רמב"ם על בבא קמא ט
<< · רמב"ם · על בבא קמא · ט · >>
בבא קמא פרק ט
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה בבא קמא ט רמבם
אמרו זה הכלל, כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה - ללמד כי מי שגנב בהמה קטנה וגדלה אצלו קנאה בשנוי, ואם שחטה או מכרה אחר שגדלה, שלו הוא זובח ושלו הוא מוכר, ואינו חייב בתשלומי ארבעה וחמשה:
כשהרקיבו מקצת הפירות, אומרים לו הרי שלך לפניך. ואם הרקיבו כולם, משלם כשעת הגזלה.
ומטבע ונפסל - הוא שלא יעבור באותה מדינה, אבל עובר הוא במדינה אחרת.
והלכה כרבי מאיר:
אין הפרש בין שיתן לאומן כלי העשוי לתקן אותו וקלקלו, או שיתן לאומנים עצים או ברזל לעשות לו ממנו כלי ויעשו אותו ויגמרו מלאכתו ואחר כך יקלקלוהו, ישלם דמי הכלי בשני העניינים:
כעור - שמראהו רע, והוא שנאמר על דרך משל זה צבעו אדום, אבל הוא עין רע לא יכשר למה שרצה אותו.
ועניין שבח והוצאה כמו שאומר לך על דרך משל, אילו היה הבגד שווה דינר ואחר צביעתו שווה דינר וחצי, והוציא בו הצבע רובע, לא יתן לו אלא רובע דינר. ואם הוציא עליו שלש רבעי דינר, יתן החצי מאשר הותיר בדמיו. וכל זה אינו תלוי ברצון בעל הבגד, אלא אפילו אמר לו בעל הבגד כיון שעברת על מאמרי תן לי מה שהיה שווה בגדי בתחילה וטול לך הבגד, לא יוכל לומר זה לפי שאמרנו אם השבח יתר על ההוצאה ואם ההוצאה יתרה על השבח היא תקנה לכל אחד משניהם.
והלכה כרבי יהודה:
יש לאדם שיתן את הגזלה לבית דין שבעירו ומביא אשמו ומתכפר לו, וישאר אותו הממון ביד בית דין עד שיבוא בעליו, או ישלחהו לבית דין והם יעשו בו כטוב בעיניהם:
ואפילו היה הגזל בעין, כיון שלא נשאר עליו מן הקרן אלא פחות משווה פרוטה אין צריך לילך אחריו, ולא נאמר אפשר שהוקר אותו החלק ששווה עתה פחות מפרוטה וישוב שווה פרוטה:
עד שיתמעט הקרן משווה פרוטה - כיצד, גזל ארבעה זוזים ישלם חמשה, נתן ארבעה ונשבע על הזוז יתחייב זוז ורובע, נתן הזוז ונשבע על הרובע יתחייב רובע זוז ומשקלו גרגיר חרוב, נתן את הרובע ונשבע על החרוב חייב חרוב ורובע חרוב, נתן החרוב ונשבע על רובע החרוב אינו חייב אלא רובע החרוב בלבד לפי שהוא פחות משווה פרוטה.
אמנם יתחייב בזה לפי שאמר הכתוב "חמישיתו יוסף עליו"(ויקרא ה, כא), וקבלנו בפירוש זה מלמד שמוסיף חומש על חומש. וכן כל מי שנתחייב חומש דינם שווה, לפי שפירוש "חמישיתיו" חמישיות הרבה, על דרך שבארנו:
משנה ח [נוסח הרמבם]
[עריכה]תוספת החומש לא יתחייב אדם בו אלא בהודאתו לא על פי עדים, שנאמר "והיה כי יחטא ואשם"(ויקרא ה, כג) וגו', אמנם יהיה זה כששב מאליו:
תשלומי כפל הוא קנס, ומעיקרנו אין אדם משלם קנס על פי עצמו. וכבר התבאר זה בפרק שלישי מכתובות:
אמר רחמנא "והשיב את הגזילה"(ויקרא ה, כג) וגו', ולפיכך מי שגזל אין לו תקנה עד שתצא גזלה מתחת ידו או ימחול אותו הנגזל. וזה כשתהיה הגזילה עודה אצלו, לא נשתנית ולא קנאה בשינוי כמו שקדם.
ולפיכך כשמת אביו וגזלה תחת ידו ואביו לא מחל לו, מכל מקום צריך שתצא אותה הגזילה מתחת ידו. ואם היה אצלו אח מאביו יתן לו מה שגזל, או יתן הגזילה לבניו הוא עצמו, בעניין שתצא הגזלה מתחת ידו. ואם לא היה אצלו אח מאביו ולא בנים, או לא החזיר הוא אותה הגזילה לבניו, יתן אותן בחובו או בכתובת אשתו או צדקה. וכל זה כשיודיע ויאמר זה גזל אבא, לא שיתן על דרך זה הוא מממונו וכדי שתצא גזלה מתחת ידו:
כל זה מבואר ממה שקדם. וצריך עוד שיבאר למי שנתן לו אותו הממון, ויאמר להם כי אביו נשבע עליו שלא יהנה בממונו, ולפיכך הוא נותנו להם כדי שלא יהנה הגוף מאותו הממון שעזב. ואל יקשה בעיניך שהוא פרע את חובו מן הממון אשר נאסר ליהנות בו לפי שיתכן זה כמו שנתבאר בפרק רביעי מנדרים, ולשם פרשנוהו:
כבר ידעת כי הגר כשמת ולא הניח בנים בקדושה כי אין לו יורש, וכל הקודם בנכסיו זכה. ועל הגר שמת שאין לו יורשים נאמר "ואם אין לאיש גואל"(במדבר ה, ח), אבל לאיש מישראל אי אפשר שלא יהיה לו גואל כי קבלה הוא בידינו, אם כן האיש שישאר משבטו הוא ירשנו.
וכבר ידעת כי בכל מקום שיאמר נדבה - רוצה לומר עולת נדבה, וכבר בארנו זה במסכת שקלים. ודיני עולת נדבה יתבאר לך מזה הפסוק שהביא ראיה על זו ההלכה, שאשם נקרא הקרן שהוא מחזיר, כלומר הגזילה בעינה או דמיה:
כבר בארנו באחרון של סוכה כי משמרות כהונה עשרים וארבע משמרות, והיו עובדים בזה אחר זה כל משמרת שבת אחת, ומכלל המשמרות יהויריב וידעיה, והביא אותם על דרך משל.
וכשנתן כסף ליהויריב ואשם לידעיה והיה המשמרת משמרת ידעיה, בזה חולקין רבי יהודה וחכמים. רבי יהודה אומר, משמרת יהויריב עברה כשנטלה הכסף, כיון שאין לה במשמרתו שום דבר לפי שאינו שבתו, לפיכך יחזור כסף אצל אשם וישוב הכסף לידעיה שיש לו המשמרת. וחכמים אומרים, משמרת ידעיה עברה כשנטלה האשם מבלי שתקבל הכסף, והראוי שיתן הכסף קודם האשם, ולפיכך יוקח האשם מאיתו, ויתן ליהויריב שנטל כסף ברישא כמו שראוי, והוא יקריב האשם כשתהיה משמרתו.
ולפי שאלו העיקרים אמתיים ידועים, אמר לנו מחבר המשנה במשנה זו, כשנתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה והיה משמרת ידעיה, אם הוא הלכה כחכמים שאומרים יצא אשם ליהויריב כמו שקדם, וזה מבואר ואין שם ספק. ואם הלכה כרבי יהודה שאמר ישיב הכסף לידעיה, אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה, ואם לא שקפצה משמרת ידעיה והקריבה האשם קודם שתקח הכסף מן יהויריב זכו בני ידעיה בעור האשם, אבל בשרו אינו ראוי לאכילה לפי שהוא פסול, ויחזור ויביא אשם אחר ליהויריב אשר בידו הכסף ויקריב אותו במשמרתו.
ומה שלמד רבינו הקדוש במשנה זו הוא איזה יתחייב על דעת רבי יהודה כשהקריבו בני ידעיה האשם. וכך אמרה הברייתא בזה הדין כשהיתה המשמרת ליהויריב ונעשה מה שאמרנו, אמר רבי לדברי רבי יהודה אם קדמו בני יהויריב והקריבו אשם, יחזור ויביא אשם אחר ויקריבו בני ידעיה וזכו האחרים במה שבידם. וזה העניין הוא מה שלמדנו בזאת המשנה.
והלכה כחכמים.
והרמז שראוי להיות הכסף קודם לקרבן הוא מה שנאמר באשם "אשר יכפר בו"(במדבר ה, ח), וקבלנו בפירוש זה כי האשם הנאמר כאן כסף, והוא מה שאמרו אשם זהו קרן. וכבר בארנו בהלכה שקודם לו דרחמנא קרא הכסף אשם. ואמרו "יכפר בו" והוא פועל עתיד, רוצה לומר שכבר התחיל בכפרה שהוא נתן הכסף, ותגמר כפרתו ולא ישאר עליו עוון בקרבן והוא איל האשם, כמו שנאמר "וכפר עליו הכהן באיל האשם"(ויקרא יט, כ), וקבלנו בזה "איל אשם מעכבין ואין החומש מעכב". וכבר נתבאר כי האשם הוא הכסף.
ופירוש מעכבין - את הכפרה:
משנה בבא קמא, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב