משנה בבא קמא ט רמבם

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נוסח הרמב"ם[עריכה]

(א) הגוזל עצים - ועשאן כלים,

צמר - ועשאן בגדים,
משלם כשעת הגזילה.

גזל פרה מעוברת - וילדה,

ורחל טעונה - וגזזה,
משלם דמי פרה העומדת לילד,
ודמי רחל טעונה להגזז.
גזל פרה, ועברה אצלו - וילדה,
רחל, ונטענה אצלו - וגזזה,
משלם כשעת הגזילה.
זה הכלל -
כל הגזלנין - משלמין כשעת הגזילה.


(ב) גזל בהמה - והזקינה,

עבדים - והזקינו,
משלם כשעת הגזילה.
רבי מאיר אומר:
יאמר לו בעבדים - הרי עבדך לפניך.
גזל מטבע - ונסדק,
פירות והרקיבו, יין והחמיץ,
משלם כשעת הגזילה.
מטבע ונפסל, תרומה ונטמאת,
חמץ - ועבר עליו הפסח,
בהמה - ונעברה בה עבירה,
או שנפסלה מעל גבי המזבח,
או שהיתה יוצאה ליסקל,
אומר לו: הרי שלך לפניך.


(ג) נתן לאומנין לתקן,

וקילקלו - חייבין לשלם.
נתן לחרש, שידה תיבה ומגדל לתקן,
וקילקל - חייב לשלם.
הבנאי, שקיבל עליו את הכותל לסותרו,
ושיבר את האבנים, או שהזיק - חייב לשלם.
היה סותר מצד זה, ונפל מצד אחר - פטור,
ואם מחמת המכה - חייב.


(ד) הנותן צמר לצבע,

והקדיחתו יורה - נותן לו דמי צמרו.
צבעו כעור -
אם השבח יתר על היציאה - נותן לו את ההוצאה,
ואם ההוצאה יתרה על השבח - נותן לו את השבח.
לצבוע לו אדום - וצבעו שחור,
שחור - וצבעו אדום,
רבי מאיר אומר: נותן לו דמי צמרו.
רבי יהודה אומרף
אם השבח יתרה על ההוצאה - נותן לו את ההוצאה,
ואם ההוצאה יתרה על השבח - נותן לו את השבח.


(ה) הגוזל את חברו שוה פרוטה,

ונשבע לו - יוליכנו אחריו אפילו למדי.
לא יתן לא לבנו, ולא לשלוחו,
אבל נותן הוא - לשלוח בית דין.
ואם מת - יחזיר ליורשיו.


(ו) נתן לו את הקרן - ולא נתן לו את החומש,

מחל לו על הקרן - ולא מחל לו על החומש,
מחל לו על זה ועל זה - חוץ מפחות שוה פרוטה בקרן,
אינו צריך לילך אחריו.
נתן לו את החומש - ולא נתן לו את הקרן,
מחל לו על החומש - ולא מחל לו על הקרן,
מחל לו על זה ועל זה - חוץ משוה פרוטה בקרן,
הרי זה צריך לילך אחריו.


(ז) נתן לו את הקרן - ונשבע לו על החומש,

הרי זה משלם חומש על חומש,
עד שיתמעט הקרן - משוה פרוטה.
וכן בפיקדון, או בתשומת יד,
או בגזל, או עשק את עמיתו,
או "מצא אבידה, וכיחש בה, ונשבע על שקר" (ויקרא ה כא-כב),
הרי זה משלם קרן, וחומש, ואשם.


איכן פקדוני - ואמר לו אבד,

משביעך אני - ואמר אמן,
והעדים מעידין אותו שאכלו - משלם את הקרן.
ואם הודה מעצמו - משלם קרן, וחומש, ואשם.


(ח) איכן פקדוני - ואמר לו נגנב,

משביעך אני - ואמר אמן,
והעדים מעידים אותו שגנבו - משלם תשלומי כפל,
ואם הודה מעצמו - משלם קרן, וחומש, ואשם.


(ט) הגוזל אביו, ונשבע לו - ומת,

הרי זה משלם קרן, וחומש - לבניו או לאחיו.
ואם אינו רוצה, או שאין לו -
לווה - ובעלי החוב באים ונפרעים.


(י) האומר לבנו - קונם שאי אתה נהנה לי,

אם מת - יירשנו.
בחייו ובמותו -
אם מת - לא יירשנו, ויתן לבניו ולאחיו.
ואם אינו רוצה, או שאין לו -
לווה - ובעלי החוב באים ונפרעים.


(יא) הגוזל את הגר, ונשבע לו - ומת,

הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים, ואשם למזבח,
שנאמר: "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו" (במדבר ה ח) וכו'.
היה מעלה את הכסף, ואת האשם - ומת,
הכסף - ינתן לבניו,
והאשם - ירעה עד שיסתאב,
וימכר, ויפלו דמיו לנדבה.


(יב) נתן את הכסף לאנשי משמר - ומת,

אין היורשין יכולין להוציא מידם,
שנאמר: "איש אשר יתן לכוהן, לו יהיה" (במדבר ה י).


נתן את הכסף ליהויריב, ואשם לידעיה - יצא.

אשם ליהויריב, וכסף לידעיה -
אם קיים האשם - יקריבוהו בני ידעיה,
ואם לאו - יחזור, ויביא אשם אחר.
שהמביא גזלו עד שלא יביא אשמו - יצא,
אשמו עד שלא יביא גזלו - לא יצא.
נתן את הקרן, ולא נתן את החומש - אין החומש מעכב.


הדף הראשי של משנה בבא קמא ט