משנה בבא קמא ח ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק ח · משנה ו | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

התוקע לחבירוכד, נותן לו סלעכה.

רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי, מנהכו.

סטרו, נותן לו מאתים זוז.

לאחר ידוכז, נותן לו ארבע מאות זוז.

צרם באזנו, תלש בשערו, רקק והגיע בו כח רוקו, העביר טליתו ממנו, פרע ראש האשה בשוק, נותן ארבע מאות זוז.

[זה הכלל], הכל לפי כבודו.

אמר רבי עקיבא, אפילו עניים שבישראל, רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהםכט, שהם בני אברהם יצחק ויעקב.

ומעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק, באת לפני רבי עקיבא, וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז.

אמר לו: רבי, תן לי זמן. ונתן לו זמן.

שמרה עומדת על פתח חצרה ושבר את הכד בפניה, ובו כאיסר שמן.

גילתה את ראשה, והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשהלא.

העמיד עליה עדים, ובא לפני רבי עקיבא, אמר לו: רבי, לזו אני נותן ארבע מאות זוז?

אמר לו: לא אמרת כלום.

החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאילג, פטורלד.

אחרים שחבלו בו, חייבין.

והקוצץ נטיעותיו, אף על פי שאינו רשאילה, פטור.

אחרים [שקצצו את נטיעותיו], חייביםלו.

נוסח הרמב"ם

התוקע לחברו נותן לו סלע רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי מנה סטרו נותן לו מאתיים זוז לאחר ידו נותן לו ארבע מאות זוז צרם באוזנו תלש בשערו רקק והגיע בו הרוק העביר טליתו ממנו ופרע ראשה של אישה נותן ארבע מאות זוז הכל לפי כבודו אמר רבי עקיבה אפילו עניים שבישראל רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן שהן בני אברהם יצחק ויעקוב מעשה באחד שפרע ראשה של אישה ובאת לפני רבי עקיבה וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז אמר לו רבי תן לי זמן ונתן לו שימרה עומדת על פתח חצרה ושיבר את הפך לפניה ובו איסר שמן וגלתה את ראשה והייתה מטפחת ומנחת על ראשה והעמיד לה עדים ובא לפני רבי עקיבה אמר לו רבי לזו אני נותן ארבע מאות זוז אמר לו לא אמרת כלום שהחובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי פטור ואחרים שחבלו בו חייבין הקוצץ את נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי פטור ואחרים שקצצו את נטיעותיו חייבין.

פירוש הרמב"ם

התוקע לחבירו נותן לו סלע רבי יהודה אומר כו': תוקע לחבירו הוא מי שמכה חבירו בפס ידו סגור בערפו. סטרו שהכהו בפס ידו על פניו. לאחר ידו שהכהו באחר ידו והוא קלון יותר. צרם באזנו שפסל אזנו והכה בו כעין עקיצה. ומה שאמר הכל לפי כבודו ר"ל פי' אלו השעורים הנזכרים הם תכלית מה שהוא נותן לאדם חשוב ואם הוא אדם פחות יפחתו לו מאלו השעורים ולא יתנו לו אלא לפי כבודו. ור"ע חולק בזה ואמר שישראל כולם שוין באלו הדינים. ומן העקרים בדין שלא יאריכו ב"ד זמן בנזקין ואמנם עשה ר"ע זמן בבושת בלבד.ואין הלכה כר"ע בהשוותו כל אדם ולא כר"י. וכל אלו הם קנסות ודינם בא"י כמו שבארנו:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

התוקע לחבירו - שמחבר אצבעותיו בפס ידו ומכה אותו באגרוף:

נותן לו סלע - דמי בשתו. ואין הלכה כר"י שאומר מנה:

סטרו - שהכהו בפס ידו על לחיו, ואיכא בשת טפי:

צרם - משך. לשון אחר, פגם:

הכל לפי כבודו - כל אלו הדמים שהוזכרו במשנה אינם אלא למכובד ביותר. אבל לאדם בזוי פוחתין לו:

אמר רבי עקיבא וכו' - רבי עקיבא פליג אתנא קמא, וסבר דבין מכובד בין בזוי כולן שוין לדיני קנסות הללו. ואין הלכה כרבי עקיבא:

ונתן לו זמן - והני מילי לבושת דלא חסריה ממונא, יהבינן זמן. אבל לנזקין דחסריה ממונא, לא יהבינן זמן ל:

שמרה - המתין לה עד שראה אותה עומדת על פתח חצרה:

ובו כאיסר שמן - שמן קנוי באיסר:

לזו אני נותן ארבע מאות זוז - שעל כאיסר שמן זלזלה בעצמה לגלות ראשה ומראה היא שאינה מקפדת על הבושת לב:

פירוש תוספות יום טוב

התוקע לחבירו נותן לו סלע. כתב הרמב"ם פ"ג מהלכות חובל דכל אלו הכאות השנויים במשנתנו יש בהן ביזוי וצער מעט [ואין בהם נזק] ופסקו חכמים דמים קצובים. ואותו הממון הקצוב הוא דמי הצער והבשת. והרפוי והשבת בין צריך לרפואה ושבת. בין לא צריך. כזה הוא משלם ע"כ. והטור סימן ת"ך כתב בשם הרי"ף שאלו דברים הקצובים אינם אלא בשביל בושת וצער. שב' דברים אלו ישנם ברוב היזק. שאדם עושה לחבירו. ואם יש רפוי ושבת הכל לפי הענין ובזה לא יכלו חכמים ליתן קצבה:

סלע. אסיקנא בגמרא ריש פ"ד דסלע מדינה תנן. ושיעורו כתבתי במ"ב פ"ק דכתובות:

מנה. מסקינן בגמרא דפרקין דמנה צורי קאמר. וכתבו התוספות בריש פ"ד דתימה שחלוקין כל כך זה מזה. דסלע מדינה אחד ממאתים במנה צורי [דמנה צורי עשרים וחמשה סלעים. וסלע מדינה שמינית בשל צורי. ומיהו בכסף שבו אבל נחושת יש בסלע מדינה מה שאין כן כלל בצורי. ובהכי לא איירי לפי שאין הנחשת שוה הרבה]. ונראה דזה דבר בעשיר וזה דבר בעני אבל ליכא למימר דלא פליגי. דבגמרא משמע קצת. דפליגי. ע"כ. וכן דעת הר"ב דפליגי מדקאמר ואין הלכה כרבי יהודה:

לאחר ידו. שהכהו באחר ידו והוא קלון יותר. הרמב"ם:

והגיע בו רוקו. דאילו הגיע בבגדו לא מאי אמרת נהוי כי ביישו בדברים. זאת אומרת ביישו בדברים פטור. גמרא. וכתב הרא"ש ונ"ל טעמא משום דכתיב (דברים כה) והחזיקה במבושיו דמשמע דלא חייבה תורה אלא על בושת גופו. אבל בושת דדברים או רקק על בגדו פטור:

רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן. כי יש עשירים שאין מתביישין יותר מבני חורין שירדו. וכן עניים. ואין יכולין לדקדק עליהם כל כך איזה מהן מתבייש כאילו ירד ואיזה מתבייש יותר או פחות. וכיוצא בזה בהעביר טליתו ופרע ראש האשה בשוק דאין מדקדק בדבר אם היו שם בני אדם שרגילים להתבייש יותר מפניהם. כגון בני אדם חשובים או לא. אלא שוים לשומא אחת. תוספות דף פ"ו:

[ונתן לו זמן. כתב הר"ב וה"מ לבושת וכו' אבל לנזקין וכו'. ואע"ג דהכי אתמר אמר רבי חנינא אין נותנין זמן לחבלות. אף נזקים שבממונו בכלל החבלות כדאמרינן ברפ"ק דסנהדרין מה לי חבל בגופו מה לי חבל בממונו וכן אין לך חבלה בגופו שלא יחסר לו ממון ריפוי ושבת. ומקרי דחסריה ממונא]:

והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה. כלומר היתה מאספת השמן בטפח שלה והניחה ידה על ראשה לסוך. וחברים רבים ללשון הזה. פרק בתרא דתרומות מ"ז. ובפ"ד דע"ז [משנה יו"ד] מטפח על פי חבית. ובפרק כ"ב דשבת [דף קמ"ג] ולא יטפח בשמן. ואמרינן בכמה דוכתי טופח ע"מ להטפיח. ומ"ש הר"ב לזו אני נותן שעל כאיסר שמן זלזלה בעצמה וכו' כלומר שאע"פ שזה השמן אם ילך לאבוד אינו שוה אלא איסר והיתה יכולה לקנות בכאיסר ותסוך בה בצנעא. ובמקצת ספרי הרי"ף כתוב והיתה מטפחת ומכה וכו' ומפני כן יש רוצים לפרש מטפחת ג"כ ענין הכאה מלשון מטפחות דמ"ח פרק בתרא דמועד קטן שפירושו מספקות כף אל כף. ולפי זה צריכין אנו לומר שהשמן שלה היה. דאי לא תימא הכי מה לה בצער דאינש אחרינא כל שכן של בעל ריבה. אבל מצאתי באבות דר' נתן פ"ג בזה הלשון נתן לו זמן. אמר לו חבירו אני אתן לך עצה שלא תתן לה אפילו שוה פרוטה. אמר ליה תן לי. [א"ל] לך טול שמן בכאיסר ושבור את הצלוחית על פתחה של האשה. מה עשתה האשה יצאה מתוך ביתה ופרעה ראשה בשוק והיתה מטפחת וכו'. משמע דטול שמן בכאיסר מממונו קאמר. וכן מדיצתה מתוך ביתה וכו'. משמע דלא מפני הצער היתה פורעת ראשה שהרי זה היתה יכולה לעשות מבפנים. ועוד שהתוספות [דף צ"א] כתבו בדבור המתחיל אלא האי תנא וכו' בזה"ל. שאסור לחבול אפילו לצורך כגון אשה שטפחה על ראשה. ע"כ. ש"מ דטפיחה לצורך היתה. ונ"ל דז"ש בספרי הרי"ף ומכה. שטעות סופר הוא וצריך להיות וסכה:

החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי. כדתניא אמר ר"א הקפר ברבי מה תלמוד לומר (במדבר ו) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. וכי באיזה נפש חטא זה. אלא שציער עצמו מן היין וכו'. וכתבו התוספות דאע"ג דבנזיר טמא כתיב היינו מפני ששנה בחטא. אבל בנזיר טהור הוי נמי חוטא. אלא שיש בו ג"כ מצוה. ומצוה גדולה מעבירה והיינו דקרינן ליה נוה בריש מסכת נזיר [דף ג']. ואי לאו מצוה דגדולה מעבירה שבה. לא היה קורהו נוה. אבל מ"מ חטא יש בו על שציער. ומידי דהוה אמתענה תענית חלום בשבת [ברכות ל"א ע"ב] שקורעין גזר דינו ונפרעין ממנו תענית של שבת. מאי תקנתיה ליתב תענית לתעניתו:

פטור. לשון התוספות תימא מאי חיוב שייך. ואי פטור ממלקות קאמר על כרחו הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאין רשאי פטור. לאו היינו פטור ממלקות. [דהא חייב. כדכתיב. (דברים כ) ואתו לא תכרות כמ"ש בדבור דלקמן] וצריך לדחוק ולומר פטור אף על פי שאין בו צד חיוב שאין חס על גופו. אחרים שחבלו בו חייבים. ע"כ:

והקוצץ נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי. דעבר בבל תשחית. רש"י. וא"ת דהא לא תשתית במלחמה כתיב. ואיכא למימר דבמלחמה דוקא הזהיר הכתוב כטעם הכתוב בצדו כי ממנו תאכל. וזה כדי שיהא מצוי מידי דאכילה ליוצאי צבא. ובגמרא פ"ג דמכות ד' כ"ב והביאו התוספות דהכא. נקט אזהרה לקוצץ אילנות טובות מואותו לא תכרות. ונ"ל דהיינו טעמא דמיתורא דואותו לא תכרות יליף ליה. דאי מלא תשחית אימא דוקא במלחמה. אלא רש"י נקט רישא דקרא דהא גלי קרא בלא תכרות דקפיד על כל קוצץ אילנות אפילו שלא במלחמה שלא ישחיתנו. [ובגמרא [דף צ"א] בברייתא המקרע על המת יותר מדאי לוקה משום בל תשחית]:

אחרים שקצצו וכו' חייבים. בדלא אתרו ביה שאינו לוקה [כמ"ש הר"ב במ"ב פ"ז] תוספות:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כד) (על המשנה) התוקע כו'. כל אלו ההכאות השנויים במשנתינו יש בהם ביזוי וצער מעט ואין בהם נזק. ופסקו חכמים דמים קצובים. ואותו הממון קצוב הוא, דמי הצער והבושת והריפוי והשבת, בין צריך לרפואה ושבת בין לא צריך, כזה הוא משלם. הר"מ. והטור בשם הרי"ף כתב דריפוי ושבת אינם בכלל זה, והכל לפי הענין:

(כה) (על המשנה) סלע. סלע מדינה תנן. גמרא:

(כו) (על המשנה) מנה. צורי קאמר. ותימה שחלוקין כ"כ זה מזה דמדינה אחד ממאתים בשל צורי. ונראה, דזה דבר בענ. וזה בעשיר, ומ"מ פליגי קצת. ועתוי"ט:

(כז) (על המשנה) לאחר ידו. שהכהו באחר ידו, והוא קלון. ותר. הר"מ:

(כח) (על המשנה) בו. דאלו בבגדו, לא. מאי אמרת נהוי כי ביישו בדברים, זאת אומרת ביישו כדברים פטור. גמרא. וטעמא נ"ל. משום דכתיב והחזיקה במבושיו דמשמע דלא חייבה תורה אלא על בושת גופו כו'. הרא"ש:

(כט) (על המשנה) כאלו כו'. כי יש עשירים שאינן מתביישים יותר מבני חורין שיר. ד. ו. וכן עניים. ואין יכולין לדקדק עליהם כל כך איזה מהן מתבייש כאלו ירד ואיזה מתבייש יותר או פחות. וכיוצא בזה בהעביר טליתו ופרע. דאין מדקדק בדבר אם היו שם ב"א חשובים או לא. אלא שוים לשומא אחת. תוספ':

(ל) (על הברטנורא) וכ"ה חבלה דבגופו דאין לך חבלה דבגופו שלא יחסר לו ממון ריפוי ושבת. ועתוי"ט:

(לא) (על המשנה) מטפחת כו'. כלומר היתה מאספת השמן בטפח שלה והניחה ידה על ראשה לסוך:

(לב) (על הברטנורא) כלומר שאע"פ שזה השמן אם ילך לאיבוד אינו שוה אלא איסר, והיתה יכולה לקנות בכאיסר ותסוך בה בצנעא. ועתוי"ט:

(לג) (על המשנה) אע"פ כו'. כדתניא וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה, אלא שציער עצמו מן היין. וכו' ואפילו בנזיר טהור, מידי דהוה אתענית חלום בשבת דצריך למיתב תענית לתעניתו. תוס'. ועתוי"ט:

(לד) (על המשנה) פטור. אע"פ שאין בו צד חיוב שאין חס על גופו. אחרים שחבלו בו חייבין, תוספ':

(לה) (על המשנה) שאינו רשאי. דעבר על בל תשחית. רש"י. ועתוי"ט:

(לו) (על המשנה) חייבים. בדלא אתרו ביה שאינו לוקה. תוספ':

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

התוקע לחברו וכו':    וגרסי' בר"פ המניח לרכובא שלש סלעים לבעיטה חמש לסנקורית שלש עשרה פי' אם בעטו בארכובתו נותן לו שלש סלעים ואם בעטו ברגלו נותן לו חמש ואם באוכף של חמור הכהו או שנשאו והשליכו לפי פי' הרמ"ה ז"ל נותן לו י"ג סלעים וכתב שם הרא"ש ז"ל כתב רב אלפס ז"ל דתשלומין הללו הם דמי בשתו וצערו ומייתי ראיה מעובדא דתנן בישא דלא חייביה אלא פלגא דזוזא כדתנן התוקע לחברו נותן לו סלע דהיינו חצי סלע אלמא סכום סלע הוא תשלום השנוי והוא בושת וצער דשני דברים הללו ישנן ברוב היזק שאדם עושה לחברו ואם יש נזק או שבת או רפוי או שנים מהם או שלשתם מיחייב לתת לו הכל לפי הענין בזה לא יוכלו חכמים ליתן קצבה ע"כ. אכן הרמב"ם ז"ל כתב מהלכות חובל ומזיק דכל אלו הכאות השנויות במשנתנו יש בהן בזוי וצער מעט ופסקו חכמים דמים קצובין ואותו הממון קצוב הוא דמי הצער והבושת והרפוי והשבת בין צריך לרפואה ושבת בין לא צריך כזה הוא משלם ע"כ. ומ"ש נ"י בשם הרא"ה ז"ל שם בר"פ המניח לרכובה שלש לפי שיש בה שלש פרקים לבעיטה חמש לפי שהכהו בחמש אצבעות לסנקורית והוא שהכהו מאחרי ידו י"ג לפי שיש בידו י"ג פרקים לבד מפרק הגודל שלא הכה בו וזה עם הפרק העליון ע"כ. קשה לע"ד דאי סנקורית פירושו לאחר ידו התנן הכא לאחר ידו נותן לו ד' מאות זוז ודוחק לחלק בין לאחר ידו למאחרי ידו וצ"ע לע"ד. ופי' רש"י ז"ל התוקע הכהו על אזנו לשון מורי ל"א תוקע ממש. והרמב"ם ז"ל פירש תוקע לחברו הוא מי שמכה חברו בפס ידו סגור בערפו ע"כ:

סלע:    פי' של מדינה דהיינו חצי זוז הכי מפרש לה התם בקדושין גם בפ' ד' וה' וגם שם פ' יש בכור דהיינו בסלע של דבריהם דעבידי אינשי דקרו לפלגא דזוזא איסתירא פי' סלע:

מנה:    צורי דהיינו כ"ה סלעים ק' זוז הכי מסיק בגמ'. וכתבו תוס' ונ"י ז"ל שאל ר"ת ז"ל היאך אפשר שיהא כ"כ בין ת"ק לר' יוסי ותירץ דת"ק מיירי בעני שבישראל ור' יוסי בעשיר שבישראל והריא"ף ז"ל פי' דמכולהו חמש דברים קאמר ר' יוסי מנה בעשיר שבישראל ואומר דלעולם בעני שבישראל אין פוחתין לו עד סלע ות"ק דאמר סלע בעני שבישראל אומר דלעולם לעשיר לא יהיב מנה צורי ע"כ. אמר המלקט פי' הריא"ף דקאמר אם הוא ברב אלפס ז"ל אולי הוא בשום תשובה. גם שם ר"פ ד' וה' כתבו התוס' ונראה לר"ת דלא פליגי אלא האי בעני והאי בעשיר ומיהו מדקאמר בהחובל הא אנא הא ר' יוסי הגלילי משמע קצת דפליגי מ"מ אע"ג דפליגי מצינו למימר דזה דבר בעשיר וזה דבר בעני כר"ת דא"א שאם בושתו של עני סלע שלא יעלה בושתו של עשיר או פחות או יותר ממנה ע"כ:

רקק והגיע בו הרוק:    ובגמ' אמר רב פפא לא שנו אלא בו אבל בבגדו לא במערבא אמרי משמיה דר' יוסי ב"ר חנינא זאת אומרת ביישו בדברים פטור מכלום דאם איתא דביישו בדברים חייב אפי' כי לא הגיע בו מחייב דנהווי כי ביישו בדברים:

זה הכלל הכל לפי וכו':    מלו' זה הכלל ליתנהו ברב אלפס ולא בהרמב"ם והרא"ש ז"ל ולא בירוש' אכן ברש"י ז"ל איתנהו. הכל לפי כבודו לקולא קאמר וכדמפר' רעז"ל דאי ס"ד האי שיעורא דד' מאות את"ק אפחות שבעניים קאמר והכל לפי כבודו לחומרא קאמר למיהב טפי לעשירים וקא אתי ר' עקיבא למימר אפי' עני שבישראל יטול יותר מד' מאות זוז א"כ הוי מעשה לסתור דאמאי לא מחייב ליה לפורע ראש האשה למיהב טפי אלא ודאי דת"ק לקולא קאמר דלעני לא יהבינן כולי האי וקאמר ליה ר"ע לעני נמי יהבינן הכי ות"ק דמתני' ס"ל כר"ש וכמ"ש לעיל ראש הפירקי' בשם הרא"ש ז"ל:

רואין אותן כאלו הן בני חורין:    נראה דנקט בני חורין משום דלעיל גבי נזק תנן דשמין אותו כעבד אע"פ שהוא בן חורין וזילא ביה מילתא קמ"ל דהכא גבי בושת אין שמין אותו רק כבן חורין או אפשר להאי רואין אותן כאילו הן בני חורין ר"ל בני שרים וסגנים כמו ואת כל חורי יהודה וירושלם ואריבה את החורים. חוריה ואין שם מלוכה יקראו וכן ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל ועביד חורין רברבין בישראל. ודכותיה בני חורין דתני בסוף מסכת סוטה ועיין ג"כ במ"ש בפ' שני דמסכת יום טוב סי' ו' כך נלע"ד:

ומעשה באחד שפרע ראש האשה:    ענייה היתה ואפי' הכי חייבו ר"ע ד' מאות זוז:

שִמְרָה:    כך נקד הר"ר יהוסף ז"ל:

ושיבר את הפך:    כצ"ל:

באיסר שמן:    בבית צ"ל פי' שמן קנוי באיסר אמר לו רבי לזו אני נותן ד' מאות זוז כך צ"ל:

אע"פ שאינו רשאי פטור:    תימא מאי חייב שייך ואי פטור ממלקות קאמר על כרחך הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי פטור לאו היינו פטור ממלקות דהא חייב משום קוצץ אילנות טובות ואזהרתיה מואותו לא תכרות כדאיתא בפ' בתרא דמכות וצריך לדחוק ולומר פטור אע"פ שאין בו צד חיוב שאין חס על גופו אחרים שחבלו בו חייבין ואחרים שקצצו נטיעה חייבין צריך לאוקמה כר"מ דאמר לוקה ומשלם דלוקה משום לא תכרות א"נ בדלא אתרו בי' תוס' ז"ל. ונלע"ד שהיה צריך להיות כך וצריך לדחוק ולומר פטור אפי' מדיני שמים על עון שאין חס על גופו ואע"פ שאין בו צד חיוב אפי' בידי שמים אעפ"כ אחרים שחבלו בו חייבין. ובגמ' רמי והתניא א"ל ר"ע צללת במים אדירים והעלית חרס בידך דאדם רשאי לחבול בעצמו ותירץ רבא חבלה אינו רשאי אבל בושת רשאי ור"ע ה"ק ליה ל"מ בושת דהואיל ואדם רשאי לבייש בעצמו ודאי דאפי' אם בייש בעצמו אפ"ה אם ביישו בו אחרים ודאי דלא מפטרי בהכי אלא אפי' חבלה נמי דאין אדם רשאי לחבול אם חבל א"ע דאיכא למימר הואיל ומקולקל הוא דאין מקפיד לא ניחייבי אחריני אפ"ה אחרים שחבלו בו חייבין והדר פריך עלה ומסקי' דתרי תנאי אליבא דר"ע דתנא דמתני' ס"ל אליבא דר"ע דאדם רשאי לחבל בעצמו ור' אלעזר הקפר דאמר גבי קרא דמאשר חטא על הנפש ומה נזיר שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה הוא תנא דמתני' דקאמר אליבא דר"ע דאין אדם רשאי לחבול בעצמו. וכתוב בטור שם בחו"מ סי' ת"ך כתב הרמ"ה שאינו הלכה אלא האדם רשאי לחבול בעצמו ע"כ. ולשון ספר הלבוש שם סעי' ל"א מי שדרכו שחובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי אם אחרים חבלו בו חייבין ולא יפטרו בטענה שהרי דרכו של זה לחבול בעצמו ע"כ:

ואחרים שקצצו את נטיעותיו חייבין:    כצ"ל. ובגמ' אמר רבינא אם מעולה בדמים לעצים ולקורות יותר משבח פירותיו מותר. ואחרים שקצצו את נטיעותיו חייבין בנטיעה בת שנתה שתי כסף כדאמרי' בהכונס צאן לדיר:


פירושים נוספים

בבלי צ א  רמב"ם הלכות חובל ומזיק ג ט  שולחן ערוך חושן משפט תכ מא