ברטנורא על בבא קמא ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

הגוזל - משלם כשעת הגזילה. דמי עצים וצמר. ואין חייב להחזיר לו כלים , דקני בשינוי:

דמי רחל העומדת ליגזז - והעודף ששוה יותר הולד והגיזה, שלו הוא, דקננהו בשינוי :

זה הכלל - לאתויי גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור, וטבחו או מכרו, שהוא פטור מתשלומי ארבעה וחמשה , שביון שנעשה שינוי בידו, קנאו, ושלו הוא טובח ושלו הוא מוכר:

(ב)

בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך - דכקרקע דמו וברשותא דמרייהו קיימי. והלכה כר"מ :

מטבע ונסדק - שינוי הניכר הוא:

פירות והרקיבו - כשהרקיבו מקצתן [אומר לו הרי שלן. לפניך ]. אבל הרקיבו בולם, משלם כשעת הגזילה:

מטבע ונפסל - שאינו עובר באותה מדינה, אבל עובר הוא במדינה אחרת :

ונעבדה בה עבירה - שנרבעה או נעבדה [לעבודה זרה] שהיא פסולה לקרבן:

שנפסלה למזבח - במום שאינו ניכר כגון בדוקין שבעין:

(ג)

נתן לאומנין לתקן - נתן להם עצים לעשות כלי. ולאחר שנעשה הכלי קלקלוהו, חייבים לשלם דמי הכלי ולא דמי עצים בלבד :

נתן לחרש - השתא אשמועינן שאם נתן כלי עשוי לאומן כדי לתקנו, וקלקלו, חייב לשלם דמי הכלי. ותנא סיפא לגלויי רישא, דלא תימא רישא מיירי בכלי עשוי:

שידה - עגלה של עץ העשויה למרכב נשים:

(ד)

והקדיחתו יורה - ששרפתו יורה. שהרתיחו יותר מדאי:

נותן לו דמי צמרו - והכא ליכא שבחא כלל, שהרי נשרף לגמרי, וליכא למימר אם השבח יתר:

צבעו כאור - כמו כעור. שצבעו בפסולת של צבע. ומזיק בכונה הוא, לפיכך ידו על התחתונה לדברי הכל:

ואם השבח - שהשביח הצמר:

יתר על היציאה - של צבע. נותן לו לצבע את היציאה ולא שכר שלם , ומקבל צמרו. ודמי צמרו לא אמרינן דניתיב ליה דנקני איהו שבחא דצמר, דהא בצבע שהתנה עמו צבע וליכא שינויא דנקני:

לצבוע לו אדום וכו' - קנייה בשינוי. לרבי מאיר לא יהיב אלא דמי צמרו, או זה יתן שכרו משלם ויקח הצמר :

רבי יהודה אומר וכו' - דקניס ליה להאי דשינה , להיות ידו על התחתונה ולא נתהני משבחא, ואגרא נמי לא נשקול אלא יציאה. ואם יציאה יתירה על השבח, יתן לו השבח שהשביח. ואם ירצה לתת את שברו משלם, ששבח יותר על השכר, יתן שכרו. והלכה ברבי יהודה:

(ה)

נשבע לו - על שקר, והודה:

יוליכנו אחריו אפילו למדי - דאין לו בפרה עו. שיחזיר לנגזל עצמו. דגבי נשבע על שקר כתיב (ויקרא ה) לאשר הוא לו יתננו :

לא יתן לא לבנו - של נגזל . דלא הוי השבה עד דמטי לידיה:

לשליח ב"ד - תקנה הוא דעבוד רבנן מפני תקנת השבים, שלא נחייבנו לזה להוציא מנה בהוצאת הדרך :

ואם מת - הנגזל:

(ו)

חוץ מפחות משוה פרוטה וכו' - ולא חיישינן שמא יתיקר וישוב על שוה פרוטה, ואפילו הגזל בעין אינו צריך להוליבו אחריו:

(ז)

ונשבע לו על החומש - שבועה שניה, שנתנו לו, והודה שלא נתנו:

הרי זה משלם חומש על חומש - חומשו של חומש, דחומש ראשון נעשה קרן:

עד שיתמעט וכו' - שאם חזר ונתן לו חומש ראשון ונשבע על השני והודה, משלם חומשו וחומשו של חומש שני, וכן לעולם. שנאמר (שם) וחמישיתיו יוסף עליו, התורה ריבתה חמישיות הרבה לקרן אחד:

תשומת יד - הלואה:

עשק את עמיתו - שכר שכיר:

משלם קרן - דאין חומש ואשם אלא אם כן הודה. דכתיב בגזל הגר בפרשת נשא, והתודה:

(ח)

תשלומי כפל - ואם הודה מעצמו אינו משלם כפל, דכתיב (שמות כב) אשר ירשיעון אלהים, פרט למרשיע את עצמו:

(ט)

הרי זה משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו - אם אין לו בנים. ואע"ג דנפלה ירושה קמיה דהיאך, בעי למעבד השבה ואין מעכב אצלו אפילו כנגד חלקו. דכתיב (ויקרא ה) והשיב את הגזלה, אין לו תקנה עד שיוציא גזילו מתחת ידו. ובלבד שתהא הגזילה בעין דלא קניה בשינוי :

אין לו - נכסים כל כך שיכול לוותר על חלקו:

או שאינו רוצה - להפסיד חלקו:

לוה - מאחרים, ומחזיר את הגזל לאחיו לקיים מצות השבה:

ובעלי החוב - שלוה זה הגזלן מהם:

באים ונפרעים - מן הגזילה הזאת החלק שיש לגזלן בה. ואם אין יורש לאביו אלא הוא , נותן הוא עצמו הגזילה לבעל חובו בפרעון החוב, וצריך להודיעו ולומר לו זה גזל אבא. או נותן על דרך זה לכתובת אשתו או לקופת הצדקה. ובכולן צריך שיודיע שזה גזל אביו:

(י)

ואם אין לו - מה יאכל . לוה ואוכל. ובעלי חוב באים ונפרעים מן הירושה את חלקו. ולא חשיבא הנאה מה שפורע חובו באותם מעות, דהא תנן בנדרים [דף ל"ג] המודר הנאה מחבירו פורע לו חובו:

(יא)

שנאמר ואם אין לאיש גואל - ואין לך אדם בישראל שאין לו גואלים למעלה עד יעקב אבינו. אלא זה הגר שמת ואין לו יורשין:

ומת - הגזלן:

הכסף ינתן לבניו - של גזלן. שכבר זכה בהן ממיתת הגר, אלא דהשבה בעי למעבד כי היכי דתהוי ליה כפרה אשבועתיה, והשתא תו ליכא כפרה כיון דמית ליה:

והאשם ירעה - כדין אשם שמתו בעליו, דקיי"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה:

עד שיסתאב - עד שיפול בו מום:

ויפלו דמיו לנדבה - לקיץ המזבח לקנות מהם עולות:

(יב)

לאנשי משמר ומת - קודם שהביא קרבן. אין. יורשי הגזלן יכולים להוציא מיד הכהנים מאחר שזכו בהן כבר :

ליהויריב - היא משמרה ראשונה של עשרים וארבע משמרות כהונה שבמקדש. ושל ידעיה אחריה:

נתן - הגזלן את הכסף ליהויריב במשמרתו. ואחר כך נתן האשם לידעיה במשמרתו, יצא. כדמפרש ואזיל, שהמביא גזלו עד שלא הביא קרבן אשמו, יצא. וזה המשמר זכה בשלו, וזה בשלו. אבל נתן אשם ליהויריב, שהביא אשמו תחלה, ואח"כ הביא גזלו ונתן למשמר שלאחריו, אם האשם קיים שלא הקריבוהו בני יהויריב, יקריבוהו בני ידעיה ויהא גולו ואשמד לידעיה. ואם אין אשמו קיים, לא יצא באשם שנתן ליהויריב, כיון שלא נתן גזלו. ויחזור ויביא אשם אחר:

נתן הקרן - לכהנים:

אין החומש מעכב - מלהקריב את האשם. אם לא נתן עדיין ולבסוף נתן :