז"ל כתב לכאורה מתפרשת מתני' הכי אם נתן לו צמר שוה עשרה דינרין והצבע הוציא בסמנים ובשאר הוצאות עשרה דנרים אם הצמר כמו שהוא צבוע שוה יותר מעשרים היינו שבח יותר על היציאה ונותן לו לצבע הוצאתו דהיינו עשרה דינרין ואם הוא שוה י"ח דינרין נותן לצבע ח' דינרין ובירוש' לא משמע כן וכו' וכן כתבו תוס' ז"ל בשם ר"י ז"ל אבל הר"ר אלחנן ז"ל פי' בענין אחר ור"ל שנדר לו עשרה מנים לאומן בשביל אומנותו והאומן צריך להוציא לשכירי יום ה' מנים אותן ה' מנים שעולין לשכירי יום אם היה עושה כדין והמותר יחלוקו לפי הקרן כי אותן ה' מנים הן קרן של כל אומן ועשרה מנים הן קרן לבעל הצמר ויקח בעל הצמר שני חלקים והאומן חלק אחד מאותו מותר ע"כ והאריך עוד עיין בהגהת אשר"י ז"ל. בסוף פי' רעז"ל ואם ירצה לתת את שכרו ששבח יתר על השכר יתן שכרו והלכה כר' יהודה ע"כ. אמר המלקט כותיה דר' יהודה סתם לן תנא במציעא פ' האומנין כל המשנה ידו על התחתונה וכו'. וכתוב בהליכות עולם פ' שלישי דספר החמישי כל דתני לה גבי הלכתא פסיקאתא הלכה היא כגון הך דכל המשנה דלא שייכא למיתנייה התם בפ' האומנין דהא התם לא מיירי בשנוי אלא בחזרה אלא דהלכתא קפסיק ואזיל:

תפארת ישראל

יכין

הנותן צמר לצבע והקדיחתו יורה:    נשרפה בה, ע"י שהרתיחו יותר מהראוי:

נותן לו:    האומן לבעה"ב:

צבעו כאור:    מכוער, בפסולת הצבע, ואם הקלקול מדלא קלט יפה, פטור, דדלמא הצמר גרם:

אם השבח יותר על היציאה:    שהצמר היה יפה דינר, והצובע הוציא דינר, והשתא שוה ג' דינרין:

נותן לו:    להאומן:

את היציאה:    דינר שהוציא:

ואם היציאה יתירה על השבח:    שהצובע הוציא ג' דינרין והשבח רק ב':

נותן לו את השבח:    ב' דינרין, ולא שכר שלם, ואם שכרו פחות מהוצאתו, לא יתן לו רק שכר שקצב לו:

דמי צמרו:    דקנאה בשינוי כגזלן:

נותן לו את השבח:    מטעם קנס והכי קיי"ל [שם]:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

בבלי ק ב  רמב"ם הלכות שכירות י ד  שולחן ערוך חושן משפט שו ג