רמב"ם על בבא קמא ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על בבא קמא · ח · >>

בבא קמא פרק ח[עריכה]

משנה א[עריכה]

כשיקטע ידו או רגלו יתחייב לו החמשה עונשין, אבל כשיעשה בו אחד מאלה ההיזקים או שנים מהן, כגון שבייש אותו בלבד, לא יתחייב אלא בושת, וכמו כן אם צער בלבד לא יתחייב אלא צער, כמו שאמר דרך משל כואו בשפוד על צפרניו, ועל זה הדרך הקש.

ואם יעבור המוכה על דברי הרופא ונוסף חוליו או נולדה בסיבתו מחלה, לא יתחייב החובל שום דבר על אותו החולי המתחדש, לפי שהחולה חמס על נפשו.

ודע כי עיקר מעיקרי דתנו אין גובין קנסות בבבל, והוא הדין בשאר כל הארצות, חוץ מארץ ישראל בלבד, לפי שאמר יתברך "עד האלהים"(שמות כב, ח), ואין לנו דיינים שיקרא שמם אלהים אלא הדיינים הסמוכין בארץ ישראל כמו שנבאר בסנהדרין. וכל דייני העולם כאילו הם עומדים במקום דייני ארץ ישראל, ואף על פי כן אין ממלאין מקומן אלא בדברים הנוהגים הרבה, כדי שלא יאבדו זכיות בני אדם כגון ההלואות והמקח והממכר וההקנאות וההודאות והכפירות, וכשהזיקה בהמה בשן ורגל שהן מועדין לזה כמו שקדם, וכמו כן כשהזיק אדם את הבהמה. אבל בהמה באדם או אדם באדם וכן כל קנס לא ישלם שום דבר אלא בבית דין בארץ ישראל, לפי שאלה הדברים שמהם שלא יארעו אלא מעט, ומהם שאין בהם חסרון כיס.

והראוי לעשות בחובל בחברו, שיושם כל מה שיתחייב משבת ובושת ורפוי וצער וקנס ויכלול הכל, וישלם החובל בפעם אחת ויפטר אם היה הדין בארץ ישראל, ואם הוא בחוצה לארץ מנדין החובל עד שיתן מה שיחוייב על דרך פשרה, או יעלה עם בעל דינו לארץ ישראל, וכשיתן מה ששמין עליו מתירין לו נדויו, ואפילו לא נתרצה החובל בזה.

ומאשר ראוי לזכור בכאן כי החצי נזק שחייב התם קנס הוא, ואין גובין אותו בחוצה לארץ אלא על דרך הנזכר. אבל חצי נזק צרורות שנזכר כבר בפרק השני מזו המסכתא, והוא כשהיו צרורות מנתזין מתחת ידו ושבר את הכלים, משלם חצי נזק מן העליה כי הוא הלכה ואינו קנס וגובין אותו בחוצה לארץ, ובלבד שיהיה ברשות הניזק. אבל ברשות הרבים הוא פטור על כל היזק הרגל כמו שנתבאר לשם. ונזק שלם אינו קנס וגובין אותו בחוצה לארץ אלא בשור המועד בלבד, לפי שעיקר הוא בידינו אין מועד בבבל:

משנה ב[עריכה]

אמרו זה חומר באדם מבשור - יש לו סמך על העיקר אשר קדם בפרק שלישי מזו המסכתא, שורו שבייש פטור. וכבר בארנו בפרק חמישי גם כן שהשור פטור מדמי ולדות:

משנה ג[עריכה]

כבר בארנו כי מן העיקרים שבדיננו אין אדם לוקה ומשלם, אלא כשיעשה אדם דבר שחייב עליו מלקות ותשלומין לוקה ואינו משלם, זולתי חובל בחבירו ביום הכפורים בלבד שזה משלם ואינו לוקה, לפי שהמקרא מפורש בחובל שישלם על כל פנים והוא שנאמר "יד ביד"(דברים יט, כא), ובא הפירוש בזה הדבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון, כי אחר שאמר "כאשר עשה כן יעשה לו"(ויקרא כד, יט) שלא היה צריך לומר "יד ביד", וזהו עניין מה שאמרו בפירוש רבתה התורה חובל בחבירו לתשלומין.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ד[עריכה]

כל זה מבואר. ויש (לו דינים) [לדיינים] לייסר אותם, כדי להסיר הזיקם מבני אדם:

משנה ה[עריכה]

כבר בארנו בפרק ארבעה עשר ממסכת שבת, כי החובל לא יהיה מתחייב בנפשו אלא כשנתכוין לקחת הדם השותת מן המכה שישתמש בו במה שירצה, אבל אם נתכוין להכאיב ולהזיק בלבד הוא מקלקל ופטור מצד חיוב שבת. וזהו בחובל בבהמה ובחיה, אבל חובל בחבירו הוא חייב סקילה מפני ששככה רגזו ורפתה רוחו בהזיקו לבעל ריבו הוא כמתקן, כמו שהתבאר בקורע בחמתו ועל מתו שהוא חייב, לפי שתנוח דעתו באותו מעשה ואף על פי שהוא קלקול ולפיכך הוא פטור מכלום מחמת הנזקים. ודע זה ולא תטעה בו:

משנה ו[עריכה]

תוקע לחבירו - הוא מי שמכה חבירו בפס ידו סגור, בערפו.

סטרו - שהכהו בפס ידו על פניו.

לאחר ידו - שהכהו באחר ידו, והוא קלון יותר.

צרם באזנו - שפתל אזנו, והכאיבו כעין עקיצה.

ומה שאמר הכל לפי כבודו - רוצה לומר פירוש אלו השעורים הנזכרים הם תכלית מה שהוא נותן לאדם חשוב, ואם הוא אדם פחות יפחתו לו מאלו השעורים ולא יתנו לו אלא לפי כבודו.

ורבי עקיבא חולק בזה, ואמר שישראל כולם שוין באלו הדינים.

ומן העיקרים בדין שלא יאריכו בית דין זמן בנזקין, ואמנם עשה רבי עקיבא זמן בבושת בלבד.

ואין הלכה כרבי עקיבא בהשוותו כל אדם, ולא כרבי יהודה.

וכל אלו הם קנסות ודינם בארץ ישראל, כמו שבארנו:

משנה ז[עריכה]

אמרו "יש הן שהוא כלאו", והוא זה שיאמר לו בנזק גופו על מנת פטור, כי מן הידוע כי אין אדם מוותר בכמות זה, ולפיכך חייב:

משנה בבא קמא, פרק ח':
הדף הראשי מהדורה מנוקדת נוסח הרמב"ם נוסח הדפוסים ברטנורא עיקר תוספות יום טוב