חולין ט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מעילאי נמי קרמא איכא איידי דממשמשא ידא דטבחא מפתת ואמר רב יהודה אמר רב תלמיד חכם צריך שילמוד ג' דברים כתב שחיטה ומילה ורב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר אף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית ואידך הני שכיחן ואמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מאי קמ"ל כולהו תנינהו לא צריכא ששחט לפנינו ב' וג' פעמים ושחט שפיר מהו דתימא מדאידך שחט שפיר האי נמי שחט שפיר קמ"ל כיון דלא גמר זימנין דשהי ודריס ולא ידע ואמר רב יהודה אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינא ר"ש אומר אם שהה כדי ביקור מאי לאו כדי ביקור סימנין א"ל אביי לא הכי א"ר יוחנן כדי ביקור חכם א"כ נתת דבריך לשיעורים אלא כדי ביקור טבח חכם לא בדק מאי ר' אליעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר בר' ינאי אמר טרפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבלה ומטמאה במשא במאי קמיפלגי בדרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה מר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא ומר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן גופא אמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה ולימא נשחטה הותרה הא קמ"ל דאע"ג דאיתיליד בה ריעותא כדבעא מיניה רבי אבא מרב הונא בא זאב ונטל בני מעים מהו נטל הא ליתנהו אלא נקב בני מעים מהו נקב הא קא חזינן דהוא נקבינהו אלא נטלן והחזירן כשהן נקובין מהו מי חיישי' שמא במקום נקב נקב או לא א"ל אין חוששין שמא במקום נקב נקב איתיביה ראה צפור המנקר בתאנה ועכבר המנקר באבטיחים
רש"י
[עריכה]מעילאי נמי - כי סחיף להו על גבי בשר איכא קרמא מפסיק שאין חלב שאין לו קרום דק מלמעלה:
ממשמשא - מניי"ר:
מפתת - לשון פתות אותה פתים (ויקרא ב):
כתב - לכתוב שידע לחתום שמו אילו ישב בדין או לעדות:
שחיטה - לאמן ידו לכך אפילו שבקי בהלכותיה:
קשר של תפילין - יש בו אומנות שעשוי כמו אות דלי"ת שיהא נראה בה שדי השי"ן חקוקה בקמטי התפר כעין שי"ן ורצועה קטנה כפולה ותלויה כעין יו"ד והקשר עשוי כעין ד':
הני שכיחן - תפילין וציצית וברכת חתנים מצויין תדיר הלכך הכל בקיאין בהם ואין צריכין לימוד שמעצמו יהיה בקי בהם:
שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור - בפרק השוחט תנן לכולהו שהייה (לקמן לב.) אם שהה כדי שחיטת בהמה כו' שחט והתיז הראש בבת אחת שלא הוליך והביא היינו דרסה שחט הוושט ופסק הגרגרת הרי עיקור או שהחליד את הסכין הוי חלדה כחולדה זו התחובה בחורין השוחט מתוך הטבעת הוי הגרמה והתם מפרש לה ואזיל ולשון הגרמה שמכריע ידו לצאת חוץ ממקום הכשר שחיטה וכמו היה שוקל עין בעין נותן לו גירומיו גבי הכרעה בבבא בתרא (דף פח:):
כולהו תנן - במתניתין פרק השוחט שבהמה מתנבלת בהן וכיון שאין בקי בהן פשיטא דאסור לאכול וכי שמואל דאמורא הוא מתני' אתא לאשמועינן שכבר המשנה שנויה ועומדת:
ולא ידע - אינו יודע שאסור לעשות כן ומאכילה לנו:
אם שהה כדי ביקור - והוא שיעור שהייה:
לאו כדי ביקור סימנין - אלמא יש בהן תורת ביקור:
כדי ביקור חכם - לבדוק הסכין שהטבח צריך להראות הסכין לחכם העיר מפני כבוד החכם כדאמרינן לקמן (דף י:) אע"ג שהטבח בקי בהלכות בדיקה:
אם כן נתת דבריך לשיעורים - פעמים שהחכם רחוק מהטבח פעמים שהוא קרוב:
טבח חכם - שהשוחט תלמיד חכם ואין מופלא בעיר ממנו כלומר לא תלוי השיעור אלא בשהיית בדיקת סכין לחודיה:
לא בדק - בסימנים מאי:
טרפה שחוטה אינה מטמאה - כדאמרי' בהעור והרוטב (לקמן קכח:) מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצתה אינה מטמאה ואיזו זו טרפה ששחטה:
נבלה - דלאו בחזקת שחוטה מחזקינן לה כדרב הונא בפירקין:
בהמה בחייה בחזקת איסור - שהרי אסורה משום אבר מן החי הלכך אם נולד ספק בשחיטה ובאת להעמידה על חזקתה שהרי בכל דבר אתה אומר העמד דבר על חזקתו שהיה מתחלה שאין יכול להוציאה ממנה על ידי ספק נמצאת אומר שבהמה זו אסורה שהרי בחזקת איסור היתה תחלה ומספק אתה בא להתירה שמא נשחטה כראוי אל תתירנה מספק עד שיודע לך שנשחטה כראוי:
נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה - ולקמן מפרש מאי נפקא מינה וברישא דמילתיה קמיפלגי דהשתא נולד לנו ספק בשחיטה שמא לא נשחט הרוב:
מר סבר בחזקת איסור - הראשון עומדת שלא היתה שחוטה וכיון דבחזקת שאינה שחוטה מוקמית לה הרי מתה ומטמאה:
ומר סבר בחזקת איסור אמרינן - ולאכילה הוא שנאסרה קודם שחיטה:
לא אמרינן - שהרי בשר מן החי אינה מטמאה:
ונימא נשחטה הותרה - דלשון חזקה לא שייך אלא בדבר ספק דנימא העמד דבר על חזקתו:
דאע"ג דאיתיליד בה ריעותא - שנולד בה ספק טריפות ספק קודם שחיטה היה בה ויש לתלותו בלאחר שחיטה מוקמינן לה אחזקת היתר דסתם בהמה אינה טרפה ותלינן בלאחר שחיטה וכשרה:
נטל הא ליתנהו - ולא חזינן בהו שום ריעותא ומאי ספקא איכא:
מי חיישינן שמא במקום נקב - שהיה בו תחלה אתרמי ליה השתא שהכניס בו שיניו וטרפה דנקבו הדקין אחד משמונה עשר טרפות הוא:
מנקר - לשון נקבים קרו"ט בלע"ז:
תוספות
[עריכה]ואידך הני שכיחן. כדאמר (ב"מ דף כט:) תפילין בי בר חבו משכח שכיחי מכאן מדקדק רבינו תם דאין צריך לקשור בכל יום תפילין כשמניחן שרבינו אליהו היה מצריך לקושרן מדקאמר בהקומץ רבה (מנחות לה: ע"ש בתוס' ד"ה משעת) תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחה ועד שעת קשירה ולרבינו תם נראה דההיא קשירה היינו הידוק שמהדקו סביב ראשו כמו (נדה דף כו:) שליא קשורה בו וכמו (ע"ז דף ה.) קשורה בו ככלב דאי קשירה ממש וכי בכל יום ילך אצל בר חבו ועוד דבריש המוצא תפילין (עירובין דף צז. ושם) משמע דאסור לקשור קשר של תפילין בשבת משום דהוי קשר של קיימא דקאמרינן ישנות מכניסן זוג זוג אבל חדשות לא ומפרש בגמרא דחדשות קרי שאינן מקושרות ואם היה עשוי לקשור ולהתיר בכל יום א"כ לא הוי קשר של קיימא:
כולהו תנינהו. פירש בקונטרס עקור דתנן שחט את הושט ופסק את הגרגרת ותימה דאין זה שייך להלכות שחיטה דזה פסול מפני שלא שחטו ולא דמי לשאר הלכות שחיטה ויש לומר דאיירי ששחט בסכין פגומה או במגל וזה נקרא פסק את הגרגרת ופסולה הוי משום דאין שוחטין אלא חונקין כדתנן בפירקין (לקמן דף טו:) חוץ מן המגל והמגירה כו' ובהלכות גדולות פירש עקור שנעקר הסימן ונשחט חוץ ממקומו ותימה דמה ענין זה להלכות שחיטה והלא לא עשה כלום אלא שהסימן נשמט מאליו ואפילו שחטו בסכין תיפוק ליה מטעם הגרמה ויש לומר דאיירי כשנשמט הסימן ואחר כך שחטו וכולהו תנינהו דקאמר היינו מדתנן בפרק כסוי הדם (לקמן דף פה.) הנוחר והמעקר פטור מלכסות ואם תאמר פשיטא דלא מהניא ביה שחיטה שכבר נטרף ויש לומר לדברי הלכות גדולות לאו טרפה היא אלא שכן הלכה למשה מסיני דאין שחיטה מועלת בסימן שמוט הנשמט חוץ למקום חיבורו בין בושט בין בקנה ואפילו עוף שהכשרו בסימן אחד אם נשמט האחד אין שחיטה מועלת בשני ואם תאמר ולמה אינו מונה בהלכות שחיטה פסק הגרגרת בסכין פגומה כמו שמונה לפירוש הקונטרס ויש לומר דהתם אין כאן שחיטה שאינו אלא חונק ולפירוש הקונטרס ניחא שאינו מונה שמוטה דהלכות גדולות דהוי טרפה ששחטה ואין צריך להזכירו ומיהו לא הוי השתא עקור לפירוש הלכות גדולות מעין שאר הלכות שחיטה שהן בגוף השחיטה ועקור אינו בגוף השחיטה אלא ששוחט סימן שנעקר וגם קצת קשה לשון נוחר ומעקר משמע שאינו אלא מעקר הסימן ואין עושה שחיטה אחרת רק שמיתתו בעיקור כמו בנחירה ואינו כן שבכך לא היה מת ומה שקשה מלקמן לפירוש הקונטרס ומפרק אלו טרפות וליישב הלכות גדולות אפרש כל אחד במקומו בעזרת השם יתברך:
כדי ביקור טבח חכם. ואף על פי שיש סכין גדולה וסכין קטנה משערינן לכל בהמה בסכין שיש בה כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר:
ואסורה באכילה. משום דרוב פעמים שוחט שפיר ושריא מדאורייתא לא החמירו לעשות נבלה:
אמר ליה אין חוששין שמא במקום נקב נקב. ואפילו יש שם נקבים הרבה שלא במקום שיניו מסתברא דתלינן כולהו בזאב כי היכי דמכשרינן (לקמן מט.) היכא דממשמשא ידא דטבחא:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק א (עריכה)
לא איידי דמשמש' וכו'. מיפרכת כלומר ששומטין אותה ולא שומטין קרמא תתאה:
ואידך הני שכיחי כלומ' אלו אין צריך ללמוד דהני שכיחן שאנשים אחרים יודעין אית דא' כתב שחיטה ומילה שכיחי בכל עידנא:
מאי קמ"ל כולהו תננהי. כלומר והא אמרינן לעיל בודק אם יודע לומר הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו:
אם שהה כדי ביקור כלומר דיבדוק הסימנין כו' לא כדי ביקור חכם לא כדסברת כדי ביקור סימנים אלא שיבדוק אותו סכין חכם:
אם כן נתת דבריך לשיעורין. כלומר פעמים שהוא עומד בקרוב ופעמים ברחוק וזו היא שעורין:
אלא כדי ביקור טבח חכם. טבח עצמו ששחט שהוא חכם:
והשתא מתה היא. כלומר נבלה:
ומר סבר בחזקת איסור קאמרינן ולא נבלה. ולימא נשחטה הותרה מפני מה את אמרת בחזקת היתר. הא קמ"ל דאע"ג דאיתיילידא בה ריעותא כדבעא מיניה ר' אבא [מרב הונא] משום זה בעיא צריך לומר בחזקת היתר עומדת עד שיודע במה נטרפה:
נטל הא ליתנהי. כלומר מה אנו יודעין אם נקבן ואם לאו ומשום הכי[2] אמר בחזקת היתר עד שיודע כו'. חיישינן שמא במקום נקב נקב כלומר ואסור שטרפה היתה שנקובה היתה או דילמא דזאב עצמו עשה נקב זה ומותר. אמר ליה לא חיישינן שמא מעיקרא היתה נקובה ומותרת:
המנקר. כלומר דאכל בתאנה:
באבטיח כמו אבטיחין. חיישינן שמא במקום נקב של נחש נקב צפור זה. וכך הכא חיישינן בבני מעין וטרפה:
ואלו הן הלכות שחיטה שהייה. דרסה. חלדה. הגרמה. ועיקור: פירש רש"י ז"ל עיקור היינו פסיקת הגרגרת, ותנינן לה לקמן (נב, א) במתניתין דהשוחט שחט את הושט ופסק את הגרגרת ר' ישבב אומר נבלה רבי עקיבא אומר טרפה. וקשיא לן דאם איתא דשמואל מידי דמטרפי סימנים מני בהלכות שחיטה נמני נמי נקובת הושט. ועוד דאמרינן לקמן (כ, א) בפירקן תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, ואילו פסוקת הגרגרת בעוף ודאי איכא, כדתנן לקמן (נו, א) אלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת, וכן תני (שם) לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, ואם תאמר דדילמא שמואל כרבא בר קיסי סבירא ליה דאמר לקמן (כ, ב) דהא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, לא אמרינן אלא במליקה, אבל בשחיטה יש עיקור, דכי אגמריה רחמנא למשה הכי אגמריה דמליקה בעיקור סימנין כשרה. ולא היא, חדא דאי אפשר לומר כן, דאטו טרפות אכשר רחמנא למזבח, וכדאקשינן לקמן (שם) וכי מתה עומד ומולק. ועוד דשמואל ודאי לא כרבא בר קיסי סבירא ליה, וכדאמרינן לקמן בהדיא דשמואל פליגי אדרבה בר קיסי, דהא אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר הא פסול פסול, אלמא אי עיקור סימנין פסול בשחיטה במליקה נמי פסול. ועוד דאמרינן התם אמר רבי ירמיה אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה, ואמרינן עלה הא פסול פסול לאתויי מאי, אילימא לאתויי עיקור סימנים, והא תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, כלומר וכיון שכן אין זה פסול כאן וכאן אלא כשר כאן וכאן, ופרקינן אלא לאתויי ראשו, דאלמא אין עיקור סימנין בעוף אפילו בשחיטה (ואין) [ואי] עיקור היינו פסוקת הגרגרת טרפה היא, ומתניתין היא.
ובה"ג מפרש עיקור סימנין כיון שנעקרו סימנין ממקום חבורן בלחי מקום שאין עושין אותה טרפה, ואפילו הכי אגמריה רחמנא למשה דשחיטה בסימנין עקורין, אף על גב דכשרה היא, לא תהני לה שחיטתה. וכן מוכח לקמן (מד, א) בהא דאמר ר"נ אמר שמואל תרבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר, ואתקיף עלה רב פפא והא איכא עיקור סימנין. שמעינן מינה דעיקור סימנין היינו סימנין שנעקרו ממקום חבורן בלחי, והתם משני מלתא דשמואל לא תימא כל אלא אימא רובו, כלומר דהיכא דנטלו כולו אף על פי שיכולה לחיות דלאו טרפה היא, וכדתנן נטל לחי התחתון דכשרה אפילו הכי לא תהני לה שחיטתה, דהכי אגמריה רחמנא למשה, אלא לוקה עליה אחר שחיטתה משום נבלה כאלו הכה על ראשו ומתה, אבל נעקרו רובן כשרה ושחיטתה מתירתה. והא דאמרינן כולהו תנינהו כבר פירש בעל הלכות ז"ל עיקור היכא תנינא דתנן לקמן (מה, א) הנוחר והמעקר פטור מלכסות, ואילו השוחט את הטרפה חייב לכסות דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה.
מאי קא משמע לן כולהו תנינהו: פירש רש"י ז"ל כולהו תנינהו במתניתין, וכיו דאינו בקי פשיטא דאסור לאכול משחיטתו.
ולא ידע אינו יודע שאסור לעשות כן והאכילה לנו, ומתוך לשון זה משמע שאם הודיעוהו הלכות שחיטה שהייה כיצד דרסה כיצד ואמר בריא לי שלא שהיתי ושלא דרסתי, שמותר לאכול משחיטתו. ולפי זה הא דאמרינן הכא דאסור לאכול משחיטתו, דוקא (בדלתיה) [בדליתא] קמן דנישייליה, וכן נמי הא דאמרינן לקמן (יב, א) ראה אחד ששחט אם ראה אותו מתחילתו ועד סופו מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, ואוקימנא בדידעינן ביה דלא גמיר אסור, בלא בדיקה קאמר, הא בדקינן ליה ואמר כך וכך שחטתי מותר לאכול משחיטתו. וכן אמרו בשם חכמי הצרפתים ז"ל. ואינו מחוור בעיני כלל, דאם כן לא הוה ליה למימר אסור לאכול משחיטתו, דהא בבודקין אותו סגי. ועוד למה לי רואה אותו מתחילתו ועד סופו, בבודקין אותו סגי, וכדאקשינן בריש מכילתין (ג, ב) למה לי אחרים רואים אותו והא אמרת בבודקין אותו סגי, אלא ודאי אסור לגמרי משמע, דדילמא שהה ודרס, וכל מאן דלא ידע עביד ולאו אדעתיה ולא מדכר. ונראה לי שיש להוכיח כן מדלא אוקימנא מתניתין דשחיטתן כשרה בדידעינן ביה דלא גמיר כמו שכתבתי שם בריש פירקין. ואם תאמר אם כן מאי קא מקשינן הכא מאי קא משמע לן כולהו תנינהו, הא טובא קא משמע לן דלא מהימן לומר לא שהיתיה ולא דרסתי. יש לומר דהאי גופא קא מקשינן, כלומר דכיון דכולהו פסלי שחיטה פשיטא דהאי לא מהימן, דאי שהה ודרס לאו אדעתיה.
בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת: כלומר בחזקת איסור שאינה זבוחה עומדת, דרחמנא אמר (דברים יב, כא) וזבחת ואכלת שלא תאכל בשר אלא אם כן נשחטה יפה, בשנים או ברוב שנים, ובעוף באחד או ברובו, ועד שלא נודע לך שיצאתה מידי איסורה בשחיטה מעלייתא באיסורה עומדת, הילכך אם לא בדק בסימנים אסורה. ואי אפשר לפרש בחזקת איסור אבר מן החי עומדת, דכיון דנשחטה בין שחיטתא מעלייתא בין שחיטת מיעוט סימנין הרי יצאה לה מאיסור אבר מן החי. ומיהו אינו קשה כל כך, דאפשר לומר דכיון דמעיקרא בחזקת איסור אבר מן החי עומדת ועכשיו נמי לא נתברר אם נשחטה כהוגן, הרי היא מוחזקת מאיסור לאיסור, ויש כיוצא בה ביבמות (ל, ב) וכולן שהיו בהן ספק קידושין או ספק חגירושין, ושם כתבתיה.
מר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן: דכיון דמתה לה ועל ידי שחיטת מומחה מסתמא שפיר שחט, דרוב הפעמים רובן של סימנין נשחטין בשחיטת מומחה, אבל באיסור, דרובא דתלוי במעשה, ומיעוטא דאינן תלוי במעשה הוא. ובכי הא לא אזלינן בתר רובא, כדאיתא בבכורות (כ, א) וכדכתבינן לקמן בעזרת השם, משום הכי אוקמיה רבנן בחזקת איסור הראשונה, ומיהו בחזקת איסור דהות קיימא מוקמינן לה, בחזקת טומאה דלא הוה קיימא מספק לא מוקמינן לה, ומר סבר עד השתא באיסורא הוה קיימא והשתא מתה, וחיה שמתה נבלה היא, מספק אתה בא להוציא מדי טומאתה אל תוציאנה.
אמר ליה אין חוששין שמא במקום נקב נקב: כלומר דאף על גב דאיתילד בה ריעותא, כיון דאיכא למיתלי במידי דבתר שחיטה תלינן.
בשם רבינו יצחק הלוי ז"ל שאין ריאה בכלל בני מעים, וכדאמרינן לקמן (נ, א) מקיפין בבני מעים ורבי יוחנן אמר מקיפין בריאה. אלמא ריאה לאו בכלל סתם בני מעים היא, ואמרינן נמי לקמן (קיג, א) אין מחזיקין דם בבני מעים. ואין ריאה בכלל כדאיתא התם, ומטעם זה היה אוסר בהמה שנאבדה הריאה שלה קודם בדיקה, לפי שהריאה עלולה אצל הסרכות, מה שאין כן שאר בני מעים.
ואינו מחוור דודאי אף ריאה בכלל בני מעים, ובני מעים כלל הן לכל מה שיש במעי הבהמה, וההיא דאמרינן אין מחזיקין דם בבני מעים, אדרבה משם ראיה לזה מדאמרינן עלה תרגימה בכרכשא והדרא דכנתא.
וראיה להתיר אף בשנאבדה הריאה, מדאמרינן לקמן (יא, א) מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובה אתיא מעגלה ערופה, דאמר רחמנא (דברים כא, ו) הערופה שהיא שלימה. ואמרינן נמי אתיא מפרה אדומה דאמר רחמנא (במדבר יט, ג) ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלימה אף שריפתה כשהיא שלימה, ואמרינן נמי אתיא משעיר המשתלח שאין הגורל קובע אלא בראוי לשם. ואמרינן לא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים, מכל הני שמעינן דאף על פי שלא נבדקה הריאה מעמידין אותו בחזקת כשרה. והיינו דאמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, דאלמא בחזקת היתר גמור עומדת משעה שנשחטה, והיינו דאקשינן ונימא נשחטה הותרה דאם איתא דעד שתבדק הריאה אסורה, היאך הותרה, ובביצה פרק אין צדין (כה, א) מוכח הכי נמי בשמעתא דהפשט וניתוח לעולה ואין הפשט וניתוח לקצבים. ועוד אני אומר דבגמרין מפרש לקמן (מט, א) דאמרינן התם גמרא רבי שמעון אומר עד שתנקב לבית הסמפונות, אי נקוב בריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן, ואסיקנא דתלינן, דהא תלינן בזאב, דאלמא פשיטא להו לכולהו דבזאב תלינן אפילו בריאה, אלא דבשמוש ידא דטבחא פליגי, ואפילו בהכי אסיקנא דתלינן, וזה מבואר.
וכן רבינו שלמה זצ"ל השיב לפני רבותיו שהיו מחמירין בדבר, ואמר אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיק אותה בטריפה. ומה שהשיבו לו על זה דשאני חלב דחדוש הוא, דאף על גב דאתו מן החי מותר דאמרינן בבכורות (ג, א) חלב מנא לן דשרי דכתיב (שמות ג, ח) ארץ זבת חלב ודבש. אין טענה זו מספקת, שהרי חלב טריפה אסור כדתנן לקמן (קטז, ב) כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה, ולא אמרינן כיון דהיתר חלב חדוש הוא אפילו חלב טריפה מותר, וכאן נמי (אי) [אם] אתה מחזיק אותה בטריפה היה לנו לאסור חלבה עד שיודע לך שאינה טריפה, ואי משום דחדש בו רחמנא משכחת לה כגון שעשו מהם גבינות והניחם עד שנשחטה ונמצאת כשרה.
ובירושלמי דמסכת י"ט פרק אין צדין (ה"ג) גרסינן אם באו זאבים ונטלו בני מעיה ואכלוה כשרה, וחש לומר שמא ניקבה הריאה חזקת בני מעים כשר, אלמא משמע דאף ריאה בכלל בני מעים, ואם נאבדה או אכלום זאבים בחזקת כשרה היא.
ואפילו רבי מאיר דחייש למיעוטא, נמי משמע ודאי דאית ליה הכין, מדלא פליג עלייהו דרבנן אלא בקטן וקטנה לבד (יבמות סא, ב) ולא אפליגי (בה) [בזה] כלל, וטעמא דמילתא כדאמרינן לקמן (יב, א) דלרבי מאיר היכא דאיפשר איפשר היכא דלא איפשר לא איפשר, ואף על גב דבחולין אפשר למיבדק, כיון דגבי פסח וקדשים לא אפשר וסמכינן ארובא אף בחולין כן, דלחצאין לא שרא לן רחמנא. אבל ודאי היכא דאיתיה לריאה קמן ואיפשר למיבדק, אסור למיכל מינה עד שתבדק.
מדאמרינן במסכת ביצה (כה, ב) נטיעה מקטעת רגליהון דקצביא ודבועלי נדות, ומיהא דירושלמי נמי דאייתינן איכא למידק (נמי) [הכי] שאלמלא שהיא צריכה בדיקה בדאיתא קמן היכי מקשה ואזיל חש לומר שמא ניקבה הריאה, מאי אתא לאשמועינן דכשרה היא, פשיטא, דהא בדאיתיה נמי בחזקת כשרה מחזקינן לה ולא בדקינן לה כלל.
ועוד התם בירושלמי במסכת ביצה (פ"ג ה"ד) רבי יודן בעי דמאי מדבריהם וראיית טרפה מדבריהם, כמה דתימר רואין את הטרפה ביו"ט (דכותים) [דכוותיה] מפרישין את הדמאי ביום טוב, והיינו ודאי בספק טריפות הריאה, שאם תאמר בשראה בה טרפות אין ראיה זו מדבריהם אלא מדבר תורה. ראיה זו מצאתי לרמב"ן ז"ל, ועוד (לן) [לו] בספר המלחמות ובילמדנו (פ' שמיני ח, א) בענין אגד[ה] אמרו כן אמר רבי יהודה בן פדיה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שאתה לא יכולת לעמוד בנסיונך אפילו שעה אחת והרי בניך (משערין) [משמרין] את כל המצות שנתנו להן ועומדין בהן, אחד מהן עומד ונוטע מעדר מנכש טורח ומשקה, ורואה פירות נטיעות לפניו כשהן מבכרות קופץ ידו ואינו טועם מהן, ועוד בניך נצטוו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, וביותר אדם מישראל לוקח בהמה שה או עז כבש או שור ושוחט ומפשיט רוחץ בודק בריאה ונמצאת טרפה מונע ואינו אוכל, הוי אמרת ה' צרופה (תהלים קה, יט) ובודאי בדיקה זו מדבריהם הוא דאלו מדאורייתא אסיקנא במסכת ביצה (כה, א) הפשט וניתוח לעולה ולא לקצבין.
ומיהו בשאר טריפות אף לכתחלה אין צריך לבדוק כלל, כדאמרינן לקמן (יא, ב) ודילמא היכא דאיפשר איפשר היכא דלא איפשר לא איפשר, אלמא משמע דלרבנן אפילו היכא דאיפשר נמי אין בודקין כלל. ותו מדאמרינן לקמן (נא, א) דנפלה מן הגג צריכה בדיקה, ואמרינן נמי לקמן (מז, ב) האי עטום בריאה מייתי סכינא וקרעינן לה, אי אית מוגלא מחמת מוגלא הוא וכשרה, ואי לא מותבינן עליה (גילא) [גדפא] אי לא מבצבצא טריפה, וכן אמרו (שם) בריאה דאוש', אלמא שמעינן מכל הני דהיכא דליכא ריעותא לא בדקינן לה ולא חיישינן לה כלל, וכן אמרו בהדיא לקמן (נא, א) בההיא אימרתא דהות משדרא כרעא בתריתא דשרינן ותלינן בשגרוני' ואין צריכה בדיקה, וכל שכן היכא דלא נולד בה ריעותא כלל.
ומה שחששו להן חכמים ואבותינו הראשונים ומנהג אבות קדושים קדמונים יותר לבדיקת הריאה משאר שמונה עשר טרפות. יש מפרש מפני שסירכות הריאה דבר מצוי, ולמיעוט מצוי חששו למיעוט שאינו מצוי לא חששו. וכתב רבינו הרב ז"ל שאין טעם זה מספיק, שאם כן תהא כל ריאה צריכה ניפוח, שאין סירכא אסורה אלא מחמת חשש נקב, ואף על פי שיש קצתן (יולדות) [נולדות] מחמת ריר חששו לסירכות הבאות מחמת נקב, ואם לסירכות באות מחמת נקב חיישינן ניחוש לנקב בלא סירכא. והעלה הוא הענין בטעמים נכונים. האחד כדי להסיר המכשולים, לפי שהסירכות ניכרות לעינים ועם שהן מצויות אם לא היינו בודקין יבא הדבר לידי הפסד גדול ורבו המכשולות, פעמים שימצא האחד סירכא בריאה ויחזור על כל לוקחי הבשר לשבור כליהם ולהריץ מאכלו לפני כלבו, ואפשר שיחוס עין מי שאינו הגון על ממונו והתקצף וימלא בטנו מן האיסור אחר שנודע, אבל שאר הטרפות שהן תלוין בנקב או בענינים דקים ושאין מצויין לא חשו להן חכמים.
ועוד טעם אחר (בדבר) [דדבר] שהוא קרוב ומזומן לראותו כגון הריאה שאם יש בה סירכא מיד תראה לעינים בפתיחת הבהמה, ואינו בודק, נראה כמעלים עינו מן האיסור, ואם מן הטעם הזה היה מותר לאכול מן הבהמה מבית טביחתה קודם שפתח אותה, והיינו דתנן במסכת ביצה (כה, א) בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יכול לאכול כזית מבעוד יום, רבי עקיבא אומר כזית חי מבית טביחתה, ומשמע התם דמותר לאכול קודם בדיקה, מדמוקמינן לה התם כדרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת, ואמרינן נמי התם דרב הונא דאמר בחזקת היתר עומדת סבירא ליה דאין הפשט ונתוח לקצבין, משמע דאפילו לכתחלה נמי קאמר, ומיהו אין נכון לעשות כן, ומי שהוא עושה כן הרי זה כפורץ גדר של מנהג ישראל, וישראל קדושים נהגו איסור בדבר זה.
ויש מי שאומר דהא דקאמר רב הונא התם הפשט' ונתוח לעולה ואין הפשט' ונתוח לקצבין מן התורה קאמר, ובמקום הפסד ממונו אוקמא רבי עקיבא אדאורייתא, ואמר דשוחטין את המסוכנת שאם יכול לאכול כזית חי מבית טביחתה ואפילו בלא בדיקה, דכיון דאילו לא שחטה (מפסלא) [מתנבל] לה כדיעבד דמי. וזה נכון וברור. ותדע לך דאפילו סעד ואין דעתו לאכול כלל למאן דאית ליה (פסחים מו, ב) הואיל, אף על גב דבעלמא אסור לאפות מיום טוב לחול הכא מותר משום הפסד ממונו, ולמאן דלית [ליה] הואיל נמי הכא כיון דאיכא הפסד ממון שרינן ליה למיכל בלא בדיקה כלל, דהוי ליה כאי אפשר למבדקה, וסמכינן ארובא כדשרינן חלב וביצים דסמכינן ארובא.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה