תוספות יום טוב על בבא קמא ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על בבא קמא · ז · >>

משנה א[עריכה]

ובין בדבר שאין בו רוח חיים. כתב הר"ב דכתיב על שה על שלמה על כל אבדה וכו' מסקינן בגמרא דכל רבויא [הוא] ולא מדרש בכלל ובפרט שכ' הר"ב במשנה ט' פ"ד דב"מ. ובמשנה ה' פ"ג דשבועות פירש הר"ב נמי דהלכה כר"ע דלא דרש בכל התורה כולה בכלל ופרט וכלל אלא ברבוי ומיעוט. [ועיון פ"ו דסנהדרין משנה ד']. ואע"ג דהכי מתני בברייתא כתבו התוספות דדרשא השגורה בגמרא נקטה. ותו בגמרא דאע"ג דכל דגבי מעשר לאו רבויא [וכמ"ש ספ"ה] הכא כתיב מעיקרא כלל ופרט וכלל שכתב הר"ב (בב"מ) [בשבועות פ"ו מ"ה]. ועיין מ"ש שם. ועיין מ"ש ברפ"ו דבכורות ועוד שם בפ"ח משנה ח':

אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד. בגמרא ונילף שור שור משבת כדילפינן [בספ"ה ועיין מ"ש שם בס"ד] מה להלן חיה ועוף כיוצא בהן אף כאן חיה ועוף כיוצא בהן ואע"פ שכתבתי בספ"ה דליכא למילף אלא תלת מ"מ פריך שפיר דמאי חזית דילפת להנהו ולא תילף להך. ומסקינן דשור דסיפא ושה דרישא מיותר. דנכתוב רחמנא כי יגנוב איש שור וטבחו ומכרו חמשה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן תחת שה. שור דסיפא ושה דרישא למה לי. ש"מ שור ושה אין. מידי אחרינא לא:

משנה ב[עריכה]

או ע"פ שנים אחרים. עיין מ"ש במשנה ב' פ"ו דגטין דלא הוה חצי דבר. ומ"ש נ"י בכאן דעידי גניבה לא צריכי לעידי טביחה. משום הכי לא הוי חצי דבר. לרווחא דמלתא כתב כן. וכדאיתא בגמרא דאפילו לר"ע אתיא מתניתין ועיין מ"ש במשנה ד' פ"ג דב"ב:

וטבח. עיין מ"ש ברפ"ו דמעילה:

וטבח ביום הכפורים. כתב הר"ב אבל חייבי מיתות ב"ד אפילו שוגגין פטורין. עיין במשנה ד' פ"ה מ"ש שם:

ואחר כך מת אביו. כתב הר"ב אבל מת אביו ואח"כ טבח תנא סיפא דפטור וכו'. כלומר משום דהך סיפא. הוא דתנא להך רישא. דרישא לאו חדוש הוא. שהרי כבר נתחייב קודם שמת אביו. וקודם שהקדיש. אלא משום סיפא וכו' כמ"ש הרא"ש:

השוחט חולין בעזרה. ואע"ג דנאסרו בהנאה כדתנן במשנה ט' פ"ב דקדושין ומפרש לה הר"ב מקרא. ומכי שחט בה פורתא אסרה. אידך לאו דמריה טבח. ואההוא פורתא לא מחייבינן דוטבחו כולה בעינן כמ"ש הר"ב במשנה ד' בדבור ומת אביו. ומסיק כגון ששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים. גמרא:

רבי שמעון פוטר בשני אלו. כתב הר"ב דקסבר רבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה. דגמר מטבוח טבח והכן (בראשית מ"ג) בר מלגבי לאו דשחוטי חוץ דבהכי חייב רחמנא. תוספות דף ע"ו:

משנה ג[עריכה]

משלמין הכל ובגמרא מוקי לה כשהוזמו תחלה על הטביחה רש"י. וטעמא כדפירש הר"ב בסיפא:

בטלה כל העדות. כתב הר"ב ואפילו חזרו והוזמו וכו' דכיון דלא גנב לא טבח ואהכי לא מחייבו. וכן כתב רש"י כלומר אהכחשה לא מחייבו. וכן העתיק הכסף משנה פרק כ"א מהלכות עדות. ואע"ג דבלאו הכי ליכא חיובא דדלמא בעלים מכרוהו לו. כמ"ש הר"ב לעיל וכפירש רש"י שם. מכל מקום נפקא מינה היכא שהעידו עדים שלא נמכרה לו כגון שלא זזה ידם מידי הבעל מעת שבאת בהמה זו לידו:

משנה ד[עריכה]

ומת אביו ואחר כך טבח ומכר. כתב הר"ב והוא יורשו ולא הויא טביחה כולה באיסורא. דכגון שיש יורשים אחרים עמו:

משלם תשלומי כפל. עיין במשנה ט' פרק ט' אי מעכב אצלו כנגד חלקו:

גנב והקדיש וכו'. ולאחר יאוש איירי דחלה[1] הקדש על ידי יאוש ושנוי רשות ולאו דמריה קא טבח. ) הרא"ש. ובגמרא פרכינן אהקדיש לחייב דמה לי מכרו להדיוט. מה לי מכרו לשמים. ומשני מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן. והשתא דשמעון. מכרו לשמים מעיקרא תורא דשמעון והשתא דשמעון דעדיין שם מקדישו עליו:

[רבי שמעון אומר קדשים וכו'. פירש הר"ב דשמעינהו וכו' פטור דכתיב וגונב מבית האיש וכו'. עיין מ"ש בזה בפ"ד דבבא מציעא מ"ט ]:

קדשים שחייב באחריותן וכו'. פירש הר"ב כששחטן תמימים בפנים לשם בעלים אלא שנשפך הדם וסבירא ליה רבי שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי והלכך הוי שחיטה ראויה. אבל אי לא נשפך אלא נזרק הא חזרה קרן לבעלים. גמרא. ומ"ש הר"ב או ששחטן בעלי מומין. פירש רש"י ובבעלי מומין מעיקרא עסקינן. דאי כשקדם הקדישן למומן. תו לא חזי לפדיון דסבירא ליה ר"ש בפרק בתרא דתמורה [משנה ג'] קדשי מזבח בכלל העמדה והערכה ומשנשחטה אינה יכולה לעמוד. אבל בבעל מום מעיקרא מודה. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל אם שחטן תמימים בחוץ וכו'. וכן נמי אם שחטן בעלי מומין בפנים וכו':

משנה ה[עריכה]

או שהיתה לו בו שותפות. קודם שגנבו. לא קרינן ביה ומכרו כולו באיסור. רש"י. וכתב נ"י ואע"ג דכבר שמענו זה ממתניתין דלעיל בגנב משל אביו ומת אביו קודם שמכרו. התם הוי אמינא משום דיש לו שותפות בכל אבר ואבר אבל הכא שמעינן אפילו אין לו שותפות אלא באבר אחד. מהרמ"ה ז"ל:

השוחט ונתנבלה בידו וכו'. שלא מדעת. ונוחר ומעקר מדעת. וכדפרישית במשנה ג' פ"ה דחולין ועיין שם:

וטבח ומכר חוץ מרשותם. דכשהוציאו נעשה עליו גנב כדתנן לקמן או שהוציאו מרשות הבעלים. וכתב נ"י משמע דכיון שהוציאו מרשות בעלים חייב ואפילו הוציאו לרה"ר. ואע"ג דאין משיכה קונה ברה"ר [כמ"ש הר"ב במ"ד פ"ק דקדושין] ה"מ לענין קנייה אבל להתחייב באונסיו כיון שהוציאו מרשות בעלים חייב. ע"כ. והתוספות כתבו דהכא בהוציאו לסמטא דוקא:

או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותם. נקט כולי גווני אע"ג דלא צריכא. ועיין במשנה ו' פ"ט:

אבל גנב וכו' ברשותם פטור. בשלא הגביהו עסקינן. דבהגביהו הוי קני [כדלקמן] וחייב. תוספות:

משנה ו[עריכה]

היה מושכו וכו'. פטור. לשון הר"ב מכפל. וכך כתב הרמב"ם בחבורו פ"ב מהלכות גניבה. ומשמע דאילו בקרן נתחייב ולא ידעתי למה:

או שהוציאו מרשות בעלים. עיין מ"ש לעיל:

לשומר חנם. ולשואל וכו'. עיין מה שכתבתי בסוף פ"ד:

הגביהו וכו' חייב. אגנב קאי דמתחייב גנב בקנין שלוחיו. רש"י. וכתב התוספות וא"ת ואמאי חייב במשיכה והא אין שליח לדבר עבירה [כמ"ש לעיל פ"ו מ"ד] וי"ל דהני לא ידעי דאתי לידיה באיסורא. אלא סוברין שהיה שלו. ולא שייך לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. דמאחר שהוא סבור שהוא שלו יודע הוא שיקחנו. ונ"י דחה זה. וגם התוספות עצמם הקשו על זה. ועיין בספ"ג דב"מ. וכתב נ"י דפטור וחייב. ר"ל הכהן או השומר. ובדסברי שהוא שלו. ושייך לומר חייב על דרך מה שאמרו במקום אחר תחזור הפרה לבעלים ע"כ. והרמב"ם פ"ב מהלכות גניבה מפרש למשנתינו כשידע השומר או הבעל חוב שהוא גנבו. ואע"פ שגונב אחר הגנב פטור מכפל כדתנן בריש פירקין כיון שהגנב לא קנהו עדיין הרי אלו כגונבין מרשות הבעלים. כ"כ המגיד. והראב"ד בהשגותיו מפרש דנתנו לבכורות בנו וכו'. לא בנתנו בבית הבעלים קאמר. ואף לאו בגנב. אלא מלתא באנפי נפשה קאמר ודין משיכה דתקנו בשומרין אשמועינן:

משנה ז[עריכה]

אין מגדלין בהמה דקה וכו'. תמיהני דזה היה לו לשנות בריש פ"ו:

בהמה דקה. כתב הר"ב משום ישוב ארץ ישראל שמפסידין את הזרעים נראה דאתי למימר כדעת התוספות והרא"ש דאפילו בבית קאמר דאסור והיינו דקפיד אישוב והפסדת זרעים כלומר אפילו של עצמו. ואע"ג שאין זה טעמייהו דתוספות והרא"ש. וע' במ"ג פ"ב דדמאי:

אין מגדלין תרנגולים בירושלים. אפילו ישראל מפני הקדשים שישראל אוכלים שם בשר שלמים. ותודה. ומעשר בהמה. רש"י:

אין מגדלין חזירים וכו'. כתב הר"ב כשצרו מלכי חשמונאי וכו'. עיין מה שכתבתי בפ"ב דסוטה משנה י"ד. וכתבו התוספות וא"ת תיפוק ליה דאסור לעשות סחורה בכל דברים טמאים כדתנן במסכת שביעית [פ"ז משנה ג'] אין עושין סחורה בנבלות וטרפות וכו'. ותירץ רבינו תם דהיינו דוקא בדברים העומדים לאכילה. אבל אם מגדלן למשוח עורות בשומנן או למכרן לישראל שימשח בהן שרי. וכל חלב מותר למכור היכא דלא קאי לאכילה. ובירושלמי נמי מפרש בהאי פרקא דסוסים וחמורים שרי לעשות בהן סחורה משום דסתם למלאכה. ע"כ:

לא יגדל אדם את הכלב. בטור סימן ת"ט. וכן בשלחן ערוך העתיקו כלב רע. ונראה לי דמדרבי נתן הוציאו. דהכי גרסי לה בגמרא פ"ק דף ט"ו. וסוף פ"ה דף (מ"ז) [מ"ו] תניא א"ר נתן מנין שלא יגדל אדם כלב רע וכו'. וכן העתיק שם הרי"ף. ולישנא דמתניתין דתנן הכלב בה"א דייקא נמי הכי. ועוד ברייתא בגמרא דף פ' רבי שמעון בן אלעזר אומר מגדלין כלבים כופרים:

אלא אם כן היה קשור בשלשלת. שכיון שקשור הוא אין מתיראין ממנו:

נשבים. פירש הר"ב פחים. כך תרגום יונתן נמלטה מפח (תהלים קכד). נ"י פ"ב דבבא בתרא:

אלא א"כ היה רחוק מן הישוב שלשים ריס. עיין במשנה ה' פ"ב דבבא בתרא ומה שכתבתי שם:

שלשים ריס. ביומא פ"ו במשנה ד' גורס הר"ב רוס בוי"ו ששיעורו רס"ו פסיעות. וכן כתבו התוספות דבבא מציעא פ"ב דף ל"ג. ומעתה צא וחשוב שלשים פעמים רס"ו והן שבעה אלפים תתק"פ. והן ארבע מילין בקרוב כמו שכתב הר"ב שם דאלפים פסיעות תחום שבת:

  1. ^ צ"ל דחל-ההקדש, והאות ה' עברה מ"ההקדש" ל"חל". דהקדש הוא לשון זכר. וכן הוא במקור הדברים - בדברי הרא"ש.