שב שמעתתא/שמעתא ה/פרק ט
פרק ט
[עריכה]מבואר בפרקים הקודמים בספק השקול מוקי בחזקת היתר, ואע"ג דנולד הספק מחיים, משום דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, והא דחוששין לספק דרוסה ובושט שמא הבריא, היינו משום דנוטה יותר לאיסור וכמ"ש תוספות.
אמנם דעת הרשב"א והר"ן בספק טריפות אפילו בספק השקול אסור, ודוקא בא זאב ונטל בני מעים הוא דשרי משום דשכיח להיתר יותר, הא בספק השקול ספיקו אסור, וכן דעת הר"ר יונה. וכבר נחלקו בזה הראשונים גם האחרונים, ועיין פר"ח יו"ד סי' כ"ט שהאריך בזה.
ונראה טעמא דידהו דאסרי בספק השקול ולא מוקי לה בחזקת היתר, דסברי מחזיקין מאיסור לאיסור וכמ"ש הרשב"א בפ"ד אחין שם, בהא דאמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק וז"ל, איכא דקשיא להו והא באיסור אשת איש קיימא, הלכך כיון דבחזקת איסור הוי קיימא השתא דמת נעמידנה בחזקת איסור, ואע"ג דאיסורא קמא אסתלק להו, דכוותה אשכחן בעלמא דמחזיקין מאיסור לאיסור כדאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, כלומר בחזקת איסור אמ"ה, עד שיודע לך במה נשחטה, ואף על גב דמשעה שנשחטה נסתלק איסור אמ"ה, אפילו הכי חוששין לה משום נבילה, אלמא מחזיקין מאיסור לאיסור. ועיין שם שכתב לתרץ דהתם כיון דצריך מעשה להתיר, דבמתה מאליה לא משתרי וצריך מעשה שחיטה, וכיון דבעי מעשה הוא דמחזיקין מאיסור לאיסור, אבל הכא דאין צריך מעשה להתירו דהא מיתת הבעל ממילא מתיר, משו"ה אין מחזיקין מאיסור לאיסור וע"ש.
וא"כ כיון דס"ל להרשב"א מחזיקין מאיסור לאיסור, ומאיסור אמ"ה לאיסור נבילה כיון דלא מצי להתיר איסור אמ"ה אלא ע"י מעשה שחיטה דאז ממילא תהיה אסורה משום נבילה, א"כ מהאי טעמא נמי לענין טריפה מחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור טריפה, ומשו"ה ס"ל להרשב"א בספק השקול דאסור, והא דבא זאב ונטל בני מעים דמותר, היינו משום דשכיח יותר להיתר מלאיסור, וכמבואר בפוסקים, ודעת הר"ר יונה דס"ל נמי בספק השקול דאסור, נמי מהאי טעמא משום דמחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור טריפה.
ויתיישב בזה מה שהקשה המוהר"ם לובלין בתשובה סי' ס"ו בהא דמכשיר הר"ר יונה בהמה שנמצאת טריפה ואינו יודע מתי נטרפה, דהחלב והגבינות מותרים ומוקמינן לה בחזקת היתר לומר השתא הוא דנטרפה, ואילו בספק השקול דעת הר"ר יונה לאסור ולא מוקי לה בחזקת היתר ע"ש.
ולפי מ"ש ניחא, דלגבי חלב דאין צריך מעשה להתירו ולא שייך בזה מחזיקין מאיסור אמ"ה, משו"ה מכשיר החלב ע"י חזקת היתר, אבל בבשר הבהמה מחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור טריפה, וכבר פסק הפר"ח ביו"ד בבהמה טריפה שנתערבה בין הכשרות ופירש מקצת מהבהמה, דאותו מקצת שפירש מותר מטעם כל דפריש מרובא פריש, ומקצת שלא פירש דליכא רובא אסור.
ובזה נראה ליישב שיטת הפוסקים בנאבדה הריאה דטרפה משום דסרכות הריאה שכיח, וטען רש"י אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיקנה בטרפה, ע"ש בפ"ק דחולין דף י"א. ולפי מ"ש י"ל דנהי דסרכות הריאה שכיחי עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ולא עדיף מספק השקול, וכיון דסרכות הריאה בעגלים הרכים לא שכיחי, מהאי טעמא מכשירין נאבדה הריאה בעגלים הרכים, דלא שכיחי סרכות אלא בגדולים מחמת מאכלים, א"כ ראוי לומר אוקי בחזקת היתר, דהא בשעה שנולדה לא היתה בסרכות, אלא משום דמחזיקין מאיסור לאיסור ומחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור טריפה, וא"כ בחלב דלא רמי עליה איסור אמ"ה משו"ה מקילין בחלב וגבינות.
ובזה ניחא ליישב מה ששמעתי להקשות בשם חכם אחד, בהא דס"ל לר' מאיר סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא והוי ספיקא דאורייתא, והקשה המוהרש"א פ"ק דחולין לר' מאיר ניחוש בפרה אדומה לספק טריפות ונימא סמוך מיעוטא לחזקת טמא, ותירץ דטריפות מיעוט דלא שכיח ומודה ר' מאיר דלא חיישינן למיעוט דלא שכיח, ע"ש. והקשה חכם א' דאכתי ניחוש לטריפות הריאה דהוי ממיעוטא דשכיחי. ולפי מ"ש דסרכות הריאה אינו שכיח בלידתה, דהא בעגלים הרכים מכשירין נאבדה הריאה, ואינו שכיח אלא בגדולים, וא"כ כי נימא סמוך מיעוטא דסרכות נגד חזקת טמא, איכא כנגדה חזקת היתר שהיה לה בשעה שנולדה לשיטת הפוסקים דאין מחזיקין מאיסור לאיסור.