שב שמעתתא/שמעתא ה/הכל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: שב שמעתתא/שמעתא ה/פרק א (עריכה)

שב שמעתתא · שמעתא ה · פרק א· >>
בו יבואר אם מחזיקין מאיסור לאיסור. גם יבואר דין חזקה דרבא בקטנה שהגיעה לכלל שנותיה

פרק א[עריכה]

תנן פרק ד' אחין דף ל' [ב] , וכולן שהיו בהן קידושין או גירושין בספק הרי אלו הצרות חולצות ולא מתייבמות, כיצד ספק קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה זהו ספק קידושין, ספק גירושין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים, ואמרינן עלה בגמ' ואילו בגירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני מ"ט, אמר רבא אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק, א"ל אביי אי הכי בקידושין נמי נימא הכי אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק, התם לחומרא כו', איתיביה אביי נפל הבית עליו ועל בת אחיו ואינו ידוע איזו מהם מת ראשון צרתה חולצת ולא מתייבמת, אמאי ה"נ נימא אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת, ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק כו'.

וכתבו תוס' בד"ה אשה זו בחזקת היתר לשוק כו', וא"ת דהכא מוקמינן אשה בחזקת היתר לשוק אעפ"י שבשעה שנולד הספק היתה עומדת בחזקת איסור שבעלה עדיין חי, ובפ"ק דחולין דף ט' אמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, ומשמע דוקא לענין ריעותא דאתיילד לאחר שחיטה, כגון בא זאב ונטל בני מעים והחזירם כשהם נקובים דלא חיישינן שמא במקום נקב ניקב, אבל אם נולד הספק מחיים כגון ספק דרוסה לא, משום דבשעה שנולד הספק היתה עדיין בחזקת איסור, ואור"י דהתם חיישינן לספק דרוסה משום דשכיח ומוכחא מלתא לאיסורא טפי מלהתירא, וכן האי דישב לה קוץ בושט דחיישינן שמא הבריא למאן דחייש לספק דרוסה כו', מ"מ מסתברא מילתא לאיסורא טפי מלהתירא עכ"ל.

ומבואר מדבריהם דהיכא דהוא ספק שקול ואינו שכיח לאיסור יותר, מוקמינן בחזקת היתר ואע"ג דנולד הספק בעידן איסורא, כיון דאיסור הראשון ודאי חלף הלך לו אין מחזיקין מאיסור לאיסור.

ובדרכי משה יו"ד סי' ל"א כתב וז"ל, מעשה בא לידינו פה ק"ק קראקא בראש בהמה שהיה בו מים, וקודם שידעו הריעותא חתכו הגולגולת לשנים, ומקצת המוח מן הגולגולת, ולא היה נודע אם המוח מקיפו או לא ואסרוהו, ויש שהיו רוצים להכשירו מהא דתניא נשחטה הותרה עד שיודע לך במה נטרפה, ולא דמי, דהואיל ויש כאן ריעותא ברור מחיים אין להכשיר משום זה, וכן משמע בתוספות פרק ד' אחין דף ל"א עכ"ל. וכבר השיג עליו מוהר"ם לובלין בתשובותיו סימן ס"ו, דהא מדברי תוספות מבואר להיפוך, דאפילו בכה"ג שנולד הריעותא מחיים, נמי מוקי בחזקת היתר אי לאו דלאיסור שכיח יותר, וע"ש.

ובש"ך יו"ד סי' נ' מיישב דברי הרמ"א וז"ל, אבל נ"ל דדעת הרב הוא דהתוס' כתבו כן לרבה דאמר בש"ס התם אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת כו', אבל אביי הא אקשי לרבה התם מהך דנפל עליו הבית כו' אמאי נימא אשה זו בחזקת היתר לשוק כו', ומסקי אביי ורבא דלא מוקמינן אשה זו בחזקת היתר לשוק, א"כ התוספות דמדמי דין זה, מוכח דכי היכי דלא מוקמינן אשה זו בחזקת היתר ה"נ לא אמרינן נשחטה הותרה היכא דאתיילד ריעותא מחיים, ואף ע"ג דאפשר לומר דלמסקנא נמי אמרינן אשה זו בחזקת היתר לשוק אלא דלחומרא אמרינן דבעי חליצה, וכמ"ש הב"י שם כו', מ"מ כיון דאינו מוכרח ויש פנים לכאן ולכאן, וגם פשטא דש"ס משמע התם דאביי ורבא אעיקרא דדינא פליגי כו', אבל לאביי ורבא דקיי"ל כוותייהו יכול להיות החילוק ההוא אמת וקיים, עכ"ל. ולשיטת הש"ך מחזיקין מאיסור לאיסור, דכיון דנולד הריעותא מחיים מחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור טריפה.

ובתשובת מוהרי"ט ח"א סי' פ"ב גם הוא העלה הלכה דמחזיקין מאיסור לאיסור ע"ש וז"ל, והרא"ש ז"ל כתב בהלכותיו בהנזקין, והיכא דלא אתחזק לא התירא ולא איסורא עד אחד מהימן להתיר וכ"ש לאסור, והך מילתא ודאי לא מקרי אתחזק התירא, שזה האיש מארץ רחוקה בא ולא ידענו מאיזה עם הוא תמול בואו והיום נשא אשה, וכמעט שעבר נתגלה הדבר עפ"י אותו העד שהיה בן עירו ומכירו ובקי באחיו, ואימת נתחזק זה בלא אחים, ולא קרינן חזקה לשוק אלא כי ידעינן דלית ליה אחין, אלא דמספקא לן אם נולד לו אח"כ אח כדאמרינן בריש האשה בתרא, היה לו חמות אינה חוששת שמא ילדה בן ומפרשינן בגמ' משום דבחזקת היתר לשוק קיימא, או דומיא דאמרינן פ"ד אחין גבי וכולן שהיו להם קידושין או גירושין מספק הרי אלו צרותיהן חולצות ולא מתייבמות, דאמרינן אלו הן ספק קידושין ספק קרוב לו, ופרכינן בגמ' ואילו לגבי גירושין ספק קרוב לו לא קתני, ומשני רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת, והיינו משום שהיא לפנינו צרת ערוה ואם נולד ספק בקידושי הערוה מוקמינן לה בחזקת שלא נתגרשה, אבל זה שאנו מסתפקים מעיקרא אם יש לבעלה אחין הא לא אתחזק.

וכי תימא העמד האשה בחזקת היתר, שהאשה הזאת בחזקת היתר עומדת עד שלא תנשא, ואח"כ שנשאת הוחזק בה איסור אשת איש, מ"מ כשמת בעלה איסורא דאשת איש פקע ונשארה מותרת לשוק כמו שהיתה, אין לך לומר כן, אלא אדרבא אשה זו משנתקדשה בחזקת איסור לכל העולם עומדת, וע"י מיתת בעלה אתה בא להתירה, אל תתירנה מספיקא, ולא תימא איסורא קמייתא פקע במיתת הבעל, מספיקא לא מחתינן לה איסורא אחריתא דיבמה לשוק, אלא עדיין בחזקת איסור עומדת.

ומנא תימרא דתנן בסוף נזיר (דף סג.) ירד לטבול במערה ונמצא מת בקרקע המערה, ירד להקר טהור, ליטהר מטומאת מת טמא, שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר. הרי כאן דטומאה קמייתא טהרה ע"י טבילתו במקוה, ואעפ"י כן מספיקא מחתינן לה טומאה אחריתא וסותר הקודמים הואיל ונזקק לטומאה דאמרינן חזקת טמא טמא. והא דבטומאה ידוע אעפ"י שירד להקר טמא, היינו טעמא משום דהלכתא גמירי לה דטהור בנזיר ועושה פסח ואעפ"כ כשירד ליטהר מטומאת מת אמרינן חזקת הטמא טמא.

ותו אמרינן התם בשבעה דרכים בודקים את הזב עד שלא נזקק לזיבה, משנזקק לזיבה אין בודקין אותו, אונסו וש"ז טמאים שרגל"ד, ומפרש תלמודא ספיקו לא תימא ספק חזי ספק לא חזי, אלא ודאי חזי ספק מחמת ש"ז ספק מחמת ראיה, כיון שנזקק לטומאה ספיקו טמא, חוזר וסותר הקודמים ומביא קרבן עליו.

וכן מוכח מהא דאמרינן בפ"ק דחולין בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, וכי מספקא לן אם שהה אם דרס או החליד ואסרינן לה מספק דמוקמינן לה בחזקת איסורא, ולא אמרינן דאיסורא איסור אבר מן החי הוא ופקע מהאי איסורא בנחירה ואשתריא לבן נח, ומספיקא אמאי מחתינן לה אחריתי דנבילה דשרי לבן נח ומטמא במשא, אלא חזקת איסור, אף כאן משנזקקה לאיסור אשת איש אסורה.

וכן מוכח מלישנא דגמ' פרק יש נוחלין, אם הקילו בשבויה ניקל באשת איש, אלמא אכתי חזקה דאשת איש קאי עליה, וכן פירש רשב"ם ז"ל ניקל באשת איש דאיכא איסור תורה, והרי היא בחזקת איסור עד עתה אל תתירנה מספק עכ"ל [המהרי"ט].

והנה מוהרי"ט תקע יתדות להוכיח דמחזיקין מאיסור לאיסור, ובארבע פינות תקע יתדותיו.


מתוך: שב שמעתתא/שמעתא ה/פרק ב (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא ה · פרק ב· >>

פרק ב[עריכה]

אם אמנם ידעתי מיעוט ערכי, מ"מ אחר העיון לענ"ד יש תשובה להשיב, וזה יצא ראשונה, במה שהביא בראיה ראשונה מהא דתנן ירד להקר טהור, ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת הטמא טמא, ואע"ג דטומאה ראשונה כבר טהרה ע"י טבילתו כו', מהתם לא שמעינן אלא היכא דאיסור השני הוא משום איסור הראשון, וכמו האי דירד לטהר מטומאת מת, דראשונה ושניה שם אחד לשניהן טומאת מת, אבל היכא דאיסור השני אינו משם איסור הראשון, וכהאי דמחזיקין מאיסור אשת איש לאיסור יבמה לשוק או מאיסור אמ"ה לאיסור נבילה זו מנלן, ותדע דהא שם בירד לטבול מטומאת שרץ ונמצא מת משוקע בקרקע טהור הוא, וכמ"ש תוס' שם בנזיר דף ס"ג ד"ה כיצד דין טומאת התהום, ע"ש שכתבו דבירד לטבול מטומאת שרץ לא אמרינן שחזקת טמא טמא ומוכרח שם, וא"כ אי מהתם עכ"פ מוכח דמשני שמות אין מחזיקין מזו לזו.

אלא דקושטא דמילתא נראה לפי ענ"ד דאפילו היכא דהוא משם אחד, כל שאיסור הראשון חלף הלך תו אין מחזיקין מאיסור לאיסור, וחזקת איסור לא אמרינן אלא היכא דמספקא מילתא אם יצא מאיסורא קמא או לא, והתם בנזיר לאו מתורת חזקה אתינן עלה כיון דכבר נטהר מטומאתו הראשונה ע"י טהרה במקוה, אלא טעמא דמילתא מבואר בתוס' שם וז"ל שחזקת הטמא טמא, דכי גמירי דטומאת התהום דמת הותרה, היינו דוקא לאדם שלא היה בחזקת טומאת מת שחזקת טמא טמא, כלומר שרגלים לדבר, כלומר שטעם גדול יש בדבר לומר הואיל והוא בחזקת טומאת מת לא הותרה טומאת התהום אצלו עכ"ל ע"ש.

וביאור דבריהם דלאו בתורת חזקה אתינן עלה אלא מסברא אמרה משנה, דכיון דטומאת התהום חידוש הוא הלכה למשה לחלק בין טומאת התהום לטומאה מגולה גבי נזיר ועושה פסח, משא"כ בכל הטומאות אין חילוק כין טומאה מגולה לטומאת התהום, וכיון דחידוש הוא מסתבר לומר שלא נתחדשה הלכה לנזיר ועושה פסח בטומאת התהום אלא לאדם שלא היה בחזקת טומאת מת, ולאו משום חזקה אתינן עלה, דאין מחזיקין מטומאה לטומאה כל שנטהר מטומאתו הראשונה.

וראיה ברורה לזה נראה ממ"ש הרמב"ם פ"ו [הל' י"ג] מהלכות קרבן פסח (פ"ו מהל' קרבן פסח ה"יג) וז"ל, מי שנטמא במת והזה עליו שלישי ושביעי ובשביעי שלו נטמא בקבר התהום ולא ידע ועשה פסח ואח"כ נודע לו שהוא טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני, שכיון שטבל בשביעי פסקה טומאה הראשונה, אבל אם נמצא טומאת התהום בששי לטומאתו ולא ידע עד שעשה הפסח הרי זה חייב בפסח שני, שחזקת הטמא טמא עד שיהיה טהור ודאי שרגלים לדבר. ע"כ.

וע"ש בהשגת הראב"ד שהבין מדברי הרמב"ם דוקא בששי הוא דלא הותר אצלו טומאת התהום, אבל בשביעי אע"ג דעדיין לא הוזה ולא טבל הותר אצלו טומאת התהום ע"ש, ואי נימא בתורת חזקה אתינן עלה א"כ מאי חילוק בין ששי לשביעי, דודאי כל שלא הוזה ולא טבל עדיין טומאתו עליו, אלא ע"כ משום רגלים לדבר בלבד הוא ומסברא, כמ"ש תוס' דכה"ג שיש עליו טומאת מת לא הותר טומאת התהום, וא"כ י"ל דוקא בששי אבל לא בשביעי אע"ג דלא הוזה ולא טבל, כיון דעומד ליטהר היום ואמרינן כה"ג נמי הותר הלכה.

וכן אפילו לדעת הראב"ד שם נמי מודה דלאחר הזאה וטבילה ודאי הותר טומאת התהום, ואע"ג דמחוסר הערב שמש, ואכתי בחזקת טומאה שמחוסר הערב שמש, אלא ע"כ דלאו בתורת חזקה אתינן עלה. ומה"ט נמי בירד לטבול מטומאת שרץ אוקמוה אהלכתא שהוא טהור בטומאת התהום, אע"ג דאית ליה חזקת טמא, ומשום דכיון דטומאה ראשונה ודאי חלף הלך ע"י טהרה במקוה ליכא תורת חזקה דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, ומשום רגלים לדבר דסברא דלא הותר הלכה בטומאת התהום בזה שהיה עליו טומאת מת, וא"כ דוקא בטומאת מת. ולשיטת הרמב"ם כפי שהבין הראב"ד אפילו קודם הזאה וטבילה, כל שעומד בשביעי שלו הרי הוא כהלכתו, ולדעת הראב"ד קודם הערב שמש. וזה ברור.

והשנית שהביא מוהרי"ט מהא דאמרינן בשבעה דרכים בודקין את הזב כו', והוא בנזיר דף ס"ו בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה, במאכל ובמשתה במשא ובקפיצה בחולי כו', משנזקק לזיבה אין בודקין אותו, אונסו וספיקו וש"ז טמאים שרגלים לדבר, התם נמי לאו משום חזקה אתינן עלה אלא רגלים לדבר, דכיון שנזקק לזיבה רגלים לדבר שלא בא מחמת שכבת זרעו אלא מחמת זיבה כיון שכבר נזקק לזיבה.

ותדע דהא אמרינן התם אונסו וספיקו לא תימא ספק חזי ספק לא חזי, אלא ודאי חזי ספק מחמת ש"ז ספק מחמת זיבה כיון שנזקק לטומאה טמא, ואי נימא משום חזקה א"כ בספק חזי נמי נימא אוקי אחזקת טמא, אלא ע"כ דאין אנו מוסיפין טומאה על טומאתו ולומר שראה עוד, וכמ"ש תוס' ריש גיטין (דף ב:) בנדה דכתיב וספרה לה והא אין ע"א נאמן היכא דאתחזק איסורא, וכתבו משום דלא אתחזק שתראה כל ימיה ע"ש, וא"כ ע"כ אינו משום חזקה, אלא משום רגלים לדבר בלבד הוא דאמרינן כיון שנזקק לזיבה, מסתמא אותו ראיה נמי מחמת זיבה הוא ולא מחמת ש"ז. וזה ברור.

והשלישית לבי אליה אשית, במה שהביא מוהרי"ט מפ"ק דחולין בהמה בחייה בחזקת איסור כו', הנה כבר כתבו תוס' [ביצה] פרק אין צדין דף כ"ה [א] ד"ה בחזקת איסור עומדת וז"ל, פרש"י בחזקת אמ"ה ולא נהירא, דא"כ למה לי עד שיודע לך במה נשחטה כיון דחזינן שמתה א"כ לא שייך בה איסור אמ"ה, דאיסור אמ"ה לא שייך אלא מחיים, לכך נראה לר"י דחזקת איסור אסור ר"ל בחזקת שלא נשחטה כו', ומשום איסור שאינו זבוחה דרחמנא אמר וזבחת ואכלת שחוט ואכול, ובזה ניחא נמי אפילו למ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת עכ"ל, ומבואר מדברי תוס' דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, אלא התם טעמא משום חזקת איסור שאינו זבוח, וגם במ"ש רש"י משום אבר מן החי יתיישב לפנינו בע"ה.

ועל ארבעה לא אשיבנה, מה שהביא מהא דאמרינן פרק יש נוחלין (בבא בתרא קלה, א) אם הקילו בשבויה ניקל באשת איש, היינו דגבי שבויה טעמא דהקילו ולא חיישינן לעדים שבצד אסתן משום דמנוולא נפשה לגבי שבאי, אבל באשת איש ליכא הך טעמא ומשו"ה חיישינן. והרמב"ם לא גרס הך דמנוולא נפשה לגבי שבאי, להכי מפרש לה משום חזקת איסור, אבל הרמב"ן בחידושיו כתב שם דעיקר הוא כנוסחאות דילן, וכתב דהכי איתא בנוסחי עתיקי, ועל פירוש רשב"ם כתב שאינו מובן ע"ש, וכן הוא גירסת תוס' בקידושין דף י"ב ע"ש, וכיון דעיקר הוא כנוסחאות דילן א"כ ליכא ראיה.


מתוך: שב שמעתתא/שמעתא ה/פרק ג (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא ה · פרק ג· >>

פרק ג[עריכה]

אמנם מפירוש המשניות להרמב"ם נראה דמפרש להך דנזיר דרגלים לדבר הוא משום חזקה ממש, ע"ש שכתב וז"ל, ירד ליטהר מטומאת מת כו' שחזקת טמא טמא שרגלים לדבר, מה טעם בזה מה שאמר שחזקת הטמא טמא, ופי' רגלים לדבר שהענין יצא לדבר שאין לו תכלית כל זמן שנלך אחר האפשריות, ואמנם העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהיה נניחהו בחזקתו עד שיבא דבר מבואר שיבטלהו מזאת החזקה, וכל דבר שיהיה בו ספק ואפשרות אחר הרי זה לא יסתלק החזקה. אח"כ הביא כל מה שדומה לזה עכ"ל.

ומבואר מזה דמפרש הכל מטעם חזקה ממש, וכן אינך שהביא במתני' רגלים לדבר הכל מתורת חזקה, אולם לענ"ד נראה עיקר כמ"ש, דהך רגלים לדבר לאו מתורת חזקה אלא רגלים לדבר כמ"ש תוס', דהוא טעמא דמסתבר דלא הותר טומאת התהום לזה שהיה עליו טומאת מת.

ולברר דע"כ אינו משום חזקה ממש צריך אני להעתיק דברי הש"ס שם נזיר דף ס"ג, ת"ר המוצא מת מוטל לרחבה של דרך, לתרומה טמא ובנזיר ועושה פסח טהור, בד"א שאין לו מקום לעבור אבל יש לו מקום לעבור אף לתרומה טהור, בד"א שמצאו שלם, אבל משובר או מפורק אפילו אין לו מקום לעבור חיישינן שמא בין הפרקים עבר, בד"א במהלך ברגליו אבל טעון או רכוב טמא, לפי שמהלך ברגליו אי אפשר שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל. וכתב רש"י ז"ל, אבל טעון או רכוב טמא בתרומה לפי שא"א כו', אבל לנזיר ועושה פסח לעולם טהור, דהכי גמירי לה בטומאת התהום, והאי דכתוב בספרים אפילו בנזיר ועושה פסח טעות הוא. עוד שם ברש"י ד"ה בד"א בטומאת התהום אבל טומאה ידועה שלשתן טמאין עכ"ל.

ומבואר דטומאת התהום דהלכתא גמירי דטהור, היינו אפילו ודאי נטמא אפ"ה טהור, דהא טעון או רכוב א"א שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל ואפ"ה בנזיר ועושה פסח טהור, ולאו משום ספיקא הוא דטהור, אלא אפילו נטמא ודאי טהור בטומאת התהום. וכ"כ רש"י להדיא בפסחים פרק כיצד צולין דף פ"א ד"ה שאין לו מקום לעבור וז"ל, שמחזיק וממלא את כל רוחב הדרך אף ע"ג דטומאה ודאית היא, כיון דהאי שעתא דעבר עליה טומאת התהום היא כו', הלכה למשה מסיני שזורקין עליו את הדמים עכ"ל. וכ"כ רש"י שם לעיל ד"ה ומי דייני ק"ו מהלכה וז"ל, והא טומאת התהום לאו משום ספיקא מטמאינן לה דנימא גילוי מלתא בעלמא הוא, השתא אפילו בודאי נטמא נמי, אלא בשעה שנטמא היתה טומאת התהום שלא הכיר בה אדם מעולם עכ"ל. הרי מבואר דטומאת התהום לאו משום ספיקא הוא אלא הלכתא גמירי דאפילו נטמא ודאי טהור לנזיר ועושה פסח, ולתרומה אפילו בספק נמי טמא.

וכן מבואר בתוס' בנזיר דף ס"ג שכתבו ג"כ דבנזיר ועושה פסח דטהור אפילו טעון או רכוב דא"א שלא יגע ושלא יסיט ע"ש, וכיון דטהור אפילו ודאי נטמא תו ליכא למימר שרגלים לדבר מתורת חזקה, דלעולם אין תורת חזקה אלא במקום ספק לומר אוקי אחזקה קמא שנטמא, אבל אם אפילו נטמא ודאי נמי טהור בנזיר ועושה פסח, מה ענין חזקה לודאי טומאה, אלא ע"כ כמו שפירשו תוס' דרגלים לדבר אינו בתורת חזקה, אלא כמו סברא דלא הותרה לאיש שהיה עליו טומאת מת, וכמ"ש בפ"ב, וזה ראיה ברורה.

אלא דהרמב"ם נראה דס"ל טומאת התהום אינו רק במקום ספק, וז"ל הרמב"ם פ"ו מקרבן פסח (פ"ו מהל' פסח ה"יא), מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרחבה של דרך, אם היה המת טומאת התהום, אע"פ שהוא טמא לתרומה הרי זה טהור לפסח, ואף עפ"י שהמת שלם והוא מן הקצה אל הקצה ה"ז עושה פסח עד שידע בודאי שנטמא בו, בד"א כשהיה מהלך ברגליו שהיה אפשר שלא יגע, אבל אם היה רכוב או טעון משא ה"ז טמא אע"פ שהיא טומאת התהום, לפי שא"א שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל עכ"ל. וזה הוא כגירסת רש"י שהובא בנזיר ודחאו ע"ש, וכיון דאינו אלא במקום ספק שפיר שייך בו תורת חזקה.

אך גם לפי שיטת הרמב"ם וגירסתו קשה, דהא ע"כ לא מיירי בספק השקול, דהא בספק השקול ברשות הרבים ספיקו טהור וא"כ לתרומה נמי טהור והתם ברה"ר מיירי, אלא ע"כ דטומאת התהום דטהור בנזיר ועושה פסח היינו בספק שנוטה יותר לטמא מלטהר, דכה"ג לתרומה טמא ובנזיר ועושה פסח כל שאפשר שלא יגע טהור, וא"כ תיקשי בתורת חזקה נמי יהיה טהור כיון שאפשר שלא יגע, דהא קיי"ל בכל דוכתי רוב וחזקה רובא עדיף, ואם הלכה שטהור בנזיר ועושה פסח לטהר אפילו נוטה יותר לטמא דהו"ל רובא לטמא, א"כ מכ"ש נגד חזקה דטהור.

ועוד קשה לי טובא לשיטת הרמב"ם דלא אמרינן הלכתא בנזיר ועושה פסח אלא במקום ספק שיהיה אפשר שלא יגע אבל ודאי לא, דהא אמרינן בפרק כיצד צולין דף פ' שם בהאי דפריך וטומאת התהום דזיבה לא מרצה, והתניא ר' יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואח"כ ראתה אינה אוכלת ופטורה מפסח שני, מ"ט לאו משום דמרצה, ומשני קסבר ר' יוסי מכאן ולהבא הוא דמטמא ע"ש, ומבואר דלמאי דס"ד דטומאת התהום גם בזיבה הוי ניחא אע"ג דמטמא למפרע, וזה טומאה ודאית היא וא"כ מוכח דטומאת התהום בטומאה ודאית היא וטהור בנזיר ועושה פסח, וא"כ תו ליכא למימר מתורת חזקה, דמה ענין חזקה לטומאה ודאית, ע"כ מתורת רגלים לדבר ומסברא וכמ"ש תוס'.

שוב מצאתי בספר אורח מישור לנזיר ושם הביא שיטת הרמב"ם וכתב עלה שהוא תמוה, והעלה דיותר נראה לו דטעות נפל בספרים גם בהלכות קרבן פסח, וכן משמע בפי"ח מהל' אבות הטומאה (פ"יח מהל' אבות הטומאה ה"ג) שחזר וכתב הרמב"ם כמו שמשמע בגמ' שלנו דדוקא לתרומה טמא אבל בנזיר ועושה פסח אפילו ודאי נגע טהור דהוי טומאת התהום, וצ"ל אחת משתים, או טעות נפל בספרים, או באמת מתחילה גירסא משובשת היה לפניו ולבסוף בפי"ח מאבות הטומאה חזר בו ומשנה לא זזה ממקומה עכ"ל ע"ש, וכיון דנתברר לפנינו דטומאת התהום אפילו בודאי טומאה, א"כ תו ליכא למימר שחזקת טמא טמא משום חזקה וכמ"ש, וא"כ תו ליכא ראיה דאזלינן בתר חזקה מאיסור לאיסור.


מתוך: שב שמעתתא/שמעתא ה/פרק ד (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא ה · פרק ד· >>

פרק ד[עריכה]

והנה מדברי תוס' נראה דמחזיקין מאיסור לאיסור ע"ש פרק המדיר דף ע"ה, אמר רבא לא תימא ר' יהושע לא אזיל בתר חזקה דגופא כלל כו', דתניא אם בהרת קודם לשער לבן טמא אם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק טמא, ור' יהושע אמר כיהה, מאי כיהה אמר רבה כיהה וטהור, וכתבו תוס' ז"ל, הקשה ר"ת מ"ט דרבנן דאמרי טמא אמאי לא אזלינן בתר חזקה, דהא בפ"ק דחולין מייתי מקרא דאזלינן בתר חזקה, ואומר ר"ת דהכא מיירי כשנזקק לטומאה שהיה בו נגע אחד שחין או מכוה קודם והיה מוחלט ממנו, וקודם שנטהר נולד בו ספק, ואחר שנטהר מן הראשון לא נשאר בו אלא ספק זה, והשתא מייתי שפיר דאזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא דהעמידנו בחזקת שלא היה בו נגע, אע"ג דאיכא חזקה דהעמידנה בחזקת טומאה כנגדו, וה"נ הוי אמרינן לעיל אי לאו חזקה דממונא עכ"ל, ומבואר מדבריהם דאית להו מחזיקין מאיסור לאיסור, דהא עכשיו כבר נטהר מטומאתו הראשונה.

אך מדברי הפוסקים נראה דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, דהא בספק בשחיטה העלו רוב האחרונים דלא מהני ס"ס משום דלא מהני ספק ספיקא נגד חזקת איסור, ועיין ט"ז וש"ך יו"ד סי' ק"י, ואילו בספק טריפות אפילו אירע מחיים נמי מהני ס"ס, וכמבואר ברמ"א ביו"ד סי' נ"א בספק מחמת חולי ספק מחמת קוץ דמותר מטעם ס"ס, ואי נימא מחזיקין מאיסור לאיסור וכחזקה ודאית היא, וכמ"ש מוהרי"ט בהאי דירד לטהר מטומאת מת מפני שרגלים לדבר דאתי עלה בתורת חזקה ממש, א"כ אפילו בספק טריפות נמי לא ליהני ספק ספיקא כיון דמחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור טריפה.

מיהו נראה דאפילו נימא דמחזיקין מאיסור לאיסור וכשיטת ר"ת פרק המדיר, כיון דס"ל לר"ת דהא דכיהה וטהור אע"ג דאיכא חזקת טומאה ומשום דמחזיקין מטומאה לטומאה, אלא משום דחזקת הגוף אלים טפי מחזקת טומאה, וא"כ ה"ה בספק טריפות כל שהוא ספק השקול מוקמינן בחזקת הגוף, דספק טריפות ודאי הוי ספק בשינוי הגוף יותר ממומין דהוי חזקת הגוף, ולפ"ז מה שהעלה בד"מ במעשה דק"ק קראקא בספק השקול דאסור משום דמחזיקין מאיסור לאיסור ומשום דקיי"ל כאביי ורבא דלית להו חזקת היתר דאמר רבה, וכמ"ש הש"ך הובא בפ"א, מ"מ ראוי להתיר בספק השקול משום חזקת הגוף דעדיפא מחזקת איסור, וכמו דעדיף חזקת הגוף מחזקת טומאה, וטריפות לא גרע ממומין וכמ"ש.

אמנם נראה דתוס' חזרו מפירושם בפרק המדיר, דבנדה דף י"ט פירשו בו פירוש אחר ע"ש, וגם מדברי התוס' פרק אין צדין [ביצה כה. תוד"ה בחזקת] משמע דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, מדהקשו על פירש"י דמפרש בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת חזקת אמ"ה, והקשו דאמ"ה תו לא הוי כיון דנשחטה, ואפילו מתה תו לא הוי אמ"ה ע"ש, ואי נימא מחזיקין מאיסור לאיסור, א"כ מחזקת איסור אמ"ה מחזיקין לאיסור נבילה, אלא ע"כ דתוס' סברי אין מחזיקין מאיסור לאיסור, ובנדה דף י"ט שם מפרשי פירוש אחר ע"ש.


מתוך: שב שמעתתא/שמעתא ה/פרק ה (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא ה · פרק ה· >>

פרק ה[עריכה]

ובעיקר הדין שבשו"ת מוהרי"ט אשר עליו כרכר כמה כרכורים, הוא בזה האיש שבא מארץ רחוקה ולא ידענו מאיזה עם הוא והיום נשא אשה, ובמקום שעבר נתגלה עפ"י אותו העד שהוא בן עירו ומכירו ובקי באחיו, ומעולם לא נתחזק זה בלא אחים, אי נימא העמד האשה בחזקת היתר, שהאשה הזאת בחזקת היתר עומדת עד שלא תנשא ואח"כ נשאת שהוחזק בה איסור אשת איש, מ"מ כשמת בעלה, איסורא דאשת איש פקע ונשארה מותרת לשוק כמו שהיתה, זה הוא ספיקו דמוהרי"ט ועליה דן דמחזיקין מאיסור לאיסור עפ"י ראיותיו הנזכרות פ"א.

וכד דייקינן בהא מלתא נראה דכה"ג לא הוי חזקת היתר אפילו נימא דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, וראיה ברורה מדברי התוס' (יבמות ל, ב) ד"ה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת וז"ל, וא"ת תינח כנס ואח"כ גירש שכבר היא צרת ערוה, אבל גירש ואח"כ כנס הא לא הוי בחזקת היתר לשוק, ועוד לר' ירמיה דוקא בגירש ולבסוף כנס מיירי, וי"ל דמ"מ היא בחזקת היתר לשוק דמוקמינן הערוה בחזקת שלא נתגרשה עכ"ל תוס', ונתבאר מזה ספיקו של מוהרי"ט, דאי נימא אפילו באשה דמעולם לא נתחזק בלא אחי נמי הוי חזקת היתר ומוקי לה בחזקת היתר לשוק שהיה לה קודם שנשאת, ואח"כ כשנשאת אעפ"י שנאסרה לא מרע לה לחזקת היתר קמא, ומשום דכשמת בעלה איסורא דאשת איש פקע והדרא להתירא קמא, א"כ לא הוי מקשו תוס' מידי גירש ואח"כ כנס מאי איכא למימר, דהא בגירש ואח"כ כנס נמי הוי חזקת היתר לשוק, דקודם שנשאת היתה מותרת לשוק ואיסורא דאשת איש פקע במיתת הבעל והדרא להתירא קמא.

ולשיטת התוס' שם אין מחזיקין מאיסור לאיסור לרבה שם דס"ל אשה זו בחזקת היתר לשוק, וא"כ כמו בכנס ואח"כ גירש הוי חזקת היתר, כמו כן בגירש ואח"כ כנס נמי הוי חזקת היתר, אלא ע"כ דאפילו נימא אין מחזיקין מאיסור לאיסור, כל כה"ג לאו חזקת היתר הוא לומר אוקי בחזקת היתר דקודם שנשאת, וכמו שהוכחנו מדברי תוס' דבגירש ואח"כ כנס לא הוי חזקת היתר. וזה ראיה ברורה.

וביאור דבר זה דלמה לא יהיה גירש ואח"כ כנס בחזקת היתר דקודם שנשאת כיון דאיסורא דאשת איש פקע ואין מחזיקין מאיסור לאיסור לרבה שם, נראה דודאי כל שנולד הספק בעידן איסורא תו לא מקרי חזקת היתר כיון דנולד הספק בעידן איסורא, ואע"ג דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, מ"מ חזקת היתר נמי לא מיקרי כיון דעידן איסורא הוי עלה.

אלא הא דאמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק אע"ג דהיתה אסורה משום אשת איש, כבר נתיישב מלשון הקודש שכתב רש"י ז"ל, אמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק קודם לכן אם ימות בעלה שהרי צרת ערוה היא עכ"ל, הרי דחזקת היתר דקאמר רבה היינו כמו שהיתה קודם לכן מותרת כשימות בעלה כן אל תאסרנה מספק כשימות בעלה, ומשו"ה אפילו בחיי בעלה שהיתה אסורה משום אשת איש נמי הוי חזקת היתר, דכמו שקודם לכן היתה מותרת במיתת הבעל כמו כן עכשיו אל תאסרנה במיתת הבעל, ומשו"ה בכנס ואח"כ גירש דנין על האשה חזקת היתר שהיתה לה במיתת הבעל קודם שנתגרשה גירושי ספק ערוה ואל תאסרנה במות בעלה, אבל בגירש ואח"כ כנס ליכא חזקת היתר כלל, דהיתר דקודם שנשאת פקע בנישואין ע"י איסור אשת איש, ואף על גב דאיסור אחר הוא, עכ"פ חזקת היתר תו לא הוי כיון דאסורה מיהת היא, וחזקת היתר לכשימות בעלה ליכא, דהא תיכף בנישואי בעלה אנו מסתפקין אם תהיה לה היתר במיתת הבעל משום איסור יבמה לשוק, ומשו"ה לא שייך חזקת היתר אלא דוקא בספק לאחר נישואין, וכיון דקודם הספק ודאי היתה מותרת במיתת הבעל כן לא תאסרנה מספק לכשימות בעלה, אבל גירש ואח"כ כנס, דתיכף בנישואי בעלה ספיקו עמו אימר לא תהיה לה היתר במות בעלה מחמת איסור יבמה לשוק, וחזקת היתר דקודם שנשאת כבר פקע ע"י נישואיה באיסור אשת איש, ואנן בעינן חזקת היתר ממש, ומשו"ה פירש"י חזקת היתר דאמר רבה היינו כשימות בעלה, וא"כ בגירש ואח"כ כנס ליכא חזקת היתר.

וארווחנא מזה הך ספיקא דמוהרי"ט דהו"ל כמו גירש ואח"כ כנס, דהספק נולד תיכף עם נישואי בעל אם יש לו אחין, ודאי לא מוקמינן בחזקת היתר דקודם שנשאת וכמ"ש. וזה ברירא דהך מלתא. ודוק.


מתוך: שב שמעתתא/שמעתא ה/פרק ו (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא ה · פרק ו· >>

פרק ו[עריכה]

ובזה נראה ליישב דברי רש"י בפרק אין צדין (דף כה.) בהא דאמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, דחזקת איסור שבחייה משום אמ"ה, והקשו תוס' דהא איסורא דאמ"ה פקע אפילו בנחירה ע"ש, והיינו משום דאין מחזיקין מאיסור לאיסור אם איסור הראשון כבר הותר. ולפי מ"ש ניחא, דהא טעמא דרבא דאשה זו בחזקת היתר לשוק אע"ג דנולד הספק בעידן איסורא, אלא דמוקי לה בחזקת היתר לכשימות בעלה אל תאסרנה מספק במות בעלה, והשתא כיון שמת הרי זו מותרת כמו שהיתה מותרת קודם שנולד הספק ע"י מיתת הבעל, ודכוותה בנולד ספק טריפות, אפילו נולד הספק מחיים שהיתה אסורה משום אמ"ה, אפ"ה מוקי לה בחזקת היתר כמו שהיתה מותרת בשחיטה קודם שנולד אל תאסרנה מספק משנשחטה, דהא לשחיטה בחזקת היתר קיימא, אבל אם נולד הספק בשחיטה עצמה אם היתה שחיטה ראויה, שפיר מחזיקין אותה באיסור מאיסור אמ"ה לאיסור נבילה, וליכא למימר אוקי בחזקתה כמו שהיתה מותרת קודם לכן, כיון דאסורה היתה משום אמ"ה, ולומר אוקי בחזקתה לכשישחטנה, כיון דהספק בשחיטה עצמה אי נשחטה כראוי וכל שלא נשחטה כראוי שחיטה כזו מעולם לא היה מתיר, אבל ספק טריפות שנשחטה כראוי, שפיר מוקי לה בחזקת היתר שהיתה מותרת קודם לכן לכשישחטנה, ה"נ אל תאסרנה אחר שחיטה, כיון דקודם לכן ודאי היה שחיטה כזו מתיר אותה, אבל ספק בשחיטה עצמה לא שייך חזקת היתר לשחיטה, כיון דאם לא נשחטה כראוי לעולם לא היתה בחזקת היתר בשחיטה שאינה ראויה. וזה נכון היטב, ודוק.

והנה ראיתי בספר כרתי ופלתי בסי' ל"ג, ושם העלה בספק נקובת הסימנין דהוי ספק בשחיטה, וישב לה קוץ בושט נמי הוי ספק בשחיטה, ולא שייך נשחטה הותרה ע"ש מ"ש בזה באווזות הלעוטים. ולפי מ"ש דעיקר טעמא דרבה דאשה זו בחזקת היתר לשוק היינו לומר כמו שהיתה מותרת קודם לכן כשימות בעלה כן לא תאסרנה מספק כשמת בעלה, וא"כ בספק נקובת הסימנין נמי, אע"ג דנקובת הסימנין לאחר שחיטה נבילה, מוקי לה בחזקת היתר שהיה קודם שנולד הספק והיה לבהמה חזקת היתר לכשישחטנה, דהא שחיטה זו שנעשה בלא שהייה ודרסה, אם היתה קודם לכן ודאי היתה מותרת, כן לא תאסרנה אחר שחיטה, אבל בספק שהה או דרס, א"כ בשחיטה כזו ע"י שהיה ודרסה לעולם לא היתה מותרת.

וראיה ברורה לזה דאפילו נקובת הושט, דאיכא למימר אוקי לה בחזקת שאינו זבוח, נמי מותר ע"י חזקת היתר שהיה לבהמה קודם שנולד הספק בסימנין ע"י שחיטה, כן עכשיו נמי שנשחטה מותרת בשחיטה זו כמו שהיתה מותרת קודם שנולד הספק בשחיטה כזו וכמ"ש, והראיה לזה מהא דאמרו שם פרק ארבעה אחין ואילו בגירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני מ"ט, אמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק, א"ל אביי אי הכי בקידושין נמי נימא הכי אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק, ומאי קושיא דהא בקידושין ודאי חזקת איסור איכא, דהא בחיי בעל ודאי היתה אסורה על אחיו משום אשת אחיו, דאיסור אשת איש ואשת אח בבת אחת חל, וכה"ג ודאי הוי חזקה מאותו איסור שהיה ושמא נתקדשה ועדיין איסור אשת אח עליה, וא"כ מאי פריך בקידושין נמי נימא הכי, דהא בגירושין הוי מאיסור לאיסור, מאשת איש לאיסור יבמה לשוק, ובקידושין ליבם הו"ל חזקת איסור ממש מאיסור אשת אח, ועדיין לא הותרה מאיסור אשת אח אם נתקדשה הערוה ואל תתירנה מספק, אלא ע"כ דחזקת היתר הכי הוא, כמו שהיתה קודם שנולד ספק קידושי ערוה בחזקת היתר ליבם לכשימות כעלה, אל תאסרנה מספק במות בעלה.

וא"כ הוא הדין בספק נקובת הסימנין, אף ע"ג דהוא מאותו איסור הראשון, איסור שאינו זבוח לפי מ"ש תוס' בפרק אין צדין גבי בהמה בחייה בחזקת איסור, אפ"ה מוקי לה בחזקת היתר שהיתה לה קודם לכן לכשישחטנה, אל תאסרנה מספק כשישחטנה, כיון דאין הספק בשחיטה עצמה וכמ"ש, ודוק.

והא דאמרינן בחולין דף י' בספק נשמטה הגרגרת ספק קודם שחיטה ספק לאחר שחיטה, ואמרו עלה כל ספק בשחיטה פסול, ולא אמרינן אוקי בחזקת היתר שהיה לה קודם שנולד הספק שהיתה מותרת בשחיטה כן אל תאסרנה בשחיטה, נראה לפי מ"ש הר"ן בחידושיו פרק אלו טריפות בשם הרמב"ן דסימנין שנעקרו שלא בשעת שחיטה טריפה, אבל נעקרו בשעת שחיטה הו"ל נבילה, וטעמא דמלתא, דכל שהן עקורין מתחילה אפשר לאוחזם בידו בשעת שחיטה ולשחוט כראוי ומשו"ה מהני ביה שחיטה לטהר מידי נבילה, אבל נעקרו בשעת שחיטה א"א שישחט כראוי, ומשו"ה הו"ל נבילה שאין השחיטה מטהרתה עכ"ל, וכיון דשמוטה בשעת שחיטה דנבילה היינו משום דא"א שתשחט כראוי, והרי הוא כספק שהה או דרס, דכל שלא נשחטה כראוי הרי מעולם לא הותר בשחיטה שאינו כראוי, אבל נקובת הסימנין, אותה שחיטה עצמה ששחט עכשיו, אם היתה שחיטה כזה קודם שנולד הספק בסימנין היתה מותרת כשחיטה ראויה, עכשיו אל תאסרנה בשחיטה הגונה, אבל ספק שהה או דרס או שמוטה בשעת שחיטה דאין השחיטה אפשר שתהיה כראוי, הרי לא נשחטה כלל, וכל שלא נשחטה כראוי מעולם לא הותר, ודוק היטב.


מתוך: שב שמעתתא/שמעתא ה/פרק ז (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא ה · פרק ז· >>

פרק ז[עריכה]

הדרן לשמעתין, וז"ל התוס' פרק ד' אחין (דף ל:) ד"ה אשה זו בחזקת היתר לשוק, וא"ת תינח כנס ואח"כ גירש שכבר היא צרת ערוה, אבל גירש ואח"כ כנס הא לא הוי בחזקת היתר לשוק, ועוד לר' ירמיה דוקא בגירש ולבסוף כנס מיירי, וי"ל דמ"מ היא בחזקת היתר לשוק דמוקמינן הערוה בחזקת שלא נתגרשה, וא"ת דהכא מוקמינן אשה זו בחזקת היתר לשוק אע"פ שבשעה שנולד הספק היתה עומדת בחזקת איסור שבעלה עדיין חי, ובפ"ק דחולין אמרינן בהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, ומשמע דוקא לענין ריעותא דאתיילד לאחר שחיטה הוי בחזקת היתר, כמו בא זאב ונטל בני מעים והחזירם כשהם נקובים, דלא חיישינן שמא במקום נקב ניקב, אבל אם נולד הספק מחיים כמו ספק דרוסה, לא, משום דבשעה שנולד הספק היתה עדיין בחזקת איסור, ואור"י דהתם חיישינן לספק דרוסה משום דשכיחא עכ"ל.

ואיכא למידק דמאי קושיא מהא דמוקי הכא בחזקת היתר ובפ"ק דחולין משמע כו' אבל נולד הספק מחיים כמו ספק דרוסה לא כו', כיון דכבר כתבו התוס' דהכא אפילו בגירש ולבסוף כנס, דכה"ג לאו חזקת היתר ואינו אלא משום דמוקי הערוה בחזקת שלא נתגרשה.

ונראה דהא דהוכיחו תוספות דמוקמינן אשה בחזקת היתר אע"ג שבעלה עדיין חי, לאו מדברי רבה הוא דמוכח, כיון דטעמא דרבה ע"כ אינו אלא משום דמוקי הערוה בחזקת שלא נתגרשה, וכמ"ש תוס' מגירש ואח"כ כנס, אלא דהתם איתיביה אביי לרבה נפל הבית עליו ועל בת אחיו ואינו ידוע איזה מהם מת ראשון צרתה חולצת ולא מתייבמת, אמאי ה"נ נימא אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק, והתם ע"כ אינו אלא משום חזקת היתר דאשה גופא, דליכא למימר משום חזקת הערוה דמוקי לה בחזקת חיה והשתא היא דמתה אחרי מות בעלה, והא גם הבעל הוא בחזקת חי ונימא השתא הוא דמת אחרי מות הערוה, והו"ל חזקה נגד חזקה, אלא ע"כ משום חזקת היתר דאשה גופא הוא דקא מותיב אביי לרבה, ומוכח דמהני חזקת היתר דאשה, לזה הקשו תוס' שפיר מספק דרוסה.

ואין להקשות דהיכי מוכח דהיכא דאתיילד ריעותא מחיים מוקמינן בחזקת היתר, דהא בספק גירושין משום חזקת הערוה שלא נתגרשה הוא, והא דמותיב אביי לרבה מנפל הבית דהוי משום חזקת היתר, בנפל הבית לא הוי נולד הספק מחיים, אלא לאחר מיתת הבעל הוא דנולד הספק, דכה"ג ודאי הוי חזקת היתר, וליתא, דעד כאן לא אמרינן נשחטה הותרה אלא בבא זאב ונטל בני מעיים אחר שחיטה דכבר היה בחזקת היתר משנשחטה, אבל בנפל הבית עליו ועל בת אחיו, דבמיתת הבעל נולד ספיקו עמו אם הותרה או לא, הרי הוא כספק שנולד מחיים, כיון דמעולם לא היה בחזקת היתר.

וכן מוכרח לדברי הש"ך שכתב ליישב דברי הד"מ דסובר כאביי דאקשי לרבה מנפל הבית עליו ועל בת אחיו כו', אלמא ס"ל דלא מהני חזקת היתר דאשה בנולד הספק מחיים, הובא דבריו לעיל פ"א, ואי נימא דנפל הבית עליו כו' הו"ל כנולד הספק לאחר מיתת הבעל, וכהאי דבא זאב ונטל בני מעיים דנשחטה הותרה, א"כ לאביי נמי תיקשי כיון דמודה בנולד הספק לאחר שחיטה, אלא ע"כ דכה"ג בנפל הבית עליו ועל בת אחיו, דבמיתת הבעל נולד ספיקו עמו אם הותרה לשוק, הו"ל כמו נולד הספק מחיים, כיון דעדיין לא היתה בחזקת היתר וכמ"ש. ודוק.


מתוך: שב שמעתתא/שמעתא ה/פרק ח (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא ה · פרק ח· >>

פרק ח[עריכה]

ומעתה מבואר דמוכח מדברי תוספות דספיקא דמחיים נמי מהני ביה חזקת היתר משום דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, דליכא למימר דתוס' לא כתבו אלא לרבה, דהא לפי מ"ש מהך דרבה אינו מוכח כלל בנולד הספק מחיים דהוי חזקת היתר, כיון דע"כ טעמא דרבה משום דמוקי הערוה בחזקת שלא נתגרשה, כיון דמיירי נמי בגירש ולבסוף כנס וכמ"ש תוס', ואדרבה הוכחת תוס' אינו אלא מהא דמותיב אביי לרבה, ע"כ ס"ל דספק שנולד מחיים בחזקת היתר הוא, דנפל הבית הו"ל כספק שנולד מחיים וכמ"ש, וכמו שהוכחנו מדברי הש"ך פ"ז, וא"כ אי נימא דאביי לא ס"ל חזקת היתר בנולד הספק מחיים, א"כ לא מקשי מידי לרבה, כיון דטעמא דרבה לאו משום חזקת היתר דאשה אלא מחמת חזקה דערוה שלא נתגרשה, ובנפל הבית ליכא חזקת הערוה שהיתה חיה, דנגדו איכא חזקת הבעל שהיה חי וכמ"ש בפ"ז, אלא ודאי טעמא דאביי אינו אלא משום חזקת היתר, והכי הוא דמותיב לרבה כיון דסברת משום חזקה לא מצרכה חליצה, א"כ בנפל הבית עליו ועל בת אחיו נמי איכא חזקת היתר, ואם מועיל חזקה שלא נתגרשה א"כ ה"ה חזקת היתר, אלא ע"כ משום חומרא דחליצה אינו מועיל חזקה כלל, וא"כ ה"ה חזקה שלא נתגרשה לא מהני, וא"כ ע"כ טעמא דאביי אינו אלא משום חזקת היתר, וכיון דנפל הבית עליו כו' הו"ל כמו ספיקא דמחיים, א"כ מוכח דמהני חזקת היתר בכה"ג משום דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, וזה ברור.

ולשיטת הש"ך דס"ל בטעמא דאביי דאינו משום חומרא דחליצה, אלא משום דס"ל דלא מהני חזקת היתר בנולד הספק מחיים, א"כ ע"כ נ"ל דס"ל בנפל הבית הו"ל כמו ספיקא דמחיים, וא"כ מאי מותיב לרבה דלמא רבה נמי לא ס"ל חזקת היתר בנולד מחיים, אלא בספק קרוב לה היינו משום דמוקי הערוה בחזקת שלא נתגרשה, כיון דמיירי נמי בגירש ולבסוף כנס ובנפל הבית ליכא הך חזקה וכמו שכתבנו, אלא ע"כ כמ"ש דאביי ס"ל חזקת היתר בנפל הבית דהו"ל כמו נולד הספק מחיים, ומותיב לרבה דס"ל בחזקה אינה צריכה חליצה, דהא בנפל הבית כו' נמי איכא חזקה חזקת היתר וצריכה חליצה, ובע"כ משום חומרא דחליצה לא מהני שום חזקה. ודוק.


מתוך: שב שמעתתא/שמעתא ה/פרק ט (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא ה · פרק ט· >>

פרק ט[עריכה]

מבואר בפרקים הקודמים בספק השקול מוקי בחזקת היתר, ואע"ג דנולד הספק מחיים, משום דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, והא דחוששין לספק דרוסה ובושט שמא הבריא, היינו משום דנוטה יותר לאיסור וכמ"ש תוספות.

אמנם דעת הרשב"א והר"ן בספק טריפות אפילו בספק השקול אסור, ודוקא בא זאב ונטל בני מעים הוא דשרי משום דשכיח להיתר יותר, הא בספק השקול ספיקו אסור, וכן דעת הר"ר יונה. וכבר נחלקו בזה הראשונים גם האחרונים, ועיין פר"ח יו"ד סי' כ"ט שהאריך בזה.

ונראה טעמא דידהו דאסרי בספק השקול ולא מוקי לה בחזקת היתר, דסברי מחזיקין מאיסור לאיסור וכמ"ש הרשב"א בפ"ד אחין שם, בהא דאמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק וז"ל, איכא דקשיא להו והא באיסור אשת איש קיימא, הלכך כיון דבחזקת איסור הוי קיימא השתא דמת נעמידנה בחזקת איסור, ואע"ג דאיסורא קמא אסתלק להו, דכוותה אשכחן בעלמא דמחזיקין מאיסור לאיסור כדאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, כלומר בחזקת איסור אמ"ה, עד שיודע לך במה נשחטה, ואף על גב דמשעה שנשחטה נסתלק איסור אמ"ה, אפילו הכי חוששין לה משום נבילה, אלמא מחזיקין מאיסור לאיסור. ועיין שם שכתב לתרץ דהתם כיון דצריך מעשה להתיר, דבמתה מאליה לא משתרי וצריך מעשה שחיטה, וכיון דבעי מעשה הוא דמחזיקין מאיסור לאיסור, אבל הכא דאין צריך מעשה להתירו דהא מיתת הבעל ממילא מתיר, משו"ה אין מחזיקין מאיסור לאיסור וע"ש.

וא"כ כיון דס"ל להרשב"א מחזיקין מאיסור לאיסור, ומאיסור אמ"ה לאיסור נבילה כיון דלא מצי להתיר איסור אמ"ה אלא ע"י מעשה שחיטה דאז ממילא תהיה אסורה משום נבילה, א"כ מהאי טעמא נמי לענין טריפה מחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור טריפה, ומשו"ה ס"ל להרשב"א בספק השקול דאסור, והא דבא זאב ונטל בני מעים דמותר, היינו משום דשכיח יותר להיתר מלאיסור, וכמבואר בפוסקים, ודעת הר"ר יונה דס"ל נמי בספק השקול דאסור, נמי מהאי טעמא משום דמחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור טריפה.

ויתיישב בזה מה שהקשה המוהר"ם לובלין בתשובה סי' ס"ו בהא דמכשיר הר"ר יונה בהמה שנמצאת טריפה ואינו יודע מתי נטרפה, דהחלב והגבינות מותרים ומוקמינן לה בחזקת היתר לומר השתא הוא דנטרפה, ואילו בספק השקול דעת הר"ר יונה לאסור ולא מוקי לה בחזקת היתר ע"ש.

ולפי מ"ש ניחא, דלגבי חלב דאין צריך מעשה להתירו ולא שייך בזה מחזיקין מאיסור אמ"ה, משו"ה מכשיר החלב ע"י חזקת היתר, אבל בבשר הבהמה מחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור טריפה, וכבר פסק הפר"ח ביו"ד בבהמה טריפה שנתערבה בין הכשרות ופירש מקצת מהבהמה, דאותו מקצת שפירש מותר מטעם כל דפריש מרובא פריש, ומקצת שלא פירש דליכא רובא אסור.

ובזה נראה ליישב שיטת הפוסקים בנאבדה הריאה דטרפה משום דסרכות הריאה שכיח, וטען רש"י אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיקנה בטרפה, ע"ש בפ"ק דחולין דף י"א. ולפי מ"ש י"ל דנהי דסרכות הריאה שכיחי עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ולא עדיף מספק השקול, וכיון דסרכות הריאה בעגלים הרכים לא שכיחי, מהאי טעמא מכשירין נאבדה הריאה בעגלים הרכים, דלא שכיחי סרכות אלא בגדולים מחמת מאכלים, א"כ ראוי לומר אוקי בחזקת היתר, דהא בשעה שנולדה לא היתה בסרכות, אלא משום דמחזיקין מאיסור לאיסור ומחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור טריפה, וא"כ בחלב דלא רמי עליה איסור אמ"ה משו"ה מקילין בחלב וגבינות.

ובזה ניחא ליישב מה ששמעתי להקשות בשם חכם אחד, בהא דס"ל לר' מאיר סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא והוי ספיקא דאורייתא, והקשה המוהרש"א פ"ק דחולין לר' מאיר ניחוש בפרה אדומה לספק טריפות ונימא סמוך מיעוטא לחזקת טמא, ותירץ דטריפות מיעוט דלא שכיח ומודה ר' מאיר דלא חיישינן למיעוט דלא שכיח, ע"ש. והקשה חכם א' דאכתי ניחוש לטריפות הריאה דהוי ממיעוטא דשכיחי. ולפי מ"ש דסרכות הריאה אינו שכיח בלידתה, דהא בעגלים הרכים מכשירין נאבדה הריאה, ואינו שכיח אלא בגדולים, וא"כ כי נימא סמוך מיעוטא דסרכות נגד חזקת טמא, איכא כנגדה חזקת היתר שהיה לה בשעה שנולדה לשיטת הפוסקים דאין מחזיקין מאיסור לאיסור.


מתוך: שב שמעתתא/שמעתא ה/פרק י (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא ה · פרק י· >>

פרק י[עריכה]

כתב בתבואת שור סימן כ"ט וז"ל, ונ"ל דבנשבר עצם מארכובה ולמעלה וכדומה, דלא ידע אי מחיים נעשה או לאחר שחיטה, בכה"ג מודו התוס' דלא מוקמינן אחזקה כו', דאין לומר העמידנה על חזקתה ועתה נשברה, דהא בהמה בחייה בחזקת שאינה זבוחה ובחזקת שאין רגליה שבורים עומדת, והשתא היא שחוטה ושבורה, ומאי חזית דאמרת עתה נשברה אחר שחיטה, אימא איפכא עתה נשחטה אחר שבירה עכ"ל.

ולענ"ד נראה דהיכא דנודע זמן השחיטה באיזו רגע מן השעה, ואין ספק אלא על זמן השבירה משום שלא ראו זמן השבירה, ודאי אמרינן אוקי אחזקתה שאינה שבורה והשתא הוא דנשברה אחר השחיטה, ואין לך לומר עתה נשחטה אחר השבירה כיון דידוע לנו זמן השחיטה, אלא אפילו אם לא נודע לא זמן השחיטה ולא זמן השבירה, דכה"ג אפשר לומר מאי חזית לאחר השבירה, אדרבא תאמר לאחר שחיטה, כיון דבחייה בחזקת שאינו זבוחה וכמ"ש התב"ש.

אמנם נראה לפי מה דאמרינן בריש נדה (דף ב:) במקוה שנמדד ונמצא חסר דכל הטהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, משום דהו"ל תרתי לריעותא העמד טמא על חזקתו אבל חזקת המקוה חסר לפניך ע"ש, וא"כ ה"נ מוקי לה בחזקת היתר לדעת התוס' דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, וכמבואר בפרקים הקודמים, ועתה הוא דנשברה, ואע"ג דאיכא כנגדה חזקת שאינו זבוחה ולומר השתא הוא דנשחטה אחר השבירה, כיון דחזקת היתר אינו חסר לפניך, וחזקת שאינו זבוחה הרי חסר לפניך שהרי שחוטה לפניך, הו"ל כודאי.

ואפילו לדעת הרמב"ם דס"ל בתרתי לריעותא אינו אלא ספק, וכמ"ש הרמב"ם פ"ה מתרומות (פ"ה מהל' תרומות ה"כד) גבי חבית, ועמ"ש בשמעתא ג' פ"א, מ"מ כיון דבהמה בחייה בחזקת שאינה שבורה ואינה זבוחה עומדת, והשתא נמצאת שבורה ושחוטה והחזקות מנגדות זו לזו, א"כ מוקמינן לה בחזקת היתר.

וראיה ברורה לזה מהא דמותיב אביי לרבה מנפל הבית עליו ועל בת אחיו דצרתה חולצת ולא מתייבמת, ע"ש פ"ד אחין דף ל"א [א] , ואע"ג דהבעל בחזקת חי וראוי לומר השתא הוא דמת אחרי מות בת אחיו, אלא ע"כ כיון דהחזקות מנגדות זו לזו, דהא בת אחיו נמי יש לה חזקת חיה והשתא היא דמתה אחרי מות בעלה וכמ"ש פ"ז ע"ש, ולכן מוקי לה בחזקת היתר לשוק, וא"כ ה"נ בשבורה ושחוטה דהחזקות מנגדות זו לזו, שבורה לשחוטה ושחוטה לשבורה, מוקמי לה בחזקת היתר לשיטת תוס' דאין מחזיקין מאיסור לאיסור.


מתוך: שב שמעתתא/שמעתא ה/פרק יא (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא ה · פרק יא· >>

פרק יא[עריכה]

בפרק יוצא דופן דף מ"ו אמר רבא כל שתים עשרה שנה ממאנת והולכת מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת, הא גופא קשיא אמרת אינה ממאנת אלמא גדולה היא ואי גדולה היא תחלוץ, וכי תימא מספקא ליה, ומי מספקא ליה והא אמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים, ה"מ בסתמא אבל היכא דבדקו ולא מצאו לא, אי הכי תמאן חוששין שמא נשרו, הניחא למ"ד חוששין שמא נשרו אלא למ"ד דא"ח מא"ל, דאתמר רב פפא אמר א"ח שמא נשרו רב פפי אמר חוששין, הני מילי לענין חליצה אבל לענין מיאון חוששין, מכלל דמאן דאמר חוששין חולצת והא חוששין בעלמא קאמר, ומסקינן אלא לעולם דלא בדקוה ולענין חליצה חיישינן וכי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה ע"ש.

ומתבאר מהסוגיא דחזקה דרבא אינו אלא לחומרא שלא תצא במיאון, אבל לחליצה בעי בדיקה ולא אמרינן ודאי הביאה סימנין משהגיעה לכלל שנותיה, וכן מבואר בטור ושו"ע סי' ל"ה לענין עדות דפסול עד שיביא שתי שערות אחר י"ג שנים ע"ש, וכן משמע בתוס' פרק מי שמת דף קנ"ו ד"ה בודקין לקידושין, וכן ברשב"ם שם דכל זמן שלא נבדקה לא הוי קידושי ודאי אע"ג דאתיא לכלל שנים ע"ש, ואם כן הך חזקה דרבא אינו אלא להחמיר לענין שלא תמאן, אבל לשאר מילי מידי ספיקא לא נפקא עד שתביא שתי שערות, וכן משמעות הפוסקים בכמה דוכתי.

ואיכא למידק בפרק יוצא דופן דף מ"ו דשם משמע דחזקה דרבא הוא ודאי, בהא דאמרו שם הקדיש הוא ואכלו אחרים, רב כהנא אמר אין לוקין רבי יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו לוקין, וכתבו תוס' שם וז"ל, וא"ת והא סבר ר"ל התראת ספק לא שמיה התראה כו', והא התראת ספק הוא דשמא לא יביא שתי שערות עד ב' או ג' שנים ונמצא דאכתי לא הוי מופלא סמוך לאיש, ואי מיירי שאכלו אחרים לאחר שהגדיל, א"כ הו"ל למימר כשאכלו הוא בעצמו, וי"ל דאזלינן בתר רוב שמביאין שתי שערות בזמנן דהיינו בני י"ג ויום אחד עכ"ל, וכ"כ תוס' שם דף מ"ה ד"ה אילימא לנדרים וז"ל, ובלא הביא שתי שערות אפ"ה נדרו נדר אם ידע למי נדר, כיון שהיא שנה לפני גדלות, דמסתמא יביא שתי שערות כשיהיה בן י"ג ויום אחד כדאמר רבא לקמן חזקה הביאה שערות עכ"ל, ומבואר דחזקה דרבא הוא כודאי, דאי לא תימא הכי היכי לוקה כשאכלו אחרים קודם שהגדיל, ואפילו לאחר שהגדיל נמי הו"ל התראת ספק וכמ"ש תוס', אלא ע"כ דהו"ל כודאי, ולפ"ז הא דאמרו לחליצה צריכה בדיקה, אינו אלא לחומרא מדרבנן שלא תחלוץ עד שתיבדק, אבל מן התורה בלא בדיקה מותרת לחלוץ, וכן הא דאמר שמואל בודקין לקידושין, נמי מדרבנן להחמיר שיהיה קידושי שני תופסין בה להחמיר.

אלא דמדברי השו"ע חו"מ סי' ל"ה שכתב דקטן פסול לעדות עד שיביא שתי שערות, משמע דאפילו ליתיה קמן למיבדקיה אין עדותו עדות כלל, ונראה מזה דחזקה דרבא אינו אלא להחמיר למיאון, דאי חזקה דרבא היא ודאית ולענין מיאון וקידושין להחמיר, היה מהראוי לעדות ממון לסמוך על חזקה דרבא, וא"כ קשה הא דאכלו אחרים דלוקין על הקדשו הא התראת ספק הוא, ועוד דמופלא סמוך לאיש משמע דהוא מן התורה, והיכי אסרי לה מספק שמא עדיין אינו סמוך לאיש, ובפרט לפי דעת הרמב"ם כל הספיקות אינן אלא מדבריהם ומן התורה מותר.

ולכן נראה לפמ"ש הרמב"ם פי"א מנדרים [הל' א - ד] וז"ל, קטן בן שתים עשרה שנה ויום אחד וקטנה בת אחת עשרה שנה ויום אחד שנשבעו או נדרו כו' אם יודעין לשם מי נדרו כו', קודם הזמן הזה אעפ"י שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו כו' אין נדריהן נדר, ואחר הזמן הזה שנמצאו הבן בן י"ג ויום אחד והבת בת י"ב שנה ויום אחד, אעפ"י שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו, דבריהם קיימים והקדישן הקדש ונדריהם נדר ואעפ"י שלא הביאו שתי שערות, וזו היא עונת נדרים האמורה בכל מקום, הואיל והגיעו לשנים הגדולים נדריהם נדר אעפ"י שלא הביאו סימנין ועדיין לא נעשו גדולים לכל דבר, ודבר זה מדברי תורה שהמופלא סמוך לאיש הקדשו הקדש ונדרו נדר עכ"ל.

ולפי שיטת הרמב"ם נדרי איש שאינו צריך בדיקה, היינו משהגיע לשנות הגדולים דהיינו בזכר י"ג ובנקבה י"ב, ואפילו לא הביאו שערות, משהגיעו לכלל שנים שוב אין צריכין בדיקה, ואעפ"י שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו וכגדול יחשב, ומופלא הסמוך לאיש היינו משיגיע סמוך לשני הגדלות, נדריהן נבדקין וכשאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו נדריהן נדר וזהו מופלא סמוך לאיש. וא"כ תו לא קשה היכי לוקין על הקדשו שמא לא יביא שערות בשנות י"ג, דהא אפילו לא יביא שערות נמי הוי מופלא הסמוך לאיש, כיון דאיש דנדרים היינו בשנים בלא שערות.

אלא דסוגיית הש"ס פרק יוצא דופן דף מ"ה תיקשי להרמב"ם ע"ש, רב ור' חנינא דאמרי תרווייהו תוך זמן כלפני זמן ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי דאמרי תרווייהו תוך זמן כלאחר זמן, מתיב רב המנונא אחר הזמן הזה אעפ"י שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו נדריהן נדר כו', הא לאחר זמן היכי דמי, אי דלא אייתי שתי שערות קטן הוא, ופירש"י ואמאי נדרו נדר הא לאו בחזקת גדול הוא כל זמן שלא הביא שתי שערות, ומופלא סמוך לאיש נמי לא הוי דהא אינו יודע לשם מי נדר כו', אלא לאו דאייתי שתי שערות, וטעמא דלאחר זמן הוא דגמרינן לה למלתא הא תוך זמן כלפני זמן. ועוד מתיב ר' זירא, איש כי יפליא לנדור נדר, מה ת"ל איש לרבות בן י"ג ויום אחד שאעפ"י שאינו יודע להפליא נדריו קיימים, ה"ד אי דלא אייתי שתי שערות קטן הוא, אלא לאו דאייתי שתי שערות, וטעמא דבן י"ג ויום אחד דהו"ל איש הא תוך זמן כלפני זמן תיובתא. ולשיטת הרמב"ם דבן י"ג ויום אחד אע"ג דלא אייתי שערות נדרו נדר אפילו אינו יודע לשם מי נדר, א"כ מאי מותיב אי דלא אייתי שערות קטן הוא. וכבר הניח בצ"ע המשנה למלך מסוגיא זו על הרמב"ם.

ונראה דודאי לדידן דקיי"ל תוך זמן כלפני זמן, ואם הביא שערות תוך זמן אי אפשר להיות גדול ותלוי הגדלות בשנים, שפיר מצינו למימר דאיש דנדרים לא בעי שערות אלא סגי ליה בשנים, ומופלא הסמוך לאיש נמי בשנים אע"ג דודאי לא יביא שתי שערות אח"כ בשנות י"ג, אבל למ"ד תוך זמנו כלאחר זמנו א"כ ס"ל דאין הגדלות תלוי בשנים אלא בשערות, דהא אפילו מביא שערות תוך זמנו נמי גדול הוא, וא"כ איש דנדרים לאו בשנים קאמר אלא בשערות, וא"כ מופלא הסמוך לאיש נמי סמוך לשערות משום דודאי יביא שערות בזמנו, וא"כ למ"ד תוך זמנו כלפני זמנו דס"ל ע"כ איש דנדרים בשערות תליא, א"כ אפילו הגיע לשנים נמי קטן הוא כל שלא הביא שערות, אבל לדידן דקי"ל תוך זמנו כלפני זמנו שפיר מצינו למימר דאיש דנדרים בשנים תליא, וכשהגיע לשנים אפילו בלא שערות איש מקרי, והש"ס דפריך אי דלא אייתי שערות קטן הוא, היינו למ"ד תוך זמנו כלאחר זמנו, א"כ ע"כ בשערות הוא דמקרי איש, וא"כ ממילא כל שלא הביא שערות אפילו הגיע לשנים קטן הוא. ולפ"ז לדידן לפי שיטת הרמב"ם דאיש דנדרים בשנים, ומופלא הסמוך לאיש לא בעינן שיהיה סמוך לשערות רק שיהיה סמוך לשנים נדריו נבדקים, וא"כ שפיר מצינו למימר דחזקה דרבא אינו ודאי, והא דלוקה אחר על הקדש דמופלא סמוך לאיש, היינו משום דלא בעינן בנדרים שערות כלל. ודוק.


מתוך: שב שמעתתא/שמעתא ה/פרק יב (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא ה · פרק יב· >>

פרק יב[עריכה]

ושיטת הרמב"ם בזה דאיש דנדרים לא בעי שערות, כן נראה מדברי בה"ג בהלכות מיאון וז"ל, אמר רבה שלש מדות בקטן כו', הגיעו לעונת נדרים קטן בן י"ג שנה ויום א' וקטנה בת י"ב שנה ויום אחד נדריהן נדר והקדישן הקדש, וכנגדה בקטנה חולצת, ומחלץ לא חלצה עד דהוית בת י"ב שנים ויום א' והוא דאתיאת שתי שערות כו', ובת י"א שנים ויום אחד נבדקת לנדרים כו', קודם הזמן הזה אעפ"י שאמרו יודעין אנו כו' ואין הקדשן הקדש, אחר הזמן הזה אעפ"י שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו כו' נדריהן נדר ע"ש.

ומבואר מדבריו דאחר הזמן הזה, דהיינו שנות זכר ושנות נקבה, אעפ"י שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו נדריהן נדר, משום דאיש דנדרים בשנים תליא, מדכתב והוא דאתיאת שתי שערות דוקא בחליצה, משמע דבאינך לא בעי שערות, והיינו דקרי להו עונת נדרים כשהגיעו לשנות הגדלות, דמופלא הסמוך לאיש לא מיקרי הגיע לעונת נדרים, כיון דבעי בדיקה לשם מי נדר ולא הוי הגיע לעונת נדרים גמורה, אבל אחר י"ב לנקבה וי"ג לזכר זה מקרי עונת נדרים ודאי, דנדריהן נדר אעפ"י שאין יודעין לשם מי נדרו.

ובשיטת בה"ג והרמב"ם יתיישב קושיית התוס' שהקשו בפרק התקבל דף ס"ה בהא דאמר רבא שלש מדות בקטן, הגיע לעונת נדרים נדרו נדר וכנגדו בקטנה חולצת, משמע דקטנה בעונת נדרים דידה חולצת דהיינו בת י"א ויום אחד, ורבא גופיה ס"ל דחליצה בעי בדיקה ע"ש. ולשיטת בה"ג נראה דמפרש עונת נדרים דאמר רבא בפרק התקבל, היינו שנות הגדולים ושלא יהיה הנדר צריך בדיקה,, והיינו בת י"ב ויום אחד לנקיבה וזכר בן י"ג ויום א' זהו עונת נדרים שאין צריך בדיקה ואפילו לא הביא שערות, וכנגדו בקטנה חולצת היינו דבעי שני גדלות, אלא דלחליצה בעי נמי שערות אבל שנים מיהת בעי דתוך זמנו כלפני זמנו.

ובחידושי הרשב"א פרק התקבל דף ס"ה וז"ל הגיעו לעונת נדרים כו', וכנגדו בקטנה חולצת כו', ובעל ההלכות זצ"ל נראה שפירש שהגיעו לעונת נדרים נדריהן קיימין בין יודעין לשם מי נדרו ובין אין יודעין, דהיינו בקטן בן י"ג שנים ויום א' ובאשה בת י"ב שנים ויום א', והוא דאתיאת שתי שערות כדאיתא התם בנדה, וז"ל שכתב בהלכות מיאון, הגיעו לעונת נדרים קטן בן י"ג שנה ויום א' וקטנה בת י"ב שנים ויום א' נדריהן נדר והקדישן הקדש, וכנגדו בקטנה חולצת, ומיחלץ לא חלצה עד דהוית בת י"ב שנים ויום א' והוא דאתיאת שתי שערות ע"כ [לשון הבה"ג המועתק ברשב"א], ונראין דבריו מדאמרינן הכא נדריהן נדר והקדישן הקדש, דאילו קודם הזמן הזה אין נדריהן נדר עד שבודקין אותו, ולא קתני בהו במתני' נדריהם נדר אלא נדריהם נבדקים כו', אלא ודאי מדנקט הכי שהגיעו לעונת נדרים, שנדריהם קיימים אעפ"י שאין יודעין וע"ש [ברשב"א].

ומשמע מדברי הרשב"א שהבין מדברי בה"ג דמה שאמרו והוא דאתיאת שתי שערות, קאי נמי להגיעו לעונת נדרים, ואם הגיעו לשנים ולשערות לא היה צריך רבא לומר הגיעו לעונת, דבכה"ג פשיטא דגדול הוא לעונשין ולמכות, אלא דברי בה"ג לומר בהגיעו לעונת נדרים היינו לשנות גדלות לחודיה בלא שערות, ואמר רבא וכנגדו בקטנה חולצת והיינו שתגיע לשנים דהיינו בת י"ב ויום א', ומחלץ לא חלצה עד שתביא שתי שערות, אבל בעונת נדרים לא בעי שערות לשיטת בה"ג. ודוקא בחליצה כתב מחלץ לא חלצה והוא דאתיאת שתי שערות, אבל בעונת נדרים לא כתב משערות, וזה ברור.

ובהגהת מיימוני פ"א מנדרים ז"ל, וזו עונת נדרים האמור בפרק התקבל ובכל מקום וכן פירשו בה"ג, אבל רש"י פירש שעונת נדרים הוא שנה שלפני גדלות עכ"ל, והיינו דברי בה"ג שזכרנו מדכתב בעונת נדרים בן י"ג כו', וגבי חליצה הוא דנקט שערות ולא בעונת נדרים, ושיטת בה"ג והרמב"ם חדא שיטה הוא.


מתוך: שב שמעתתא/שמעתא ה/פרק יג (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא ה · פרק יג· >>

פרק יג[עריכה]

הנה לשיטת רש"י ותוס' דסברי מופלא הסמוך לאיש היינו סמוך לשערות, וא"כ ע"כ הא דמופלא סמוך לאיש דאורייתא ולוקין עליו, ומנא ידעינן דיביא שערות בשנת י"ג, ע"כ צריך לומר משום חזקה דרבא אמרינן שהוא ודאי, וכמ"ש בפי"א בשם התוס'.

ונראה לענ"ד לפ"ז בשנת י"ב ויום א' הוי דאורייתא, דאמרינן משום חזקה דרבא ודאי יביא שערות בזמנו ונדריו נבדקין כדין מופלא הסמוך לאיש, אבל אם הגיע לשנות י"ג ויום א' ולא הביא שערות אין נדרו נדר כלל, ולא הוי בדין מופלא הסמוך לאיש, כיון דלא הביא שערות בזמנו תו ליתא לחזקה דרבא, וא"כ מנא ידעינן שיביא שערות בשנה שאחריה אפשר יביא שערות אחר ד' או ה' שנים.

וכן מבואר בתוס' פרק מי שמת דף קנ"ד ד"ה סימנין עשויין להשתנות וז"ל, וא"ת למה יש לנו לומר שהוא קטן כיון שהגיע לכלל שנותיו, והא אמרינן בנדה פרק בא סימן קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין, וי"ל שאחר שהיה זה גדול שהגיע לכלל שנותיו לא היה לו סימני גדלות, ולהכי איכא לספוקי שמא עדיין קטן היה עכ"ל. ומבואר דכיון שלא הביא שערות בזמנו, תו לית ביה חזקה דרבא ואמרינן שמא עדיין קטן הוא, וא"כ מופלא הסמוך לאיש נמי לא הוי, דשמא לא יביא אחר שנה כיון דלא הביא בזמנו לית ביה חזקה דרבא.

ולפי זה כשהגיע לשנות י"ג ויום אחד ולא הביא שערות, לדעת בה"ג והרמב"ם נדרו נדר ואפילו אינו יודע לשם מי נדר, ולשיטת רש"י ותוס' כשהגיע לשנות י"ג ולא הביא שערות קיל ליה משנות י"ב ויום אחד, דבשנות י"ב ויום אחד הו"ל ודאי מופלא הסמוך לאיש מדאורייתא, כיון דסמכינן על חזקה דרבא בודאי יהיה לו שערות אחר י"ג, אבל כשהגיע לי"ג ולא הביא שערות, אפילו יודע לשם מי נדר לא הוי מופלא סמוך לאיש ודאי, כיון דתו ליכא חזקה דרבא, א"כ שמא לא יביא שערות עד לאחר שלש או חמש שנים, ומספיקא לא מהני נדרו והקדשו, וראוי לומר אוקי בחזקת היתר מה שהקדיש או נדר.

ובזה נראה לענ"ד לפרש הא דאיתא בפרק יוצא דופן דף מ"ה בהא דתנן אחר הזמן הזה אעפ"י שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו נדריהן נדר כו', הא לאחר זמן היכי דמי, אי דלא אייתי שתי שערות קטן הוא, ופירש"י ומופלא הסמוך לאיש נמי לא הוי דהא אינו יודע לשם מי נדר ומהיכי תיתי נדרו נדר ע"ש, ולישנא דש"ס דאמרו קטן הוא, משמע דאינו כלל מופלא הסמוך לאיש ואפילו יודע לשם מי נדר, ולפי מ"ש ניחא, דכיון דהוא לאחר זמן ולא הביא שערות, קטן לגמרי הוא ואינו בכלל מופלא הסמוך לאיש, דכיון דאתי לכלל שנים ולא הביא שערות לית ביה חזקה דרבא וכמ"ש, א"כ מי יודע מתי יביא השערות וכמ"ש, ומספיקא לא מחזיקינן בנדריהן וכמ"ש, ודוק.


מתוך: שב שמעתתא/שמעתא ה/פרק יד (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא ה · פרק יד· >>

פרק יד[עריכה]

כתב מוהרי"ט בתשובה ח"א סי' מ"א בהא דכתב הרשב"א בתשובה סי' אלף רי"ו וזה לשונו, הלכך אשה זו כיון שנסתפקו במספר שנותיה אנו חוששין שמא לכלל שנים הגיעה ומקודשת מן התורה, ואם נבדקה ולא מצאו לה סימנין אנו חוששין שמא נשרו וכדרבא כו', אלא שיש להתיישב כאן לפי שיש בזה ספק ספיקא, ספק אם באה לכלל שנים ספק לא באה, ואת"ל הגיעה לכלל שנים ספק הביאה סימנין ונשרו ספק לא הביאה, וכל ספק ספיקא אפילו בשל תורה אזלינן לקולא, ואפ"ה איני רואה בזה להקל כי יש עוד להתיישב בדבר עכ"ל [הרשב"א].

ונ"ל הטעם שאמר כי לא ראה בזה להקל, דאין מקום לומר כאן ספק ספיקא, דאת"ל דבאה לכלל שנים שוב אין להסתפק ולומר שמא נשרו, דחזקה אלימתא היא דמשבאה לכלל שנים הביאה סימנין וכדרבא, ולא אמרינן דלא חיישינן שמא נשרו אלא להחמיר בשל תורה בחליצה אפילו בספק הרחוק אע"ג דאיכא חזקה דרבא, אבל לעולם חזקה גדולה היא שהביאה, ואין כאן אלא ספק אחד ספק באה לכלל שנים כו', אף כאן כיון דאמרינן שבאה לכלל שנים חזקה הביאה סימנין, אין כאן ספק, דטפי איכא למימר שהביאה ונשרו דשכיח טפי ממה שנאמר שלא הביאה סימנין, דאין רגילות שלא תביא כו', והא דבודקין למיאון בקידושין דרבנן ולא אמרינן חזקה הביאה סימנין ונשרו, התם לאו משום דלא חיישינן לחזקה דרבא אלא כיון דרבנן הם שתיקנו קידושין בקטנה, הם עצמם אמרו שתמאן כל שלא הביאה שערות לפנינו ומעיקרא הכי תיקנו, והם אמרו והם אמרו, עכ"ל [מהרי"ט] ע"ש, ומבואר מדבריו דס"ל דחזקה דרבא לית ביה ספיקא כלל וכודאי ייחשב, ואפילו נבדקה ואין לה שערות אמרינן דנשרו ודאי, דהא חזקה כשהגיעה לכלל שנים הביאה שערות, ע"ש.

ובזה נראה ליישב מה שהקשה בשו"ת נודע ביהודא (מהד"ק חו"מ סימן ד') בדברי תוס' ב"ב דף קנ"ד ד"ה ועוד סימנין עשויין להשתנות, שהקשו למה יש לנו לומר שיהיה קטן כיון שהגיע לכלל שנותיו, והא אמרינן קטנה כו' חזקה שהביאה סימנין, ע"ש בתוס' שתירצו דמיירי שנבדק אחר שהיה גדול ולא היה לו שערות ולכך חיישינן שמא עדיין קטן הוא, והקשה בתשובה הנ"ל דא"כ קשה במסקנא דאפיך מיפך ומסיק בדף קנ"ה הכי קאמר ליה ר' יוחנן לריש לקיש בשלמא לדידי דאמינא ראיה בקיום השטר היינו דמשכחת לה דנחתי לקוחות לנכסי, אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים היכי משכחת דנחתי לקוחות לנכסי כו', ומאי קושיא דלמא מיירי דלא נבדק כלל ואז לכו"ע סגי בקיום השטר וכסברת התוס' הנ"ל, אלא ודאי דהא ליתא כו', וראיה זו היא אצלי גדולה שאין להשיב עכ"ל [הנודע ביהודה]. וע"ש שהוכיח מזה דחזקה דרבא אינו אלא ספק.

ולפי מ"ש מוהרי"ט דאפילו נבדקה ולא נמצאו שערות, נמי אמרינן מחמת חזקה דרבא שהביאה שערות ונשרו, דרגילות בכך שינשרו, וא"כ תו לא מצינו למימר דלא נבדק כלל, דא"כ מאי מהני בדיקת המשפחה שרצו לבודקו ולהראות קטנותו, דהא גם אם לא ימצאו לו סימנין אמרינן ודאי הביא ונשרו, וגם ר' עקיבא דהשיב למשפחה סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה, הא אפילו מחיים נמי לא מהני בדיקה, דהא אמרינן מסתמא נשרו ומשום חזקה דודאי הביאה סימנין בזמנו, אלא ע"כ מיירי כשנבדקו ולא נמצאו שערות, והבדיקה היה באופן דהיה בירור גמור שלא היה לו שערות, והיינו שנבדק קודם הפרק ונמצאו שערות, ואחר הפרק נמי היה בו אותן השערות דהשתא ודאי קטן היה בזמנו, ועיין ב"ש סי' קנ"ה ס"ק כ"ט, וכיון דע"כ מיירי לה בנבדק באופן שלא היה לו שערות בשעה שהיה מגיע לשנים, א"כ תו ליכא חזקה דרבא, וא"כ היכי משכחת דנחתי לקוחות לנכסי.

והמוהרי"ט שם בח"א סי' נ"א כתב שם להחכם השלם מוהר"ם קאשטאליץ ז"ל, שוב כתב על מה שכתבתי דאין לומר כאן ספק ספיקא משום דאי קים לן דהגיעה לכלל שנותיה שוב לא מספקא לן שמא נשרו דחזקה אלימתא היא, דמשבאה לכלל שנים הביאה סימנין, ואמר שרציתי למחוק הגמ' דקאמר בבעל דאיכא ספיקא דאורייתא, הרי דאינה ודאי חזקה דרבא, ואני תמה היכן מצא בדברי שאמרתי דחזקה דרבא ודאי היא דהביאה, ואדרבא בפירוש כתבתי ולא אמרינן דלא חיישינן לחזקה דרבא אלא שיש להחמיר בשל תורה בחליצה אפילו בספק הרחוק, והוא הלשון שתלה בי טעות והאריך בדברים שאינם של עיקר, הרי שלא אמרתי דחזקה דרבא ודאי היא אלא דספק רחוק לומר שלא הביאה, דרגילות הוא דמשבאה לכלל שנים מביאה סימנין, ובכמה דוכתי אשכחן שהקילו בספק הרגיל, כדאשכחן בפ"ק דפסחים (דף ט.) גבי שפחתו של מציק ברמון שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ, ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויין שם, וכתבו תוס' דגררוהו ואכלוהו הוי ספק הרגיל וכן בכמה דוכתי.

אבל הוא נראה מפרש דחזקה דרבא רוצה לומר כיון דספיקא דאורייתא לחומרא הו"ל בחזקת שהביא כו', דאי חזקה כלל אין כאן אלא דספק דאורייתא לחומרא, היכי מחלק תלמודא בפרק בא סימן בין תוך הפרק לאחר הפרק כו', דאמרינן לאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא סמכינן אנשים, תוך הפרק דליכא חזקה דרבא לא סמכינן אנשים דאין משיאין ספיקות עפ"י נשים, דחזקה אלימתא היא דמשבאה לכלל שנים ודאי הביאה כיון דרגילות הוא שתביא כו'. ובתשובת הריטב"א סי' קכ"א אגב גררא הביא ואמר כי אין עדות נשים כלום, זולת במקצת מקומות שהאמינום, ולענין סימנין שנבדקין על פי נשים כדאיתא בפרק בא סימן, התם משום דגילוי מלתא היא דכל שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין ע"כ [מהריטב"א], מוכח דחזקה דרבא מלתא היא ולא ספיקא לחומרא כמו שעלתה על דעתו, ולזה אמרינן דלא חשבינן הכא ספק ספיקא, כיון דאי קים לן דהגיעה לכלל שנים אין לומר עוד שמא קטנה היא דאיכא חזקה דרבא, עכ"ל [המהרי"ט], ע"ש.


מתוך: שב שמעתתא/שמעתא ה/פרק טו (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא ה · פרק טו· >>

פרק טו[עריכה]

מיהו נראה לענ"ד דאפילו נימא דחזקה דרבא מילתא היא, מ"מ בנבדקה ולא נמצאו שערות, לומר מסתמא נשרו מחמת חזקה דרבא וכמ"ש מוהרי"ט סי' מ"א שם, ודעתו דרגילות בכך שנשרו מחמת הרחיצה וכיוצא ע"ש, לענ"ד זה לא אמרינן, דודאי כל שלא נמצאו שערות לפנינו מידי ספיקא לא נפקא אם נשרו או לא.

וראיה מהא דאיתא פ"ק דיבמות דף י"ג [א] בהא דאמר רב זביד אין בנים בלא סימנין, ופריך וליבדקי', ומסיק דאפילו למ"ד לא חיישינן שמא נשרו, מחמת צער לידה עבידי דנתרי, וכתבו תוס' שם דלרב זביד למכות ולעונשין ספיקא הוי ע"ש, הרי דאפילו בצער לידה דשכיחי יותר דנתרי, דהא אפילו למ"ד לא חיישינן שמא נשרו, מחמת צער לידה עבידי דנתרי, ואפ"ה מידי ספיקי לא נפקא. ואפשר דהתם כיון דמיירי תוך הזמן וליכא ראיה אלא על ידי הבנים דהרי הוא כסימנין, משו"ה מידי ספיקא לא נפקא, אבל היכא דהגיעה לכלל שנים, אפילו ליכא שערות לפנינו אמרינן מסתמא נשרו ומחמת חזקה דרבא.

אמנם בעיקר מחלוקת שבין מוהרי"ט ודעמיה, הלוא הוא מוהר"ם קאשטאליץ שם, דלדברי מוהר"ם ס"ל בבעל דספק נשרו אינו אלא מדרבנן אבל מן התורה הו"ל ודאי קטנה, ולדברי מוהרי"ט אדרבא מן התורה הו"ל ודאי גדולה דמסתמא נשרו, ומדברי הרב המגיד למדנו לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא דספק נשרו הו"ל ספיקא דאורייתא, ע"ש פי"א מגירושין [הל' ה'] וז"ל, וממה שאמרו חוששין שמא נשרו דן אותה רבינו כספק מקודשת מן התורה עכ"ל, הרי מבואר דספיקא הוי והוא ספק דאורייתא, אלא דזה בנבדקה ולא נמצאו שערות, אבל אם לא נבדקה, בזה מצינו למימר דחזקה דרבא מילתא כיון דליכא ריעותא לפנינו, וכן משמע מדברי לחם משנה שם ע"ש. איברא מדברי הטור ושו"ע חו"מ סי' ל"ה משמע דחזקה דרבא נמי אינו אלא ספיקא, מדכתבו שם קטן פסול להעיד עד שיביא שתי שערות אחר י"ג שנים גמורות, ומשמע דקודם בדיקה פסול להעיד ולא אמרינן ודאי גדול ע"י חזקה דרבא, ומוכח דחזקה דרבא אינו אלא להחמיר למיאון וכמ"ש בפ"י ע"ש.

וכן נראה אחר העיון, כיון דמוהרי"ט נמי לא עשה לחזקה דרבא כודאי ממש, כיון דמבואר להדיא בש"ס בבעל דאיכא ספיקא דאורייתא, ואפילו למ"ש דהיכא דלא נבדקה עדיף כיון דליכא ריעותא, מ"מ כיון דמוהרי"ט לא אתי עלה בתורת ודאי אלא משום דקרי לה ספק הרגיל, וראייתו מהא דאשכחן דהקילו בספק הרגיל בשפחתו של מציק ברמון שהטילה נפל לבור וטהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויין שם, וכתבו תוס' דגררוהו ואכלוהו הוי ספק הרגיל, וכן בכמה דוכתי, הובאו דבריו לעיל פרק י"ד ע"ש.

ומשם מוכח להיפוך, דהא מסקינן שם דאין ספק מוציא מידי ודאי, והיכא דודאי ראתה מי יימר דטבלה הו"ל ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי, ופריך והתניא מעשה בשפחתו של מציק ברמון כו' וטהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצוין שם, והא הכא דודאי הטילה נפל, ספק גררוהו ספק לא גררוהו, וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי, ומשני לא תימא נפל אלא כמין נפל דה"ל ספק וספק, ואבע"א כיון דחולדה וברדלס מצוין שם ודאי גררוהו. ומפרשי תוס' שם כל הסוגיא בספק הרגיל וס"ד דבספק הרגיל מוציא מידי ודאי ע"ש, והרי מסקנת הש"ס דאפילו ספק הרגיל אינו מוציא מידי ודאי, וא"כ חזקה דרבא נמי כיון דאינו אלא ספק אלא דקרי לה ספק הרגיל, והרי מבואר דאפילו ספק הרגיל אינו מוציא מידי ודאי, וא"כ ה"ה בודאי קטנות, דהא עד השתא בחזקת קטנות היא, אין ספק שערות מוציא מידי ודאי קטנות ואפילו ספק הרגיל. ועיין שמעתא ג' פ"י ושם מבואר דחזקת קטנות חזקה שלימה היא כמו כל החזקות אף ע"ג דעשויה להשתנות, ונשים דנאמנות לאחר הפרק, כיון דעכ"פ חזקה דרבא הו"ל ספק הרגיל, סמכו בזה להאמין לנשים.

ובזה ניחא ליישב מה דקשיא לן במופלא הסמוך לאיש לשיטת רש"י ותוס' דהוא סמוך לשערות ולוקין על הקדשו ונדרו, ומי יימר דאייתי שערות בשנות י"ג, ע"כ משום דמסתמא יבואו שערות בזמנו ומשום חזקה דרבא, וא"כ מוכח דחזקה דרבא ודאי היא ועיין [[מ"ש פ"י.

ולפי מ"ש דחזקה דרבא הו"ל ספק הרגיל שיבואו השערות בזמנו, אלא דאפ"ה לענין קידושין ולענין עדות לא סמכינן בהו על ספק הרגיל, משום דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי קטנות, ואמרו בש"ס [גיטין] פ"ב דף כ"ח שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן, ופירש"י שמא מת לא חיישינן דאוקי ליה אחזקתיה שהניחו חי, אבל זה שנתן גט ע"מ שיחול שעה אחת סמוך למיתתו, לשמא ימות מיד ודאי חיישינן דלא מרע לחזקה בהך ע"ש, ומשו"ה כשהגיע שנת י"ג ואנו מסופקים אם הביא שערות לא אתי חזקה דרבא ומוציא מידי ודאי קטנות, והיינו אין ספק מוציא מידי ודאי וכמ"ש דחזקה דרבא אינו אלא ספק הרגיל, אבל מופלא הסמוך לאיש דאמרינן מסתמא יבואו לו שערות בזמנו שפיר סמכינן על ספק הרגיל, דכה"ג לא מרע לחזקה ולא שייך ביה אין ספק מוציא מידי ודאי, כיון דגם עכשיו קטן הוא, שפיר סמכינן על חזקה דרבא, ודוק.

ותוס' שכתבו בנדה דף מ"ו משום דאזלינן בתר רוב שמביאין שערות בזמנן, לאו דוקא רוב, אלא משום חזקה דרבא דהו"ל ספק הרגיל קרי ליה הכי, אבל רובא לא הוי וכמבואר במוהרי"ט דלא קרי ליה אלא ספק הרגיל. ובתוס' נדה דף מ"ה שם ד"ה לנדרים כתבו שם במופלא הסמוך לאיש דמסתמא יביא שתי שערות בזמנו כדאמר רבא לקמן חזקה הביאה שערות ע"ש, ולישנא דמסתמא יביא שתי שערות ולא כתבו מטעם רוב, משמע כדברי מוהרי"ט, דהוא משום ספק הרגיל, אלא דכשהגיע זמנו, ספק הרגיל אינו מועיל לעשותו גדול משום דאין ספק מוציא מידי ודאי קטנות, אבל בסמוך לאיש שפיר סמכינן על ספק הרגיל דלא מרע לודאי בהכי, כיון דעכשיו נמי קטן הוא וכמ"ש.


מתוך: שב שמעתתא/שמעתא ה/פרק טז (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא ה · פרק טז· >>

פרק טז[עריכה]

והיכא דנמצא עכשיו גדול מחזיקין אותו בגדול למפרע משעה שהגיע לשנים, כ"כ הרא"ש בתשובה כלל ל"ג, ע"ש שהביא ראיה מסוגיא דב"ב דף קנ"ד שאמר ר' עקיבא סימנין עשוין להשתנות לאחר מיתה, דמשמע שאם היה חי היה מועיל בדיקה, ואמאי ניחוש שמא השתא הוא דהביא, אלא ודאי אמרינן מדהשתא גדול, למפרע הוא גדול משעה שהגיע לכלל שנים.

ועוד הביא ראיה מדאמר שמואל בודקין לקידושין ולגירושין כו', אלא להכי מהני בדיקה דאם נמצאו שערות ופשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר שאינה צריכה גט משני, ואם לא נמצאו שערות צריכה גט משניהם דחיישינן שמא נשרו, ופירש ר"י וכו', אבל הכא כיון שהגיע לכלל שנותיו, ודאי אית לן למימר כיון שלאחר קידושין מצאו שערות חזקה דגם בשעת קידושין היו, כל זה פי' ר"י, וכ"ש אליבא דהלכתא דקיי"ל כרב דאמר הרי היא בוגרת לפנינו, עכ"ל [הרא"ש].

והיינו אפילו לדידן דלא ס"ל כר' נתן דאזיל בתר השתא, אבל אם נמצאו לו שערות אזלינן בתר השתא ואפילו לאפוקי ממונא, דראיית הרא"ש סו"פ מי שמת דף קנ"ד שם הוא למ"ד נכסי בחזקת יורשין קיימי, לית ליה דר' נתן למיזל בתר השתא לאפוקי ממונא, ואפ"ה לענין גדלות אזלינן בתר השתא, דאם היה חי היה מהני בדיקה להחזיקו כגדול למפרע, ומשום דמסייע ליה חזקה דרבא דמשהגיע לכלל שנים מסתמא היה לו שערות, ואע"ג דבהאי דר' נתן נמי איכא רובא דבריאים דמסייע ליה ואפ"ה לא אזיל ר' נתן בתר השתא אם עכשיו בריא, היינו משום דנהי דרוב בחזקת בריאים, מ"מ כיון שהחולי מצוי לא סגי שלא היה חולה פעם אחת, איתרע חזקת בריאים דידיה ומצי טעין שכ"מ הייתי, ועמ"ש לעיל שמעתא ג' פי"א בשם הר"ן בתשובה במקוה שהוחזקה להיות מימיה נפחתין, אבל חזקה דרבא נהי דמצוי ג"כ שלא יהיה שערות כשהגיע לשנים, מ"מ כיון דבהאי גברא לא איתרע חזקה, לרבא אמרינן מדהשתא גדול, למפרע נמי גדול כיון דחזקה דרבא מסייעו, ועדיפא נמי מהרי בוגרת לפנינו וכמ"ש הרא"ש בתשובה, דאפילו לשמואל דלית ליה הרי היא בוגרת לפנינו.

וטעמא נראה משום דאיתא שם בפרק עשרה יוחסין דף ע"ט בפלוגתא דרב ושמואל בהרי בוגרת לפנינו, לימא רב דאמר כר' נתן ושמואל דאמר כר' יעקב כו', אמר לך שמואל אנא דאמרי כר' נתן, עד כאן לא קאמר ר"נ אלא דכו"ע בחזקת בריאים ואיהו מפיק נפשיה מחזקה ע"ש, וא"כ ס"ל לשמואל דיומא דמשלם שית לאו רוב הוא כל כך כמו רובא דבריאים, אבל בחזקה דרבא הו"ל ספק הרגיל טפי, ומשו"ה לשמואל נמי ס"ל דאם נמצא עכשיו גדול מחזיקין למפרע בגדול, משו"ה קאמר שמואל בודקין לקידושין, זה המתבאר בטעמא דהרא"ש, וכן פסק בשו"ע חו"מ סי' ל"ה לענין עדות דאם נמצא עכשיו גדול מחזיקין אותו בגדול למפרע, ע"ש.

אמנם בחידושי הרמב"ן נראה דפליג בזה, ע"ש בסוגיא דפרק מי שמת דף קנ"ד וז"ל, שמכר בנכסי אביו ומת, פירוש מת מיד, שאם היה חי אין בדיקתו ללקוחות ראיה שמא אחרי כן הביא סימנין, והיינו דקאמרי קטן היה בשעת מיתה עכ"ל, ומבואר מדבריו דאפילו נמצאו לו שערות אין מחזיקין אותו בגדול למפרע עכ"ל, וכבר כתב הב"י באה"ע סי' מ"ג אחר שהביא דברי הרא"ש הנזכרים כתב בשם מורו הר"י בי רב שהרשב"א והר"ר דוראן חולקין בדבר וכתבו שצריך שיעידו עדים שששה חדשים היו לה ב' שערות, כדאמרינן אין בין נערות לבגרות כו', וכל זמן שלא יעידו על זה, אפילו תהא בת ט"ו שנה היא בספק קידושין, ואם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם, ועיין חידושי הרשב"א פרק מי שמת עכ"ל. והוא מחידושי הרמב"ן הנזכרים פרק מי שמת.

והנה גם לשיטת התוס' צריך לפרש שמכר מנכסי אביו ומת דהיינו מת מיד, דהא בתוס' שם הקשו למה יש לנו לומר שהיה קטן הא חזקה שהביא שערות משום חזקה דרבא, ותירצו דמיירי שנבדק אחר שהיה גדול ולא היו לו שערות ולכך חיישינן שמא עדיין קטן היה ע"ש, וא"כ תיקשי מה מהני בדיקה שנמצאו לו שערות, ניחוש שמא השתא הוא דהביא, ולמה היה צריך ר"ע לומר סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה, הא אפילו היה חי לא מהני דניחוש שמא השתא הוא דהביא, ואי משום דאמרינן מדהשתא גדול למפרע נמי גדול, דהא בסוגיא שם ס"ל דלא כר' נתן דאזיל בתר השתא וכמ"ש, אלא משום חזקה דרבא אמרינן מדהשתא גדול למפרע נמי גדול, וכיון דנבדק אחר שהיה גדול ולא נמצאו לו שערות תו ליתא לחזקה דרבא, דהא חזינן שזה לא הביא שערות בשנים, וא"כ מנא ידעינן שהיה גדול למפרע, אלא ע"כ צריך לפרש דמת מיד, וכיון דגם לשיטת התוס' צריך לפרש במת מיד, א"כ אזיל ליה ראיית הרא"ש מהך דפרק מי שמת, ודוק.

אך קשה לי במה שהעידו בשם הרשב"א נמי דסובר דאין מחזיקין אותו בגדול למפרע, מהא דאמרו ביבמות דף ל"ד בשופעת מתוך שלש עשרה לאחר שלש עשרה לחיובי אינהו, ופירש"י דמשכחת לה כגון שנולדו הזכרים בא' בתשרי והנקיבות ג"כ בא' בתשרי לשנה הבאה, וביום תשלום י"ב לנקיבות שהם י"ג לזכרים מסרו הקידושין שיחולו ליום המחרת כשכולם נעשו גדולים כו', נמצא שהנדות והקידושין חלין בבת אחת, וכתב עלה הרשב"א בחידושיו וז"ל, הקשה עליו הרמב"ן דהא אין נעשין גדולים בשנה בלבד אלא א"כ הביאו שערות לאחר הפרק, ואפילו הביאו קודם הפרק ועודם בו לאחר הפרק שומא בעלמא נינהו, וכיון שכן היאך אפשר לצמצם שיבואו כולם כאחת, ולי נראה דאי מהא לא תיקשי לרבינו ז"ל, דאפשר לאוקמה כגון שהביאו כולם באותו יום ומסתמא אמרינן מדהשתא גדול מצפרא נמי גדול הוא, כדאמרינן פרק עשרה יוחסין, קידשה אביה בדרך וקדשה היא עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אמר הרי בוגרת לפנינו כלומר ואין חוששין לקידושי האב כלל, ושמואל אמר חוששין לקידושי שניהם, ואוקי פלוגתייהו בהאי יומא דמשלם שית דבין נערות לבגרות, וטעמא דרב מדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת וסומכין על חזקה להקל ולהתירה לשני בלא גט, וקיי"ל כרב כדאיפסקא הלכתא התם בהדיא, ה"נ כשבדקנום בסוף היום ונמצאו גדולים, דבכל חד וחד אמרינן מדהשתא גדול מצפרא נמי גדול ומביא קרבן ונאכל עכ"ל [הרשב"א], ומשמע להדיא דס"ל להרשב"א דאם נמצא גדול מחזיקין אותו בגדול למפרע.


מתוך: שב שמעתתא/שמעתא ה/פרק יז (עריכה)

<< · שב שמעתתא · שמעתא ה · פרק יז

פרק יז[עריכה]

והנראה לענ"ד בזה והוא, דשם בהא דאמר רב הרי בוגרת לפנינו ומדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת, כתבו תוס' דטעמא משום דרגילות לבוא מצפרא, ע"ש בתוס' פרק עשרה יוחסין ובריש נדה, וכן בשכ"מ למאן דאזיל בתר השתא היינו נמי משום דרוב העולם בריאים ע"ש, ואם אנו מדמין סימני גדלות לסימני בוגרת, צריכין אנו לומר דגבי גדלות נמי רגילות להביא בשנים ומשום חזקה דרבא, א"כ היה לו להרשב"א להזכיר הך חזקה דרבא, ועוד מדכתב ובדקנום בסוף היום ונמצאו גדולים, דהא אפילו בדקנום לאחר י' ימים נמי מחזיקין בגדול למפרע משום חזקה דרבא.

ולכן נראה דהרשב"א מפרש מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת, היינו משום דסימני גדלות רגילות שיבואו בתחילת היום, והיינו בתחילת מעת לעת ואין רגילות שיבואו סימני גדלות באמצע היום, ותחילת מעת לעת הוא דקרי לה בש"ס מצפרא, כיון דהתם מיירי שקידשה אביה בבקר ע"ש, ומשו"ה אמרינן מדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת כבר היתה, כיון דאין רגילות שיבואו סימני בוגרת באמצע היום או בסוף היום, ולזה מדמה הרשב"א לסימני בוגרת, דכשם שסימני בוגרת רגילות שיבואו בתחילת המעת לעת ולא באמצע ולא בסופו, ה"ה סימני נערות וגדלות רגילות שיבואו בתחילת היום ולא בסופו ולא באמצע, לזה כתב הרשב"א בדקדוק כשבדקנום בסוף היום ונמצאו גדולים דבכל חד וחד אמרינן מדהשתא גדול מצפרא נמי גדול, וא"כ היינו דוקא כשהבדיקה היה באותו היום, אבל לאחר ג' ימים או לאחר אותו יום לא מחזיקין אותו בגדול למפרע, אלא דוקא כשהבדיקה באותו יום מחזיקין אותו בגדול מתחילת היום, והא דפריך פרק עשרה יוחסין (דף עט.) אילימא תוך ששה בהא לימא רב הרי בוגרת לפנינו, היינו כיון דאשתני שיבואו סימני בוגרת תוך ששה, חיישינן נמי שבאו שלא כסדרן ובאו באמצע היום או בסופו, אבל אם באו אחר ששה כסדרן כדרך הנשים, אמרינן מסתמא באו בתחילת היום, משום דרגילות לבוא בתחילת מעת לעת, זה הנראה לענ"ד, ודוק.

ונראה ראיה לדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ר דוראן דס"ל דאפילו אשתכח גדול אין מחזיקין בגדול למפרע, מהא דאיתא בנזיר דף כ"ט תניא מעשה בר' חנינא שהדירו אביו בנזיר והביאו לפני ר"ג והיה ר"ג בודקו לידע אם הביא שתי שערות אם לא הביא, ר' יוסי אומר לידע אם הגיע לעונת נדרים אם לאו, אמר לו רבי אל תצטער לבודקני, אם קטן אני אהיה בשביל אבא, ואם גדול אני אהיה בשביל עצמי, עמד ר"ג ונשקו על ראשו כו', ואמרו שם בגמ' עלה דאי אייתי שתי שערות מעיקרא קאי בנזירות דידיה ולבסוף קאי בנזירות דאבוה, ואי אייתי במיצעי מאי, הניחא לר' יוסי בר"י דאמר עד שיגיע לעונת נדרים, אלא לרבי דאמר עד שיביא שתי שערות מאי איכא למימר, אמרו לרבי ליכא תקנתא עד דיתיב דיליה ויתיב דאבוה ע"ש.

וכתבו תוס' שם ד"ה ה"נ אייתי, והכי פירש ר' חננאל אי אייתי מעיקרא, כלומר אם בדקוהו באותו שעה שבא לפני ר"ג ביום שהדירו אביו ומצאו לו שתי שערות, קאי בנדר דידיה ונדרו בשביל עצמו, ואי לבסוף, כלומר עכשיו שלא נבדק באותו יום, אם לא יביא שתי שערות עד לבסוף ל' יום דאשתכח דאלו ל' יום היה בשביל נדר אביו, אלא אייתי במיצעי, כלומר נראו בו סימנין תוך שלשים היאך יוצא נזירות באותן שלשים יום, שהרי נזירות אביו מתבטל אחר הבאת סימנין ואיך יביא קרבנותיו לסוף שלשים שהדירו אביו ע"ש. וכן פרש"י שם, אי דאייתי במיצעי אחר שהדירו אביו קודם שבא לב"ד, ולא ידעינן אי הני שערות הוי ביה כשהדירו אביו או לא הוי ביה עד השתא, ע"כ ימנה שתי נזירות מספיקא, דדלמא לא היה ביה שתי שערות מעיקרא עד השתא ע"ש.

ומבואר מכל זה דאע"ג דנמצאו לו שערות השתא, אין מחזיקין אותו בגדול למפרע, וע"ש בתוס' שכתבו וז"ל, וא"ת אמאי לא פריך הכי במתני' דמדיר את בנו בנזיר כי אייתי בי מיצעי מאי כו', אי נמי יש לפרש דאמתני' ליכא למיפרך, דודאי בדקינן במלאות ימי נזרו ואי מספקינן אי אייתי במיצעי לא נקריבם ע"ש.

ומבואר מדברי ר' חננאל ודברי רש"י ותוס' דכולהו ס"ל דאע"ג דנמצא עכשיו גדול, אין מחזיקין אותו למפרע בגדול, ונתבאר לפנינו דעת הרמב"ן והרשב"א והר"ר דוראן, ועוד יסכימו לדעתם לפי מ"ש גם דעת הני רבוואתא ר' חננאל ורש"י ותוס' בנזיר, והמה רובא דמינכר נגד דעת הרא"ש בתשובה דס"ל דמחזיקין בגדול למפרע, ומן התימה במה שפסק בשו"ע חו"מ סי' ל"ה כדעת הרא"ש.