תוספות יום טוב על בבא קמא ח

<< · תוספות יום טוב · על בבא קמא · ח · >>

משנה א

בנזק. כתב הר"ב דכתיב (שמות כ"א) עין תחת עין. ואין לומר עין ממש דכתיב (במדבר ל"ח) ולא תקחו כופר לנפש רוצח. לנפש רוצח אי אתה לוקח וכו'. דאי לגופיה דלא תשקול ממונא ולפטריה מקטלא. לכתוב רחמנא לא תקחו כופר לאשר הוא רשע למות. לנפש רוצח למה לי. ועדיין אמרת אי בעי עיניה ניתיב. ואי בעי דמי עיניה ניתיב. קמ"ל גזרה שוה מהכאה הכאה כלומר לענין הכאה דסמיכי למילף מכה נפש בהמה ישלמנה (ויקרא כ"ד) וסמיך ליה איש כי יתן מום בעמיתו וגו'. ומום על ידי הכאה בא. מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין. והכאה הכאה לחוד לא סגי דאימא למילף ממכה אדם יומת שנהרג ממש ה"נ מום ממש ינתן בו. ולא תילף ממכה בהמה. דדנין אדם מאדם. ואין דנין אדם מבהמה. כדאיתא בגמרא. וזה שנאמר (דברים י"ט) לא תחוס עינך שלא תחוס בתשלומין. שמא תאמר עני הוא זה. ושלא בכונה חבל בו ארחמנו. לכך נאמר לא תחוס עינך. ספרי. כתבה הרמב"ם ריש הלכות החובל. ומ"ש הר"ב לראשי אברים. מסיים בגמרא שאינן חוזרין. כלומר והוו כעין מיתה שאותו אבר מת:

רפוי. כתב הר"ב ודוקא כשהחולי בא מחמת מכה. היינו אם עלו בו צמחים מחמת מכה דתנן במתניתין וילפינן לה מכפל לשון ורפא ירפא (שמות כ"א). ומה שכתב הר"ב אבל אם פשע וכו' היינו נמי שלא מחמת מכה דתנן. והוה אמינא דעבר על דברי רופא לאו שלא מחמת מכה היא. דהא מ"מ על ידי המכה בא לו זה. שאילו לא הוכה לא היה צריך להזהר בדברי הרופא. קמ"ל דלא ויליף ליה מדכתיב רק:

בשת. כתב הר"ב דכתיב (דברים כ"ה) וקצותה את כפה ממון. וכן לשון רש"י ובספרי יליף לה גזירה שוה דתחוס תחוס. וז"ל רש"י בפ"י דסנהדרין דף פ"ו. נאמר כאן לא תחוס. ונאמר להלן בעדים זוממין (שם י"ט) לא תחוס מה להלן ממון אף כאן ממון. ע"כ. וכן מפרש בספרי פרשת עדים זוממין. ועדים זוממין יליף לה נמי בגזרה שוה דיד ורגל. אבל בגמרא דפרקין דרשו מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם. ואי סלקא דעתך יד ממש. יד ביד למה לי. [אלא דבר הניתן מידליד] וזה דרשו בכאן על חובל עצמו. [וכמו שאכתוב במ"ב בדבור המתחיל חובל וכו'] וכן פירשו התוספות בפ"ג כתובות דף ל"ב. ומ"מ אף לדברי הר"ב דנסיב לדרשא דלא תקחו כופר דאפילו הכי צריכין למילף עדים זוממין לחייבו בממון. דהא דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם מצינו למימר דמיירי במיתה ומלקות אבל בממון מלקי לקי ממונא לא משלם. כך למדתי מהתוספות דכתובות. ועיין במה שאכתוב במ"ג:

רואין אותו. כתב הר"ב דין תורה שאין יכולין לדון וכו'. ואין נקראין אלהים אלא דיינים הסמוכים בארץ ישראל. עיין בפירוש מ"ג פ"ק דסנהדרין. ומ"ש הר"ב אלא שבהלואות וכו' עד וכפירות. לשון הרמב"ם בפירושו. ובגמרא לא אמרו אלא הודאות והלואות. ופירש"י הודאות. הבא לדון בעדי הודאה שאומרים בפנינו הודה לו. והלואות שבא לדון בעידי הלואה שאומרים בפנינו הלוה לו. עד כאן. וכן פירש בריש מסכת סנהדרין ודחה לפרש מודה בקצת וכופר הכל משום דהודאות וכפירות מיבעי ליה. ומקח וממכר והקנאות. נראה לי דמקח וממכר דהיינו שזה קנה מזה בדמים או שהחליף. ואילו הקנאות היינו שזה הקנה במתנה לו. וכבר כתבו הפוסקים דמתנות דיינינן. וטעמא דהא אי איתא שהקנה לו הרי זכה בו ויש לו חסרון כיס כשלא נדינהו. וכפירות שאין עדי הודאה ולא עדי הלואה ושייך כפירה. דאילו בעדי הודאה והלואה אע"ג דשייכי נמי כפירה והעדים יעידו שלא כדבריו. מ"מ לא שכיח שיכפור ויכחיש העדים כל שכן דלא שכיח בעדי שקר יעידו אלא שיש לזה טענות על העדאות העדים כגון משטה אני בך. ושלא להשביע. או פרעתי וכדומה לזה. אבל בתביעה שבע"פ שכיח הכפירה. [משום הכי לא סגי להר"ב והרמב"ם לשתוק מיניה ודלהוי כלולה בהודאתו שע"י עדים]. ומ"ש הר"ב [וכן] בהמה שהזיקה בשן ורגל שהן מועדות. דאי בקרן קיימא לן פלגא נזקא קנסא. ואין גובה קנסא בח"ל. וכיון דמנגיחות דתמות לא מייתינן ליה לבי דינא. היכי מייעד ליה. מאי אמרת דאייעוד התם ואייתוה להכא. דבר שאינו מצוי הוא כדאיתא בגמרא:

כאילו הוא עבד נמכר בשוק. דהא מה שהוא חשוב יותר ונתבזה מחמת חשיבותו. זהו בכלל בשת כך כתב מה"ר ואלק כ"ץ בש"ע סימן ת"ך:

במה היה יפה וכמה הוא יפה. פירש עבד הנמכר בשוק כמה הוא יפה עם האבר. וכמה הוא יפה עבד הנמכר בלא אותו אבר. ושומא זו להקל דלמדין מובער בשדה אחר דאמרה תורה לשום ערוגה אגב שדה. במשנה ב' פ"ו. הרא"ש:

צער כואו בשפוד וכו' ואפילו על צפורנו. בגמרא דכויה בין אית בה חבורה בין אין בה חבורה משמע. וכי תימא חבורה למה לי. לדמי יתירי. ופירשו התוספות שמשלם בצער שיש בו רושם יותר מבצער שאין בו רושם אע"פ שאין מצטער בזה יותר מבזה. ישלם יותר לפי שמתגנה מחמת הרושם ע"כ. ואני תמה על זה דצערא דמתגנה בכלל בשת הוא דמאי איכא בבשת אלא צערא דגנותו. ונ"י כתב בשם הרמ"ה דלדמי יתירי הכי פירושו שאם חבל זה בזה. ושל זה מרובה משל זה דשמין ולא אמרינן דיצא זה בזה. והכי שמעינן לה. דאי לא כתיב אלא כויה הוה משמע בין אית בה חבורה. בין לית בה חבורה. שוין לכל מילי. ומי שחבל בחברו בחבורה. וחזר הלה ועשה לו כויה שאין בה חבורה. קרינא בה כויה תחת כויה. ויצא זה בזה ולא ישלם במותר כלום. להכי הדר כתב חבורה תחת חבורה. דמשמע חבורה תחת חבורה ולא כויה תחת חבורה. ואע"ג דתרוייהו מקרי כויה ומדשמעינן דקפיד קרא במותר הוא הדין בשתי חבורות ששמין ומשלם המותר ע"כ:

או במסמר. לשון רש"י כאב המכה ע"כ. ונראה לי שר"ל שאינו חוזר על כואו אלא שתחב לו מסמר שאינו חם. ותרי גווני נקט. ועדיין קשה לי תרתי למה כמ"ש במשנה ג' פ"ה:

כיוצא בזה. כתב הר"ב לפי מה שהוא מעונג וכו'. וכ"כ רש"י והיינו דלא תנן כמה אדם זה דהוה משמע דקאי אהא דראינוהו כעבד:

רוצה ליטול להיות מצטער כך. מסיק הרא"ש דאין שמין כמה אדם רוצה ליטול ולהצטער דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו ואין ערך לשומא זו אלא שמין מי שחייב למלכות לכוותו בשפוד על צפורנו כמה היה נותן שלא יעשה לו צער זה. ושומא זו קלה להוציא ממון להנצל מצער מליקח ממון ולקבל צער. והיינו כשומא שכתב הר"ב בצער דבמקום נזק דמהאי טעמא הוא דפירש ששמין כך כדאיתא בגמרא. ופרכינן בגמרא האי ליטול ליתן מיבעי ליה. ומשנינן ליטול זה מזה מה שנתן זה:

אם מחמת המכה וכו'. עיין מ"ש לעיל. בדבור רפוי וכו':

כאילו הוא שומר קשואין. פירש הר"ב שהרי אין ראוי למלאכה אחרת. דמיירי בסתם בני אדם שאין בני אמנות. אבל אם הוא בן אומנות ויכול לעסוק במלאכתו אחר חליו משערין השבת כפי המלאכה שיכול לעשות אחר שיתרפא. ומיהו אם נוקב מרגליות הוא שאין קטיעות רגליו מפסידו כמו עבד העומד לשמש לרבו משערין השבת כאילו עומד לשמש לרבו. דהרי אם ירצה לא יקוב מרגליות. הרא"ש:

הכל לפי המבייש וכו'. כתב הר"ב אדם קל וכו'. עיין מה שכתבתי בזה במשנה ז' פ"ג דכתובות:

המבייש את הערום. פירשו התוספות אם רקק בו. או סטרו. דכך מתבייש ברקיקה וסטירה כשהוא ערום כמו כשהוא לבוש. אבל לרש"י והרמב"ם פרק ג' מה' חובל כגון שנשב בו הרוח ונראה ערום וזה הערימו יותר. ומיהו חיוביה לאו כמבייש שאינו ערום כלל. דאינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש:

והמבייש את הישן חייב. ובשהקיץ והרגיש בזה שביישו. וקמ"ל דאע"ג דבשעה שביישו לא נתבייש. וכי נתבייש אחר שהקיץ דכבר כלתה מעשהו לא הוי אלא גרמא בעלמא. קמ"ל דלא. אבל כי לא הרגיש אחר שהקיץ. שנסתלק הבושה קודם שהקיץ. הוי בכלל בעיא דבגמרא המבייש את הישן ומת וכו' אי חייב דהא אוזליה [אע"ג דלא אכסיף]:

שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו. מושלחה ידה דייק. וכן הרמב"ם בפ"א מהלכות חובל לא העתיק והחזיקה במבושיו. ותנא שנאו לומר דקרא בבשת איירי:

עד שיהא מתכוין. עיין במשנה י' פ"ג כתבתי דנתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוון לבייש חייב:

משנה ב

[ושור אינו משלם אלא נזק. פירש הר"ב דכתיב איש בעמיתו וכו' וכפירש"י והכי איתא בפרק המניח [דף ל"ג ובפ"ב דף כ"ו] ולפיכך מ"ש בפירוש רש"י כדאמר בפ"ק טעות סופר הוא וצ"ל כדאמר פ"ג. ומיהו קשיא לי דהא מהך קרא שהוא בפרשת אמור לא ילפינן מיניה לשום אחד מהד' דברים כדפירשן הר"ב בריש פירקין. ונ"ל מדכתיב בהך קרא דהכא עין תחת עין שן תחת שן. וה"נ כתיב בפרשת משפטים. ושם נאמר פצע תחת פצע. דמיניה ילפינן לצער. הלכך שפיר דייקינן נמי לכל הד' דברים דכמו דעין תחת עין שן תחת שן דהכא ודבפרשת משפטים בחדא מחתא נינהו. ה"נ לענין פצע תחת פצע האמור בזה שיהא נלמד לאיש בעמיתו האמור בזה. ושוב אין לחלק בשאר דברים נמי. דמהיכא תיתי לרבות השור באינך כי אימעוט בחד. אבל אכתי קשיא לי דאמתניתין דבפרק המניח [דף ל"ג] שני שוורים תמים וכו' פלוגתא דרבנן ור"ע בקרא דכמשפט הזה יעשה לו (שמות כ"א) אמרינן דרבנן דרשי הזה לפוטרו לשור מד' דברים. ור"ע דריש מאיש בעמיתו. אבל רבנן סברי דאי מהתם ה"א צער לחודיה. ואע"פ שזה מסייעני במה שפירשתי דמפצע תחת פצע דמרבינן צער הוה עיקר הילפותא. מ"מ שמעינן דאינך לא ילפינן מיניה ולהכי איצטריך הזה. וא"כ הך דרשא דאיש בעמיתו ליתא כלל לרבנן. ואמאי [לא] נקטי רש"י והר"ב לדרשא דרבנן. וא"ת אה"נ לרבנן כיון דצער איכא למילף מקרא דאיש בעמיתו מנלן לחלק ולומר דהא דאינך מחייב השור. יש לומר כדכתבו התוספות [שם] דרפוי ושבת ה"א שהוא בכלל נזק. ונזק מצינו בהדיא בקרא דהשור משלם ע"כ. ובפרק ארבעה וחמשה דף מ"ב מוכחא הסוגיא דאף מהזה לא ילפינן בשת אלא מכי ינצו אנשים יחדיו וגו' וקרבה אשת וגו' וקצותה את כפה דילפינן ממון והיינו בשת וכתיב אנשים ולא שוורים. וא"כ בפ"ג משנה י' שפירש הר"ב איש בעמיתו וכו'. וכן פירש"י שם. לא דקדקו לפרש אליבא דרבנן. וה"נ דכותיה הכא]:

ופטור מדמי ולדות. כ' הר"ב דכתיב כי ינצו אנשים וכו'. מפורש בס"ד במשנה ד' פ"ה:

משנה ג

המכה את אביו ואת אמו. אינו חייב עד שיעשה בהם חבורה. באלו הן הנחנקין. [דף פ"ה]. רש"י:

וחובל בחברו ביה"כ. כ' הר"ב דבפירוש רבתה תורה וכו'. מכדי כתיב כאשר עשה כן יעשה לו יד ביד ל"ל. וכך כתב הרמב"ם. ולא סגי בדרשא דולא תקחו כופר דנסבי בריש פרקין. דאימא ה"מ היכא דלא אתרו ביה. אבל היכא דאתרו ביה מלקי לקי. אבל זה קשה להולמו דנסבי תרי קראי דלא כתיבי בהדדי. דכאשר עשה כתיב בחובל. ויד ביד כתיב בעדים זוממים. ובגמרא דהכא [דף פ"ד] איכא מאן דמפיק לחובל לחייבו ממון ולא אבר ממש מקרא דיד ביד. אבל נסיב ועשיתם לו כאשר זמם דאי איתא דבחובל אבר ממש מכאשר זמם נפקא לעדים זוממים. ולא איצטריך גבייהו יד ביד אלא מייתר למדרש ביה על החובל שהוא חייב ממון דיד ביד דבר הניתן מיד ליד. ואכתי לית לן לחייבו ממון אלא בדלא אתרו ביה. אבל בדאתרו ביה דרשינן בפרק שלישי דכתובות ד' ל"ב מכדי כתיב כאשר עשה כן יעשה לו. כן ינתן בו למה לי. דבר שיש בו נתינה ומאי נינהו ממון. וזו הדרשה היה להם לכתוב:

רבי יהודה אומר אין לעבדים בשת. כתב הר"ב דכתיב כי ינצו וגו' ומהאי קרא נפיק לן בשת כמ"ש הר"ב במשנה א'. ומ"ש הר"ב יצא העבד שאין לו אחוה. פרש"י עם הקהל שאין בא בקהל ע"כ. ולשון אחוה לא משמע לענין ביאת קהל. ובאלו הן הנחנקין ד' פ"ו פירש"י אין לו אחוה אפילו עם אחיו בני אביו. דכתיב (בראשית כ"ב) עם החמור עם הדומה לחמור והקשו שם התוספות דא"כ גר ומשוחרר נמי. אלא שאין לו אחוה שאין יוצאי חלציו קרוים אחים מה שאין כן בגר. וכן כתבו כאן. ובגמרא ורבנן אחיו הוא במצות כלומר בכל המצות שהאשה חייבת בה. כמו שכתבתי במשנה ג' פ"ג דברכות:

משנה ד

נתגרשה האשה וכו' חייבים לשלם. כ' הר"ב שהרי מתחלה הן חייבין וכו'. כלומר מה שא"כ חרש שוטה וקטן דמתחלה לא היו חייבים לפי שאינן בני עונשין בשעת הזיקן הלכך אפילו לאחר זמן פטורין. הרא"ש. וב"י סימן צ"ו כתב כן בשם בעל התרומות ואשתמיטתיה הא דהרא"ש. אבל קשה לי מלשון הר"ב דהכא אלשונו במשנה ג' פ"ז דתרומות. דמשמע דסבירא ליה דקטן כעבד דמי וכמ"ש שם. ומה שכתב הר"ב שנכסי מלוג וכו' משועבדים לבעל לפירות ולירושה. ולא אמרינן דתמכור בטובת הנאה כלומר שאם ימות הבעל בחייה שיהיו לקונה אותם. משום דכל לגבי בעלה ודאי מחלה. ומש"ה אפילו לחובל עצמו לא ינתן לו בחבלתו טובת הנאה דאית בהו משום דודאי מחלה. וקיימא לן המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. והני נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל נמי כחוב נינהו לדידה מבעלה וכי מחלה מחול. ומש"ה סתם הרמב"ם בפ"ד מהלכות חובל ולא כתב שתמכור בטובת הנאה כ"כ שלטי הגבורי' דלא כהרא"ש דמשוה דין חבלה באחרים לדין חבלה בבעלה דאמרינן בגמרא דתמכור וכו' ואין להאריך:

משנה ה

מפני שהוא נדון בנפשו. כתב הר"ב שאעפ"י שהוא מקלקל מתקן הוא אצל יצרו וכו'. כלומר משא"כ בחובל בבהמה וחיה דריש פ' י"ד דשבת שאינו חייב אלא בצריך לדם כמ"ש הר"ב שם. וכן כתב הרמב"ם:

משנה ו

התוקע לחבירו נותן לו סלע. כתב הרמב"ם פ"ג מהלכות חובל דכל אלו הכאות השנויים במשנתנו יש בהן ביזוי וצער מעט [ואין בהם נזק] ופסקו חכמים דמים קצובים. ואותו הממון הקצוב הוא דמי הצער והבשת. והרפוי והשבת בין צריך לרפואה ושבת. בין לא צריך. כזה הוא משלם ע"כ. והטור סימן ת"ך כתב בשם הרי"ף שאלו דברים הקצובים אינם אלא בשביל בושת וצער. שב' דברים אלו ישנם ברוב היזק. שאדם עושה לחבירו. ואם יש רפוי ושבת הכל לפי הענין ובזה לא יכלו חכמים ליתן קצבה:

סלע. אסיקנא בגמרא ריש פ"ד דסלע מדינה תנן. ושיעורו כתבתי במ"ב פ"ק דכתובות:

מנה. מסקינן בגמרא דפרקין דמנה צורי קאמר. וכתבו התוספות בריש פ"ד דתימה שחלוקין כל כך זה מזה. דסלע מדינה אחד ממאתים במנה צורי [דמנה צורי עשרים וחמשה סלעים. וסלע מדינה שמינית בשל צורי. ומיהו בכסף שבו אבל נחושת יש בסלע מדינה מה שאין כן כלל בצורי. ובהכי לא איירי לפי שאין הנחשת שוה הרבה]. ונראה דזה דבר בעשיר וזה דבר בעני אבל ליכא למימר דלא פליגי. דבגמרא משמע קצת. דפליגי. ע"כ. וכן דעת הר"ב דפליגי מדקאמר ואין הלכה כרבי יהודה:

לאחר ידו. שהכהו באחר ידו והוא קלון יותר. הרמב"ם:

והגיע בו רוקו. דאילו הגיע בבגדו לא מאי אמרת נהוי כי ביישו בדברים. זאת אומרת ביישו בדברים פטור. גמרא. וכתב הרא"ש ונ"ל טעמא משום דכתיב (דברים כה) והחזיקה במבושיו דמשמע דלא חייבה תורה אלא על בושת גופו. אבל בושת דדברים או רקק על בגדו פטור:

רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן. כי יש עשירים שאין מתביישין יותר מבני חורין שירדו. וכן עניים. ואין יכולין לדקדק עליהם כל כך איזה מהן מתבייש כאילו ירד ואיזה מתבייש יותר או פחות. וכיוצא בזה בהעביר טליתו ופרע ראש האשה בשוק דאין מדקדק בדבר אם היו שם בני אדם שרגילים להתבייש יותר מפניהם. כגון בני אדם חשובים או לא. אלא שוים לשומא אחת. תוספות דף פ"ו:

[ונתן לו זמן. כתב הר"ב וה"מ לבושת וכו' אבל לנזקין וכו'. ואע"ג דהכי אתמר אמר רבי חנינא אין נותנין זמן לחבלות. אף נזקים שבממונו בכלל החבלות כדאמרינן ברפ"ק דסנהדרין מה לי חבל בגופו מה לי חבל בממונו וכן אין לך חבלה בגופו שלא יחסר לו ממון ריפוי ושבת. ומקרי דחסריה ממונא]:

והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה. כלומר היתה מאספת השמן בטפח שלה והניחה ידה על ראשה לסוך. וחברים רבים ללשון הזה. פרק בתרא דתרומות מ"ז. ובפ"ד דע"ז [משנה יו"ד] מטפח על פי חבית. ובפרק כ"ב דשבת [דף קמ"ג] ולא יטפח בשמן. ואמרינן בכמה דוכתי טופח ע"מ להטפיח. ומ"ש הר"ב לזו אני נותן שעל כאיסר שמן זלזלה בעצמה וכו' כלומר שאע"פ שזה השמן אם ילך לאבוד אינו שוה אלא איסר והיתה יכולה לקנות בכאיסר ותסוך בה בצנעא. ובמקצת ספרי הרי"ף כתוב והיתה מטפחת ומכה וכו' ומפני כן יש רוצים לפרש מטפחת ג"כ ענין הכאה מלשון מטפחות דמ"ח פרק בתרא דמועד קטן שפירושו מספקות כף אל כף. ולפי זה צריכין אנו לומר שהשמן שלה היה. דאי לא תימא הכי מה לה בצער דאינש אחרינא כל שכן של בעל ריבה. אבל מצאתי באבות דר' נתן פ"ג בזה הלשון נתן לו זמן. אמר לו חבירו אני אתן לך עצה שלא תתן לה אפילו שוה פרוטה. אמר ליה תן לי. [א"ל] לך טול שמן בכאיסר ושבור את הצלוחית על פתחה של האשה. מה עשתה האשה יצאה מתוך ביתה ופרעה ראשה בשוק והיתה מטפחת וכו'. משמע דטול שמן בכאיסר מממונו קאמר. וכן מדיצתה מתוך ביתה וכו'. משמע דלא מפני הצער היתה פורעת ראשה שהרי זה היתה יכולה לעשות מבפנים. ועוד שהתוספות [דף צ"א] כתבו בדבור המתחיל אלא האי תנא וכו' בזה"ל. שאסור לחבול אפילו לצורך כגון אשה שטפחה על ראשה. ע"כ. ש"מ דטפיחה לצורך היתה. ונ"ל דז"ש בספרי הרי"ף ומכה. שטעות סופר הוא וצריך להיות וסכה:

החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי. כדתניא אמר ר"א הקפר ברבי מה תלמוד לומר (במדבר ו) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. וכי באיזה נפש חטא זה. אלא שציער עצמו מן היין וכו'. וכתבו התוספות דאע"ג דבנזיר טמא כתיב היינו מפני ששנה בחטא. אבל בנזיר טהור הוי נמי חוטא. אלא שיש בו ג"כ מצוה. ומצוה גדולה מעבירה והיינו דקרינן ליה נוה בריש מסכת נזיר [דף ג']. ואי לאו מצוה דגדולה מעבירה שבה. לא היה קורהו נוה. אבל מ"מ חטא יש בו על שציער. ומידי דהוה אמתענה תענית חלום בשבת [ברכות ל"א ע"ב] שקורעין גזר דינו ונפרעין ממנו תענית של שבת. מאי תקנתיה ליתב תענית לתעניתו:

פטור. לשון התוספות תימא מאי חיוב שייך. ואי פטור ממלקות קאמר על כרחו הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאין רשאי פטור. לאו היינו פטור ממלקות. [דהא חייב. כדכתיב. (דברים כ) ואתו לא תכרות כמ"ש בדבור דלקמן] וצריך לדחוק ולומר פטור אף על פי שאין בו צד חיוב שאין חס על גופו. אחרים שחבלו בו חייבים. ע"כ:

והקוצץ נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי. דעבר בבל תשחית. רש"י. וא"ת דהא לא תשתית במלחמה כתיב. ואיכא למימר דבמלחמה דוקא הזהיר הכתוב כטעם הכתוב בצדו כי ממנו תאכל. וזה כדי שיהא מצוי מידי דאכילה ליוצאי צבא. ובגמרא פ"ג דמכות ד' כ"ב והביאו התוספות דהכא. נקט אזהרה לקוצץ אילנות טובות מואותו לא תכרות. ונ"ל דהיינו טעמא דמיתורא דואותו לא תכרות יליף ליה. דאי מלא תשחית אימא דוקא במלחמה. אלא רש"י נקט רישא דקרא דהא גלי קרא בלא תכרות דקפיד על כל קוצץ אילנות אפילו שלא במלחמה שלא ישחיתנו. [ובגמרא [דף צ"א] בברייתא המקרע על המת יותר מדאי לוקה משום בל תשחית]:

אחרים שקצצו וכו' חייבים. בדלא אתרו ביה שאינו לוקה [כמ"ש הר"ב במ"ב פ"ז] תוספות:

משנה ז

אף על פי שהוא נותן לו וכו'. סתמא הוא ולא ר"ע קאמר לה. רש"י:

אין נמחל לו. פירש רש"י צער שדואג על בשתו:

שנאמר ועתה השב אשת וגו' ויתפלל בעדך. וממילא שיפייסנו כדי שיתפלל. כי מי פתי יסור הנה לבקש מאדם שיתפלל עליו שלא יומת על חטאו אשר חטא כנגד זה האדם עצמו ולא יפייסנו תחלה. וז"ל בראשית רבה א"ל מי מפייסו שלא נגעתי בה. א"ל כי נביא הוא. פירש"י [בחומש] ויודע שלא נגעת בה. ע"כ. שמעינן מהכא דהיה צריך לפייס אלא דאברהם משום שהיה נביא לא הוצרך לפייסו. ובגמרא דרשינן כי נביא הוא דמדאמר הגוי גם צדיק תהרוג הלא הוא אמר לי אחותי היא וגו' מהדר ליה הקב"ה כי נביא הוא. וכבר לימד אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתייה שואלין אותו. או על עסקי אשתו וכו'. ולפי זה אפילו אברהם עצמו היה צריך לפיוס. ונראה לי דמשום הכי לא תפסו בגמרא מדרש רבה אע"פ שהוא קרוב יותר למשמעות הכתוב. משום דכיון דמהאי קרא ילפינן פיוס. אתי שפיר למדרשה בענין שיהא במשמע דלאברהם עצמו הוצרך לפייס:

האומר סמא את עיני וכו' על מנת לפטור וכו'. כתב הר"ב שאין דרך בני אדם למחול על צער גופן. ולפיכך סמא את עיני לאו דוקא אלא אפילו הכאה ופציעה בלא חסרון ראשי אברים נמי. וכדאיכא למידק מסיפא דלא נקט אלא נזקי ממונו דבהכי פטור. והא דנקט סמא את עיני וכו'. בסירכא דלישנא דמתניתין דריש פרקין מסריך סריך. כך נראה לי. וראיתי למהר"ר ואלק כהן שכתב בשלחן ערוך סימן תכ"א דנקט סמא עיני וכו' ללמדנו דאם אמר בפירוש על מנת לפטור דפטור אפילו בהני:

על מנת לפטור פטור. מתניתין דאתי לידיה בתורת שמירה. והדר אמר ליה שבר וכו'. ומשום הכי אי לאו דאמר ליה על מנת לפטור הוה חייב. דשבר על מנת לשלם קאמר דמתחייב כבר בשמירה. אבל אי לא אתי לידיה מעולם בתורת שמירה אלא עכשיו אמר ליה שבר כדי. פטור. אפילו כי לא אמר על מנת לפטור. ודייקינן לה מקרא (שמות כ"ב) כי יתן איש וגו' לשמור. דלשמור הוא דחייביה קרא בפשיעתו אבל לא לקרוע כדאיתא בגמרא [סוף פרקין]:

עשה כן לאיש פלוני ע"מ לפטור. חייב. אפילו אמר ליה ע"מ שאני אשלם חייב. דאין שליח לדבר עבירה וכמו שהתבאר בפרק דלעיל מ"ו. אלא מתניתין נקטה לישנא דעל מנת לפטור דומיא דרישא. נראה לי. וכתב מהר"ר ואלק כהן בש"ע סימן תכ"א דעל מנת לפטור דרישא כלומר בכל ענין פטור אפילו בדרך שאלה. והלה השיב לאו. ועל מנת לפטור דהכא. נמי בכל ענין חייב. אפילו אמר ליה בפירוש על מנת לפטור:

משנה בבא קמא, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב