רמב"ם על בבא קמא ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על בבא קמא · ז · >>


משנה א[עריכה]

אמרו בספרא: "על כל דבר פשע – כלל, על שור על חמור על שה על שלמה – פרט, על כל אבדה – חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופן ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שהן מטלטלין אין גופן ממון". ומזה הדין יתבאר לך כי תשלומי כפל נוהג בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים.

משנה ב[עריכה]

כשישחוט הוא בידו ביום הכיפורים אינו חייב תשלומי ארבעה וחמשה, לפי שהוא מחוייב כרת. ועוד יתבאר לך במסכת מכות שכל מחוייב כרת לוקה, ועקר הוא אצלנו: אין אדם מת ומשלם. אמנם, יתחייב בתשלומי ארבעה וחמשה כשיתן לזולתו שישחוט לו ביום הכיפורים. וכמו כן, אם שחט לו זולתו בשבת או לעבודה-זרה חייב בתשלומין לפי שעקר בידינו שאין הפרש בין שישחוט הוא בעצמו או שישחוט לו זולתו לענין תשלומין. והראיה על זה מה שאמרה תורה "או מכרו", ולמדנו מפי הקבלה "או" – לרבות את השליח.

וכשיגנוב משל אביו וטבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה לאחיו, ויחשוב להם חלקם בזה. וכבר בארנו בפרק שני ממסכת קדושין שחולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה, אבל לפי שאיסור זה מדרבנן הוא, השוחט חולין בפנים חייב בתשלומי ד' וחמשה לרבנן, ואין הלכה כר"ש.

משנה ג[עריכה]

הודיענו בזו ההלכה שהודאתו שמכר וטבח כמו עדות עד אחד עליו בזה, וכמו שהעדות האחת אם יבוא שני ויעיד נתקיימה העדות ויתחייב בתשלומי ארבעה וחמשה, וכמו כן כשהודה שטבח או מכר אם באו אחר כן עדים והעידו שטבח ומכר משלם, ולא נאמר מודה בקנס פטור, וכיון שהודה ואין שם עדים פטור, אלא כל זמן שיבאו עדים חייב. וזהו כשיכפור עיקר הגנבה קודם שיבואו עדי גנבה, ואחר שבאו עדי גנבה הודה בגנבה ומכירה וטביחה, אבל אם הודה בעיקר גנבה קודם שיבאו עדים – פטור מתשלומי ד' וחמשה, אפילו באו עדי טביחה ומכירה אחר כן.

משנה ד[עריכה]

מחלוקת רבי שמעון וחכמים אינה במי שגנב והקדיש, אבל היא במי שגנב קדשים ושחטן ומכרן. חכמים אומרים "וגונב מבית האיש" – ולא מבית ההקדש. ור' שמעון אומר קדשים שהוא חייב באחריותן נכסי בעלים הן, וגונב מבית האיש קרינא ביה. וכבר נתבאר בראשון מן מגילה שהנדבות אינו חייב באחריותן והוא כשיאמר הרי זה עולה או שלמים.

ואין רבי שמעון מחייב תשלומי ארבעה וחמשה למי שגנב בקדשים שהוא חייב באחריותן ושחטן אלא אם כן שחטן בעזרה לשם בעלים או כשהיו בעלי מומין ושחט חוץ מן העזרה, לפי שכל העומד לפדות כפדוי דמי, ודין בעלי מומין שיפדו כמו שיתבאר במקומו.

אבל אם שחט אותם בחוץ והם תמימים בלא מום אינו חייב כלום, לפי שהיא שחיטה שאינה ראויה. ודעת רבי שמעון כבר קדם שהוא פוטר למי ששוחט חולין בעזה, לפי שהיא שחיטה שאינה ראויה. אין הלכה כרבי שמעון.

משנה ה[עריכה]

כל זה מבואר.

משנה ו[עריכה]

למד אותנו בזאת ההלכה שני עקרים: האחד, כי הגנב לא יקרא גנב עד שיביא אותו דבר הגנוב ברשותו ויקנה אותו בדרך מדרכי קנין המטלטלין, וכבר קדם באורו בא' מקידושין. והשני, כי ד' שומרים אינם קונים אותו הדבר הנתן להם לשמור בענין שיהיו חייבין בשמירתו ויתחייב כל אחד מהם בדינים המיוחדין להם כמו שיתבאר, אם לא קנו אותן המטלטלים באחד מן הדרכים שנקנין בהם המטלטלים שבמקח וממכר, כמו שנתבאר בראשון מקדושין. וזהו מה שאמרו תקנו משיכה בשומרין כדרך שתקנו משיכה בלקוחות. ושמור זה העקר, כי הוא עקר גדול ומועיל בדינים.

משנה ז[עריכה]

אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל. לפי שרועין בזרעים. וסוריא הם הארצות שכבש דוד וכבר בארנו ענינם בששי מן דמאי. ומה שאמר לא יגדל חזירים, הוא הדין לשאר דברים שאסורין באכילה, אבל דבר בחזירים כפי הידוע שהם אפשר לגדל כמו הבקר והצאן.

ואין פורשים נשבים – פחים או רשתות לצוד בהם יונים. אלא אם כן ירחיק מן הישוב – רצונו לומר, ישוב המדינה ארבעה מיל והם שלשים ריס, וזה להרחיק עצמם מן הגזל שלא יצוד יוני בני העיר. והזהיר שלא לגדל כל מפני הזקו.