משנה בבא קמא ט רמבם

נוסח הרמב"ם

(א) הגוזל עצים - ועשאן כלים,

צמר - ועשאן בגדים,

משלם כשעת הגזילה.

גזל פרה מעוברת - וילדה,

ורחל טעונה - וגזזה,

משלם דמי פרה העומדת לילד,

ודמי רחל טעונה להגזז.

גזל פרה, ועברה אצלו - וילדה,

רחל, ונטענה אצלו - וגזזה,

משלם כשעת הגזילה.

זה הכלל -

כל הגזלנין - משלמין כשעת הגזילה.

(ב) גזל בהמה - והזקינה,

עבדים - והזקינו,

משלם כשעת הגזילה.

רבי מאיר אומר:

יאמר לו בעבדים - הרי עבדך לפניך.

גזל מטבע - ונסדק,

פירות והרקיבו, יין והחמיץ,

משלם כשעת הגזילה.

מטבע ונפסל, תרומה ונטמאת,

חמץ - ועבר עליו הפסח,

בהמה - ונעברה בה עבירה,

או שנפסלה מעל גבי המזבח,

או שהיתה יוצאה ליסקל,

אומר לו: הרי שלך לפניך.

(ג) נתן לאומנין לתקן,

וקילקלו - חייבין לשלם.

נתן לחרש, שידה תיבה ומגדל לתקן,

וקילקל - חייב לשלם.

הבנאי, שקיבל עליו את הכותל לסותרו,

ושיבר את האבנים, או שהזיק - חייב לשלם.

היה סותר מצד זה, ונפל מצד אחר - פטור,

ואם מחמת המכה - חייב.

(ד) הנותן צמר לצבע,

והקדיחתו יורה - נותן לו דמי צמרו.

צבעו כעור -

אם השבח יתר על היציאה - נותן לו את ההוצאה,

ואם ההוצאה יתרה על השבח - נותן לו את השבח.

לצבוע לו אדום - וצבעו שחור,

שחור - וצבעו אדום,

רבי מאיר אומר: נותן לו דמי צמרו.

רבי יהודה אומרף

אם השבח יתרה על ההוצאה - נותן לו את ההוצאה,

ואם ההוצאה יתרה על השבח - נותן לו את השבח.

(ה) הגוזל את חברו שוה פרוטה,

ונשבע לו - יוליכנו אחריו אפילו למדי.

לא יתן לא לבנו, ולא לשלוחו,

אבל נותן הוא - לשלוח בית דין.

ואם מת - יחזיר ליורשיו.

(ו) נתן לו את הקרן - ולא נתן לו את החומש,

מחל לו על הקרן - ולא מחל לו על החומש,

מחל לו על זה ועל זה - חוץ מפחות שוה פרוטה בקרן,

אינו צריך לילך אחריו.

נתן לו את החומש - ולא נתן לו את הקרן,

מחל לו על החומש - ולא מחל לו על הקרן,

מחל לו על זה ועל זה - חוץ משוה פרוטה בקרן,

הרי זה צריך לילך אחריו.

(ז) נתן לו את הקרן - ונשבע לו על החומש,

הרי זה משלם חומש על חומש,

עד שיתמעט הקרן - משוה פרוטה.

וכן בפיקדון, או בתשומת יד,

או בגזל, או עשק את עמיתו,

או "מצא אבידה, וכיחש בה, ונשבע על שקר" (ויקרא ה כא-כב),

הרי זה משלם קרן, וחומש, ואשם.

[ח] *הערה 1: איכן פקדוני - ואמר לו אבד,

משביעך אני - ואמר אמן,

והעדים מעידין אותו שאכלו - משלם את הקרן.

ואם הודה מעצמו - משלם קרן, וחומש, ואשם.

(ח) [ט] איכן פקדוני - ואמר לו נגנב,

משביעך אני - ואמר אמן,

והעדים מעידים אותו שגנבו - משלם תשלומי כפל,

ואם הודה מעצמו - משלם קרן, וחומש, ואשם.

(ט) [י] הגוזל אביו, ונשבע לו - ומת,

הרי זה משלם קרן, וחומש - לבניו או לאחיו.

ואם אינו רוצה, או שאין לו -

לווה - ובעלי החוב באים ונפרעים.

(י) [יא] האומר לבנו - קונם שאי אתה נהנה לי,

אם מת - יירשנו.

בחייו ובמותו -

אם מת - לא יירשנו, ויתן לבניו ולאחיו.

ואם אינו רוצה, או שאין לו -

לווה - ובעלי החוב באים ונפרעים.

(יא) [יב] הגוזל את הגר, ונשבע לו - ומת,

הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים, ואשם למזבח,

שנאמר: "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו" (במדבר ה ח) וכו'.

היה מעלה את הכסף, ואת האשם - ומת,

הכסף - ינתן לבניו,

והאשם - ירעה עד שיסתאב,

וימכר, ויפלו דמיו לנדבה.

(יב) נתן את הכסף לאנשי משמר - ומת,

אין היורשין יכולין להוציא מידם,

שנאמר: "איש אשר יתן לכוהן, לו יהיה" (במדבר ה י).

[יג] נתן את הכסף ליהויריב, ואשם לידעיה - יצא.

אשם ליהויריב, וכסף לידעיה -

אם קיים האשם - יקריבוהו בני ידעיה,

ואם לאו - יחזור, ויביא אשם אחר.

שהמביא גזלו עד שלא יביא אשמו - יצא,

אשמו עד שלא יביא גזלו - לא יצא.

נתן את הקרן, ולא נתן את החומש - אין החומש מעכב.

הערות

• הערה 1: [] סימון חלוקת משניות בנוסח המשנה להרמב"ם

הדף הראשי של משנה בבא קמא ט

משנה בבא קמא, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב