עיקר תוי"ט על בבא קמא ט

משנה בבא קמא, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) עצים כו'. מסקינן בגמרא דדוקא כשנוי דלא הדר לברייתו כבתחלה. וכגון שגזל עצים שאינם משופין ועשאן כלים בוכאני. דהיינו שיפן דלא הדר לברייתו ונשתנה שמו שנקרא בוכאני. והיינו דתנן ועשאן כלים:

(ב) (על המשנה) צמר כו' ה"נ שגזל צמר שאינו טווי ועשה מהן לבדים, שאינו חוזר לברייתו להיות כל נימא ונימא בפ"ע. ונשתנה שמו שנקרא לבד. והיינו דתנן ועשאן בגדים:

(ג) (על הברטנורא) כדיליף ליה בגמרא דף ס"ז מקרא. רש"י:

(ד) (על הברטנורא) ר"ל דדוקא הולד והגיזה קונה בשינוי ומשלם מה שהיה דמיחב, והעודף ששוה עכשיו יותר הוא שלו. אבל פרה עצמה חוזרת בעינה. דלידה וגיזה לאו שינוי הוא בגוף הפרה כו'. נ"י. אבל להרא"ש, דמי פרה ממש, דהוי שינוי אף לפרה עצמה וקנאה בו:

(ה) (על המשנה) העומדת כו'. כלומר לאפוקי שישומו כאלו ילדה, דהא ע"י הלידה קנאה. וז"ל התוספ', וכל שבח שמשעת גזלה עד שתלד לגזלן. ע"כ. וטעמא, דלעולם משלם כשעת הגזילה, כדכייל בסיפא, וקאי אכולהו בבי דמתניתין. ולא אזלינן בתר שעת קנייה אלא משקנאה חזרה השומא לשעת הגזילה. ועתוי"ט:

(ו) (על המשנה) וילדה. ה"ה אפילו לא ילדה, ואיידי דנסיב רישא וילדה, נסיב נמי סיפא וילדה. גמרא. ואע"ג דברישא נמי משלם כשעת הגזילה, סיפא הא קמ"ל דעבור וטעינה הוי שינוי כמו לידה. ונ"ל דה"נ דינא דמחזיר הפרה לפירוש הנ"י וכדלעיל. דמאי שנא שינוי המילוי או שינוי הרקות. וקשיא לי, דלתני נמי ברישא משלם כשעת הגזלה. תו"ע. ועתוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) ולא אמרינן דעכ"פ ישלם ד' וה' כשעת הגזילה לפי דשלו הוא טובח כו'. וממילא דמכ"ש שאינו משלם הכפל אלא כשעת הגזילה:

(ב)

(ח) (על הברטנורא) משום דבגמרא מהפכינן לה כו' ותני וחכ"א בעבדים כו':

(ט) (על הברטנורא) ביון דאורחייהו בהכי, כהיזק שאינו ניכר חשבינן ליה, ואומר לו הרי כו', והוי כחמץ בפסח. אבל מתניתין בשהרקיבו כולן שהוא היזק ניכר כיין והחמיץ מיירי. נ"י:

(י) (על הברטנורא) שיכול לומר לו לך והוציאו שם. רש"י:

(יא) (על המשנה) תרומה כו'. הטעם דאלו אף שנפסלו אצל הגזלן לגמרי. מ"מ תבואת תרומה ולחם חמץ לא נשתנה משאר תבואות ולחמין, והרי הן כמו שהיו בשעת גזילה וכמו שהן עכשיו שאר תבואות ולחמין, מש"ה מצי א"ל הרי כו'. משא"כ בפסלתו מלכות, כיון דצורת מטבע זו אינה יוצאה כלל בכל מדינות המלך ונטבעה צורה אחרת במקומה הרי ניכר הפסידה. סמ"ע:

(יב) (על המשנה) ונעבדה כו'. בעד אחד שלא נסקלה. אבל פסולה לקרבן. וטעמא דא"ל הרי כו', דכל בהמות לאו למזבח קיימי. רש"י:

(יג) (על המשנה) ליסקל. ס"ל להאי תנא דגומרין דינו של שור שלא בפניו וא"צ להביאו לב"ד, דא"ל מאי עבדי ליה, גמרא:

(ג)

(יד) (על הברטנורא) דאין אומן קונה בשבח כלי. גמרא ולא דמי לגזלן שמשלם כשעת הגזילה דהכא לא כיון מעולם לגזול ולא זכה בה. ועמ"ש לקמן בדר"מ ור"י:

(טו) (על המשנה) חייב. שזה כזורק חץ והזיק בו הוא. הר"ם:

(ד)

(טז) (על המשנה) דמי כו'. ובהקדיחה בשעת נפילה שלא היה בו שבח מעולם אבל אם הקדיחה לאחר שקלט ונעשה שבח בצמר, חייב ליתן לו גם דמי שבחו. כמו נתן לאומן לתקן במתניתין דלעיל. גמרא. ולא ידעתי למה לא העתיקום הפוסקים:

(יז) (על המשנה) היציאה. פירש הר"מ מה שהוציא מדמיו. ורש"י הוסיף שכר טרחו כשאר שכיר יום:

(יח) (על הברטנורא) רש"י. ולקמן בדר"י בהוצאה יתירה על שבח, פירשו שאם השכר פחות מן השבח שנותן לו את השכר ומסתבר ודאי דה"נ אם השכר פחות מן היציאות דנותן לו:

(יט) (על הברטנורא) ומשמע דכי יהיב ליה אגרא מחייב למיתב הצמר ולא אמרינן דקני ליה לגמרי שהרי לא נתכוין הצובע לזכות בו כלל. משא"ב בגזלן:

(כ) (על הברטנורא) רש"י. ומשמע דוקא לדשינה קנסינן. והלכך אם בעל הצמר אינו חפץ בצמר אלא שיתן לו דמי צמרו הרשות בידו. ועתוי"ט:

(כא) (על המשנה) את היציאה. לפי שאין מתכוין לקנותו. הלכך לא דמי לגזלן דכולא שבחא דידיה היא כדתנן ריש פרקין. תוספ':

(ה)

(כב) (על המשנה) שוה פרוטה. לאשמה בה. פרט לפתות מש"פ. ספרא:

(כג) (על המשנה) ונשבע לו. לדברי הר"ב בפירוש מ"ז פ"ד דבבא מציעא דעל כפירת פרוטה נשבעין אתי שפיר. אבל לפי דבריו בריש פ"ו דשבועות אין נשבעין על כפירה פחותה משתי כסף. פירשו התוס' דע"י ב"ד אין נשבעין, והכא בנשבע ע"י עצמו:

(כד) (על הברטנורא) ומסיים נ"י, דכתיב ביום אשמתו, דמשמע שנשבע לשקר ומביא אשמו. והר"מ נתן טעם לדבר מפני שכבר נתיאשו מאחר שנשבע ואין באין עוד לתבעו. ולדבריו באינו נשבע אפילו, לתודיעו א"צ. אבל הטור שכתב שצריך להודיעו לומר לו כך וכך גזלתיך בוא וקח ממני:

(כה) (על הברטנורא) להוליכו שאם יאנסוהו חייב להחזיר ולא הוי השבה כו'. רש"י:

(כו) (על המשנה) לשלוחו. עיין פרק ח' דב"מ מ"ג בהר"ב, דפלוגתא דשליח בעדים שייכא נמי הכא. וכ"ה בהדיא בגמרא:

(כז) (על הברטנורא) רש"י. וכתבו התוס' מתוך פירושו משמע דנותנו לשליח ב"ד והוא שומרו בידו עד שיבא הנגזל. ואין נראה כו'. ומסקי דנראה דמתניתין איירי לענין אחריות הדרך דמפטר כשיתן לשליח ב"ד ויש לו כפרה מיד וא"צ לו להמתין עד שיגיע ליד הנגזל כיון שקיבלו שליח ב"ד. וכן פירש הר"מ:

(כח) (על המשנה) ליורשיו. נראה דאתי לאשומעינן דאפילו ליורשים יוליך למדי. א"נ לענין קרן וחומש ואשם. ולא דמי ליורשי גזלן דאין משלמין חומש. תוספ':

(ו)

(כט) (על המשנה) לילך כו'. אבל לכשיבוא מחויב לתת לו מדברי תורה:

(ז)

(ל) (על המשנה) נתן כו'. הוא הדין אם לא נתן לו את הקרן ונשבע אתרווייהו אקרן ואחומש היה מוסיף חומש אלא אורחא דמלתא נקט דאקרן אין נשבעין ב' פעמים. והוא הדין אם נשבע על חומש דיוליכנו אחריו למדי כיון שנשבע עליו נעש' כגזלן. תוספ':

(לא) (על המשנה) הרי זה כו'. וכן לענין דיני נשבע והודה ותנא דידן נקט בגזל. משום דפרקין בדיני גזל איירי:

(ח)

(לב) (על המשנה) שגנבו. לעיל נקט שאכלו, לרבותא אעפ"י שאבדו מן העולם פטור מן הכפל בטענת אבד. והכא נקט שגנבו לרבותא דאף על פי שהוא בעין חייב כפל כיון שטוען טענת גנב. תוספ':

(לג) (על המשנה) כפל. אבל תשלומי ד' וה' לא קתני דלתני טבח ומכר כו'. משום דבקרא לא כתיב ד' וה' אלא בגנב עצמו. תוספות:

(ט)

(לד) (על המשנה) ונשבע. ממש דאי לא נשבע לו לא היה צריך להוציא חלק הנוגע לירושתו מהגזילה. ואפשר דה"ה לא נשבע. ונשבע דקתני משום סיפא דלוה ובע"ח באין ונפרעין, לאשמעינן דאע"ג דנשבע שרי בהכי. ב"י. והסמ"ע כתב דהדרכי משה הכריע דנשבע דוקא:

(לה) (על המשנה) לבניו כו'. פירשו התוספ', דלבניו של גזלן או לאחיו של גזלן, כלומר בתחלה לבניו אם יש לו דהם קודמים לכל אדם בחלק המגיעו ונחשוב אותו כאלו מת הוא, והרי בניו יורשים חלקו עם אחיו, והם אין באין מכחו אלא מכח אבוה דאבא כדאמר בב"ב דף קנ"ט תחת אבותיך יהיו בניך. הלכך אף על פי שאין לאביהן חלק בהם כלום שהרי יש לו להחזיר הגזילה אפ"ה הם קודמין בחלקו מההוא טעמא דב"ב. או לאחיו כשאין לו בנים. וכ"פ הר"מ, אלא דס"ל דמתניתין לאו דוקא נקט בניו ברישא דודאי כל ימי חייו אין חלק לבניו בירושת אביו. ורש"י מפרש לבניו של אביו או לאחיו של אביו. ולשון הר"ב א"א לפרש כשום אחד מהפירושים. ועתוי"ט:

(לו) (על הברטנורא) הר"מ. וטעמא דאי קנאה בשינוי אין עליו אלא לשלם דמי הגזילה ולא הוי בכלל והשיב את הגזילה דהא קרא קאמר אשר גזל, אם כעין שגזל. יחזיר, כמו שכתבתי בריש פרקין. ש"מ דקרא לא איירי אלא אם הוא כעין שגזל שלא נשתנה. נ"ל:

(לז) (על הברטנורא) עירוב פירושים אני רואה בדברי הר"ב. דזה יצא לו מהר"מ והוא מפרש שאין לו אחים. והר"ב כבר פי' אין לו נכסים, כשיטת שאר המפרשים, ולדידהו י"ל דנקט בניו כו' דשכיחי, וה"ה אם אין לו דהירושה ממשמשת ועולה עד יעקב אבינו, ואליהם הוא נותן. וז"ל הר"מ, ואם לא היה אצלו אח מאביו ולא בנים (והוא פירוש דואם אין לו) או לא החזיר הוא את הגזילה לבניו (והוא פירוש דואם אינו רוצה) יתן אותו בחובו וכו'. ועתוי"ט:

(לח) (על המשנה) ונפרעים. דמה שמחזיר להם לא חשיב כאלו נתן להם במתנה ושלא יוכלו בעלי חוב לטרוף דאין אחריות על המטלטלים. דאינו נותן להם לשם מתנה אלא בסתמא בשתיקה מחזיר להם ואין דעתו אלא לקיים מצות השבה בעלמא. הלכך לא הויא מתנה ויכול בעל חוב לטרוף מהם. והוא ודאי אינו יכול לחזור וליקח מהן, דאז לא היה מתקיים השבה כלל אם היה יכול ליקח בעצמו מה שנתן. אבל מה שבע"ח נוטל מתקיים שפיר מצות השבה, כיון שבעצמו אינו נוטל. תוספ':

(י)

(לט) (על המשנה) קונם. מבואר בריש נדרים שהאומר קונם תופס החפץ בקרבן. שקונם כינוי לקרבן הוא ויהיה פירוש הלשון, קונם יהיה אם אתה נהנה כו'. ועתוי"ט:

(מ) (על המשנה) יירשנו. שזה כאומר נכסי עליך אסורים (נדרים פ"ה מ"ג) הר"ם:

(מא) (על המשנה) לא כו'. שזה כמו שא"ל נכסים אלו אסורים עליך. שם. וכתב הר"נ לאו למימרא דכיון דנכסים אסורים לו בהנאה לא יזכה בהן דהא קתני סיפא ויתן לבניו ולאחיו ואם אין לו לוה ובע"ח כו' ואם לא זכה בגוף הנכסים היאך נותנם לבניו או לאחיו, והאיך בע"ח באים ונפרעים, אלא ודאי נכסים דידיה נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהם ע', כ. ומש"ה ניחא לשון ויחזיר. אבל הר"ן העתיק ויתן. וכן הוא בירושלמי:

(מב) (על המשנה) ויחזיר. לאו למימרא שיתנו להם ממש אלא שמראה להם מקום ואומר להם נכסי אלו אסר עלי אבא ואיני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם ועשו מהם מה שתרצו. וכהאי גוונא לאו מתנה הוא אלא גוונא דהפקר. אבל הב"י כתב שאפילו ליתנם ממש מותר כיון שמודיעם שמפני שאסורים עליו נותנם להם אין כאן טובת הנאה. ועתוי"ט:

(מג) (על הברטנורא) לאו דוקא. ועיין פרק ד' דנדרים משנה ז'. ולא תני הכי נמי אינו רוצה, משום דודאי אינו רוצה. תוספ'. ועתוי"ט:

(מד) (על המשנה) ונפרעים. אחר מיתה ואפילו בחייו הוה שרי בכהאי גוונא כדתנן (שם) המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני כו'. אלא לפי שזה אין רוצה שיהנה ממנו כלל בחייו ואינו יכול לעשות תקנה אלא מדעתו. תוספ':

(יא)

(מה) (על המשנה) לכהן. ת"ר אשם זה קרן. המושב זה חומש. כשהוא אומר מלבד איל הכפורים, הוי אומר אשם זה קרן. ולמה קורהו אשם, שאם החזירו בלילה דלא יצא, החזירו לחצאין לא יצא, ואין חולקים גזל הגר כנגד גזל הגר כדין אשם. גמרא:

(יב)

(מו) (על הברטנורא) משמע דר"ל טעטא שזכו במה שבידם כדין נכסי הגר כו' שכל הקודם בהן זכה. ותמיהני, דאי הכי קרא למאי איצטריך כו'. ובגמרא אמר אביי שמע מינה כסף מכפר מחצה, דאי לא מכפר ה"א מהדר ליורשין, מאי טעמא, אדעתא דהכי (דלא תהוו ליה כפרה) לא יהיב ליה כו'. הא קמן דהטעם משום דמכפר מחצה. ולהך סברא בעינן קרא דלא הוה ידעינן דכפר מחצה. אלא ה"א דאין כפרה עד שיביא קרבן:

(מז) (על המשנה) יצא. ילפינן ליה בגמרא מקרא:

(מח) (על המשנה) אין כו'. בגמרא יליף ליה:

(מט) (על הברטנורא) אינו מדוקדק, דמשמע דאי לא נתן לבסוף עכב, וכבר פירש דהעכבה היינו על ההקרבה. וכיון שכבר קרבה אין עוד עכבה כו'. ואולי ר"ל דלא תימא דבדיעבד סגי ליה ויפטור מן החומש, לה"ק ולבסוף נתן, כלומר שלבסוף יתן ולא יפטור בכך. וקרי ביה נותן. ועתוי"ט: